פנקס השירים שהרבנית שרה קלמנוביץ שומרת משיעורי זמרה, הסידור שלאה אהרוני נוצרת מאז היותה ילדה במוסקבה, שבעת הארגזים של הסופרת מנוחה פוקס, הכרית האדומה של הודיה בושארי, ועוד ועוד פריטי ילדות אהובים ויקרים לבעליהם | שבע נשים מספרות על החפץ שהן נושאות איתן עד היום, ולא מסוגלות להיפרד ממנו | עת לכל חפץ
האם יש משהו יקר ערך יותר מהזיכרונות שלנו? נראה שכן. מתברר שכאשר הזיכרונות מגיעים עם פריטים וחפצים שנשמרו מן העבר, הם הופכים לבעלי ערך שלא יסולא בפז. אלו לא רק הדיבורים והסיפורים על מה שהיה פעם, אלא גם משהו מוחשי שאפשר להרגיש ולמשש.
המעניין הוא, שהחפצים שאנו נוטים לשמור מן העבר הרחוק אינם בהכרח בעלי ערך פיזי וממשי. לעיתים (ואפילו בדרך כלל) אלו חפצים שוליים ממש, אך עבורנו הם עולם ומלואו, ולא, אנחנו לא מסוגלים להעלות בדעתנו לוותר עליהם.
מהו החפץ שמלווה אתכן מילדות? איך קרה ששמרתן עליו? ומדוע קשה לכן להיפרד ממנו? שבע נשים יקרות שיתפו אותנו בגילוי לב בחפצים מרגשים, מביכים ואפילו משעשעים. כולם שמורים אצלן בבית. למזכרת.
סידור התפילה מרוסיה
לאה אהרוני, יועצת עסקית
"החפץ שמלווה אותי מאז שהייתי ילדה קטנה ובמשך כל השנים הוא סידור התפילה שלי. גדלתי ברוסיה הקומוניסטית, וכמובן לא ידעתי דבר על היהדות, כיוון שהיה אסור ללמוד עברית או להתפלל. אומנם ידענו שאנחנו יהודים, אך לא היינו מחוברים כלל לזהות ולמסורת.
"בשנת תשמ"ה (1985) נסע סבי לבקר קרובי משפחה בצרפת, ולפני שחזר נכנס לחנות יודאיקה, קנה שם סידור תפילה קטנטן, בגודל של פחות מכף יד, וגם ספר תהילים באותו גודל, והבריח אותם אל תוך רוסיה. זה היה אומץ בל יתואר, שכן אם היו מגלים אותו, הוא היה בוודאי נשלח לסיביר. אך סבא עשה זאת במסירות נפש.
"כך הגיע הסידור לביתנו. לא ידענו להתפלל או לקרוא בו, אך הזיכרונות שלי מאותם ימים סובבים את הסידור, כי הוא היה החפץ היחיד בבית שסיפר לנו שאנחנו יהודים וחיבר אותי לעובדה הזו.
"כשעזבנו את רוסיה, אמא לקחה את הסידור וכך הוא הגיע לתחנה הבאה שלנו – ארה"ב. בשלב מסוים ביקשתי אותו מאמא, הוא עבר לרשותי, ומאז ועד היום הוא מלווה אותי.
"מדובר אומנם בסידור קטן מאוד שלא נוח להתפלל ממנו, אך הוא מסמל עבורי את הקשר של העם היהודי ליהדות, ששום דבר לא יכול להתיר אותו, גם לא הקומוניסטים או צוררים אחרים הרודפים אותנו. הסידור הזה נמצא עד היום ברשותי, ומדי פעם אני מציגה אותו בהרצאות שאני מוסרת.
"בשנתיים האחרונות הקמתי עמותה המסייעת לעולים מרוסיה ואוקראינה המגיעים לארץ בעקבות המלחמה, וכשאני פוגשת אותם אני מנסה להמחיש להם את גודל הזכות בעצם היותם יהודים, ולחבר אותם לכך.
