זו רק תחפושת

באיזו תחפושת תבחרי היום? השמן והרזה, בובת חרסינה לילדה שלך, דובי לא-לא, ענן גבוה, פרופסורית או מורה? ויש עוד על המדף | כולנו מתחפשים מדי פעם, כולנו עוטים מנגנוני הגנה כחלק מהניסיון להגן על הנפש שלנו, אבל אולי הגיע הזמן לבדוק מה הרווחים וההפסדים שלנו, ומה מסתתר מתחת למסכות האלו, גם אם לא נמהר להסיר אותן מעלינו. | מחפשות תחפושות

יום יום את ואני ואנחנו עוטות תחפושת. זה פשוט. העולם לפעמים גדול עלינו, מאיים. העולם החיצוני סוער מדי, העולם הפנימי גועש לא פחות ממנו, ולא תמיד אנחנו יודעות למצוא מילים, ולא תמיד יהיה מי שיקשיב, בנחת ובסבלנות, ויעשה לנו סדר ראוי לשמו.
סדר בכמיהות המביישות (אני רוצה להיות עשירה!)
סדר בקונפליקטים המודחקים (אבל אני בכלל לא התכוננתי להיות אמא לרביעייה!)
קצת שקט מול הדחפים המאיימים (הייתי רוצה ל… להרביץ לה! היא כל כך מרגיזה אותי!)
לא תמיד יש מי שיקשיב בכבוד לכל הגעש הזה, יאסור ליישם, ישמור מהתפרצות אבל גם יצטט לנו את דברי מדרש ספרא: "רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי אפשי (אינני רוצה) ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר. אבל אפשי (אני רוצה) ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? תלמוד לומר 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים".
הלוואי שהיה מי שישמע על הסער הפנימי הזה ויהנהן בהבנה: "אפשך, אפשך ואלוקייך ציווך". את רוצה את האיסור, אבל פורשת מן העבירה ומקבלת עלייך עול מלכות שמים.
ואם אין בנמצא אליהו הנביא כזה שמבין את הבפנים והבחוץ הסוערים האלו, אז מתחפשים.
על חלק מהתחפושות נספר בכתבה הזו, אולי נמצא אותנו קצת.

השמן והרזה
התחפושת: פיצול, SPLIT
אפשר להתחפש בזוג. אחת השמנה, השנייה הרזה. אפשר שאחת תתחפש לשתיים, חצי שמנה, חצי רזה. העיקר: שני קצוות, ללא אזורי ביניים, בלי אפור.
מי תתחפש?
מי שנמצאת במצב טראומתי. מי שלא יכולה לשאת כאן ועכשיו מורכבות. היא צריכה סדר מוחלט בתוך התוהו ובוהו של חייה. לא יכולה להרגיש שהיא קצת שמנמנה בלחיים אבל זה בכלל לא נורא, היא רק צריכה להוריד את הכולסטרול, והכל יהיה בסדר, ממש אין צורך להיכנס לדיאטת 'כאסח'.
מנגד, אם לא יהיה לה סיכוי לשקול 47 ק"ג, היא תעדיף עוד חפיסת שוקולד תות, 120 ק"ג לא יספקו אותה. היא תרוץ בכבדות לעבר השני של הרצף. אם היא תפעיל את התחפושת הזו כמנגנון תמידי, כבר יאמרו שיש לה 'הפרעת אישיות'.
מאחורי התחפושת
תעמוד לה שם נפש מלאה בחרדה, כזו שמרוב חרדה תהיה חייבת להשתמש בדיכוטומיה: זה 'טוב' מוחלט, וזה 'רע' מוחלט. בלי מסוגלות לראות את עצמה או את הסובבים את חייה כמורכבים וככאלה שמשלבים תכונות שונות.
המורה מכיתה א' הענישה אותה כשהיא לא הצביעה בשיעור, ולכן עד עולם היא זכורה לה לדיראון. והחברה שניסתה לשכנע אותה ללבוש את החולצה הירוקה, התואמת לעיניה, עשתה עליה 'גזלייטינג', ומאז היא לא מדברת איתה.
יש גם אנשים קסומים בחייה. למשל השכנה – זו שהביאה לה עוגה בערב הראשון שלהם בדירה. היא מתבוננת בה בעיניים בוהקות. וכמובן, אבא שלה, הצדיק כמלאך מלא רחמים.
היא חייבת את המנגנון הזה, פשוט כי העולם שלה כל כך מפחיד, כל רגע עלולה להגיח ממנו מפלצת. לכן היא מחלקת אותו ככה, בחלוקה גסה. כדי שלא יקרה מצב שהיא תתקרב לסכנה, דגלים אדומים מתנופפים לה מכל כיוון ומזהירים אותה, וכך חלילה וחס היא לעולם לא תיכווה.
מה היא מפסידה?
את החיים עצמם. מלאי המורכבות. המורה מכיתה א' רצתה לבחור אותה לתפקיד חמוד במסיבת סידור, אבל היא כבר הייתה 'שרופה' בעיניה. היא מפסידה גם את החולצה הירוקה. נכון, אולי היא לא ממש לטעמה, אבל היא יכולה לעזור כשאין חולצה אחרת בנמצא.
והשכנה עם העוגה מפעם? היא אפילו לא שמה לב שההיא צריכה עזרה לפעמים. היא פשוט מושלמת בעיניה. גם אבא שלה, שפעם אחת התבלבל ובשל כך קנה סידור בנוסח אחר מהמקובל אצלם, הפך להיות עבורה מודל חיקוי בלי לתהות לרגע אם מדובר בטעות אנוש. הוא הרי מלאך בעיניה.
היא לא יכולה לשאת משגה בחייה, פשוט, כי מי ששוגה מושלך במהירות מעבר לדגלים האדומים, וזה מפחיד. לכן עדיף לעוות קצת את המחשבה או לסגור אותה כליל, רק לא לראות תמונה רחבה יותר, שהיא, מה לעשות – גם מסובכת ממש.

