מה הקשר בין המחלקה האונקולוגית, מכון הדימות ו… סלון פאות? יש קשר, והוא מופלא וכואב, מצער ומלא תקווה, וגם מרגש עד עומק הלב | מה עובר על נערה או ילדה שמקבלת את האבחנה הקשה על המחלה, ושומעת שהיא עומדת להיפרד מהשיער שלה? פאנית מומחית שנמצאת בצומת הרגיש הזה, אמא של נערה מחלימה וארבע חולות צעירות לשעבר בשיתופים מטלטלים מההתמודדות הלא פשוטה הזו. הן מספרות על ההלם והכאב, וגם על הפתרון והתקווה | והן אומרות: תודה, מראש
פרֵדה היא מילה כואבת. היא נפנוף לשלום למוכר, לקרוב, לאהוב ולידוע. אם הפרֵדה היא ממשהו שהוא חלק אינטגרלי מחיינו מאז שאנו מכירים את עצמנו, האובדן עמוק כים.
תחשבו על ילדה שמגירת האקססוריז שלה גדושה בקוקיות וקשתות, בקישוטים וסרטים. השיער הוא חלק מהזהות שלה, חלק מהדי-אן-איי המתוק, הקופצני או השקול. כבר בגיל הגן הצמות מתנדנדות בשני צידי פניה, וכשהיא גדלה המראה של השיער והתסרוקת מעסיק אותה רבות.
מה קורה שם, כשהשיער נעלם ברגע אחד? מה עובר על הילדה או הנערה כשהיא נאלצת להיוותר בלעדיו?
בנות החולות במחלה האיומה חוות לצד הטיפולים והחשש גם חוויית פרדה מהשיער. והאובדן הוא אובדן, על כל המשתמע. הוא כרוך באבל, על שלל שלביו, ובתחושה של סוף העולם.
האם בתוך המר הן מצליחות למצוא את המתוק? האם קיים פתרון שיאפשר להן להשיב לעצמן את הביטחון?
שירה ואימה רחל, גילה וחני (שמות בדויים כולם) משתפות אותנו בחלקים מהמסע שעברו בתקופת מחלתן. הן מתארות את נקודות האור ותהומות החושך, את הפרדה מהחיים הרגילים והמראה האהוב, ואת התקווה שנראתה בקצה המנהרה.
השקט שאחרי השערה
שירה בת התשע עשרה חוזרת חמש שנים לאחור, לימים שבהם התמודדה עם אובדן השיער וגם עם המחלה האיומה. "הייתי ילדה שמחה, פורחת וחסרת דאגות. בשבט של כיתה ח' התחלתי להרגיש לא טוב, אך לא ייחסנו לכך חשיבות יתרה. מהר מאוד הידרדר המצב, ובסיוון כבר מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ, מסובבת במכשירים. מסביבי דיברו על אונקולוגיה וממצאים, אבל אני בתמימותי הרבה לא הבנתי מה משמעות הדבר. הוריי סיפרו לי על הלימפומה, והשאלה הראשונה שנפלטה לי הייתה: 'מה יהיה עם השיער שלי?' תקופת זמן אחר כך, כשהכל כבר היה מאחורינו, שאלה אותי אמא: 'לא חשבת על החיים, על הטיפולים והדרך?' מתברר שכילדת עשרה, המוח שלי בחר להתמקד תחילה במראה השונה, בשיער שלי שכבר לא יהיה חלק ממני ובחוסר היכולת שלי להסתיר את השינוי.
"שאלתי את עצמי שוב ושוב איך אעמוד בזה, והרופאה הציעה בפשטות: תגזרי עוד קצת ועוד קצת עד שהשיער ינשור. אבל לא הייתי מסוגלת לעשות את זה לעצמי בעצמי. מהר מאוד זה קרה לבד. אף על פי שניסו להכין אותי לכך, לא יכולתי להשלים. כשגיליתי למרבה הזוועה שהספירה לאחור החלה, צרחתי בהיסטריה. אמא שלי שאלה בכאב: 'הרי אמרנו לך שזה עומד לקרות, התכוננת לכך, למה את כל כך מבוהלת?' אני חושבת שלא משנה כמה מדמיינים את זה, כשהמציאות מתגשמת, זה בלתי אפשרי להכלה".
