למה אנחנו מחכים בתור חצי שנה כדי להוציא דרכון? | איך סיכת מתכת בשווי אלפית אגורה, הפכה לתרנגולת המטילה ביצי זהב? | ולמה למרות חוקי השקיות, הבקבוקים והמיסוי על הכלים החד-פעמיים – אין שום סיכוי שיוטל מס זיהום אוויר על טיסות לחו"ל? | הלל גרשוני, שוחט סדרתי של פרות קדושות כלכליות, יראה לכם איך עסקני 'מדינת הרווחה' עושים סיבוב על הארנק המרושש שלכם ואז צוחקים כל הדרך אל הבנק
לא מכבר הגיע הזמן להנפיק עבור בני היקר תעודת זהות. אפס, בדיקה קצרה גילתה: התור הפנוי המוקדם ביותר בלשכת האוכלוסין שוכן אי שם באזור חודשי תשרי-חשוון, וגם זה רק בלשכה השוכנת במעלות-תרשיחא. "היה יכול להיות יותר גרוע", ניחם אותי פקיד אדיב. "אלפי אנשים ממתינים עד בוש להנפקת דרכון ורבים מהם צפויים להישאר תקועים בארץ עד לשנה הבאה"…
מבחינתו של הלל גרשוני, החוקר ומרצה זה שנים רבות בנושאי כלכלה, חברה וסביבה, האנקדוטה הזאת מחזקת את מה שהוא טוען מזמן: המדינה היא ספקית גר
"בסוף האזרח משלם על שלטון הפקידים". (איור: אבישי חן)
ועה, ובדרך כלל רב נזקה מתועלתה. היא התגלמות הפיל שמשתולל בחנות חרסינה. היא האחיין חסר האחריות, שבחיים לא תתנו לו את מפתחות הרכב.
"לא רק שזה צפוי – זה בלתי נמנע", הוא אומר. "אם חברת רהיטים הייתה מספקת מוצרים בעיכוב של חצי שנה – היית פשוט עובר לחברה מתחרה. אבל כאשר מדובר בשירותים ממשלתיים – אין חברה מתחרה. אתה לקוח שבוי של פקידים שמשכורתם מובטחת, שקביעותם אינה מוטלת בספק, ש'החברה' שלהם לעולם לא תפשוט רגל. בנסיבות כאלה, איזו סיבה הגיונית יש להם להתייעל ולשפר את השירות?"
גרשוני, אזרח מודאג שחקר במשך שנים את ההתנהלות הבירוקרטית במדינה, פרסם לאחרונה את מסקנות המחקר שלו בספר הנושא את השם 'כסף של אחרים' – העוסק בכשלים של המדינה בניהול כספנו, ובאמונות שווא רווחות לגבי הכלכלה והסביבה. המסקנות – שלקוחות מחיי היום-יום של כולנו, ומוכיחות עד כמה מעצבן להתנהל מול גלגלי הבירוקרטיה במדינת ישראל – פשוט מקוממות.
שיחה עם גרשוני אינה מיועדת לסובלים מסף תסכול נמוך או מלחץ דם גבוה. אחרי שיחה כזאת יתברר לכם, שבשם סיסמאות מצועצעות עושקים אתכם, שודדים אתכם, מורטים מכם את נוצותיכם ומנצלים את חוסר הבנתכם הכלכלי כדי לפשוט את עורכם. מי שעומד מאחורי כל זה היא גוף ערטילאי שנקרא 'המדינה'. אם לדייק יותר – מאות קבוצות לחץ שונות ומשונות, שמנצלות את מנופי השלטון כדי לסחוט את פרוטותיכם האחרונות.
הדוגמאות לא נגמרות, וכל אחת מהן מרתיחה יותר מקודמתה.
בגלל שקיק תה
קחו למשל את הסיפור המוזר על סיכת המתכת שאין בשקיות התה של חברת 'ויסוצקי'. כן, סיכת המתכת הזו – ששווייה הריאלי הוא בכל מקרה משהו כמו אלפית האגורה – הניבה לחברת התה רווח של עשרות מיליוני שקלים. הכיצד? הכל בזכות נפלאות 'מכון התקנים'.