מחפשת את הילדה שלה לבובת חרסינה
התחפושת: השלכה
תחפושת הכי יפה בעיר, בדיוק כמו שהיא חלמה שאמא שלה תתפור. אותם דנטלים, אותה תחרה, ואותו בד קטיפה ורוד בוהק שהיה לה בחלום.
מי תתחפש?
לא, היא לא תתחפש. היא לא צריכה את השטויות האלו. מה פתאום. הבת שלה בת השנתיים. היא כל כך רוצה להתחפש לבובת חרסינה. כבר מגיל שנה היא משגעת אותה. "נה, נה", הייתה צועקת אפילו מתוך שינה. ומה לא עושה אמא טובה, אם לא תופרת לבת השנתיים שלה תחפושת בובת חרסינה מרהיבה?
מאחורי התחפושת
שם תעמוד, קצת רועדת, מי שלא מסוגלת לשאת את העובדה האנושית והקצת מבישה, שלכולנו יש רצונות, מאוויים ודחפים שונים וזה בסדר. זה בסדר לרצות אותם, זה בסדר להתאבל על אי קיומם, זה בסדר אפילו לממש את החלק הלא פסול שלה, מה רע באמא לבת שנתיים שלובשת שמלת בובת חרסינה?
מאחורי התחפושת עומדת מי שלא מצליחה להכיל את הצדדים השליליים באישיות שלה עצמה והיא מייחסת אותם לאנשים אחרים. "הפוסל – במומו פוסל", אמרו לנו חז"ל.
את כועסת על כל אותן רכלניות? מפנה מבט החוצה במקום מבט פנימה, אל החלקים שבך שרוצים כל כך לשבת במרכז החברה ולגלגל סיפורי רכילות עסיסית? את שורפת את כל מי שיש לה טלפון חכם? אולי צריך רגע להתבונן אל החלקים שגם רוצים, רוצים ומתגברים במסירות בגלל האמת האלוקית.
היא לא נהנתנית, מה פתאום, אבל בעלה כל כך אוהב אוכל טוב! וזה מרגיז אותה, למה הוא לא רוחני כמותה? את כל החלקים הנהנתניים שלה היא משליכה הלאה, הכי הרחק ממנה, נותרת כביכול מלאכית. אולי בובה.
כשהמנגנון הזה הופך להיות מוקצן, הוא יכול להיות כמו הפרעת אישיות פרנואידית: כולם רודפים אחריי לעשות לי רע. כולם מאיימים עלי.
מה היא מפסידה?
תוך כדי כתיבת המשפט האחרון אני מבינה: הי, גם אני משליכה. "מה היא מפסידה". היא? ומה קורה כשאני משליכה?
אני מקבלת הזדמנות להתבונן. בכל אופן, היא מפסידה את ההזדמנות האמיתית לעבודה עצמית. רק אם אני מקנאה, אני יכולה לעבוד על המידות שלי; רק אם אני רוצה את האסור, יש לי יכולת להתגבר; רק כשאני שמה לב שאני גם משליכה, משתמשת בעצמי במנגנון הזה, אני יכולה לעשות עליו עבודה.
'היא' וכנראה גם אני, מפסידה את החלקים הרבים והשונים שהשם הטוב ברא באישיות שלנו כדי לנתב כל משאלה לרצונו. והיא הופכת להיות כעוסה על העולם השפל הזה, המורחק ממנה עצמה.

