עולם התורה וההלכה ועולם רפואת הנפש, קרובים מאוד זה לזה. לפעמים הם ממש משיקים. וכשנצרכים לרפואת הנפש, חשוב כל כך שתהיה בשטח סמכות תורנית שתעזור לקבל החלטות גורליות, תשקול את המותר והאסור והמוכרח, ותתווה דרך נכונה | בשנים האחרונות הולך ומתרחב שיתוף הפעולה בין רבני קהילות לבין גורמי טיפול מתחום הנפש, וזו תופעה שנכון להבין עד כמה היא חיונית, ואיך אפשר להוסיף ולפתח אותה כך שכל אחד יוכל לקבל מענה מקצועי בהתאם לדרך התורה | בנפשנו הדבר
כולנו מכירות את השאלה: "למנתח לב לא תלכי אם אין לו הסמכה רשמית, נכון? אז למה לרופא נפש כן?" לכולנו היא כבר מוכרת וידועה, לעוסה ושחוקה.
הפעם באנו לבקר את השאלה הזו, שלא לומר קלישאה, מקרוב. הכי מקרוב: מהיכלות הקודש.
מה דעת גדולי ישראל על פנייה לאנשי מקצוע בתחום הנפש? האם ישנו שיתוף פעולה בינם לבין אנשי המקצוע? איך זה נעשה?
נתחיל בסיפור של שרה רוטנמר, עו"ס קלינית מדריכה וראש צוות בחוק הנוער בעיריית ירושלים. שרה עובדת עם ילדים ומשפחה, ומתוקף תפקידה בעיריית ירושלים, היא נמצאת בקשר הדוק עם רבני הקהילות, ורואה: דעת תורה והנפש הולכות שלובות זרוע.
"הדוגמה כמובן עם פרטים מטושטשים לחלוטין, רק לשם הבהרה: הגיעו אלינו זוג יקר, שיש להם חמישה ילדים צפופים. האם חולה בסכיזופרניה פעילה ולא מאוזנת, והאב אדם שקט ופסיבי. הם שייכים לקהילה קטנה ושמורה ושומעים לרבני הקהילה בכל מילה. האם סיפרה לנו, באחד ההתקפים, שהיא שומעת קולות שמספרים לה שהיא גלגולה של קמחית, ולכן, ככל שתקפיד שלא יראו קורות ביתה שערות ראשה, כך היא תזכה לבנים כהנים גדולים שיביאו את הגאולה. לשם כך היא חבשה רדידים על גבי רדידים. הקולות אמרו לה שרק אם היא תלבש שבעה רדידים היא תזכה בכהנים גדולים. את הרדידים היא לא הסירה מעל עצמה חודשים ארוכים. ההתרגשות שלה הייתה גדולה והיא גם עשתה מעשים בפועל: גידלה את שערם של הבנים שיהיו כנזירים, שהתה איתם יומם ולילה במנהרות הכותל וסירבה לשלוח אותם למוסדות חינוך או לשחק. היה על כולם, מגיל שנתיים, לעסוק בלימוד יומם ולילה.
"דיברנו עם הרבנית של הקהילה, אישה יקרה ומבינה. היא קראה לזוג לשיחה והסבירה להם שאסור לאישה להתעטף בשבעה רדידים אלא בכובע אחד בלבד. הרבנית הבינה שזו תהיה הדרך לדבר על ליבה של האם שאם אין לה סיכוי להיות קמחית, ילדיה יכולים לשחק כמו יתר הילדים ולא רק להתכונן מגיל שנתיים לתפקיד הכהונה הגדולה. הרבנית דיברה והסבירה, והקונפליקט של האם היה עצום: מצד אחד יש צו רבני, ברור ומוגדר, ומהצד האחר – היא רוצה לגזור עליה את הרדידים ומאמינה בהם! אבל היות שההוראה הגיעה ממקור הסמכות הרבנית, תוך כדי נתינת מקום למשפחה ולערכי המשפחה, הילדים חזרו למקום לימודם ולחצר המשחקים. זה היה תהליך יפה ומציל נפשות, שנעשה בזכות קשרי קהילה איכותיים מאוד".
סכנת נפשות
נתחיל מהתחלה: האם דין רפואת הנפש שווה לדין רפואת הגוף? האם נזק פיזי שילדים עלולים ללקות בו, כמו תאונת דרכים בגלל חוסר השגחה של הורים, שווה לדין רפואת הנפש – כמו קשיים ופיגור התפתחותי בעקבות הזנחה הורית? האם חרדה עזה מצום או להבדיל – חשש שאנורקסיה תחזור בעקבות תחושת הצום, שוות ערך ל"מי שאחזו בולמוס" שמתואר בפוסקים?