"אני מראה להם את הסידור ומסבירה שהקומוניזם ניסה להתיר את הקשר של יהדות רוסיה עם התורה, אך הסידור מסמל עבורנו את חוזק הקשר שלנו למסורת היהודית, ומוכיח שיש ערכים ששווה להסתכן עבורם, כפי שעשה סבא שלי".
כרית בלתי נשכחת
הודיה בושארי, מנהלת סטודיו לחוגי ציור לילדים בנתיבות, ובעלת המותג 'דיוקן עם נשמה', איור דיוקנאות ברמה גבוהה
"החפץ ששמור אצלי, מזוהה איתי והפך עם השנים להיות חלק ממני הוא כרית ריבועית עשויה מקטיפה בצבע אדום, עם הכיתוב 'נשמה שלי'.
"קיבלתי אותה ליום הולדתי החמישה עשר מאמא שלי, שהגיעה להפתיע אותי בפנימיית באר יעקב שבה למדתי. אמא הטובה והאהובה הופיעה בחדרי עם אחיי הצעירים ושתיים מחברותיי מבית הספר היסודי, ויחד חגגו לי יום הולדת. המתנה שהיא השאירה לי הייתה כרית אדומה ריבועית, עטופה בניירות צלופן מרשרשים ומיני שוקולדים.
"אני לא יודעת להסביר איך ולמה, אבל מאז ועד היום הכרית האדומה היא כרית השינה שלי. התרגלתי למרקם הקטיפתי שלה, עד כדי כך שאם אני מגיעה למקום אחר קשה לי להירדם בלעדיה.
"אני חושבת שאף על פי ששנות נעוריי היפות ביותר היו בפנימייה, אמא היא אמא, ובית הוא בית, והשילוב של מתנה מאמא עם כרית וכיתוב כל כך מחמם לב, העניקו לי המון חום ואהבה, לצד התרפקות וזיכרונות נעימים.
"אני חושבת שהתמכרתי לכרית. עובדה, אני כבר בת 28, נשואה ואמא לילדים, ועדיין ישנה עליה גם כיום. אגב, למרות הכביסות הרבות שגרמו למילוי שלה להיות גבשושי, היא עדיין אדומה וקטיפתית, ואני מחוברת אליה בכל נפשי.
"ברשימת החפצים שנארזים לשבת כאשר אנו מתארחים מופיעה הכרית, ואפילו בעלי זוכר להכניס אותה למזוודה. אגב, חשוב לי לציין: הכרית היא שלי, ואף אחד לא נרדם עליה חוץ ממני, כי יש לה ריח ומרקם של אהבה ששייכים רק לי. אפילו אמא שלי הופתעה לפגוש אותה באחת הפעמים (נראה לי שהיא לא זכרה בכלל מתי ולמה היא נתנה לי אותה).
"אולי זה משעשע, אך בקורס ההכנה ללידה המליצה לנו המדריכה לקחת איתנו לבית החולים 'חפץ של בית', תמונה של הילדים או בגד של תינוק. אני החלטתי כבר באותו רגע: ללידה אני לוקחת את הכרית, ובאמת כך נהגתי בכל לידות ילדיי".
גלגולה של קופסה
שמחה סיאני, משוררת, דור שני לעולים מתימן
"לפני כ-55 שנה נהרגה אימי חנה ע"ה בתאונת דרכים והורישה לי, בין השאר, קופסת כסף קטנטנה ומעוטרת להפליא (אורך 3.9 ס"מ, רוחב 2.3 ס"מ, גובה 2.2 ס"מ) שקיבלה בירושה מגב' לאה בן-דור, בתם של אמילי וד"ר ג'ורג' הלפרין ז"ל.
"אמא עבדה כסוכנת בית אצל משפחת הלפרין כשמונה עשרה שנים והייתה כבת משפחה. אחרי ששניהם הלכו לעולמם, המשיכה אמא לשרת במסירות את בתם היחידה, עד שנפטרה ממחלת לב.
"את הקופסה מכסף אני מכירה עוד משחר ילדותי. היא ניצבה על המדף האמצעי של מזנון מפואר שעמד סמוך לקיר הסלון של משפחת הלפרין. מסביב לקופסה הוצבו כלי פורצלן עדינים ומעוצבים שנרכשו מכל קצוות העולם: כלי קריסטל נוצצים, אוסף יודאיקה מרשים וחפצי חן יפהפיים, אך את קופסת הכסף הקטנה אהבה גב' הלפרין יותר מכל והציבה אותה בקדמת המדף האמצעי, על מצע קטיפה בורדו מוגבה, כשהמכסה סגור.