דובי לא לא
התחפושת: הכחשה
דובון לכל דבר, חום עם סרט אדום בצוואר, ומנגנון כזה, שמניד לו את הראש לימין ושמאל בכל פעם שהוא שומע משהו מפחיד. ראשו שוקע בכרית רכה לשינה עמוקה.
מי תתחפש?
מי שאין לה די כוחות נפש להתמודד עם המציאות הקשה יותר מדי. בכל פעם שהמציאות תעלה למודע, היא תעדיף לאיֵין אותה, להפוך אותה לאין, ל'לא' ל-כלום.
מאחורי התחפושת
זה קורה לכולנו בהישמע בשורה רעה: אירועי שמחת תורה? "לא יכול להיות!" מחלה קשה? "אילו שטויות הרופא הזה אומר!" כחלק מתהליך האבל, כשלב ראשון, המנגנון הזה עוזר להסדיר נשימה. להתאפס רגע ולתת לנפש את האפשרות לעכל אט אט.
בתחילת החיים שלנו ניסינו להכחיש כל קיום של מישהו אחר, כדי לאפשר לעצמנו להתפתח כישות בלעדית: אמא לא צריכה כלום, היא יכולה להיות איתנו לעד. אבא לא רוצה לדבר עם אמא, הוא לשירותינו, תמיד. אחים ואחיות? מי מכיר בכלל. אני ואפסי, ומה שטוב לי נכנס למודע. מה שלא? מוכחש.
בתהליך התפתחות בריא נכנסים חלקים נוספים לעולם. הם תופסים נוכחות אף שהם קצת מכווצ'צ'ים לנו את הלב. אבל יש מי שנותר מאחור, ואולי לרגעים, כולנו מעדיפים להיות 'דובי לא לא' שכזה. לנוח על הכרית הרכה. כן, זהו מנגנון שמגן עלינו, ללא ספק.
מה היא מפסידה?
היא מפסידה את חוויית הכאב. נכון, כל נפש בורחת מכאב בדיוק כמו שהאצבע בורחת מתנור לוהט. ובכל זאת הנפש שונה מהגוף, כי בלי היכולת לחוות את הכאב שהוא חלק אינטגרלי מהחיים, אי אפשר לחוות את השמחה והאושר. מי שסוגר את עצמו מלחוש את הצער, מונע מעצמו גם את האהבה. וזה, זה כבר הפסד.

ענן גבוה
התחפושת: דיסוציאציה, ניתוק
זה יכול להיות כמעט פלאי, המנגנון הזה, התחפושת הזו. הרבה מאוד צמר גפן יעטוף אותה, או אורלון. צמרירי, רך, לבן, עף למרחקים מנותקים. היא עטופה כולה, פועלת, עושה, אפילו יוצרת, אבל צופה על כולם מתוך הענן שלה.
מי תתחפש?
מי שמקנן בה פחד מלחוות את הרגעים הקשים מדי בחיים. אבל הדיסוציאציה תהיה מנגנון קיצוני יותר: היא תתרחש בדרך כלל בתגובה לחוויה לא נסבלת או מכאיבה בצורה קיצונית שהנפש לא יכולה לשאת, ולכן מבודדת אותה מהמודע. מנתקת.
מאחורי התחפושת
תעמוד שם נפש מעונה. מעונה ממש. כזו שפשוט צריכה ללכת מארץ החיים אל ארץ בלתי נודעת, ועם זה – להישאר כאן. להמשיך לקפל כביסה, להמשיך להדיח כלים ואפילו להמשיך לכתוב קודים לתוכנה המבוקשת. אבל היא לא תהיה קיימת.
ברמה פשוטה, כולנו חוות את הדיסוציאציה כשהכל 'מדי'. כלה לא זוכרת בכלל מה היה ביום כלולותיה, פשוט כי הרגשות היו עזים מדי והיא הניחה אותם מאחורי המסך. ולהבדיל – אם נפלת וקיבלת מכה חזקה מדי, משהו בך מתערפל, הכאב מתעמעם והכל מרגיש 'לא אמיתי' מרוב שהכל כואב.
אבל אם החוויה הנפשית כואבת, עוצמתית ומטלטלת יותר מדי, היא לא תחווה, לא תרגיש. העולם יהיה מבעד לה. האנשים בו לא ייראו לה אמיתיים אף על פי שהיא תשוחח איתם על עניינים ברומו של עולם. הרחובות ייראו לה כמו מבעד לבועה, אף על פי שהיא תתהלך בהם בחופשיות. קיימת ולא קיימת בו זמנית. עצוב.
מה היא מפסידה?
כל תחושת הרצף, ההמשכיות, הזיכרון והזהות משתבשת כשהמנגנון הזה נוכח מדי בחיים. 'מי אני ומה שמי?' הופך להיות לא שיר ילדים ידוע אלא חוויה צרובה ואימתנית.