אבל, מתברר שלאתגר האיום הוכנה אלומת אור מבעוד מועד. אסתי רייכמן, פאנית ומנהלת מערך ההתנדבות במחלקת השיער של 'עזר מציון', הייתה שם בשביל שירה מרגע היוודע המחלה. "הרופאים לא אפשרו לי לצאת מהמחלקה, והיא הגיעה אלי למדידות וצילומים והבטיחה שעוד לפני שהשיער ינשור תהיה לי פאה מוכנה ודומה לצמיחה שלי. הפאה אכן הגיעה, אבל ההלם והבושה עדיין צרבו. בימים ההם עידן הלייסים היה בראשיתו, וגם הסלון המקצועי ביותר לא הצליח לייצר פאה זהה לשערי, לעומת המציאות של זמננו.
"הפאה נחבשה מול מראת בית החולים על השיער המדולל, אבל אף על פי שהיא נעשתה במקצועיות מרובה ואסתי השתדלה להפיק את המקסימום, לא הצלחתי להשלים עם המראה והתחושה. הייתי המומה מהמראה שנשקף לעיניי. פחדתי לצאת ולהסתובב בפאה החדשה, חששתי מהתגובות של החברות".
אבל ילדה בת ארבע עשרה לא נועדה להסתגר. הוריה של שירה הבינו שהחברה היא חלק משמעותי בהחלמה, ושירה נחשפה בפעם הראשונה עם פאתה מול כולן במסיבת הגמר שלה!
איך היו התגובות?
"בתקופת החזרות שתי חברות מסורות באו לחדרי בבית החולים בשביל לאמן אותי למסיבה, אבל כולן ראו אותי בבת אחת במראי השונה. למזלי חברותיי ניחנו בטקט רב, והתייחסו בעדינות ואצילות לתסרוקת החדשה. לאט לאט התחלתי להתרגל למראה וכך גם הסביבה. מאוחר יותר, כשהגעתי לחתונת אחי, עשו לי בפאה תסרוקת מדהימה, וההתלהבות הייתה אדירה. הרגשתי ממש כמו ילדה רגילה. הפאה הייתה קרש הצלה אמיתי. בזכותה אחיי שבבית לא ראו אותי אף פעם בלי שיער. בזכותה הרגשתי ילדה רגילה. כמעט. שנה וחצי חבשתי את הפאה לראשי, מדי פעם היא קיבלה שיפוץ לפי הצורך, קיצור, הארכה או שינוי בהתאם לגחמות שלי, וברוך השם התחלתי תהליך החלמה.
"ברגע שהשיער החל לצמוח שילבתי אותו פה ושם, ובהמשך אסתי הציעה לי הלחמת שיער: תהליך מקצועי וייחודי, שבו שיער טבעי מולחם לשיער הקצר שלי, מה שהופך אותי לנערה רגילה, בלי פאה כלל!
"לא סיפרתי לחברות על ההלחמה. רציתי להפתיע אותן. ואכן, השאגות היו אדירות. הן לא שבעו מלהביט בי, שירה הבריאה נטולת הפאה".
ומה עלה בגורל הפאה?
"הפאה שמורה בארון העליון, זכר לנס, זכר לכבוד העצמי שלי. מחכה להראות אותה לבעלי, לשמוח יחד על הבריאות, השגרה וההשגחה הפרטית.
"ואם תשאלי אותי מה הייתי עושה בלי הפתרון הזה, מבחינתי זו לא אופציה. הבורא לא נותן לאדם ניסיון שאיננו יכול לעמוד בו. לא הייתי מסוגלת לעמוד בבושה הצורבת. לא הייתי יוצאת לעולם. אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת להבריא אם המצב הנפשי שלי היה כזה.
"היום אני בדרך לתרום את שערי הארוך, מחכה לקבל אומץ לחזור לאותן שנים. רוצה לעזור לכאלו שנמצאות בסיטואציה הקשה שבה הייתי, שואפת להחזיר ולו במעט על כל מה שקיבלתי".
הורה במסע
רחל, אימה של שירה, מצטרפת לשיחה ומביאה את זווית מבטה כאם לילדה חולה, שמאבדת את המוכר והידוע, את השגרה וחוויות הילדות, וגם נפרדת מהשיער.
"ברגע שנודע לנו ששירה חולה, אחד הדברים הקשים שעמד לפנינו היה לספר לה על הפרדה הצפויה מהשיער. התייעצנו עם אסתי רייכמן, שליוותה אותנו מהשנייה הראשונה ועד להחלמה, וכמובן התפללנו שהשם ישים בפינו את המילים הנכונות. שירה קיבלה את הבשורה בכאב, אך העובדה שיש פתרון עודדה אותה.