תקן ישן-נושן, עוד משנות החמישים, קובע כי לא ייעשה שימוש בסיכות מתכת באריזות מזון, מחשש שהסיכה תיפול לתוך המזון ותיבלע, חלילה, בטעות, בתוך קיבתו של האוכל. על בסיס זה נקבע תקן, הקובע כי גם בשקיות תה לא ייעשה שימוש בסיכות מתכת. נכון אומנם שמעט מאוד אנשים נוהגים לאכול שקיות תה (אני, למשל, לא מכיר אף אחד כזה), אבל ב'וויסוצקי' מאוד אהבו את התקן הזה ואף עתרו לבית המשפט העליון, כאשר הוחלט על ביטולו.
מדוע? משום שרוב חברות התה בעולם לא שמעו על 'סכנת סיכת המתכת', ועל כן, את שקיות התה שלהן הן דווקא כן נוהגות לסגור עם סיכת מתכת – ו
עד לסגירתה, הייתה 'רשות השידור' גוף מסואב ומושחת, עם תקציב עתק של מאות מיליוני שקלים בשנה. בניין רשות השידור (צילום: פלאש 90)
לכן לא יכלו לייצא את תוצרתם למדינת ישראל. באופן כזה, סיכת המתכת הפכה לחסם ייבוא יעיל מאוד, שהעניק ל'וויסוצקי' שליטה כמעט מוחלטת על שוק התה הישראלי במשך שנים רבות.
"זו דוגמה קלאסית, הממחישה איך בשם הדאגה לבריאות הציבור נוצרת מערכת שמעניקה כוח לקבוצת לחץ על חשבון הציבור", אומר גרשוני. וזו רחוקה מלהיות הדוגמה היחידה.
קחו את חוק 'תקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ)' הקובע, כי מוצר מתוצרת כחול-לבן יכול לזכות במכרז ציבורי גם אם הוא יקר ב-15 אחוז ממקבילו המיובא מחו"ל. לכאורה, מדובר בחוק הראוי לכל שבח. וכי מי לא תומך בחיזוק התעשייה המקומית מייד אין איזראל? עסקי מדינתך קודמים? נפלא מאוד. אבל כשיורדים לפרטים הקטנים, מתגלה ההיגיון העקום שעליו מתבסס החוק.
ראשית, העלות המופרזת של המוצר מתוצרת כחול-לבן לא משולמת בידי גוף וירטואלי המכונה 'המדינה', אלא מכיסו של ציבור הצרכנים. וכי דמיהם של יוחנן כהן מאופקים או משה רבינוביץ' מאשדוד – שמקבלים כעת פחות שירותים מהמדינה ונגבים מהם יותר מיסים בגלל ההעדפה הזו – סמוקים פחות מדמיו של שמריהו לוי, שהוא במקרה בעל מפעל 'כחול לבן'?
עקיצה כחול-לבן
אם לא די בכך, מתברר שלחוק יש הגדרה ייחודית למושג 'תוצרת הארץ'. תחילה מקזזים ממחירו של המוצר את עלותם של חומרי הגלם שיובאו מחו"ל. אם החלק שנותר מהווה לפחות 35 אחוז מעלותו הכוללת של המוצר – הרי שהוא ראוי להגדרה של 'תוצרת הארץ'. מה יעשה יצרן שהמרכיב ה'ישראלי' במוצר שלו אינו מגיע לתקן הנדרש? פשוט ייקר את העלות הסופית שלו וכך המרכיב הישראלי מגיע ל-35 אחוז הנדרשים והוא יזכה במכרז. לא רק שהחוק מסייע לקבוצה אחת על חשבונם של כל היתר – הוא ממש מעודד ניפוח מחירים…
והינה עוד דוגמא אקטואלית, הפעם מתחום החקלאות.
בשנת הכספים 2019 שילמנו 69 אחוזי מכס על תפוחי אדמה, ו-52 אחוזי מכס על בצלים. על שום מיובא שילמנו מכס אדיר של 162 אחוזים(!). המספרים הללו לא סתם נשמעים מופקעים, הם נועדו להיות כאלה. מטרתם להפוך יבוא חקלאי מתוצרת זרה לבלתי כדאי כלכלית, על מנת לשמור על המונופול המקומי של חקלאי המדינה. התוצאה: בהעדר תחרות – מחירי הפירות והירקות מרקיעים שחקים, הכל בשם ערך השמירה על החקלאות הישראלית.