"הייתי אז ילדה קטנה, ואחרי בית הספר נהגתי ללכת ל'בית הלפרין' ולחכות לאמא עד שתסיים את עבודתה. מכיוון שלא היו שם משחקי ילדים, נהגתי לקחת כיסא, לשבת מול המזנון המפואר ולהביט בקופסת הכסף הקטנה. העליתי בדמיוני שקופסה זו הייתה בוודאי שייכת לאיזו מלכה מארץ רחוקה… ומכיוון שהמכסה היה תמיד סגור, חשבתי שבתוכה נמצאים יהלומים ואבני חן בשלל צבעים.
"בכל פעם דמיינתי מחדש שאני פותחת את הקופסה וברק היהלומים מסמא את עיניי, ואז אני נוטלת את אבני החן בעדינות באצבעותיי הקטנות ומתבוננת בהן, מסובבת אותן כה וכה מול האור והן נוצצות מולי במגוון צבעים עשיר – אדום, ירוק, זהב… ותוך כדי כך אני מעטרת בהן את אוזניי וצווארי, את אצבעותיי ואף את תלתליי השחורים.
"לא פעם הפצרתי באמא שתסיט את דלת הזכוכית של המזנון ותיתן לי לפתוח את קופסת הפלא כדי שאראה את 'היהלומים הצבעוניים', אך אמא אמרה שגב' הלפרין תכעס ולכן עלי להיות ילדה טובה ולהמשיך לשבת בשקט ולצפות בקופסה מבעד לזכוכית.
"היא בכוונה לא נתנה לי לפתוח אותה, כי רצתה שאמשיך לשבת מולה, לדמיין לעצמי סיפורי אגדות ולהניח לה לעבוד בשקט.
"לימים, כשאמא ירשה את קופסת הכסף, היא אהבה אותה מאוד ולא נתנה לאחותי ולי לגעת בה. היא אף לא הציבה אותה על המדף הקטן שבמטבחנו הצנוע לצד סט הקפה היפה, שמא יחמוד אותה אחד מילדי השכונה.
"הקופסה שקיבלה אמא הייתה מוצנעת במשך שנים בתוך תיק קטן רקום, וכיום מונחת דרך קבע במגירה התחתונה שבארון המטבח שלי. מדי פעם אני נתקלת בה כשאני מנקה את המגירות, ואז אוחזת אותה בין אצבעותיי כשהיא סגורה, ומדמיינת את אבני החן הנוצצות בשלל צבעים הנמצאות בתוכה".
מעשה בשבעה ארגזים
מנוחה פוקס, סופרת ומנחת הורים
"כשנישאתי, וזה היה לפני לא מעט שנים, העברנו מבית הוריי לביתי שלי, החדש, את כל נכסיי. אלה לא היו נכסים רבים, ובכל זאת, עם חפציו של בעלי, הם מילאו את הבית הקט, בן החדר וחצי בלבד.
"לאחר שמילאו החפצים את הבית ולא נותר בו מקום למאומה, נזכרתי פתאום וקראתי: 'רגע, רגע, זה עדיין לא הכל, אני חייבת להביא לכאן את מה ששמרתי בבוידם'.
"בעלי נבהל וחשש מפני ערמות בגדים או רהיטים, אבל אני סיפרתי לו על שבעה ארגזים שנשמרו בבוידם, ואני חייבת, כך הרגשתי, חייבת להביא אותם לביתנו, כי מה שטמון בהם הוא חלק ממני. אלו היו ארגזים מלאים בשירים ובסיפורים שכתבתי.
"כבר בהיותי ילדה קטנה הייתי כותבת ללא הפוגה. כל כך אהבתי לכתוב, עד שלא נמצאו גזיר נייר או מדבקה המוצמדת למוצר שלא כתבתי עליהם משהו. שלא כמו היום, לא היו באותם ימים דפי נייר מפוזרים בכל מקום, וכשעלה רעיון במוחי, היה עלי למצוא על גבי מה לכתוב אותו.