"השיער הלך והידלדל. תחילה הוא נשר על הכרית בקווצות, ולאחר שבועיים היא נותרה קירחת. כאמא אני מלאת הודיה לבורא עולם על הריפוי, ואני חיה עם פרופורציות לחיים. כי כשחייה של הבת מוטלים מנגד, הכל מתגמד ויש שאיפה אחת שמפעמת חזק: שרק תחיה!
"עם זאת, עבור ילדה החברה היא חמצן מרפא, וחששתי ששירה לא תרצה להזמין חברות כשהשיער מתחיל לנשור וגם בהמשך. התקשרתי לאשת מקצוע מטעם 'עזר מציון' והתייעצתי עימה איך לתווך לבתי את המצב ולתת לה את הכוח להמשיך בחיי החברה. היא הזכירה את סיפורו של רבי עקיבא שהלך ללמוד בגיל ארבעים עם ילדים בני חמש, והמליצה לי לספר אותו לבתי. במקביל שוחחתי עם מחנכת הכיתה של שירה וביקשתי ממנה להכין את הבנות למציאות המורכבת. ברוך השם שירה קיבלה עוצמות, וגם בזמן האשפוז היא הייתה עם חברות.
"כשהפאה הגיעה שירה נרתעה מאוד מהמראה הלא שגרתי. בעצם מדובר בפאה לא רגילה כמו של אישה נשואה. עובדים עליה שתיראה טבעית בדיוק כמו שיער של נערה, כמו קוקו לא מעובד. הפאה הופכת כמעט לחלק בלתי נפרד מהראש, ולכן יש צורך לתחזק אותה כל העת".
לדברי רחל ללכת בפאה הזו בקביעות זה לא ממש נוח, פה מציק ושם מגרד, אבל תחושת הכבוד העצמי והיכולת להסתובב בין אנשים שוות את כל המורכבות.
מה היית אומרת לאימהות שנמצאות במצב זהה לזה שהיית בו לפני חמש שנים?
"נושא השיער הוא אחד הנושאים המדוברים במחלקה. השיח עליו היה משמעותי. אני מציעה לכל אמא במצב כזה: קודם כל תנשמי עמוק, עוד מעט זה עובר, ונוסף על כך, השתדלי לתת כוח לבת. נכון, ההתחלה קשה, אבל דווקא ראיתי שיש בנות שמתיידדות מהר יותר עם הפאה, מה גם שהיום המראה שלה טבעי להפליא".
והיא נזכרת באותה נערה, נקרא לה רות, שבחרה להימנע מחבישת פאה, תוך כדי שהיא מפטירה: 'זו אני, מי שרוצה – שיסתכל עלי ככה'. "אבל בדרך כלל הפאה היא טריגר ראשי לשמירה על תחושת הערך העצמי ורגש התקווה בתוך הקושי. הפאה היא גם חלק מהתחשבות בציבור. סיפרה לי אמא על ילדה בכיתה, שבאמצע שיעור היסטוריה היה לה חם, והיא לתומה, הורידה בבת אחת את הפאה. המורה שהייתה בעיצומו של השיעור, כמעט התעלפה.
"לעומת זאת, שמעתי גם על ילדת גן מתוקה שלומדת בגן קטן. היא הולכת לגן בפאה, אבל במיוחד עבורה קיים שם מתלה שעליו היא תולה את הפאה עד לסיום הלימודים. כך ברחוב היא לא מעוררת מבטים, אבל בגן היא מקבלת את מלוא הלגיטימציה".
שונה, דומה
פעם, כשפאה לחולות סרטן הייתה נראית כמו פאה לאישה נשואה, הנערות החולות מצאו את עצמן מתמודדות עם סיטואציות לא פשוטות. גילה היא אחת מהן. "חליתי לפני עשר שנים וקיבלתי פאה יפה. באחת מהביקורות שלי במרכז רפואי מסוים שאלתי את המזכירה היכן האולטרסאונד, והיא, בלי לחשוב פעמיים שלחה אותי לאולטרסאונד במחלקת נשים… רבים חשבו שהתחתנתי. היה לא נעים. אני חושבת שפאה טבעית היא מתנה שמרגיעה לפחות את החשש מפני ה'מה יגידו', את פעימות הלב מול אנשים שמביטים בך ומחפשים את טבעת הנישואין".