"כלכלנים מסבירים שוב ושוב, שגם אם אנחנו רואים בחקלאות ערך, אין היגיון להשתמש במכסים – הבאים על חשבון השכבות החלשות בעיקר – כדי להגן על החקלאים", אומר גרשוני. "יעיל הרבה יותר, ושקוף הרבה יותר, לשלם לחקלאים ישירות מקופת המדינה. אבל כל ניסיון לשנות את התנהלות המשק החקלאי במדינה, ובכלל זה תחום החלב והביצים, נתקל בהתנגדות
חוק השקיות חסך שטח הטמנה זעיר וכמעט חסר משמעות. אברך במסע קניות (צילום: פלאש 90)
נחרצת של קבוצת הלחץ החקלאית המאורגנת היטב.
"פרדריק בסטיה, כלכלן והוגה דעות צרפתי שחי במאה ה-19, אמר, שבעבר היו קבוצות שבזזו את רוב הציבור: המלוכה, האצולה והכמורה. בעקבות המהפכה הצרפתית, במקום לבטל את הבזיזה לגמרי, פשוט העבירו את הבזיזה למקומות אחרים. התוצאה היא שכולם בוזזים את כולם וכך כולנו יוצאים מופסדים. שוב ושוב אנחנו הולכים שבי אחר סיסמאות יפות ולא שמים לב איך מובילים אותנו באף".
אפקט הקוברה
לא מדובר בתקלה נקודתית של חוק כזה או אחר, אלא בכשל מהותי שאופייני לכל החוקים המנסים להתערב במשק. חוקים כאלה מוליכים באופן בלתי נמנע לתוצאות בלתי צפויות, שהרבה פעמים חותרות תחת המטרות שהחוק נועד להשיג.
את התופעה הזאת, מציין גרשוני, מכנים 'אפקט הקוברה', על שם מאורע שאירע בדלהי, בעת השלטון הבריטי בהודו. יום אחד החליטו הפקידים להילחם במכת נחשי הקוברה שהשתוללה בעיר והרגה הרבה אזרחים. 'קוברה' הוא שם כללי למספר מינים של נחשים ארסיים וקטלניים מאוד, ממשפחת הנחשים הפתניים.
השלטון, שרצה למגר את מכת הקוברות, הכריז פרס נאה לכל מי שיביא נחש לתחנת המשטרה הקרובה. בכך, חשב לעצמו השלטון, תיכחד אוכלוסיית נחשי הקוברה מרחובות דלהי ואנשים יפסיקו למות מהכשות אכזריות.
הרעיון התברר כ'מוצלח' מאוד. אזרחי העיר הממולחים החלו אפוא לגדל נחשי קוברה בבתיהם, כדי לזכות בתגמול המובטח והעסק הפך לענף התפרנסות משגשג עבור אזרחים רבים. כאשר הבינו הרשויות מה קורה, הם מיהרו לבטל את הפרס. האזרחים המאוכזבים שחררו את הקוברות לרחובות. וכך, חוק שנועד להקטין את כמות הקוברות, הביא בדיוק לתוצאה ההפוכה…
"הכלל הוא, שלכל חוק ימצאו פרצות", אומר גרשוני. "כאשר אתה מנסה להתערב בחיים של אחרים בניגוד למה שהצדדים רוצים – הם ימצאו דרכים יצירתיות למצוא את כל הפרצות בגדר וזה מה שאנחנו רואים שוב ושוב".
גרשוני מונה רשימה ארוכה ומרתקת של 'חוקי קוברה', כאלה, שמטרתם המוצהרת מצלצלת יפה באוזן, אך תוצאתם בפועל היא לשרת אינטרס של קבוצת לחץ כזאת או אחרת.
מאחורי מס החד-פעמי
המנגנון הבירוקרטי מייצר שפע של רעיונות להציק בהם לאזרחים. רק לאחרונה הורחב 'חוק הפיקדון', כך שהוא כולל גם בקבוקים גדולים – המשך לשורת חוקים לעידוד המחזור וצמצום השימוש בפלסטיק, הכוללים את היטלי תשלום על הכלים החד-פעמיים ושקיות הניילון.
הנושא קרוב לליבו של גרשוני, שהקדיש לכך חלק נכבד בספרו.
