ארגזים של ספרים היו תקועים להם בבית, ואז הגיע הרעיון למשלוח מנות והפך את הכל | הם היו רגע לפני שבירה ועזיבת השכונה החרדית, ופתאום דפיקה בדלת, משלוח מנות ותחפושות, ותפנית אדירה התחוללה בחייהם | היא הייתה 'תקועה', מצפה שכבר ייקרע לה הים, כשלדודים שלה הגיעו בחורי ישיבה מבוסמים לרקוד. ההמשך היה מזל טוב | וגם מסלול מקצועי חדש, תמיכה חודשית נחוצה, ואפילו שינוי בתפריט של סעודות שבת – המון דברים קרו בזכות ימי הפורים, ונשארו גם הלאה | פורים לדורות
ומאז אותו פורים הכל השתנה"…
זה המוטיב שמלווה את הסיפורים שתקראו כאן, אמיתיים כולם. לימי הפורים יש השפעות רוחניות שנמשכות גם אחריהם, אבל לצורך הכתבה הזו שמענו על שינויים שנוגעים לרבדים הפשוטים של החיים. איך ביום אחד של שמחה מרוכזת השתנה משהו בחייהן של המרואיינות, והמשהו הזה ממשיך ללוות אותן עד עצם היום הזה.
ובכן, תתחילו לשמוח, השינוי המבורך בדרך!
ונשלוח ספרים
"רובי סיים לשוחח בטלפון, ועיניו ברקו מהתרגשות. אושר אמיתי הציף אותו, כזה שלא ראיתי כמעט בתקופה האחרונה.
"זה חודשים ארוכים משקיע רובי בעלי את תמצית לשדו בהוצאה לאור של משניות עם ציורים וביאור בשפה מתאימה במיוחד לילדים, מה שהופך גם את המסכתות הקשות והסוגיות המסובכות ביותר לבהירות וברורות. בעלי השקיע בפרויקט הזה הרבה מאוד שעות, אבל גם ממון רב. היה צורך לשלם לצייר המאייר ולעורכת הגרפית, המשניות הודפסו על גבי נייר כרומו שהוא יקר יותר, וכל העבודה נעשתה בצורה המקצועית ביותר. המוצר הסופי היה קילורין לעיניים, והביאור היה שווה לכל נפש.
נוסף על כך, היה צורך להשקיע רבות גם בפרסום, שהרי מדובר בקהל יעד גדול מאוד שצריך לחשוף אותו לבשורה החדשנית.
"כשהספרים הטריים הגיעו לביתנו, ארוזים בארגזים ומדיפי ניחוח דפוס, הרגשנו בעננים. זה היה עבורנו יום חג. היינו בטוחים שהפרסום יעשה את שלו והסחורה תיחטף ממש. אבל משום מה העסק היה תקוע. הארגזים שבבית נשארו סגורים וחתומים, וגם בחנויות הספרים דיווחו על מכירות דלילות.
"לא הייתה ברירה, הגדלנו עוד ועוד את תקציב הפרסום, אבל גם אז הזרם היה דליל. בעלי תלה זאת בעובדה שמדובר באמצע שנת לימודים, אבל האכזבה שלו הייתה עצומה. כל כך הרבה תקוות וממון הוא תלה במשניות הללו. הוא כבר התחיל לעבוד על הכרך הבא, מה שנראה כרגע כפרויקט חסר סיכוי. 'לפחות נכסה את העלות של ההוצאה הכבדה', הוא אמר לי שוב ושוב, כשקולו מרוסק.
גם אני הייתי שותפה לצער ולעוגמת הנפש. אומנם לא כמו בעלי, שכאמור השקיע במשניות את נשמתו, אבל האכזבה הייתה בהחלט קשה מאוד.
"והנה הגיעו ימי הפורים. חשבון הבנק היה ביתרה שלילית חסרת תקדים, וחג הפסח, רווי הוצאות משלו, נמצא מעבר לפינה. היה לנו ברור שאנחנו עומדים להוציא כמה שפחות כסף עבור משלוחי מנות ותחפושות. אבל מה שחייבים, חייבים. גם אם נחליט להשקיע פחות במשלוחי המנות לשכנים ולמשפחה, יש כמובן גם המשלוחים לצוותי החינוך, שבהם אי אפשר לקצץ.
"כך מצאתי את עצמי מתלבטת מה להכין למלמדים בחיידר, לגננות בגן ולר"מים בישיבה. והנה, עלה במוחי רעיון שנראה ברגע הראשון תלוש מהמציאות: החלק המרכזי של משלוחי המנות יהיה כרך המשניות שבעלי הוציא, בתוספת בקבוק יין ומעט שוקולדים מפוזרים. משלוח מנות הרבה יותר זול ממה שהיינו מכינים כל שנה, אבל ההכרח לא יגונה.
"שיתפתי את בעלי ברעיון והוא הסכים. בעיקר בשל החיסכון הכלכלי. הילדים התלהבו הרבה יותר, בעיקר בשל העובדה שאלו היו 'המשניות של אבא', וכך מצאתי את עצמי מעצבת את משלוח המנות באריזה חגיגית, מוסיפה ברכה יפה ונרגשת מכל הלב, כפי שאני עושה תמיד, ושולחת את הילדים עם המשלוח למחוז חפצם.