כל תחפושת שתבחרי
התחפושת: ביטוי פעולה, ACTING OUT
האמת? כל תחפושת תתאים למנגנון המרתק הזה, אם רק ניצור אותה בלי לחשוב עליה: לא נחשוב שהשוטר החמוד בן החמש רוצה עוצמה בידיים. לא נכיר בעובדה שבן השבע עשרה שמביא מסכה של סנוואר שר"י, רוצה לספר לנו כמה שנאה יש לו בפנים לפרא האדם הזה, וכמה בוערת בו מבפנים תחושת הנקמה.
הילדונת שחולמת על תחפושת של רופאה אולי תספר לנו על פחדים עמוקים ומוסתרים מפני מחלות, וזו שמתחפשת לסלסילת שבעת המינים? לא נדע. נצטרך להקשיב מה היא רוצה לספר לנו.
מי תתחפש?
כולנו מתחפשות לביטויי פעולה, ככה זה בעולם: אם אנחנו אוהבות – אנחנו מכינות המון אוכל חם וטעים; אם אנחנו כועסות אנחנו לפעמים טורקות את הדלת; כשאנחנו ממש פוחדות – אנחנו מנסות לתרגם את זה לפעולות שונות, החל ממיזמי למידת טכניקות הרפיה והמשך בביטויי פעולה נוספים: קונות גז פלפל ומפנות את המקלט.
אבל ככל שיש לנו יותר מילים לתחושות ולחוויות שלנו, כך אנחנו נזקקות פחות לפעולה שאין בה צורך קונקרטי והגיוני.
מאחורי התחפושת
מאחורי התחפושת עומדות תמיד מילים, תחושות וחוויות שמחכות שנמצא להן פשר ונעזור להן להיות מתומללות, בנות קיימא, נהגות. מאחורי כל תחפושת, כמו גם כמעט כל עשייה, יכול לעמוד רגש עצום מילים, דקיק מדי, מבהיל מדי, מבויש.
הוא לא רוצה שאשתו תבשל קינואה לארוחת הצהריים? הוא 'ישכח' שוב ושוב לקנות את הקינואה. פשוט, לא נעים לו להודות ברגש הזה: "אני שונא ריח של קינואה, זה מזכיר לי את סבתא שלי בערוב ימיה". הילדון יתנהג באַלימות בגלל האִילמות שהוא חווה. והיא? תאחר שוב ושוב לבית הספר כי קשה לה לומר "המורה, אני כל כך רוצה שכבר תשימי לב אלי".
מה היא מפסידה?
אנשים כועסים עליהם. לא מבינים למה היא טורקת את הדלת, למה הוא שוכח את הקינואה, למה היא מאחרת, בגלל מה הילד אלים. לא כל האנשים פנויים להקשיב בשקט למה שמסתתר מאחורי ההתנהגות המתחננת הזו. רובנו נוטים להגיב לפעולה – בפעולה, ואז הנפש מתקפלת לה יותר פנימה. פגועה.
חולה
האמת שאף אחת לא מעיזה להתחפש לזה, גם אם היא ממש רוצה. המקסימום שמותר זה לשחק ב'חולה ורופאה' בפינת המשחק בגן, ושם היא רוצה להיבדק ולהיות במרכז תשומת הלב. להתחפש למגובסת עם צינור אינפוזיה שום אמא לא מרשה, אבל מה יעשה הלב?
מי מתחפשת?
מי שאיננה זכאית לביטוי נפשי, מי שצורכי הנפש שלה לא מקבלים את הכבוד הפשוט הראוי להם, עלולה למצוא את ההבעה של הרגש בסימפטום גופני, פיזי, שיזכה להתייחסות, סוף סוף.
מאחורי התחפושת
מאחורי הכאב הפיזי יעמוד כאב נפשי חסר מנוחה: הראש יכול לכאוב מרוב עומס, הסינוסים יהיו מודלקים בגלל הפנמת הכעס וחוסר ביטוי שלו, הבטן תתהפך כשהרגשות יהיו מבולגנים מדי, והגרון? ישאיר את הצעקה בפנים. כל מיקוד תשומת הלב יהיה בכאב הסומטי במקום זה הנפשי. אולי כי הכאב הנפשי מאיים יותר מדי.
מה היא מפסידה?
היא מפסידה להרגיש טוב בעולם היפה הזה. היא מפסידה לצאת לטיולים קסומים בעולמו של הבורא. היא מפסידה את ההתבוננות השקטה, האותנטית, בחוויות חייה. אין לה הכבוד הפשוט שהיא זקוקה לו כל כך, הכבוד לצלם האלוקי הנפשי שבה, שמבקש הכרה.