"הייתי מחפשת ומוצאת, ממלאה באותיות קטנות ולא תמיד ברורות את התווית שמתחת לכיסא, את המדבקה הדבוקה לקפה, את השוליים של השורות בעיתון, את הצד השני של הפתק ששלח הורה של תלמיד לאימי המורה… ועדיין היו לי הרבה יותר רעיונות מדפים.
"את כל אותם גזירי נייר הייתי שומרת בצד, וכשלא נותר להם עוד מקום הייתי מכניסה אותם לתוך ארגז גדול, ומעלה בסולם אל הבוידם. כשהתמלא הארגז פתחתי ארגז נוסף, וכך התמלאו להם שבעה ארגזים.
"הבטחתי לאימי שהתייאשה מהבלגן, שברגע שאתחתן אקח אותם איתי, והנה הגיע הרגע.
"הבעיה הייתה שבביתי החדש לא היה מקום אפילו לארגז אחד, אבל אז עלה במוחי רעיון: להשתמש בארגזים ככיסאות, שהרי ממילא לא היה לנו כסף לקנות כיסאות לסלון.
"ואכן, הארגזים הפכו לכיסאות וקושטו במפיות תחרה שקיבלנו לחתונה. האורחים שביקרו בביתנו אפילו לא ידעו על אילו אוצרות הם יושבים.
"עד היום שבעת הארגזים בידיי, אך כיום הם גנוזים באחד החדרים הפנימיים בבית. לא פעם אני מעלה דבר מה מתוך הארגזים הללו כדי ללמוד ממנו משהו, או לספר עליו בהרצאותיי למבוגרים ובמפגשיי עם תלמידים. הקשר עם אותם כתבים לא נותק, אלא רק מתהדק מיום ליום".
פנקס השירים
הרבנית שרה קלמנוביץ
"על המדף בביתי נמצא פנקס השירים שלי משיעורי זמרה, כשהוא כרוך בכריכה עבה. בראש הדף הראשון רשום התאריך 'י"ב באלול תשכ"ה', תחילת כיתה ג'.
"הפנקס הזה ליווה אותי שנים רבות. כל שיר שלמדתי או שמצא חן בעיניי רשמתי בפנקס, ומופיעים בו שירים מכל הסוגים – שירים מהתפילה, פסוקים, שירי ארץ ישראל וחקלאות, שירי הווי ועוד.
"הפנקס ליווה אותי שנים כילדה, ובכל פעם בשעות הפנאי הייתי חוזרת ושרה את שיריו. אין לי ספק שהפנקס הוא אחד הדברים שתרמו ישירות לאהבתי לשירה, ועם זאת, ברור לי שמי שמעיין בפנקס תעלה בת שחוק על פניו. כי הוא רחוק מאוד מלהיראות כמו מחברות השירים של ילדות בנות דורנו.
"כל שיר נפתח בכותרת הכתובה בעט אדום, ולידה מופיעות בסוגריים אותיות, כמו למשל (הא"ז) – אלו ראשי התיבות של שם המורה שלימדה אותנו את השיר, ובמקרה זה – המורה אסתר זאיד. בשיר אחר מופיעות האותיות הא"ו – זו המורה אסתר ויס, וכן הלאה. לאורך השיר ישנם סימונים של 'כפול 2' במקום שמופיעות שורות שיש לחזור עליהן פעמיים.
"הפנקס שימש אותי עד כיתה ח', אם כי כבר לא מופיעים בו שירים משיעורי זמרה בכיתה ח', כנראה מתוך סוג של מרד נעורים שהעדיף לחפש שירים אחרים ולא את אלו הנלמדים בשיעור. מודה ומתוודה שהעתקתי קצת שירים ששמעתי ממקור אחר…
"באופן מיוחד מרגש אותי בימים אלו לקרוא שיר עם מנגינה יפה שנכתב בימי מלחמת ששת הימים. המילים כל כך חודרות ללב ומתאימות ממש להיום. אני אפילו לא צריכה להסתכל במחברת כדי להיזכר בו, כי הוא חרוט בליבי".