פוסקות אנחנו לא, כמובן, אבל הבאנו את הדברים בכללות לפני הגר"א וייס, אב"ד 'דרכי הוראה', והנה הציטוט מפי קודשו: "באופן כללי ההתייחסות לחולי נפש היא כאל חולי גופני לכל דבר ועניין. במקרים ספציפיים כגון OCD ודומיו יש אפשרות לראות בשו"ת 'מנחת אשר' תשובות בנושאים".
הרה"ג שלמה ליפשיץ, רב קהילה בבני ברק ובהר יונה, מפרט ומסביר: "חולי משפיע על ההלכה מכמה סיבות. כאשר קיימת סכנת נפשות יש היתר לעבור גם על איסורים מן התורה, וישנם איסורים מדרבנן שמותרים גם במקום שאין סכנת נפשות. אותם מצבים בדיוק קיימים בין בחולי הגוף ובין בחולי בנפש. גם חולי בנפש עשוי להיות כרוך בסכנת נפשות, וכמובן חולי בנפש עשוי להיות דומה לחולי בגוף מבחינת הסבל והקושי המתיר במקרים מסוימים איסורים מדרבנן.
"אלא שבשונה מחולי הגוף שהוא מצב ברור מאוד, חולי בנפש עשוי להיות קשה יותר להגדרה. לדוגמה, השאלה אם חרדה היא שיקול הלכתי לפטור מלצום. התשובה היא בהחלט כן, אלא שההכרעה מהו מצב החרדה הגובל בסכנת נפשות קשה יותר להגדרה ובירור. ברור שישנה חרדה ברמה מסוימת שיש בה סכנת נפשות, וברור גם שישנה חרדה שלא גובלת כלל בסכנת נפשות. השאלה לא קיימת בקצה הרצף לכאן או לכאן, אלא במצבי הביניים שבהם יש לאבחן ולברר היטב, וגם כאן במקום ספק סכנה יש להתיר.
"הנושא עדין מאוד וקשה לכתוב בו הגדרות ברורות, ולכן השאלה צריכה להישאל בכל מקרה לגופו. אך צריך לומר ברורות, שמצב נפשי חייב להישקל, ומי שמתמודד עם קושי נפשי צריך להתייעץ עם איש הטיפול המודע למצבו ולחשב יחד אם מצבו הנפשי גורם לקושי בקיום הלכות מסוימות, ואחר הבירור המקצועי יש לפנות לרב ולשאול אם בעקבות המצב הנפשי והקושי הכרוך עימו בנושא ההלכתי המדובר, יש מקום להתיר".
קחו לדוגמה את פניני, כלה מקסימה ושמורה כל כך, שחלומותיה על בית של תורה היו עמוסים בש"ס, רמב"ם וחנוכייה מכסף שהיא קנתה לחתן שלה, אבל היא הייתה אחוזת חרדה של ממש: איך אהיה איתו פתאום בקשר? על מה נדבר? היא דיברה עם המורה, עם המדריכה ואפילו עם מטפלת, שאיתה נפגשה שלוש פגישות. אבל שום דבר לא עזר, עד שהמטפלת דיברה עם הרב שלהם, והוא הנחה בהנחיות ברורות מאוד: אומנם כלה מקודשת בחופתה, אבל את הקשר? תבנו לאט לאט. כל כך הוקל לפניני. פתאום היא חוותה מרווח נשימה, יכולת של קשב לעצמה. ההכנות הפכו להיות מאושרות.
ואסתי, שהייתה נערת חמד בסמינר וקיבלה עליה את כל הידורי הצניעות מתוך הקצנה אופיינית של גיל ההתבגרות, עברה תקופה של דיכאון בסיום הסמינר. בטיפול המקצועי, עלו רגשות מודחקים שלה: היא רוצה לחבוש פאה, ולא את המטפחת שקיבלה עליה. היא רוצה להקל גם בקבלות בנוגע לתכשיטים שבהן כל כך החמירה על עצמה. אבל… אבל מה, ככה, היא תרד ברוחניות בגלל הטיפול? מה פתאום עולים בה הרצונות האלו? טוב שאסתי הלכה למטפלת יראת שמיים, שהבינה לחלוטין את ההתחבטויות וסייעה לה ליצור קשר עם הרב מהסמינר, והוא בשיחה פשוטה, הורה לה את הכללים המדויקים שיהיו עבורה עוגן ברור מאוד. הכללים האלה נתנו לה תנועה רחבה בין החלומות שלה, ולאט לאט הנוקשות שאפיינה את הדיכאון החלה להתמוסס. היה מותר לאסתי לרצות.