תינוקת
התחפושת: רגרסיה
שתי קוקיות מנופחות, המון סומק על לחיים תפוחות, סינר, מוצץ ענק, בקבוק ודובי מרוט. אולי אפילו שקית במבה מצורפת לתחפושת הזו, וזיכרון של מובייל.
מי מתחפשת?
מי שהעולם גדול עליה, ההתבגרות נכפית עליה טרם זמנה כשהדרישות תובעניות מדי, מטביעות אותה, והיא מעדיפה לחזור למצב הראשוני הזה של גָמול ואמא שלו בכל דרך שהיא.
מאחורי התחפושת
מאחורי התחפושת עומדת אישה – גדולה – מדי. מהר מדי היא גדלה, לפני שהיא הספיקה להיות התינוקת שהיא רצתה, והחרדה מהעולם הדורש חונקת אותה.
הרגרסיה יכולה להיות בצורה של אכילה רגשית כזו, שמתגעגעת להזנה ראשונית, זו שנתנה לה שובע נפשי עם תחושת החזקה וחיבוק. הרגרסיה יכולה להיות בצורה של תלות עזה במישהו אחר שיֵדע הכל יותר טוב ממנה, בלי שהיא תצטרך להפעיל שיקול דעת בוגר וחושב.
הרגרסיה יכולה להיות גם בשירות האגו – כזו שתתרום להתפתחות האישיותית, למשל חלימה בהקיץ על פנטזיות לא קיימות או משחק עם הילדונת שמאפשר דרור לחלקים ילדיים יצירתיים ובריאים.
מה היא מפסידה?
זוכרות את יוסי שרצה להיות כמו אחיו התינוק, שכב על הגב וקרא: 'אנ'לא אכול ללבוש לבד, את תבישי אותי', ואמא אמרה לו שלילד קטן לא יכולים לחגוג מסיבת חומש?
אלפי סיפורים כבר נכתבו על ילדים שלא רוצים לגדול. מספרים להם מה הם מפסידים כשהם נשארים תינוקות. אולי אם יקשיבו רגע למנגנון הזה ולמה שמאחוריו, לא ימהרו לשכנע אותם להיות גדולים, אלא יאפשרו להם להיות קטנטנים במקומות הנכונים, מוסרים עצמם לאבא גדול ורחמן.
אולי ככה הם ואנחנו נעז גם לגדול בתחומי היכולת שלנו.

פרופסור
התחפושת: רציונליזציה
יתאים עדיין עיפרון מאחורי האוזן או שהוא זקוק למחשב ולמשקפיים זולגים? וחוץ מזה – עניבה מבריקה, מכנסיים משתרבבים ודיבור גבוה מדי, יודע כל.
מי תתחפש?
שוב הפחד והחרדה משחקים כאן. מגע עם הדחפים. עם הרגשות? היו לא תהיה. החלק היחיד שאפשר לבוא איתו במגע הוא השכל. קר, מובן, רציונלי. צודק-עד.
הוא הרביץ בשעת זעם לילדון שלו? מה פתאום, זה לא דחף ולא יצר. זה כדי לא להיות "חושך שבטו", כי הוא לא רוצה להיות "שונא בנו". הוא מעלים מס? זה פשוט כי גונב מגנב פטור. תילי תילים של הצדקות מלאות רציונל והישענות על הכתובים לדורותיהם.
מאחורי התחפושת
הוא יעמוד שם רועד, נאחז בכל כוחו בשימוש מופרז במחשבות מופשטות, בהסברים הגיוניים וסבירים כמענה להתנהגות יצרית שמעוררת רגשות קשים, מבהילים ובלתי פתורים.
מותר יהיה לענות יתום כי הוא שיחק בקלפים שאינם לרוחו, בשם החינוך הישר ללא חת. מותר יהיה לסלק את התלמידה שהקוקו שלה גבוה, בשם "לא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת השם". אבל יש שם פחד עמוק לגלות: אני יצרי, שתלטן ודחפי. כמה עצוב.
מה היא מפסידה?
יום אחד נגיע כולנו לעולם של אמת. יהיה מביש שם לחלוטין לגלות, שאם הפכנו את התורה לקרדום לחפור בו, נצטרך לעבור תיקון עמוק.