שמלה לנצח
גלית סוחר ('גלית המסדרת')
"כמי שעובדת בסידור וארגון בתים אני נתקלת לעיתים קרובות בבתים שבהם מתגוררות נשים ששומרות חפצים סנטימנטליים, כמו למשל הצמיד שענדו על היד בבית החולים, השמלה הראשונה שהייתה להן במסיבת סידור, מכתב שריגש אותן במיוחד, אוסף מהילדות, מבחן ישן ועוד הרבה פריטים שנראים חסרי שימוש, אך עבורן שווים הרבה.
"באחד הימים כשסידרתי אצל לקוחה, הרמתי פתאום פריט, שמייד כשהחזקתי בו התרגשתי בעצמי. התברר שזו הייתה השמלה הנצחית שהייתה לה בעודה בגרמניה, שקנו לה הוריה – שניהם ניצולי שואה. כיום האישה בת 60 שנה, השמלה נקייה ומיוחדת, לבנה עם תחרה וסרט לבן.
"בעלת הבית התרגשה לספר לי על הילדות שהייתה לה, על התקופה הלא קלה, ועל כך שלמרות הכל רכשו הוריה עבורה שמלה מיוחדת וחגיגית לשבת.
"הסיפורים המרגשים יצאו ממנה והציפו אותה בזמן שאחזתי בשמלה. היא הסבירה לי שלשמלה יש ערך שרק גובר עם השנים, שכן כיום היא מזכירה לה הרבה אנשים שכבר אינם בחיים כמו סבתא שלה שהתגוררה איתם.
"היא רצתה לקפל אותה ולתחוב אותה בחזרה לארון, אבל אני עצרתי אותה וטענתי ששמלה כזו עדיף למסגר ולתלות בחדר השינה. הלקוחה ממש התלהבה מהרעיון, ובאמת עשתה ממנה יצירה למזכרת".
האוברול הוורוד
נחמה וייס
"כשהייתי בת שלוש בערך לא הסכמתי להתכסות בלילה. מכיוון שאני ילדה שביעית במשפחה אמא לא דאגה במיוחד, אך ריחמה עלי וניסתה לחשוב איך לגרום לי להתכסות בשמיכה. בדרך כלל היא הייתה מחכה שאשקע בשינה ואז בעדינות-בעדינות מכסה אותי, אבל למרות היותי קטנה, הייתי כנראה עקשנית מאוד, ומייד כשהרגשתי את השמיכה עלי – הייתי מעיפה אותה ממני.
"אמא חיפשה עצה, ומצאה. באחד הימים, כשאבא שלי טס לארה"ב לצורך עבודתו, היא ביקשה ממנו להביא לי 'שק שינה', כך היא הגדירה את האוברול הוורוד שנועד לעטוף אותי מכף רגל ועד ראש.
"אמא מספרת שזה היה אוברול מיוחד במינו, כי בדרך כלל אוברולים מסוג זה נועדו לתינוקות קטנים, וכאן נראתה ילדה שיודעת לדבר וללכת, מכוסה באוברול בכל גופה. אבל לאמא זה לא באמת היה אכפת. היא הלבישה לי את 'שק השינה' מדי לילה, ולא דאגה בכלל מכך שאני לא מכוסה, שהרי אני עטופה באוברול שמגן עלי.
"מכיוון שאני הבת הצעירה במשפחה (יש לי שני אחים קטנים) האוברול לא שימש אף ילד אחר, ובמשך כל השנים הצהרתי שאני 'שומרת אותו לבתי הבכורה'. אלא שמה לעשות, ועד היום לא נולדה לי בת? יש לי רק שלושה בנים מתוקים שהאוברול הוורוד לא ממש תואם להם.
"האמת היא שזה לא משנה לי. האוברול מונח במדף אחר כבוד, כולו מלא בצ'פים, אך גדוש בזיכרונות ילדות נוסטלגיים, ודבר אחד ברור לי – אם לא תהיה לי בת שתשתמש בו, אשמור אותו לנכדה שלי, זה בטוח".