אבל קורה גם להפך. לא פעם רב פונה לאיש מקצוע. הרה"ג ליפשיץ מפרט: "הצורך לברר עם איש מקצוע אם המצב הנפשי מגיע בהקשר של קיום ההלכה, נוגע לא רק לקולא אלא גם לחומרא. פעמים הרצון של המטופל לבקש היתר נובע ממצב נפשי מסוים, והיתר הלכתי עשוי לפעמים להחמיר את הבעיה הנפשית. כלומר, גם כאשר נראה לכאורה שהשעה היא שעת הדחק ולאדם שלא מבין הדבר נראה כקושי גדול המצריך היתר, פעמים דווקא איש מקצוע יראה את הדברים אחרת, ויבין שההיתר יהיה גורם מפריע לשלמות בריאות הנפש. פעמים כשהרב יבקש חוות דעת מקצועית הוא ישמע שדווקא ההיתר עשוי להחמיר את הבעיה. ישנם כמובן מצבים רבים שבהם המצב הפוך, שיש צורך להקל כדי לא להחמיר את הבעיה הנפשית, ולכן יש לברר קודם אצל איש מקצוע, ואחר הידע המקצועי יש לשטוח את השאלה לפני תלמיד חכם שיכריע. למותר לציין שהרב צריך להיות רב שמכיר בעיות נפשיות".
מה למשל? אלו כבר דוגמאות שלנו, אבל ננסה לחשוב: הוא כל כך פוחד לישון בסוכה, מבקש היתר כי הוא 'מצטער', אבל זה רק עלול להחריף את החרדה וההימנעות שלו. אולי נכון יותר לא להתיר לו באופן גורף אלא לתת כללים והכוונה איך נחשפים לפחד בהדרגה.
היא לא רוצה לספר בשידוכים על הסוד שלה, שהיא סובלת לפעמים מחרדה, ולכן לוקחת כדור קל. אבל הרב יודע: אם היא תסתיר, הסוד רק יתעצם, יאפיל ויקשה על החיים המשותפים.
כמה דקויות רגשיות יש כאן. כמה חכמה והבנה נדרשות, וכמה ידע! האם כדאי שהיא תפסיק את נטילת חמישה מיליגרם הציפרלקס בתקופת השידוכים כדי שלא תצטרך לספר, או שזה יגרום להחמרה? אי אפשר להסתמך על תשובה שניתנת ללא ידע מקיף.
והרב ליפשיץ מורה בבירור: "הקשר חייב להיות קיים. כדי שרב ידע לענות אם צום במצב נפשי מסוים הוא סכנת נפשות, הרב צריך לשמוע את חוות דעתו של הפסיכולוג או הפסיכיאטר. זה יכול להיות אצל אדם שלוקה בחרדות, וזה יכול להיות באנורקסיה וגם בעוד מקרים. יש מקרים שבהם על הרב להכריע אם המצב של החולה מגדירו כפטור מן המצוות בכלל, וכל זה חייב להיעשות מתוך בירור מקיף עם איש המקצוע.
"כפייתיות לדוגמה גובלת הרבה עם קיום הלכה, וכדי לברר היטב איך לענות ומה לענות יש צורך בקשר עם איש הטיפול. קיימות עוד בעיות נפשיות מגוונות שגובלות עם קיום הלכה, ולשם כל זה יש צורך בממשק רציף בין אנשי הלכה ואנשי הטיפול. מצבים נפשיים כרוכים בשאלות הלכתיות, הרבה יותר ממצבים של מחלות גוף".
ואם נשים לב למשפט האחרון, תאחז אותנו השתאות.
כך נוצר תהליך
פעם הדברים היו נראים הרבה יותר ברורים. שחור-לבן. אבל יש לנו גם "אכשר דרא" – ביטוי בארמית על הדור שלנו, בעולם התיקון, שהולך ומתקן את עצמו. בצורה הזו, דברים נעשים מורכבים יותר, ראויים לשאלה.
למשל:
יוסי הוא נער מקסים וקשור מאוד להוריו ולמשפחתו, אבל הפרעת הקשב החמורה שלו בצירוף לקות הלמידה, גרמו לו לצאת לעבוד בגיל צעיר, לחסות בצל כפר נוער, להכיר מושגים ש… ההורים שלו לא מסכימים בשום פנים ואופן שהאחים האחרים יכירו או ייחשפו אליהם.