"הכללתי פרק מיוחד על חוק השקיות, כי זו דוגמה טובה לחוק, שבעיני חלק מהאנשים נשמע מאוד הגיוני ונפלא, אבל כשמסתכלים בפרטים הקטנים – מתברר שזה פשוט חוק רע, שרב נזקו על תועלתו. את השקיות מאשימים בגרימת נזקים סביבתיים, אבל מחקר של 'מכון שמואל נאמן' מצא, ששקיות ניילון שנלקחות לטיולים וכדומה – מהוות רק שישה אחוזים מכלל השקיות, וכל השאר בכלל לא נמצאות בסכנה של התעופפות לטבע.
המדינה היא ספקית גרועה. הלל גרשוני
"הטיעון שלפיו שקיות ניילון תופסת שטחי הטמנה – היא בכלל בדיחה. שקיות הן חלק אפסי מהאשפה שבני אדם מייצרים. חוק השקיות צמצם אומנם במידה ניכרת את השימוש בשקיות, אבל חסך שטח הטמנה זעיר וכמעט חסר משמעות. ובעוד סביבתנים מבכים את הדונמים הבודדים שתופסים שטחי הטמנה – כמאתיים דונם נוספים בשנה, לפי הערכת המשרד להגנת הסביבה – הם מקדמים פאנלים סולריים, התופסים שטח גדול עשרות מונים, כשרק מתחם האנרגיה הסולארית באשלים תופס שלושים אלף דונם".
"בתחום מחזור הבקבוקים – מגיעים למצבים אבסורדיים עוד יותר", אומר גרשוני. "יש כאן פעילות עצומה שמלווה בתעמולה נמרצת ומסעות פרסום נמרצים סביב עניין סמלי, שאין לו שום משמעות אמיתית. מספרים לנו שמחזור הפלסטיק נועד להיאבק בזיהום הסביבה, אבל תהליך המחזור עצמו הוא מזהם, שלא לדבר על צי המשאיות שאוספות את הבקבוקים ופולטות כמות עצומה של זיהום לאוויר. אני מביא בספר תיאורים על אנשים שנוסעים כמה קילומטרים בג'יפ עד לעמדת המחזור הקרובה, כדי למחזר שני בקבוקים. הם מרגישים שהם עשו בכך מעשה טוב לכדור הארץ, למרות שמבחינה הגיונית הם לא עשו כלום"…
אז איך זה הפך לכזה נושא טרנדי, שכולנו מרגישים אותו בכיס מדי יום?
"כי אנשים אוהבים סמלים, בפרט אם לא מדובר בנושא במשהו שמפריע להם במיוחד. שים לב, מי מציע להטיל מס על שקיות, בקבוקים ושתייה מתוקה: מי שהכי פחות נפגעים מהמיסים הללו, כי גם ככה כסף לא מהווה אצלו בעיה. המיסים הללו לא באמת פוגעים בנוחות שלו. אבל נסה לקדם הגבלה משמעותית על טיסות בינלאומיות – ופתאום תגלה שאותו אדם יודע טוב מאוד לשקול שיקולי עלות לעומת תועלת. זו הסיבה שאין סיכוי שנראה אי פעם במדינת ישראל הגבלות של ממש על טיסות לחו"ל, למרות שבכל קנה מידה טיסות מזהמות הרבה יותר מבקבוקי פלסטיק".
אז אתה טוען שהפקידים במשרדים הרלוונטיים לא יודעים את כל הנתונים שהלל גרשוני יודע?
גרשוני מחייך. "ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, אמרה פעם, שהבעיה עם סוציאליזם היא, שבמוקדם או במאוחר הכסף של אחרים אוזל לך. פקידים
כלכלן יהודי אוסטרי רב-השפעה. לודוויג פון מיזס
בהגדרה הם אנשים שמתעסקים בכסף של אחרים, והם לא מופסדים מנזק שגורמות ההחלטות האישיות שלהם. האינטרס שלהם שונה לגמרי מזה של האדם הממוצע.
"דוגמה משעשעת אך מאלפת לכך, התרחשה כאשר עובדי המשרד להגנת הסביבה הקימו קול מחאה על הכוונה להעביר אותם לבניין החדש שלהם בקריית הממשלה בירושלים. הם טענו, שבבניין החדש אין מספיק מקומות חנייה, והם ייאלצו להגיע למקום העבודה בתחבורה ציבורית. הדבר האירוני הוא, שהבניין נבנה על פי 'תקן ירוק', שהעובדים האלה עצמם היו שותפים בכתיבתו, ושקובע שיעור זעיר של מקומות חניה, במטרה לעודד שימוש בתחבורה ציבורית. הינה כי כן, כאשר אתה הוא זה שנדרש לאכול את הדייסה שבישלת – פתאום הטעם שלה מתחיל להיות חשוב לך… כל עוד שהם לא משלמים את המחיר, קל מאוד לקבל החלטות בשביל לקבל מחיאות כפיים ולהיות יפים ונאורים".