קבצנית
התחפושת: היפוך תגובה
חצאית כחולה רחבה, משופשפת, מלאה טלאים. גרביים בצבע חום, נוזלים. נעליים ענקיות שחורות, לא שרוכות, שאל ענק ופאה מדובללת. היא תסחב אחריה עגלת תאומים שבורה, מלאה בעיתונים ישנים ובקבוקים למחזור, וביד השנייה, קופת צדקה גדולה.
מי תתחפש?
מי שעורגת להיות עשירת תבל. כזו שמכירה היטב את 'שאנל' (לא, לא את החיקויים מעליאקספרס!) וב-WALDORF ASTORIA היא בת בית מתפנקת.
מאחורי התחפושת
מאחורי ה'קבצנית' שחולמת להיות מיליארדרית תעמוד מי שלא יודעת מה עושים ברצונות פנימיים: אני רוצה להיות עשירה, אבל מרגישה קונפליקט כי חינכו אותי שהסתפקות במועט היא מעלה גבוהה! אני רוצה להטיח בחברה שלי שהיא פוגעת בי, אבל לא מעיזה להיות כזו ישירה, ולכן אני מחייכת אליה בנחמדות יוצאת דופן;
אני בכלל לא רוצה לתת צדקה, רוצה כל כך את כל הכסף הזה לעצמי, אבל דווקא משום כך אני אתן בלי הפסקה, רק שלא יגלו כמה אני קמצנית. רק שלא ידעו שאני כועסת ושיש לי תאוות כאלו גשמיות וארציות.
מה היא מפסידה?
כמה אפשר לחיות בתחפושת מצחינה שכזו, מנותקת כל כך מהרצון הפנימי, זה שזקוק לליטוש, נכון, אבל קיים ומתחנן להתייחסות?

מורָה
התחפושת: סובלימציה
חליפה מכובדת (כדאי למצא כריות לכתפיים) מכופתרת, בצבע ניטרלי. חצאית ישרה. פאה באורך אוזן, עגילים צמודים. גרביון בצבע רגל ונעליים עם עקב של שני סנטימטרים. על הכתף תיק בצבע שחור, מרובע.
אבל העיקר זה הטון. מורתי, מכובד, מצליח להשתיק בבת אחת כיתה של ארבעים שובבות. שולט.
מי תתחפש?
מי שיש לה כושר שליטה, והיא לא רוצה לשלוט ברע; מי שיש לה קסם אישי, והיא רוצה להשתמש בו לטובה; מי שמוצאת בעצמה את הצורך להיות בקשר משפיע עם ילדות מתוקות, אבל לא רוצה להפנות אותו ליצירת מחנק, אלא לטוב.
מאחורי התחפושת
תהיה שם מי שיראת שמיים בה. כזו שמפנה את היצרים שבה, גם את היצר הרע, ל'ואהבת' הנדרש, בציווי אלוקי. לא כל מנגנון הגנה הוא משהו מביש, פרימיטיבי וקטנוני, בהחלט לא. מנגנוני הגנה יכולים לסייע לנפש לכבוש פסגות, הנה תראו מה מסופר לנו על הגדלות הזו במסכת שבת דף קנו:
"האי מאן [מי] שנולד במזל מאדים – יהי גבר אשיד דמא [יהיה אדם שופך דם]. אמר רב אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא [או מקיז דם, או גנב, או שוחט, או מוהל]. אמר רבה: אנא במאדים הואי [אני הייתי, נולדתי במזל מאדים] ואיני עוסק באף אחת מאומנות אלה. אמר אביי: מר נמי עניש וקטיל [אדוני גם כן כדיין מעניש והורג]".
נולדת במזל שיש בו טוב ויש בו רע? קחי אותו. קחי אותו לטוב.
מה היא מפסידה?
אם היא יודעת שיש בה טוב ויש בה רע, שיש בה נטייה למזל מתעתע, והיא נוטלת אותו בידיה והופכת אותו לאומנות, היא לא מפסידה.
אדרבה, כמה נאה לבושה.