אם יוסי יודר מהבית, המצב הנפשי שלו בסכנה של ממש; אם הוא יגיע הביתה, המצב הרוחני של האחים שלו נתון בסימן שאלה. פעם, גבר קולם של שיקולים רוחניים. כיום, קיימת הבנה כאמור, שסכנת נפשות היא סכנה גם אם יוחמר מצב נפשי. מה עושים? יוצרים ממשקים. לא נשארים לבד. רב שואל פסיכולוג, פסיכולוג פונה לרב. קהילה שואלת את אנשי המקצוע ברווחה, רווחה פונה לרבני הקהילה.
שרה רוטנמר מספרת על התהליך שנבנה בצעדי צב ממש: "אחת ההשקפות שמלוות אותי בעבודתי עם ילדים והוריהם, היא ההבנה כי קיים מתח תמידי בין זכות האדם לחופש הפרט הכולל בתוכו חופש דת, אוטונומיה משפחתית ובחירת אורח חיים ותרבות לפי רצונו, לבין טובת הילד, המגינה על ביטחונו ושלומו. יש מצבים שטובת הילד נפגעת ואז חשיבותה עולה על חשיבותו של חופש הפרט.
"מתח זה הוא קשה, בפרט שהטענות מגיעות בשם התרבות או אורח החיים. לשם כך נדרשות התגייסות והבנה של אנשי הטיפול בערכי האדם ואמונותיו. רוב הדוגמאות שאציג הן מתחום בריאות הנפש ומקרי קצה, כיוון שמטבע הדברים מקרים אלו מגיעים לפתחנו, אך בתהליך ההתערבות שלנו משתקפת העמדה של רגישות תרבותית שחלק ממנה הוא ההבנה כי דעת תורה, הרבנים והקהילה הם חלק אינטגרלי מחייהם של אנשים אלו.
"לדוגמה? אמא יקרה מקהילה יקרה עמדה, לדבריה, ללדת את המשיח. היא התכוננה בהתרגשות, ואנחנו קיימנו התייעצות רחבה. ההתגייסות של המשפחה ושל רבני הקהילה הייתה מרשימה. באנו להתייעץ איתם, לשמוע דעת תורה מה עושים במקרה כזה. נכון, יש לנו מנדט להגן על חסרי ישע, שזה אומר שמירה על ילדים מגיל אפס עד 18, כשיש לנו חשש שהם לא יקבלו דברים בסיסיים להתפתחות, החל מצרכים חומריים כמו ביגוד ואוכל, וכלה בצרכים התפתחותיים רגשיים, שגם עיכוב שלהם הוא עילת סמכות. אז כן, אנחנו באים בכוחו של החוק, אבל עם זה – נותנים כבוד אמיתי לצרכים של המשפחה והקהילה מתוך הבנה כפולה: ראשית, זה מה שיגייס את המשפחה לשמוע לנו, ושנית, הקהילה היא הכוח המניע. חשוב לי לציין כי אנו מאמינים שכל קהילה היא המומחית לילדים שלה ולגידול שלהם. אנחנו מתערבים לכאורה ממקום שנחווה כמערער על אוטונומיה זו של הקהילה או המשפחה, אבל המטרה שלנו משותפת: לגדל ילדים בריאים בגופם ובנפשם. לשם כך אנחנו בקשרים בכל ימות השנה ולא רק במקרי קצה: מפעילים קייטנות, מממנים פעילויות ותוכניות לנוער, ובמקביל – רבני הקהילות פונים אלינו, מספרים, מתייעצים ומבקשים עזרה. נוצר אמון הדדי ומועיל.
"ובחזרה לסיפורנו: ישבנו עם 'אימו של המשיח' ועם רבני הקהילה והמשפחה בישיבה משותפת. שאלנו אותה שאלות מנחות כמו מי יקום לתינוק בלילה? והיא הסבירה לנו שבלילות היא חייבת לישון ולא תוכל לטפל בו. היא גם לא תוכל לרסק לו אוכל כי היא חייבת לקרוא תהילים בכל יום. הגענו יחד למסקנה משותפת שהיא לא תוכל לגדל את התינוק. לא כרגע, בכל אופן. זו הייתה החלטה קשה וכואבת מאוד. אין מילים לתאר את הכאב, אבל העובדה שההחלטה הייתה קהילתית ומשותפת ריככה את הכאב: התינוק גדל בתוך הקהילה, מקבל את החינוך שהם מאמינים בו ושייך אליהם לחלוטין, אבל עם זאת – יש מי שקם אליו בלילות ומרסק לו תפוחים.