גם חני מתארת סצנה לא נעימה ומדגישה שהיום היא לא יכולה לקרות לנערות במצבה, כי הפאות נראות שיער לכל דבר. "הגעתי לחתונה של חברה מקורס שבו למדתי בעבר. פתאום בבת אחת חבורת בנות מתנפלת עלי בשאגות 'מזל טוב' ואין-ספור שאלות בנוסח 'מתי התחתנת?' 'למה לא אמרת?' ו'מי המאושר?' לא ידעתי מה לעשות מרוב מבוכה ובושה. בלי אומר ודברים הסתובבתי ויצאתי מהאולם במהירות. אני מתרגשת עם כל אחת שלא חווה את הסצנות הללו, בזכות הרמה המקסימלית של הפאות.
"בזמני במחלקה זה היה נושא רגיש, וכל אחת עברה את רגע השיא של הטראומה כשהשיער נשר. לפני שנה נפגשתי עם קרובת משפחה שחלתה ופחדה כל כך להזמין פאה, אבל אני הצלחתי לשכנע אותה והיא לא גמרה להודות לי על כך. ראיתי אותה אחר כך ולא האמנתי שזו פאה".
אסתי רייכמן, פאנית מומחית המייצרת את הפאות לחולים, ישבה איתנו לשיחה מרגשת ומלאת שיתופים מעולם מלא כאב ותקווה.
"הכל החל לפני כעשור, כאשר מתנדבי 'עזר מציון' פנו לאימי דבורי גנץ – בעלת סלון פאות גדול. אימי בעלת הלב הרחב מצליחה לגעת באנשים ובסיפורים מורכבים, ובאומנות שלה גם יכולה לייצר פאות רפואיות, שצריכות להיות מאוד מדויקות. המתנדבים ציינו כי אין באזור המרכז מענה מתאים לנשים ובנות חולות במחלה. הם הציעו לספק את השיער מתרומות של נשים ובנות, ואנו נייצר ממנו פאות באומנות מיוחדת. אז עוד לא הבנו שהנושא כל כך קריטי ואף מעודד החלמה, אבל החלטנו לתרום את חלקנו בהתנדבות ולהקדיש יום בשבוע למטרה זו, עם זליגה לשאר ימות השבוע".
מה עומד מאחורי התהליך? מתברר שמדובר בקונספט שונה. "בשביל ליצור פאות כאלה צריך הרבה יצירתיות. לא מדובר בפאה רגילה, אלא בפאה שנראית העתק של השיער. אומנם יש בודדות שמעדיפות להזמין פאה שונה ולנצל את ההזדמנות לקבל שיער אחר, אך רובן רוצות שלא ירגישו את ההבדל, וחלק מהן מציינות כי המחלה היא סוד ואפילו הדודה או האחות אינן יודעת עליה, ולכן חשוב שהפאה תיראה מושלמת. בדרך כלל ניכרים הבדלים קטנים, אבל יש פעמים שהטבעיות של הצמיחה והשיער מבלבלת גם אותי, וכאשר נכנסת נערה אני לרגע תוהה אם כבר עשינו לה פאה או שמא השיער טרם נשר.
"כיום, מדי חודש אנו מכינות פאות לכ-25 חולות ש'עזר מציון' מפנים אלינו. כל חולה מגיעה מספר פעמים למדידות ולתחזוקה, ובאופן פרדוקסלי ברגע שהנערה יודעת שהיא מסודרת עם פאה – היא פנויה נפשית לתהליך ההחלמה וכמובן מסוגלת לצאת לרחוב ולחוש ביטחון".
איך זה נראה מהצד שלך, כאשת מקצוע המלווה את החולה ומתאימה את הפאה?
"הטלפון הראשון מגיע אלי בדרך כלל רגע אחרי ההחלטה על טיפול כימותרפי. השבר גדול והמעמסה הרגשית גדולה מאוד, השיחה מלאה בהשתנקויות ובכי, בדמעות ופחד. לכן מעבר לעזרה הטכנית יש צורך בתמיכה וליווי הוליסטי. הרבה בנות בטוחות שלהן השיער לא ינשור, אף על פי שנאמר להן חד וחלק שזה מה שצפוי להן. הן מנסות להדחיק או להיאחז באשליה שאצלן יהיה אחרת. לכן בשיחה הראשונית אני משקפת את המצב ומציעה לבדוק איך אפשר לפתור אותו באופן מיטבי. אני בונה איתן לו"ז ומנווטת לתהליך ברור.