תחפושות בקצה הרצף

ברגישות נוגעת ללב מספר דוד לידר, עו"ס קליני ופסיכותרפיסט, על מנגנוני ההגנה של מי שהנפש שלו קרסה תחת משא הדחפים החיצוניים והפנימיים. מנגנוני הגנה של מי שחלה במחלת נפש שגורמת לו להתנתק מהמציאות היום-יומית.
"כבני אדם כולנו מתמודדים בתוך נפשנו עם חששות ופחדים יחד עם חלומות ומאוויים". (עצרו רגע את הקריאה, ותקשיבו – עם מה אנחנו מתמודדים עמוק בפנים בלי לתת לזה לזלוג החוצה בשום אופן?)
"חלקים אלו בנפש", ממשיך לידר, "יכולים מאוד להציף, לגרום לחוסר ויסות משמעותי ולהקשות עלינו לתפקד. למזלנו, עם הסערה הפנימית הזו, השם חנן אותנו במערכת שמאפשרת לווסת את המתח התוך נפשי באמצעים שונים ומגוונים, חלק מהם מודעים יותר וחלק מודעים פחות.
"הפסיכולוג זיגמונד פרויד ששם לב לשני החלקים הללו בנפש, כינה אותם בשמות 'איד' ו'אגו'. התרגום של איד הוא 'זה', והוא נוגע לכל הסערה והמתח ה'זה', שלא ברור לנו לגמרי ומסעיר אותנו. והתרגום של 'אגו' הוא 'אני' ונוגע לאני שלנו שמצליח לנהל את עצמנו, לווסת את המתח ולהצליח לתפקד במציאות.
"אחד ההסברים להתפרצות פסיכוזה הוא שה'איד' (הסער הפנימי הזה) מציף ועוצמתי מדי, וכוחות ה'אגו' – אני, חלשים מדי, בשביל להצליח להתמודד עם התכנים המציפים. במצבים כאלו מתרחשת קריסה של ה'אני', והשתלטות של הכוחות הפנימיים והסוערים על תפיסת המציאות.
"ניקח לדוגמה אדם שספג חלילה אלימות מסוג כלשהו לאורך השנים, מסביבתו החברתית הקרובה. אדם במצב לא פסיכוטי, יוכל לחוש חרדה מסוימת ממפגשים חברתיים עקב ניסיונו המר ואולי אף להימנע מהם.
"ייתכן שכדרך התמודדות – הוא ינסה להכחיש את הצורך שלו בחברה, בשביל להימנע מתחושת המצוקה. בכל מקרה יש מציאות שמעוררת בו מתח, והוא מנסה להתמודד איתה בכלים שעומדים לרשותו.
"לעומת זאת, האדם הפסיכוטי לא מצליח לנהל את החרדה הזו, ובמקום זה החרדה הזו משתלטת על תפיסת המציאות שלו והופכת לקונקרטית מאוד.
"במקרים כאלו, הוא יוכל לחוש שהמציאות עצמה משדרת ומהדהדת לו את הפחדים שלו, וכך לדוגמה הוא יכול להיות משוכנע שישנם מכשירי האזנה ומצלמות נסתרות שמתעדים כל צעד שלו ואף לשמוע (בדמיון שנחווה כמציאות מוחשית) את האנשים משוחחים עליו ומתכוונים להרע לו.
"ההתמודדות שלו עם אירוע כזה יכולה להיות בריחה מהבית, איתור של ה'מכשירים' או מאבק נגד אלו שמנסים להרע לו. כשאדם יהיה שרוי במצב כזה נקרא לזה פרנויה פסיכוטית.
"נחשוב על דוגמה נוספת. אדם שמסתובב כל הזמן בתחושה של פוטנציאל לא ממומש והרגשה שהוא יכול להגיע ליותר המלווה בתחושת החמצה קשה.
"האדם שאינו פסיכוטי, יכול להתמודד עם זה באמצעים מגוונים כמו פרפקציוניזם – ניסיון אובססיבי לעשות הכל בצורה מושלמת, כדי שלא לפגוש את תחושת ההחמצה. הוא עלול גם לחוות דיכאון וייאוש מכך שלא ימצה את מלוא הפוטנציאל שלו ולהיגרר לחוסר הנאה ומעש, או לחלופין – תלות יתר בהערכה של הסביבה ובדיקה מתמדת מהסביבה שתוכל לאשר את השקעתו ורצינותו.
"לעומת זאת כשהאדם הפסיכוטי מרגיש לא ממומש, הוא יוכל לגלוש למצב שמכונה 'מאניה': במקום להתמודד עם תחושת חוסר המיצוי יהיה משוכנע שהוא ממצה את הפוטנציאל באופן מלא, באופן גרנדיוזי ולא מציאותי, וכך הוא יוכל לדמיין שהוא 'משיח' או אדם עם כוחות על, והוא יביא את עצמו לסיכונים כספיים, גופניים או אחרים, מחמת חוסר הערכת המציאות.
"בשלב הראשוני, במקרים רבים כדאי לפנות לפסיכיאטר שיכול להתאים טיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי / מייצב מצב רוח / מפחית חרדה / מפחית תוקפנות. נוסף על כך, חשוב לוודא שהמטופל מוגן ובטוח ולהיעזר בייעוץ מקצועי להתמודדות עם מצבים מאתגרים שעלולים להתרחש.
"ברמה הנפשית – אם אנחנו מבינים שתפיסת המציאות לעיתים קורסת אצל אנשים פסיכוטיים, נבין גם שאם ננסה להתמודד ישירות ולהתווכח עם תפיסת המציאות שלהם, הם עלולים לחוש לא מובנים, להסתגר עוד יותר בתפיסת המציאות ולהגביר את ההתמודדות הפסיכוטית.
"לעומת זאת, אם נצליח לראות בשפה הפסיכוטית, שפה סימבולית שמבטאת פחדים ומאוויים כמוסים ונבוא עם פתיחות ורצון להבין הן את ההתנהגות, אך בעיקר מה שעומד מאחוריה, לעיתים נצליח ליצור גשר מסוים בינינו לבין העולם של הפסיכוטי.
"כך לדוגמה, במקום לנסות להוכיח לאדם הפסיכוטי שלא עוקבים אחריו, נוכל לשקף לו בפשטות ולומר לו: 'אני מבין שאתה נמצא בפחד גדול שעוקבים אחריך ורוצים להרע לך', ואז הוא יוכל לחוש מובן יותר ובודד פחות.
"המשפט הבא יוכל להיות: 'אל דאגה, אנחנו פה איתך ויחד ננסה לשמור עליך ולהגן עליך'. ואולי, מי יודע? הפחדים יתאזנו מעט והוא גם ימצא בעצמו יותר כוחות להתמודד עם הפחד ולא לקרוס ממנו".