"פורים חלף, ונכנסנו עמוק לשגרת ערב פסח. בערב עמוס למדי הנייד של בעלי צלצל. על הקו היה המלמד של שמואל, בני בן התשע. המלמד סיפר שכמי שעושה עם הילדים את הצעדים הראשונים בלימוד המשנה, הוא התלהב מאוד מהמשניות החדשות, שלדעתו יגרמו לילדים להבין את הנלמד הרבה יותר בקלות. 'הראיתי למנהל את המשניות הללו, והוא חושב שכדאי שנרכוש אותן באריזה מרוכזת והן תימכרנה לילדים לקראת שנת הלימודים הבאה, במקום המשניות הרגילות שבהן השתמשו הילדים עד כה'.
"וכך בבת אחת נמכרו שישים ספרים. אבל זו הייתה רק ההתחלה. המלמד סיפר לבעלי שהוא העביר את כרך המשניות גם לאחיו, שהוא מלמד בתלמוד תורה אחר, וגם הוא התלהב מאוד והזמין אצלנו עותקים נוספים.
"בהמשך קיבלנו ד"שים נוספים מאותו משלוח מנות: הר"מ של בני שלומד בישיבה קטנה, שאף הוא קיבל את אותו משלוח, ביקש לרכוש עוד שני כרכים כמתנת פסח לאחותו שיש לה בן שמתקשה מעט בלימוד, והוא חושב שהמשניות יכולות לסייע לו מאוד. אפילו המטפלת של הקטנצ'יק סיפרה שאביה, מלמד ותיק בתלמוד תורה, ראה את המשניות והחליט שהוא מתחיל להכניס אותן למצבת ספרי הלימוד בתלמוד תורה שלו.
"חלפו מאז חמש שנים. קשיי הבראשית הללו הלכו ושקעו בתהום הנשייה. כיום, המשניות הפכו לספר חובה בלא מעט תלמודי תורה, ובהמשך הוציא בעלי לאור עוד ועוד כרכים. אין מצב שאנחנו נתקעים עם מלאי, מכיוון שכל מהדורה אוזלת במהירות. זכינו לסייעתא דשמיא עצומה, אבל הכל התחיל מאותו פורים עגמומי משהו, שייזכר במשפחה שלנו לדורות כיום שבו הכל התהפך לנו".
(רחל הלוי)
אין שווה להניחם
"כשהבנות משתתקות כשאני נכנסת, אני מחייכת לעצמי. אחרי חמש עשרה שנים כמחנכת, אני כבר יודעת בוודאות במה מדובר, אף על פי שלא שמעתי מילה… הניחוש לא קשה במיוחד והוא תלוי תאריך: בסוף שנה השיחה נסבה על מתנת סוף השנה, ולקראת פורים, על משלוח המנות.
"אני כבר יודעת בעל פה את הטיעונים בעד משלוח מנות אחד, מרוכז וכיתתי, וגם את הנימוקים מדוע הוא באמת לא שווה, מכיוון שתמיד יהיו בנות שישלחו גם משלוח מנות פרטי.
"גם סכום הכסף שייאסף נתון להרבה מאוד דיונים. אני לא יכולה להמר בוודאות על סכום, אבל אני מעריכה שהסכום הסופי שיוסכם, אם אכן ילכו על כיוון כזה, יעמוד על כעשרה-חמישה עשר שקלים, סכום מכובד במיוחד כשיש עוד הרבה הוצאות ליום זה. בתוך עמי אנוכי יושבת, וגם אני זכיתי בבנות שמתדיינות מה לקנות למורות, ומבקשות ממני את הסכומים הללו, פחות או יותר.
"הדיבורים הללו יכולים להיות משעשעים, אבל כל ההתארגנות שלי לפורים תלויה בהם: אם אקבל משלוח מנות מכל אחת, אישאר עם מלאי ענק, כך שלא אצטרך לרכוש מאומה לכבוד המשלוחים שלי. אם אקבל מתנה, מקווה שיהיה לה פתק החלפה. זה נשמע קטנוני, אני יודעת, וממש לא מכובד שמורה כבודה תעסוק בנושא כזה, אבל אין ברירה אחרת, אלא אם כן אני רוצה למצוא את עצמי מכינה את כל משלוחי המנות בפורים עצמו.
"ומה קורה בסוף? כל שנה משהו אחר. לפעמים אני מקבלת מתנה יפה ושווה במיוחד ומשלוחי מנות מעטים מאוד, ולעיתים יש הרבה משלוחי מנות למרות המתנה גדולה. לפעמים, וגם זה קורה, יש רק משלוחי מנות רגילים ופשוטים.
על הכל אני משתדלת להכיר טובה ולזכור את החשיבה מאחורי כל ביצוע, ובעיקר את הלב שחושב ואוהב ומרגיש הזדמנות לומר תודה, ואת ההשקעה הכלכלית של כל בית, שלא תמיד יכול להרשות לעצמו.
"אבל הייתה שנה אחת שהבנות באמת הגזימו. שמעתי את הוויכוחים הסוערים מתלהטים בכל הזדמנות, והבנתי ששיקול משמעותי עומד על כפות המאזניים. האמת היא שציפיתי למשהו יוצא דופן, אם נשפוט לפי הקולות והברקים שהתעופפו בחלל כשאני הייתי בגדר שומעת ואינה נראית.