קישוטים ואבנים
עדינה ליב, אומנית ויוצרת,
מעבירה סדנאות בחומר וצבע
"כששאלתי את הבנות שלי מה שמור אצלי משנות הילדות, הן הסתכלו עלי בפליאה וענו: 'כל מה שהיה בחדר שלך'. והן באמת צודקות.
"החדר שלי, שבו ישנתי לבדי, היה מאז ומעולם המקום שבו הרשיתי לעצמי לתת מרחב וביטוי לכל התחביבים שהיו לי, והיו רבים כאלו.
"על הקיר שבמרכז החדר היה תלוי מעין ענף, ותחתיו השתלשלו פתקים ותזכורות, המדפים היו עמוסים בקישוטי מדף – מיניאטורות מסוגים שונים לצד גילופי עץ ואבנים שאספתי מכל המקומות בארץ שביקרתי בהם, ועל כל אחת מהן כתבתי משפט מכונן, היה גם וילון מצדפים שהשחלתי ועצבתי במו ידיי, ובין כל הדברים האלו נכנסו גם צבעי אקוורל וצבעים נוספים מסוגים שונים, ששימשו אותי בתחביביי.
"לא את כל החפצים אפשר היה לשמור כמובן, אך רבים מהם מצאו אצלי מקום של כבוד גם אחרי נישואיי והמשיכו לשכון בארון העליון שבחדר. מדי פעם הייתי מסדרת אותם או מורידה אבן עם משפט מכונן, אבל תמיד מחזירה אותם לבסוף אל אותו ארון עליון.
"כיום, במבט לאחור, אני מבינה שככל הנראה, החיים כאישה עובדת שעומדת בראש משפחה היו אינטנסיביים מדי עבורי, וחיפשתי משהו שיקשר אותי אל אותם ימים של רוגע, ויעניק לי זיכרונות.
"אלא שבשנים האחרונות קרה תהליך מעניין: נכנסתי יותר ויותר לעולם האומנות, אני יוצרת בעצמי ומעבירה סדנאות, ומאותו רגע החפצים כבר אינם חלק ממני, וקל לי יותר לשחרר אותם.
"כך קרה שמדי פעם אני מוציאה חפצי נוי ומפזרת על המדפים של הבנות שלי, או משתמשת בצבעים לצורך יצירות שונות וכדומה. נכון להיום השארתי קופסה אחת ויחידה בארון עם כמה חפצים מיוחדים ממש.
"עד מתי הם ילוו אותי? אין לי מושג, אבל דבר אחד ברור לי: יש משמעות לחפצים שלנו ולדברים שאנחנו שומרים, ואולי זהו החלום שיכול להתגשם. אז בואו לא נתייאש, וניתן מקום גם לחפץ וגם לחלום". ]
לחדש, לשמר וליישן
כיסא ששימש את סבתא ונותר למשמרת, ספל קפה בן חמישים שנה, אוסף מפיות משנות השמונים, ולהבדיל – ספר תהילים שעובר מדור לדור, וסטנדר שנמצא במחסן בית הכנסת, ומתברר ששימש את אחד מגדולי הדור הקודם.
לפעמים לא די בכך שיהיה ברשותנו חפץ נוסטלגי, אלא אנחנו רוצים גם לשמר אותו, כדי להבטיח שלא יאונה לו כל רע, ואולי אפילו שיעבור לדורות הבאים. לתוך המקום הזה נכנס עודד טלוסטי. הוא נגר במקצועו, אך עם השנים הפך לבעל מלאכה הבקיא בתחומים רבים מאוד, מעבר לעיסוק בנגרות, ועוסק רבות בשחזור חפצים עתיקים.
"מגיעים אלי אנשים עם הפריטים הכי מעניינים בעולם", הוא מספר. "רק לאחרונה הביאה לי מישהי תמונת קיר ענקית המורכבת מאריחים שחלק מהם נשברו. התברר שזו תמונה שהיא שומרת ברשותה כבר עשרים שנה, מאז שסבתה נפטרה.