לא מסירים מסכות

אליס בר נס, אנליטיקאית, מספרת במאמרה: 'על תובנה ורגישות', על התאוריה של פרויד שעל פיה ככל שהתוכן הלא מודע יעלה למודע – יהיה ריפוי נפשי. ובהמשך – ככל שהדחפים, היצרים והקונפליקטים החבויים (אני גם רוצה להיות האמא הכי טובה לתינוקת שלי, אבל גם רוצה להיות מנהלת של כל בית הספר ולעשות קריירה מוצלחת ממש; אני גם רוצה להיות רזה וגם – כל כך אוהבת עוגות קצפת!) יקבלו ביטוי מודע, מילולי, הם לא ייהפכו להיות חלקים רודפניים בנפש. (התינוקת הזו… היא לא נותנת לי מנוחה, שתישן כבר! הרעל הזה, הרעל שכל החנויות מלאות בו! מרעילים אותנו כל הזמן! ולא התינוקת ולא עוגות הקצפת הן הרודפניות, אלא הקונפליקט הקורע בין הרצון העליון לבין היצרים שדורשים את שלהם.)
אבל בד בבד עם ההבנה שהעלאת תכנים למודע תאפשר החלמה ושקט נפשי, בר נס מפנה את הזרקור לרגישות הנדרשת בהתמסרות שקטה, לא כל יודעת אלא קשובה לחוויה הנתונה שבה נמצא הזולת. להיות צמודי חוויה, ולא צמודי יֵדע.
להיות קרובים למנגנון ההגנה מתוך קשב, הבנה לצורך להסתתר, מתוך כבוד למחבואי הנפש וחלילה לא מתוך עמדה צמודת ידע, כזו שמנטרלת מנגנונים נפשיים, מגלה הכל ושמה את התוכן הנפשי הרועד – בחוץ, לעין כל.
למדנו משהו על עצמנו? ייתכן. אבל לא מורידים מסכות. מי שנדרש להן, יצטרך קודם כל לחזק את מערכת החיסון הפנימית שלו ואז יוכל להסתובב חופשי מהן.