"בסופה של מסיבת הפורים העליזה, הגישו לי הבנות את משלוח המנות המרכזי של כל הכיתה. לשם שינוי, כל הכיתה התלכדה באחדות בלתי מצויה סביב אותו משלוח בודד, ובעוד כל המורות מזמינות מונית כדי להתנהל עם כל השקיות הרבות והמרשרשות, אני קיבלתי שקית קטנה ואטומה, צופנת סוד.
הודיתי לבנות בהתרגשות רבה, וכל הדרך הביתה חשבתי לעצמי מה יכול להיות באריזה הקטנה והמלבנית. ההיגיון אמר שמדובר בשעון יוקרתי או בתכשיט אחר, כלי כסף (בית מזוזה אולי?) או שמא שוברי קנייה שווים במיוחד.
"הגעתי הביתה ופתחתי בסקרנות את האריזה. מתחת למכתב הברכה היפהפה – כל הכבוד לברכי המוכשרת – נח בשלווה סלייסר, מהדגם הפשוט ביותר. משהו ששווה היה אז שמונים שקלים ותו לא, כמו שראיתי במבצע בחנות הכל בו השכונתית. לסלייסר הזה צורפו כמה ירקות טריים, להדגמה חיה מה ייעשה בו, עם מתכון לסלט צבעוני לסעודת פורים.
"מה מרגישה מורה שמקבלת מתנה כזו מתלמידות כיתה ז' שרובן מגיעות מבתים רגילים וממוצעים, אבל בחשבון פשוט כל אחת השקיעה במשלוח המנות שני שקלים? עלבון, אכזבה, כעס, תסכול או כל התשובות נכונות?
"החלטתי להשאיר את הסלייסר המדובר לפסח. הוא ממילא לא שווה הרבה, כך שלשבוע בשנה הוא יכול להספיק. להפתעתי, הסלייסר דווקא התגלה כחזק ויעיל למדי, וכך יכולנו באותה שנה ליהנות מסלטים טריים וקצוצים היטב במהירות שיא, ומעזרה ממשית בבישול.
"עשר שנים חלפו מאותו פורים. הספקתי לקבל מאז מתנות שוות ושוות הרבה יותר, לצד ערמות של ממתקים שכמובן לא החזיקו מעמד, ודווקא הסלייסר הפשוט הזה עודנו קיים".
(חני הכהן)
ויינתן לך
"'אתה מחפש מישהו להעביר לו את דמי המתנות לאביונים בו ביום?'
השואל היה קופמן, אברך מהשכונה שיודע הכל. מצורת השאלה הבין בעלי שיש לו רעיון ישים במיוחד.
'אתה מכיר את ישראל, זה שגר בבניין 40? המצב שלהם קשה, אבל הם לא רוצים שאף אחד ידע. בפורים אפשר להעביר להם סיוע בצורה מכובדת, בלי לבייש אותם'.
"ארכו לבעלי כמה שניות כדי להיזכר בפרטים. מה לעשות, אנחנו טרודים לעייפה. אבל אחרי דקות ספורות הוא כבר ידע במי המדובר. משפחה שקטה, מטופלת בבן נכה עם מגבלה בריאותית משמעותית שבגינה הוא מאושפז הרבה בבתי חולים. ילדים טובים ושקטים, לבושים בצורה פשוטה מאוד.
"'בגלל הבן שלהם, ההורים שם לא עובדים', ממשיך קופמן. 'אין להם הכנסות מסודרות, הם חיים מהיד לפה, מפה ושם. זו צדקה מהודרת ממש. תוכל לתת לי מראש את הכסף, אם אתה רוצה, ואני אעביר להם אותו בפורים עצמו במעטפה שתונח בסלסילת משלוח מנות'.
"בעלי שב הביתה מהורהר, ושיתף אותי במידע שמסר לו קופמן. החלטנו לעשות כעצתו ולהעביר להם את דמי המתנות לאביונים שלנו. אחרי מחשבה נוספת, החלטנו להציע גם לבני המשפחות שלנו להיות שותפים במצווה, והם הסכימו מייד.
"אחרי פורים, ניסינו לחשוב כיצד להמשיך לסייע למשפחה הזו. פנינו לארגון הצדקה השכונתי, והגבאי סיפר שזו משפחה מוכרת לארגון שמקבלת מדי פעם תמיכה. אבל אני חשבתי שעדיף לתת להם חכות ולא רק דגים. ניסיתי לברר אם מישהו מההורים מעוניין לצאת לעבוד, כדי שיהיה אפשר לחפש להם אפיקי פרנסה מתאימים, אבל התברר לי שכרגע הם לא מסוגלים, או שמא לא פנויים נפשית לצעד הזה, בשל האשפוזים התכופים של הבן. הם העדיפו כנראה לחיות בצמצום ובדוחק, במקום להתחייב לעבודה מסודרת.
כך חלפה שנה, ופורים נקש על דלתנו. הפעם היה ברור לנו למי להעביר את דמי מתנות לאביונים, וגם השנה קופמן היה השליח שלנו.
"כך חלפו שנים נוספות. במצבו של הבן הנכה חלה התייצבות, אבל במצב הכלכלי של המשפחה לא חל שינוי. במשך השנים הם הצליחו להשיא בת ולברמץ בן, כשהם נתמכים על ידי קרנות צדקה וחסד, וכמובן עורכים את השמחות במינימום שבמינימום. היו להם חובות, אבל הבית כבר הפך לבית של גדולים, שבו הבנות יכולות לערוך בייביסיטינג ולרכוש בכסף הזה קצת בגדים, והבנים אוכלים בישיבות כך שיש פחות פיות להאכיל.