###לשיטתך, גם נושא שכר המינימום הוא דבר שהמדינה לא צריכה להתערב בו?
"נכון. כעת עברה הצעת חוק טרומית המבקשת להעלות את שכר המינימום לארבעים שקלים לשעה. לכאורה, צעד שייטיב עם החלשים במשק, אך בפועל צפוי לפעול כבומרנג, כי הוא יקטין את האפשרות של עובדים חלשים למצוא עבודה, ויעלה את המחירים.
"אנשים חושבים, שבלי שכר מינימום מעסיקים ישלמו פרוטות. אך זו טעות של ממש: עד היום אין שכר מינימום בשווייץ, בשבדיה ובמקומות אחרים. היחידים שמתלהבים ממנו הם האינטרסנטים והתמימים – האינטרסנטים, כי הם לומדים את החומר ומבינים מה הם ירוויחו מזה; והתמימים – שאין להם זמן לקרוא את כל המחקרים, והרעיון נשמע להם נחמד, בלי שהם מתעמקים עד הסוף בהשלכותיו".
אבל בלי שכר מינימום יתעמרו המעסיקים בעובדיהם…
"ממש לא. בעלי עסקים מעסיקים מתחרים ביניהם לא רק על לקוחות, אלא גם על עובדים, וזו הסיבה שהם מציעים שכר בכלל. מעסיק שיתעמר בעובדים – ימצא את עצמו בלי עובדים ויפסיד למעסיק חכם, המציע לעובדיו שכר מתאים. לא לחינם הציע הנרי פורד לעובדים שלו שכר שהיה אז גבוה מאוד – חמישה דולרים לשעה. החוק לא הכריח אותו לזה, אבל הוא רצה עובדים טובים שיישארו אצלו לאורך זמן.
"לעומת זאת, להעלאת שכר מינימום יש כל מיני השפעות שלא חושבים עליהם. בחלק מהמקומות, כשהעלו את שכר המינימום – הורידו את הבונוסים לעובדים מצטיינים. במקומות אחרים קיצצו בהטבות שכר, או הקטינו את מספר העובדים. וכמובן, שהמעסיקים מגלגלים את העלות הנוספת על הלקוחות, כך שבסופו של דבר כולנו משלמים יקר יותר, והנטל הכבד ביותר הוא על החלשים ביותר.
"חוץ מזה, יש לזכור שהמעסיקים הללו, שאנחנו מטילים עליהם עלות מוגדלת באמצעות העלאת שכר מינימום – הם לא בהכרח טייקונים גדולים שיכולים לספוג את ההפרש בקלות. מדובר גם בעסקים קטנים שיש בהם עובד או שניים, והעלאת משכורת עשויה לחרוץ את גורל העסק להיות או לחדול. ועוד לא הזכרנו שהמרוויחים הגדולים מהעלאת שכר המינימום הם עובדי מדינה, שהמשכורת האמיתית שלהם היא הרבה מעבר למינימום, אבל בגלל טריקים חשבונאיים, הם עדיין מקבלים 'תוספת השלמה לשכר המינימום' על חשבון משלם המיסים, כך שכל תזוזה של שכר המינימום מקפיצה להם אוטומטית את המשכורת".
תעמולה ומסעות פרסום נמרצים סביב עניין סמלי, שאין לו שום משמעות אמיתית. מחזור בקבוקים (צילום: פלאש 90)
כמובן, נושא שכר המינימום נתון במחלוקת – שכן ישנם תחומים בהם השכר המזערי הוא באמת בלתי מוצדק, וגם גרשוני מודה ש"לפעמים יש מקום לפיקוח רגולטורי. אך צריך לשים לב לסכנות הטמונות בכוח שאנחנו נותנים בידי הפקידים של אותו גוף רגולטורי, שאינם מפסידים דבר מההחלטות הרות הגורל שלהם, המשפיעות על אחרים ולא על עצמם. כיוון שפקידיו של גוף הפיקוח אינם נושאים בשום אחריות של ממש, הבעיה שהם יוצרים עלולה להיות נרחבת יותר מזו שהם באו לפתור".