"ודוגמה נוספת, של הורים נפלאים ומקסימים ללא כל מסוגלות הורית: הילדים היו משחקים בכבישים סואנים, הגיעו שוב ושוב לבתי חולים בגלל כוויות ממחם המים של שבת שהיה דולק כל השבוע ומונח על הרצפה, אין מה לדבר על שיעורי בית או תלבושת מכובסת לילדים. דיברנו עם רב השכונה, והוא אמר לנו שלצערו, לאחר ניסיונות רבים הוא כבר לא יכול לדבר עם ההורים, הם לא מבינים אותו. אבל – הוא נותן לנו את ברכתו. זו הייתה ברכה כואבת מאוד, כי הוא רמז לנו בעצם, שעלינו לפעול בכוחו של החוק. כאן המקום לציין שהאב ביקש מספר פעמים שאנו כגורמי טיפול נפנה אליו בתיווכו של הרב, וכך אכן עשינו.
"אז הכאב מפלח אותי, אותנו, מאוד. אבל האמונה שיד ביד עם רבני הקהילה אנחנו יוצרים לילדים עולם טוב יותר, תומכת בנו".
ד"ר נתי בקר, עו"ס, מנהל המחלקה לשירותים חברתיים בקריית יערים, יודע בבירור: "רבני קהילות וראשי ישיבות ניצבים בחזית תחום הטיפול הנפשי לבני קהילתם ותלמידיהם. אליהם פונים, ואופן תגובתם משליך במישרין על מצבו של המתמודד. תגובה מבוהלת וחפוזה, עלולה להגביר חרדה אצל המתמודד, וכן להפך. לשמחתי, רבנים מאוד מודעים לכך במרבית המקרים, והפונים אליהם יוצאים נשכרים.
"הפניות לרבנים הם בכל תחומי הטיפול הנפשי. זה יכול להיות בפסיכיאטרייה, בשאלות על מחלות נפש כמו סכיזופרניה וכדומה, במקרים של נוירוזה שגורמת להתקפי זעם או כפייתיות, זה יכול להיות פוגעים ונפגעים, וזה יכול להיות בהקשרים קרימינליים כמו גנבות, הצתות, אלימות לסוגיה ולרמותיה".
השאלות? הן יכולות להיות רבות מספור. נער ממשפחה טובה שגנב – לפתוח תיק או לטפל בקהילה? איש ששולט בבנות משפחתו ואוסר עליהן לגשת לטיפול נפשי, מי יוכל לעזור? אלו רק דוגמאות על קצה המזלג שיכולות להיות.
ד"ר נתי בקר מספר סיפור משבוע שעבר, בטשטוש פרטים כמובן: "אחד מהרבנים פנה וביקש פגישה דחופה. יצאתי במיוחד מביתי שבביתר בשעת ערב מאוחרת. הוא סיפר לי על אדם מבני קהילתו שיש לו בן מתמודד נפש. הבן היה במצב ירוד מאוד, אך בשנה האחרונה הוא הולך ומחלים באמצעות סיוע פסיכולוגי. האב משום מה לא רואה את ההתקדמות הזאת, ובפגישה שהתקיימה לאחרונה דרש האב מהרופא הפסיכיאטר לתת לבנו מענה תרופתי, זאת אף שהבן ניסה להסביר לרופא שכיום הוא מיוצב ברוך השם.
"הרב קורא לי, ביודעו שהאב לקוח במחלקתנו (מובן שעניין ויתור הסודיות טופל), ושואל אותי מי נותן לאב הדרכה בקשר לבנו. ביררנו, וההדרכה ניתנת מאיש מקצוע. בעקבות שיחה שלנו עם איש המקצוע הבנו שייתכן שכעת הוא יידרש להיכנס יותר לעומק מצב הבן, ולהתאים את הדרכתו לדברי הרב.
"אני מספר את זה כדי להדגים חשיבה מערכתית של הרב. יש פה אב, יש בן, ויש מערכת רווחה. הרב החזיק את כל הקצוות ושאל את השאלות הנכונות על כל אחד מהחלקים, כדי לסייע לבני קהילתו".