"וכך אנחנו ממשיכים להעביר בקביעות את דמי 'מתנות לאביונים' לאותה משפחה שנשארת במצבה הסטטי. כנראה נמשיך ונעשה כך גם הלאה, עד שיקרה נס והם יזכו בלוטו או שתגיע הגאולה השלמה".
(חיה מירושלים)
מפוזר ומפורד
"'מתי משפחת ליבנה (שם בדוי) הגיעה לגור בקומה שלנו?' שאלה אותי בת השתים עשרה באחר צהריים אפרורי אחד.
'למה את שואלת?'
'פשוט, נראה לי שהם גרים כאן כמעט חצי שנה, ועדיין אף פעם לא דיברתם'.
"נשכתי את שפתיי. הילדה צודקת, וזה בהחלט לא נעים. יש לי תירוצים למכביר ואין לי דקה פנויה, אבל בכל זאת, זוג צעיר מגיע להתגורר בבניין ואנחנו, השכנים הוותיקים, מתעלמים מהם לגמרי? יכול להיות שאמרנו להם 'שלום' חם ולבבי כשהם הגיעו, ויכול להיות שבכלל לא הבחנו בהם. הם מצידם מעולם לא הגיעו ללוות ביצים או חלב, וגם אנחנו העדפנו לבקש את המצרכים החסרים מהשכנים הוותיקים יותר…
בושה.
"אין ספק שאני צריכה לעשות את הצעד הראשון, אבל איך? פשוט לדפוק בדלת ולומר: 'שלום, אנחנו השכנים. מצטערת שלא נפגשנו עד היום או לא עשינו היכרות, אבל אנחנו כאן בשבילכם'? או שזה נלעג יותר מדי אחרי חודשים ארוכים של שכנות?
"החלטתי לסגת, ולהשאיר את המפגש ליום הפורים, שיחול בעוד שישה שבועות. ביום המיועד הכנתי לשכנים החדשים משלוח מנות מושקע במיוחד, ודפקתי על הדלת בלב הולם כשילדיי נשרכים אחריי.
"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה: אישה צעירה ממש, מטופחת ונראית מאושרת ושמחה כדת היום, אבל נראה היה לי שיש בעיניה דוק של עצבות. ממבט ראשון, הלבוש שלה נראה היה כשל בעלת תשובה. היא קיבלה אותי בלבביות והתייחסה בצורה מעוררת השתאות לילדיי, בחנה בתשומת לב את התחפושות ולא גמרה להתפעל מהמתיקות שלהם. אני התחלתי להתנצל שמרוב הטרדות והעומס לא התפניתי עד כה ליצור איתה קשר, ואני פשוט מתביישת. השכנה, שהציגה את עצמה בשמה יסכה (שוב בדוי), ביטלה את דבריי, אבל אני הבחנתי בעננה שחלפה על פניה והבנתי שנגעתי בנקודה רגישה, אם כי לא יכולתי אז לשער במה מדובר.
"יסכה העבירה לידי משלוח מנות קטן ופשוט יחסית. הרבה יותר פשוט ממה שמקובל אצלנו בבניין ובשכונה לשלוח ולקבל. היה נראה לי שהיא רוצה שאישאר עוד, ובמיוחד היא התקשתה להיפרד מהילדים, אבל טרדות הפורים חייבו אותי לשוב למטלות היום העמוס ולא אפשרו לי להתעמק מדי בנושא. סימנתי לעצמי להקדיש לגב' ליבנה יותר תשומת לב.
"אחרי שבוע, שוב נזכרתי בה. זה היה רגע נדיר של שקט בביתנו שאפשר לי לשמוע את דלת דירתם של השכנים החדשים נפתחת. חשבתי לעצמי שאולי כדאי ליצור איתה קשר באמתלה כלשהי. נקשתי על דלתה וביקשתי שתי ביצים. שוב ראיתי על פניה של יסכה את אותו מבט שלא יכולתי להגדירו. היא ניגשה למקרר ופתחה אותו לרווחה. גם מהדלת יכולתי לראות שהוא ריק ממש. זוג צעיר אומנם, אבל גם לי, ממרומי גילי, זה היה נראה לא רגיל.
"אחרי דקה, יסכה חזרה עם ביצה אחת. 'זה מה שיש לי', היא התנצלה והשפילה עיניים. שוב סימנתי לעצמי שזה משהו קצת יוצא דופן, אבל אם רציתי לתהות על קנקנם של דברים ועל קנקנה של יסכה, היא לא אפשרה לי זאת. נפרדה בברכה חפוזה וסגרה את הדלת.
"ההזדמנות הבאה הגיעה כאילו במקרה. פגשתי את יסכה בתחנת האוטובוסים, והתחלנו לשוחח. 'את הולכת לעבודה?' שאלתי לתומי, ויסכה השיבה בשלילה.
'אני לא עובדת. בינתיים חותמת אבטלה'. היא אמרה את המשפט הזה במהירות, כאילו מבקשת להתפטר מסוד מעיק ואפל. הנהנתי בשקט, לא יודעת מה לומר, אבל פתאום יסכה התחילה לדבר בשטף.