"במקרה אחר הופיעו אצלי בני זוג שסיפרו לי שיש ברשותם ארון רעוע שמלווה את הבעל מאז היותו בן שלוש, וחשוב לו מאוד שאותו ארון בדיוק ישמש גם את בנו. הם היו מוכנים לשלם כל סכום שיידרש, אף על פי שבמחיר שהם שילמו הם יכלו לקנות ארון חדש, ועוד היה נשאר להם עודף".
ומה אתה עושה עם כל הבקשות האלו?
"הרעיון הוא להבין שיש אנשים שרוצים 'לחדש' ויש כאלו שמעדיפים דווקא 'ליישן', ויש הבדל גדול בין השניים. כך למשל את תמונת האריחים הענקית המלצתי לאותה אישה שלא לתלות על הקיר, אלא הפכתי אותה לשולחן, ומעל האריחים הנחתי לוח זכוכית גדול שמשמר אותם.
"לעומת זאת, את הארון של האבא דווקא חידשנו – הוספנו לו אלמנטים שמתאימים לילדים של היום, הסרנו את מוט התלייה ובמקומו הוספנו מדפים, ועשינו שינויים נוספים. אבל כולם רק כלפי פנים. כלפי חוץ ממשיך הארון להיראות בדיוק כפי שהיה נראה בימיו של האב, לא נגעתי בו בכלל".
המשימה הגדולה, לדבריו של טלוסטי, היא לשמר חפצים שחסרים בהם חלקים, ואז יש צורך לייצר מחדש את החלקים החסרים.
"הגיעה אלי מישהי עם ספל שבור שמלווה אותה כבר עשרות שנים, היא אפילו לוקחת אותו איתה לעבודה. אלא שלאחרונה נשברה הידית של הספל, והיא ביקשה ממני לשחזר אותה 'בדיוק כפי שהייתה במקור'.
"היא הייתה מוכנה לשלם ככל שיידרש, ובאמת זו הייתה משימה לא פשוטה, אבל אחרי שנעזרתי בתמונות ובצילומים שהראו את הספל כפי שהיה בתחילה, הצלחתי לשחזר את הידית באופן שהוציא את הגברת מרוצה.
"היה לי גם מישהו שהביא בסיס של מנורה מיוחדת מאוד שהתנפצה, והתחנן שאשחזר לו אותה. במקרה אחר הביאו לי טלפון חוגה שלא עבד, וניסינו בכוח להחזיר אותו לפעולה.
"היו גם עולים חדשים מארגנטינה שהביאו איתם כיסאות מיוחדים ששמרו עשרות שנים, אך הם נשברו בקונטיינר שהגיע לארץ, וכך עוד הרבה משימות מעניינות ומאתגרות.
"אנשים מגיעים אלי לפעמים בידיים ממש רועדות ותוך כדי בכי ומבקשים שאסדר ואתקן את החפץ שלהם, כי לא נראה להם שיוכלו להמשיך בלעדיו. אגב, אחד הדברים שגיליתי הוא שלעיתים קרובות דווקא חפצים מן העבר הם איכותיים הרבה יותר מאלו שמיוצרים כיום".
אתה לא חושש מכך שבתהליך השימור תפגע חלילה בחפץ היקר?
"אני בוודאי חושש, לכן גם שואל הרבה שאלות לפני שמתחיל לעבוד, וגם מכניס את האנשים עמוק אל תהליך העבודה שלי – אני מצלם כל שלב בעבודה ושולח להם לבדוק ולראות. ועדיין, תמיד אני רועד מפחד, חושש מכך שאפגע בחפץ היקר, ומשתמש בכל מנגנוני הזהירות האפשריים".
היו מקרים שבהם לא הצלחת לשמר את החפץ?
"כמעט לא זכורים לי מקרים כאלו, אלא אם כן יש בחפץ תולעים או מזיקים אחרים, וחייבים לזרוק. אך גם אז יש דרכים להתמודדות, כמו על ידי הנחת החפץ בתוך קופסת עשן, מה ש'חונק' את המזיקים ומונע מהם להתפשט. אני באמת משתדל להשתמש בכל השיטות האפשריות ולעשות מה שרק אפשר, כי חפץ שיקר כל כך לבעליו, באופן טבעי יקר גם עבורי".