כלוב של זהב
לודוויג פון מיזס היה כלכלן יהודי אוסטרי רב-השפעה, שספרו 'בירוקרטיה' ניתח את בעיות היסוד של כל מערכת ממשלתית. מיזס לא היה מתפעל מהתורים הארוכים בלשכות מנהל האוכלוסין של משרד הפנים או מחוסר יעילותה של מערכת תחבורה ציבורית המנוהלת מגבוה.
לדידו של מיזס, הסרבול הבירוקרטי אינו פתיר. הוא טבוע במהות המערכת ומהווה חלק מובנה ממנה. במערכות ציבוריות אין בהגדרה תחרות, ומילא אין תמריץ להתייעלות. מסיבה זו, טען מיזס, יש לצמצם עד למינימום את התחומים הנמצאים תחת אחריות המדינה, ובכלל, לדאוג לכך שהמדינה תהיה 'רזה' ככל האפשר, עם כמה שפחות מעורבות בחיי האזרחים.
דוגמה קלאסית לניהול כושל ומיותר של המדינה בתחומים לא-לה – נותנת לנו רשות השידור הציבורית. כדרכם של רעיונות בירוקרטיים, גם כאן הרעיון נשמע קסום: גוף שידור חזק ואמיץ, בלי השפעה זרה, הפועל אך ורק לטובת האזרחים ולמענם.
בפועל, הניסיון ארוך השנים שלנו מאותו שידור ציבורי הוא הפוך בדיוק: עד לסגירתה, הייתה 'רשות השידור' גוף מסואב ומושחת, עם תקציב עתק של מאות מיליוני שקלים בשנה (לא כולל האגרות שנגבו מהאזרחים), תוכניות אזוטריות בעלות של מאות אלפי שקלים לפרק, ומשכורות כמו 41,000 ש"ח בחודש למנהל מחסן.
"השידור הציבורי", אמר בשנת תשע"ו (2016) נשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין, "עם יכולות להתקיים כגוף בלתי תלוי, הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. תפקידו לאפשר לכל אזרח מישראל לגבש את עמדתו לגבי כל נושא שנמצא בדיון, ובלעדיו נהיה מדינה דמוקרטית עם נכות מסוימת".
"האמת הפוכה בדיוק", אומר גרשוני. "השידור הציבורי הוא גורם מובהק לנכותה של המדינה הדמוקרטית, להטיה הפוליטית המובנית בתקשורת, ולחגיגת בזבוז כספי הציבור על חשבון כולנו. ראוי היה לפתוח את גלי האתר לתחרות חופשית אמיתית, לטובתה של הדמוקרטיה ולטובתם של האזרחים, אך גם כאן קבוצות הלחץ יילחמו בשן ועין שדבר כזה לא יקרה.
בעוד סביבתנים מבכים את הדונמים הבודדים שתופסים שטחי הטמנה מתחם האנרגיה הסולארית באשלים תופס שלושים אלף דונם". חוות פאנלים סולארית (צילום: שאטרסטוק)
"אם נחזור לנושא בו פתחנו, משמעות הדברים היא, שבתחומים כמו 'מרשם האוכלוסין' כנראה שאין לבעיה פתרון של ממש", אומר גרשוני. "הבירוקרטיה מעצם מהותה לעולם תתאפיין בשירות גרוע, והנפקת תעודות זהות היא אולי מסוג השירותים המעטים, שאין דרך מעשית לפתוח אותם לתחרות. אך הדוגמה הזאת ממחישה מדוע מוטב שכמה שפחות נושאים יחסו תחת מוטת כנפי הממשלה.
"יש תחומים שכנראה אין ברירה ויהיו ציבוריים – אבל בכל תחום אפשרי צריך לצמצם את נוכחות המדינה. צבא, משטרה ובתי משפט – כנראה שאין מנוס שיהיו תחת המדינה. אבל חברות ציבוריות – זה עניין מיותר לחלוטין, שמוטב כי יחלוף מן העולם. וכך גם חינוך ורפואה ציבוריים. המדינה היא בייביסיטר גרוע ומוטב לא להיכנס לכלוב הזהב שהיא מציעה".