"'מאז שהייתי ילדה קטנה, חלמתי להיות עורכת דין. זה מה שעושים ההורים שלי, ואני ירשתי כנראה את הכישרון משניהם. אבל רצה בורא עולם, וזכיתי להכיר בו כשהייתי בת 18, כשסיימתי את התיכון. עם ההתלהבות והאור שגיליתי, הבנתי שאני חייבת לגנוז את החלום שליווה אותי ואת הוריי כל כך הרבה שנים, מכיוון שהוא לא כל כך מתאים לאישה שומרת מצוות.
"'ההורים שלי כעסו מאוד. הם סירבו לקבל את ההחלטה, כמו גם את ההחלטות הבאות שהגיעו בעקבותיהן, ובעיקר את נישואיי לבעלי, אברך ששוקד על תלמודו יומם ולילה. כאבתי מאוד את הריחוק, את הכעס, את העובדה שנשארנו שנינו כמעט בודדים בעולם אחרי שהמשפחות של שנינו התרחקו כל כך מאיתנו, אבל בחרנו באמת, על כל המשתמע מכך'.
'ואיך כל זה קשור לאבטלה?' התעניינתי.
"'אה, פשוט מאוד. לא היה לי כסף ללמוד מקצוע, מכיוון שההורים שלי לא מעוניינים להכיר בי, ואני, שנישאתי צעירה, לא הספקתי לעבוד ולחסוך כסף. אחרי החתונה, כידוע לך, יש הרבה יותר הוצאות, ובינתיים אני תקועה. בלי מקצוע וגם בלי עבודה.
"'מה שהכי קשה לי זה השכירות', הוסיפה יסכה. 'אפשר להצטמצם בהרבה דברים, במיוחד כאשר מדובר בזוג צעיר, אבל אי אפשר בלי קורת גג, ובשכונה חרדית המחירים גבוהים הרבה יותר'.
"האוטובוס של יסכה הגיע, ונפרדנו לשלום, אבל מאז המשכתי לחשוב עליה רבות. פתאום הבנתי את העצבות שבעיניה, את פשרו של המקרר הריק. פתאום גם שמתי לב לעובדה שהזוג הצעיר שגר לידנו כלל לא יוצא להתארח בשבתות, וכעת מובן מאוד מדוע. רציתי מאוד לעזור ליסכה, אבל לא ידעתי איך.
"והנה, בהחלטה של רגע, נזכרתי במפגש הראשון שלנו, בפורים. לא קשה היה להבחין באהבה הגדולה של יסכה לילדים, ומה מתאים יותר מלהציע לה לעבוד בתחום? נכון, להיות מורה או גננת היא צריכה ללמוד, וזה לא משהו שעושים מהיום להיום, אבל להיות סייעת בגן, או אפילו מטפלת במשפחתון בביתה, זה בהחלט ישים.
"עוד באותו ערב דפקתי על הדלת של משפחת ליבנה, והצעתי לבעלת הבית את הרעיון. 'תראי, סייעת את יכולה להיות כבר מחר, אבל תרוויחי הרבה יותר אם תהיי בעלת משפחתון. בשביל זה את צריכה לעבור קורס של מספר חודשים. כעת זה עיתוי מצוין – אם תתחילי עכשיו או מייד אחרי פסח, תוכלי לפתוח משפחתון בשנה הבאה, ולא תהיה חסרה לך עבודה אף פעם, בעזרת השם. בשכונה שלנו יש מחסור גדול במשפחתונים ותהיי מבוקשת מאוד'.
"יסכה שמעה. הרגשתי שהרעיון מתחיל להתיישב על ליבה, אבל היא היססה. לבקשתה, העברתי לה כמה פרטים טכניים, ולפני שנפרדנו הודעתי לה שהם מוזמנים אלינו לסעודת ליל שבת הקרובה.
"בואו נקצר הליכים: יסכה ליבנה שמעה לעצתי, נרשמה לקורס מטפלות ופתחה משפחתון מצליח ומבוקש מאוד בביתה. במקביל, הם התחילו להתארח בקביעות בביתנו וגם בבתיהם של שכנים אחרים ששיתפנו במיזם. בחג הפורים הבא, יסכה כבר הייתה אם לעולל טרי בין שבועיים, מאושרת ברמה שקשה לתאר.
"הפעם היא הקדימה והביאה לנו משלוח מנות. גדול, יפה ומושקע, אות לשינוי המבורך שחל בביתם בשנה האחרונה, שינוי שהחל בדיוק לפני שנה, במשלוח המנות שאנחנו שלחנו לה.
"'אני לא יכולה לשכוח את משלוח המנות ששלחת לנו שנה שעברה', היא אמרה לי בהתרגשות. 'זה לא היה רק משלוח מנות, אלא תחילתו של קשר, שהביא לנו לא רק פרנסה, אלא הרבה מעבר.