"בדרך כלל קיימות שתי אופציות: או לחכות שהשיער ינשור ולקבל פאה מוכנה, או להכין את הפאה מבעוד מועד מהשיער שלהן. האופציה השנייה היא לאמיצות בלבד. זה קורה במשך יום שלם, שבו אנו יושבות ומורידות את השיער בהדרגה, תופרות אותו שלב אחר שלב, כל קווצת שיער במיקום מדויק, עד שמתקבלת פאה זהה ב-99% לשיער הטבעי. התהליך כואב ומדמיע, אך אנו מדליקות מוזיקה, מגישות כיבוד, צוחקות ומנסות להקליל את האווירה".
מהו היתרון העיקרי בהכנת פאה באופן מקדים משיערה של הבת?
"התהליך הזה יוצר תחושה של שליטה בסיטואציה. בדרך כלל חולה אונקולוגית חשה שהמחלה השתלטה על חייה. אין לה שליטה על הלו"ז, על המקומות שבהם תשהה ועל אופי העיסוקים שלה. הכל מתרכז למטרה אחת – טיפול והחלמה. פה יש מעין שליטה. השיער לא ינשור מאליו, הבת מחליטה מתי היא תיפרד ממנו וכיצד, וזהו, הנשירה מאחוריהן והן נראות מיליון דולר. האופציה הנוספת היא להכין פאה משיער שאחרות תרמו, ולחכות ששערה של הבת ינשור. כאמור, זו האופציה שמתאימה לחלק גדול מהבנות, כי בשביל ליזום לבד פרדה מהשיער נדרש אומץ רב".
רבקי, נערה חולה, לא הספיקה לבנות לעצמה פאה מהשיער שלה לפני שהנשירה הופיעה. היא מספרת לנו כיצד נמצא הפתרון: "הייתי מאושפזת במחלקה, השיער כבר החל לנשור, אבל רציתי מאוד פאה מהשיער שלי. אסתי הסכימה להיכנס למרוץ המחייב. היא הגיעה אלי ביום שישי, הורידה את שערי, הביאה לי פאה חלופית וכבר לפני שבת הגיע אלי משלוח מרגש – השיער שלי בדמות פאה".
הזכרנו לפני כן את נושא ההלחמה. אסתי מבקשת להסביר על האפשרות: "בדרך כלל כאשר השיער מתחיל לצמוח הוא צומח בקצב איטי, ורק כעבור שנתיים הוא מגיע לצורתו המקורית. חבל לנו שהבת תחבוש את הפאה כל התקופה הזו, ולכן אנו מציעים הלחמה של שיער על השיער הצומח, כך שהוא נראה טבעי לחלוטין".
כשבפגישה הראשונה אומרת אסתי לבנות שהן עוד תראינה כיצד הפאה הופכת לחלק מהן, ואפילו שקשה להן ללבוש אותה עכשיו הן תתקשינה להיפרד ממנה בהמשך – הן פוקחות זוג עיניים בתדהמה. אבל בדרך כלל התחזית הזו מתממשת. כשהשיער הטבעי חוזר לצמוח, הפרדה מהפאה לא תמיד קלה, וההחלטה על ההלחמה מלווה בהתלבטות.
"היציאה הראשונה בפאה היא קשה. הבנות חשות שכל העולם רואה ומבחין כי על ראש הגנב בוער הכובע, אך למרבה האבסורד כשהשיער מתחיל לגדול, הן מתקשות מאוד להיפרד מהפאה, שהפכה לחלק מהן. אני משכנעת אותן להלחים עוד שיער בשביל להיפרד מהפאה לתמיד, אבל יש כאלו שכל כך רגילות לפאה ומהססות. לכן אני מכניסה את נושא ההלחמה כבר למפגש הראשון, שיהיה להן ברור לגבי השלב הנוסף, אם תרצינה בו".
וכשהשיער גדל לחלוטין, לעיתים הן בוחרות לשוב לסלון ולתרום אותו באהבה לעוד נערה חולה שנמצאת כעת בשלבים הראשונים של מחלתה. הן יודעות מה הפאה עושה לנפש.
מפגשי סלון
לא רק פאה מקבלות הנערות בסלון, אלא הרבה מעבר לה: תחושה חזקה של שייכות ותמיכה.
"בסלון נוצר מועדון חברות גדול, תומך ועוצמתי", מסבירה אסתי. "בת שמגיעה למקום להתאים פאה מגלה שם בחורה שכבר נמצאת בשלבי החלמה ובאה בשביל להלחים שיער או להחזיר את הפאה. הפגישות הללו מעניקות כוח לשתיהן.