'לא סיפרתי לך, אבל היינו כמעט על סף ייאוש. עזבנו הכל כדי להיכנס לעולם החרדי, ולאכזבתנו, כולם סביבנו היו עסוקים מכדי לשים לב לקשיים שלנו – קשיי ההתאקלמות, הבדידות בהעדר משפחה והקושי הכלכלי. כשפתחת לנו את הדלת, כשהזמנת אותנו לביתך והיית שליחה להביא לנו פרנסה ברווחה, הצלת אותנו ממש. את יודעת שכמעט עזבנו את השכונה לטובת מגורים ביישוב מרוחק בצפון השומרון, שם הציעו לנו מגורים בקרוון בעלות נמוכה ממש? ההצעה קסמה לנו מאוד וכמעט נטינו לקבל אותה. באותה תקופה לא הבנו כל כך את ההבדלים בין המגזרים השונים בציבור שומרי המצוות, ואין ספק שהבית שלנו, החינוך שנעניק לילדינו וכל צורת החיים היו מקבלים תפנית חדה. ברגע האחרון הצלחנו להתבסס כאן, בזכותך'".
(רותי פנחסי)
אל המשתה
"הרגע הזה, של הנקישה הראשונה על הדלת, שנפתחת ומאפשרת לחבורת בחורים שיכורים או שיכורים למחצה לפרוץ לביתנו, לחולל סביב השולחן ולבקש את מתת היום, הוא רגע שנוי במחלוקת. יהיו כאלו שרואים בו את תמצית היום, בעוד אחרים מתייחסים לתופעה בצורה סקפטית הרבה יותר.
"אני, לצערי, שייכת לקבוצה השנייה. מבינה שמצווה גדולה לתמוך בתלמידי חכמים ובבחורי ישיבות צעירים, יודעת היטב כמה חשובה עבודתם של הת"תניקים ואילו סכומים הם מצליחים להכניס בכל פורים. גם הבנים שלי ת"תניקים ואני שולחת להם מראש מתת הגונה. יודעת גם שהם מביאים שמחה והרגשת חג לבתים רבים. אבל אני באופן אישי פדנטית למדי. סולדת מריח האלכוהול, מקיא השיכורים, ומכל הבלגן שמתלווה פעמים רבות לחגיגה.
זה היה נכון עד לשנה שעברה.
"פורים דמוקפין תשפ"ב התחיל כמו בכל שנה, רק הרבה יותר מהיר בשל העובדה שהוא חל ביום שישי. מספר הת"תניקים שהגיעו לירושלים היה נמוך משמעותית מכל שנה, ורוב הבחורים, אלו שבאו לביתנו לפחות, לא היו שתויים כמו בכל השנים.
"הקבוצה השלישית שהגיעה לביתנו משכה את תשומת ליבי באופן מיוחד. אני, שממתינה רק לרגע שהם יעזבו אותנו, ייחלתי פתאום שיקרה נס והם יישארו קצת יותר.
"הכל בגלל מאיר, בחור עדין נפש במיוחד. הוא היה ראש הת"ת, ולא קשה היה להבחין שהוא כבר הספיק לשתות. מאיר היה שיכור, אבל שיכור מזן אחר. אצילי ממש, כזה ששומר על צלילות הדעת, וכאשר נכנס היין ויצא הסוד, הוא העיד על בעליו שהוא בחור רציני, איכותי, בעל מידות ונפש רגישה, בן תורה במלוא מובן המילה.
"גם חזותו החיצונית הוכיחה שמדובר בבחור שמור, ירא שמיים, כזה שכל אם מייחלת לעצמה. אני אישית ייחלתי לבחור כזה עבור אחיינית שלי, בחורה מצוינת ומיוחדת שמשום מה עדיין לא מצאה שידוך מתאים. היא כבר הגיעה לגיל 24, ועדיין חיפשה את הבחור המושלם, בחיר עולם הישיבות.
כמה שידוכים ניסינו אנחנו באופן אישי להציע לה? עשרות, אם לא מאות. אבל שום דבר לא סיבר את אוזנה. הפעם, חשבתי, מדובר בשידוך שבהחלט יכול ללכת.
"המראה של מאיר, ובעיקר ההתנהגות שלו, בלטו מאוד. גם אני, שלא מחבבת כאמור את הריקודים ואת כל הנלווה אליהם, הרגשתי שאני צריכה למצות את הרגע ולברר עוד קצת פרטים. בעלי הגיש למאיר סכום יפה של תרומה, וביקש קבלה עם חתימה ברורה של שמו ושם משפחתו. באווירת הפורים הבקשה נשמעה הגיונית יותר מאשר ביום רגיל, וכך התוודעתי לשמו ולשם משפחתו, זאת מעבר לשם הישיבה שידעתי כבר בדקות הראשונות.
מייד במוצאי פורים ניגשתי לעניין ברצינות. ערכתי בירורים מקיפים והתברר לי שלא טעיתי. מדובר בבחור שראוי בהחלט לשמו הטוב. גם ה'מסביב' היה נראה מתאים בהחלט.
"שבועיים וחצי אחרי פורים, נשברה צלחת בבית אחותי. מאיר הפך לחתן, ורק אז נודע לו איך החל להתרקם השידוך שלו ומתי, ויהיה בעזרת השם בניין עדי עד".
(נחמי מזרחי)
קח את הלבוש
"כששבי, בתי השלישית, התחילה את כיתה י"ב, היא הייתה בטוחה שתבחר להתמחות במסלול התעמלות. בת נוספת שלי למדה במסלול הזה, נהנתה ממנו מאוד ומתפרנסת יפה מאוד משיעורי ספורט טיפולי שהיא מעבירה במוסדות חינוך ואצל מתאמנות פרטיות. לשבי בתי יש שתי חברות טובות שגם הן מעוניינות להתמחות בתחום הזה, והבת שלי, גמישה מטבעה, הייתה בטוחה שזו האופציה הטובה ביותר מבחינתה.
אבל רבות מחשבות.
"כשעיינו בחוברת המסלולים הטרייה לאחר ערב ההתמחויות שנערך בסמינר, הופתענו לגלות שהמסלול המדובר לא נמצא. נכון, גם לא אזכרו אותו בסקירה שהמנהלת נתנה. הרמנו טלפון למרכזת ההתמחויות, והיא הסבירה שהמסלול נסגר בשל סיבות טכניות, כלשונה.
"לא ידענו מה לעשות. שבי הייתה כל כך בטוחה שזה המסלול האולטימטיבי עבורה, עד שאי אפשר היה לדבר איתה על משהו אחר. היא שקלה לעבור לסמינר אחר שבו קיים מסלול כזה, אבל נרתעה מלעשות זאת לבדה. שתי החברות האחרות שלה החליטו בקלילות רבה על מסלול אחר.
"המפנה בעלילה החל באותה תקופה בדיוק, בתחילת חודש שבט, כשמוטי בני בן החמש הודיע על רצונו להתחפש לאסטרונאוט. אני אישית התייחסתי לרעיון הזה בצורה קלילה ולא מחייבת. הניסיון לימד אותי שילדים יכולים להחליף רצון כזה עשר פעמים עד פורים. אבל הפעם הילד היה רציני. הוא חזר על המשאלה שלו כל יום, כמה פעמים ביום, ואני הבנתי שהדבר חשוב לו במיוחד.
"חלף יום ועוד יום, שבוע הצטרף לחודש, ואני עדיין לא התפניתי לפעול כדי לסייע למוטי להגיע לתחפושת החלומות שלו. ליתר הילדים שבבית לא דאגתי. הם הביעו נכונות להתחפש בצורה קלאסית, באמצעות תחפושות ואביזרים שהיו לי בבית. רק מוטי היה נעול בתוך החללית.
"'אם את רוצה, אני מוכנה לדאוג לתחפושת של מוטי', אמרה לי שבי בלילה קריר אחד, כששוב מצאתי את עצמי גוררת רגליים עייפות למיטה בלי להספיק אפילו חצי ממה שתכננתי. עצרתי על מקומי בתדהמה. מה לשבי ולתחפושת? אבל היא הייתה רצינית, ואני נתתי לה יד חופשית.
"שבי התחילה בשוטטות בין החנויות, בדקה תחפושות והחליטה שהיא רוצה משהו מיוחד ממש, לא קלאסי פשוט. את האביזרים הנלווים היא קנתה, אבל את התחפושת הבסיסית החליטה להכין בעצמה. רכשה בד לבן, התייעצה עם חברה שיודעת לתפור, וברגע האחרון החליטה לשלב גם תמונה של מוטי על הסרבל. שעות של עבודה, תפירה, פרימה ושוב תפירה מדויקת יותר הניבו בסוף תוצאה מדהימה.
"התחפושת של מוטי קצרה שבחים רבים מכל מי שראה אותה. כולם התפעלו, במיוחד כששמעו על היוצרת הצעירה, שזו לה היצירה הראשונה שהנפיקה מתחת ידיה. אחת השכנות בבניין, מורה לחינוך מיוחד, לא הסתפקה רק במחמאות, וביקשה משבי לתפור עבור הכיתה שלה את התלבושות למסיבת הסידור, שנקבעה לאחרי פסח.
"שבי הייתה מאושרת. היא רצתה לתת למוטי הרגשה טובה ותו לא, מעולם לא ידעה על הכישרון היצירתי החבוי בה, והייתה מאושרת לגלות אותו.
היא הסתערה על פרויקט התלבושות למסיבת הסידור באותה עוצמה ואף יותר. ישבה ימים ולילות, התייעצה והכינה סקיצות. כשהמלאכה הושלמה, לשמחתה של השכנה ולאושרה של שבי, היא הרגישה סיפוק עצום, שכמותו לא חשה מעודה.
"אבל את ההפתעה האמיתית קיבלתי אני, כאשר שבי ניגשה אלי וסיפרה שהיא מתעניינת מאוד במגמה של תפירה ותדמיתנות שנפתחה בסמינר שלה. 'לא חשבתי מעולם על כיוון כזה, אבל כיום אני חושבת שהוא יכול להיות מסלול מעולה, עם אפיק פרנסה נוח ומכובד', היא שיתפה אותי, ואני הענקתי לה את כל העידוד.
"סוף דבר: שבי סיימה את לימודיה, ועבדה בתחילה כשכירה בסלוני כלות. כיום היא עובדת בתחום כעצמאית, יש לה סלון מצליח, המציע גם שירות של תפירת בגדי ערב יוקרתיים ל'עשירון העליון', כפי שהיא מגדירה זאת. הפרנסה שלה "מצויה, ברוך השם, והעבודה מתאימה לה ולמשפחתה כמו כפפה ליד.
ועוד משהו: לפני פורים שבי מקדישה כמה שעות לתפירת תחפושות איכותיות לילדיה. כל שנה היא מזכירה לי את תחפושת האסטרונאוט (עדיין שמורה בארגז התחפושות שלנו) ומספרת לכל מי שעדיין לא יודע או הספיק לשכוח, שממנה התחיל הכל".