"בתחילת התהליך הבנות חוששות, אך בסופו הן יוצאות נרגשות ומחויכות. לא מזמן הגיעה אלי נערה בת ארבע עשרה, שהמצב גרם לה להיות מסוגרת וקשוחה. לא ידעתי איך לגשת אליה ולשבור את הקרח. לאחר שסיימנו להכין את הפאה היא הייתה כל כך משוחררת ושאלה: 'מי הבאה בתור?' הייתי מאוד שמחה להיות פה בשבילה, ללוות אותה ולהרגיע אותה'".
כל ילדה, נערה או אישה חולה היא מארג של רגשות ועולם מלא, וכאשר הכל מתנקז לסלון הפאות, מצטברות אין-ספור אפיזודות מרגשות. אסתי בוחרת לספר על מדגם קטן מהמקרים הללו:
"הגיעה אלינו בחורה שגילו אצלה את המחלה לאחר אירוסיה. החתונה נדחתה למועד לא ידוע, והיא הגיעה לעשות פאה לתקופת הטיפולים. מובן שהכאב היה רב, והחתונה שבאופק הייתה חלק משמעותי מההתמודדות, ואולי גם הזרז להחלמה. ברוך השם לאחר תקופה היא החלימה והגיעה לעשות את פאת החתונה אצלנו, הפעם כלקוחה מן המניין".
ומה קורה כאשר החולה היא בסך הכל ילדת גן או כיתה א'? אסתי ממליצה בדרך כלל על פאת כובע קלילה, שמאפשרת לשיער לגלוש מהצדדים ומעל מניחים כובע, אך לעיתים האימהות מבקשות פאה מושלמת, שתהיה ליתר ביטחון בבית.
כאשר חיים את השליחות, יש סייעתא דשמיא ענקית בכל צעד. אסתי רואה בחוש את ההשגחה והחיבורים המיוחדים שנעשים כל העת, והיא משתפת בעוד מקרה מצמרר: "לפני תקופה הגיעה אלי תרומת שיער של ילד חלאקה מתוק. לאחר זמן קצר התגלה שהוא חולה, ואנו כמובן השתמשנו בשיער האישי שלו בשביל לבנות לו פאות!
"בהזדמנות אחרת קיבלנו תרומה של שיער ארוך ויפה מבת שש חמודה. כבר למחרת הגיעה לסלון ילדה בת שלוש עם שיער בייבי בגוונים זהים לילדה התורמת. שמחנו לשלוף את השפן מהכובע ולייצר עבורה פאה מדויקת.
"הגיעו גם שתי בנות דודות דומות בנות אחת עשרה ושלוש עשרה. האחת תרמה לאחרת את שערה, והצלחנו ליצור לה פאה מדהימה".
מה עובר על אמא שמלווה את הבת בשלבי מחלתה? אסתי מכירה את מנעד הרגשות מקרוב, ומציינת שמדובר בעוד נושא מורכב. "חשוב שהאם היקרה והגיבורה תדע כיצד להתנהג בתהליך התאמת הפאה. חייבים שיהיה בחדר מישהו אחד חזק. כאשר האמא תופסת את השרביט, הבת מרשה לעצמה להיות בעמדה חלשה ומקבלת, אך אם האם מתפרקת, הבת נאלצת לקבור את רגשותיה ולהיות המעודדת והחזקה, גם בלי שתרצה בכך. אני תמיד אומרת לאמא: תבכי הרבה, אבל פה תשתדלי להיות חזקה. יש פעמים שאני רואה שהאם על סף התפרקות, ואני מציעה לה לצאת איתי להתאוורר, או לבוא לחדר אחר, לבכות ולהירגע. היו פעמים שהמלצתי לאם להגיע רק כשהפאה מוכנה. זה דומה למקרים שבהם האב לוקח את התינוק לטיפת חלב. לא כל אמא מסוגלת להיות במעמד המאתגר הזה. לכן אנחנו מנסות מאוד להפוך את התהליך לקליל, חווייתי, מצחיק ונעים".
עבודה בפרויקט כזה בוודאי מציפה רגשות קשים. מה נותן לך כוח להמשיך?
"בוודאי. בפעם הראשונה שהגעתי למחלקה האונקולוגית ירדתי לאוטו ובכיתי את נשמתי. עם הזמן ראיתי שהעשייה מוסיפה כוח לכל כך הרבה אנשים, ואני מתמלאת שמחה. כל סיפור נוגע בי, ואני שואלת את עצמי אם זו הייתה חלילה הבת שלך, מה היית עושה עבורה? ומשם אני יוצרת את המקסימום".