(מירי שוורץ)
במזל דגים
"איזה סוג של דגים אוכלים אצלכם בליל שבת?
"סליחה על השאלה המוזרה. בדור האפשרויות הבלתי מוגבלות, התשובה יכולה לכלול קשת רחבה של דגים. אני יודעת שברוב המשפחות נוהגים לגוון ולהעלות על השולחן סוגים שונים של דגים ומתכונים, אבל אצלנו בבית אוכלים אך ורק טונה מקופסאות שימורים.
"נכון, זה נשמע מוזר ולא מצוי, אבל מה לעשות שזה הדבר היחיד שאבי המשפחה מוכן לטעום כדי לקיים את מנהג אכילת הדגים בשבת? אני הייתי מוכנה, ואפילו מעוניינת, להעלות על שולחננו מתכונים אחרים, אבל בעלי לא מוכן לוותר על הטונה הקבועה, וכמה נשים אתן מכירות שיבשלו משהו רק עבור עצמן?
והילדים? הם הלכו בעקבות אביהם. לא מוכנים לטעום שום דג אחר. במהלך השנים ניסיתי להכין דגים מסוגים שונים, לארוחת יום חול כמובן, במטרה שבעלי והילדים יטעמו, ייהנו ואולי יסכימו לשלב דגים נוספים בסעודות השבת, אבל דבר לא עזר.
"גם כשהסברתי לילדים שכאשר יגיעו לישיבות הם יהיו מופתעים לגלות שאין טונה על השלחן, שלא לדבר על מה שיקרה אחרי נישואיהם, הם לא הסכימו 'לסבול היום בשביל מחר' כלשונם. וכך חלפו השנים, והטונה נשארה על השולחן בכל סעודות השבת והימים הטובים.
"עד לחג הפורים של שנת תשע"ט. היום הזה, שמח וססגוני, התחיל כרגיל. קריאת מגילה, תחפושות, משלוחי מנות ודלת שלא מספיקה להיסגר לפני ששוב נשמעות נקישות. בצהריים הגיע משלוח המנות של השכנים, משפחת וולף. דסי, הבכורה בת השתים עשרה, נשאה אותו בזהירות. הוא הכיל מגש ענק של דג סלמון ורדרד, אפוי על מצע של ירקות.
"גם לפני שקראתי את הברכה הנרגשת של רותי וולף, הבנתי מדוע החליף הדג את סלסילת הממתקים הבלתי יומרנית שהיא שלחה כל השנים. במהלך התקופה האחרונה עזרתי רבות לרותי, לאחר לידת התאומים הפגים שלה שאושפזו בבית החולים לשבועות ארוכים. הילדים שלה שהו בביתנו לאורך כל התקופה בשעות אחר הצהריים, סייעתי לה רבות בארוחות, בקניות ובתחומים רבים נוספים. ברוך השם, התאומים כבר בבית, ורותי יכלה להתפנות לפרויקט פורים שכלל השנה גם את הסלמון עבורנו.
"הנחתי את הדג הענק על השולחן בסלון, שהיה מוכן ומזומן למשתה היין, כשאני מסבירה לילדים שהתקבצו סביבי במה מדובר. תוך כדי כך אני מתחילה לחשוב למי אני יכולה להעביר אותו, פשוט כי בביתנו אין לו דורשים, אבל ברגע הבא אני נזכרת בסעודת פורים שאמורה להיערך כאן בעוד כמה שעות, שאליה הזמנתי את הוריי ואחותי עם ילדיה. כמובן, נערכתי לסעודה הזו מבעוד מועד עם אוכל בשרי מושקע כיד המלך, אבל יהיה נחמד להגיש את הדג הזה כמנת פתיחה.
"ומה קרה בסוף? המשפחה שלי, שהופתעה לגלות סלמון על שולחני (טוב, הם מכירים את הרגלי האכילה שלנו לא מהיום) התלהבה מאוד מהדג. גם אני נהניתי, ובעיקר הופתעתי מהילדים. הם ראו אותנו, ביקשו לטעום, וראו כי טוב. לא האמנתי, אבל הם הציעו גם לאביהם לעשות כמעשיהם, כשהם מבטיחים לו שזה באמת טעים.
"בעלי, שהיה קצת בגילופין, הסכים לטעום, אבל על קצה המזלג, פשוטו כמשמעו. 'זה באמת טעים', הוא אמר לילדים, שמילאו את צלחתו במנה הראויה להתכבד.
הסעודה הסתיימה. מחצית מהדג הענק נאכלה. את החצי השני ארזתי היטב, הקפאתי ושמרתי לליל שבת הבאה.
"גם אז, גורלו של הדג הזה שפר עליו. הוא נאכל עד תום כשגם בעלי אוכל ונהנה, והילדים מפצירים בי לבקש מהשכנה את המתכון ולהתחיל להכין אותו בקביעות.
בהמשך, אחרי שהמוסכמה סביב הטונה נשברה, ניסיתי להכין סוגי דגים נוספים. הניסוי עבר בהצלחה, וכיום עולים על שולחן השבת שלנו כל סוגי הדגים שיש בחנויות, כל פעם דג אחר.
רק שימורי טונה אני לא מסוגלת לראות יותר".
(שרי בן שמעון)