שרה רוטנמר מוסיפה: "בשכונות צפון ירושלים ישנה ועדת רבנים, שהקימה מנהלת האזור הגב' רותי שפירא, המתמסרת לנושא של הקשרים עם רבני הקהילות בכל כוחה. הרבנים הם מכל הזרמים: ליטאי, חסידי וספרדי. כשאנחנו מגיעים לסוגיות קשות של התערבויות בקהילה, אנחנו מביאים את הסוגיה, פורמלית, לוועדה כחלק ממערכת מקצועית. כן, הם אנשי מקצוע: דעת תורה. וכשזה משתלב עם שיקול הדעת שלנו כאנשי בריאות הנפש, המשפחות מתרככות. למשל: ילד נושר, והמסגרת היחידה שמתאימה לו היא מסגרת דתית, לא חרדית. ההורים כמובן מתנגדים, אבל – שום מסגרת חרדית לא יכולה לקבל אותו, והדרך לפשע קצרה מאוד. הרבנים יוצאים מגדרם כדי להסביר להורים שטובת הנפש של הילד קודמת להידורי הלכה. זו אמירה אינדיווידואלית בלבד, ורק רבנים יכולים לפסוק אותה במקרים ספציפיים. זו אמירה מסוכנת בהחלט, אבל כשרבנים אומרים את זה ולא אני, כעו"סית, שזה יכול להתפרש כמתנשא, מזלזל או מבקר, אז זו אמירה עם הרבה יותר כוח ומשמעות. ובכנות – בלי ברכת הדרך של ההורים והרבנים, אי אפשר לצאת לדרך. אי אפשר להצליח.
"אז זו עבודה. והיא משותפת. לפעמים הרבנים מבקשים שניתן עוד צ'אנס למשפחות, לפעמים הם מבקשים הוצאה מיידית. לפעמים צריך עוד מפגש הבהרה והערכה, וברובם המוחלט של המקרים, אנחנו מגיעים להסכמה.
"כי כיום ישנו שינוי מבורך מאוד בכל הנוגע להבנה של 'מה טוב לילדים'. להתפתחות הפיזית והרגשית שלהם. זה לא היה קודם. ככל שהעולם מתפתח, הוא מוכן גם להכיר בטעויות, בצרכים בסיסיים – פיזיים ורגשיים – שלפעמים יש הורים נפלאים שלא יכולים להעניק אותם. ישנה גם הבנה, שהקהילה לא יכולה לסחוב הכל לבד, ועוד הבנה: שאנשי מקצוע מגיעים לקראת, ויחד, ומתוך מטרה משותפת להיטיב".
והרה"ג ליפשיץ חותם מתוך הבנה של בין השורות: "רב לא משמש רק פוסק הלכה, רב קשוב לצורכי הקהילה שלו. מתייעצים איתו, ולפעמים גם במקרה שבו לא התייעצו איתו, אם עיניו פקוחות הוא רואה מצבים שאנשים נמצאים בהם וממילא חובתו לנסות לעזור. הוא מפנה כל מקרה שבו זקוקים לטיפול פסיכולוגי. לפעמים הרב מבין את המצב הנפשי הטעון טיפול דרך השאלות שהוא נשאל, וגם אז הוא צריך להפנות את השואל לטיפול. קיימות שאלות בהלכה שנובעות ממצב נפשי מסוים. היכולת של רב לשלוח לטיפול פסיכולוגי תלויה כמובן בקשר שיש לו עם השואל. לא תמיד רב יכול להציע לאדם ללכת לטיפול, מה שעלול לפגוע באדם, אבל באופן כללי בכל פעם שהוא נתקל במצב נפשי מיוחד, הוא צריך להשתדל להגיע למצב שיאפשר לו לשלוח את האדם לטיפול. רב לא שונה מכל אדם בנושא הזה, אלא שרב יודע יותר על מצבים, וגם יש ביכולתו פעמים רבות להגיע לשיחה שבה הוא מציע הצעה כזו, יותר מאדם רגיל בקהילה.
"אני חושב שכל דבריי עד כאן מבארים היטב את הצורך הגדול שיש בקשר בין אנשי הטיפול לרבנים. מעבר לכל מה שנאמר עד כה, התורה היא תורת חיים, וחיי אדם שומר תורה ומצוות לא מופרדים, חיי חול לחוד וחיי קודש לחוד. טיפול בנפש האדם הוא בהכרח קשור למהות החיים של האדם, וכל קשר נוסף בין אנשי הטיפול לרבנים עשוי להיטיב עם המטופלים שומרי תורה ומצוות לא רק בהכרעות הלכתיות כשהם צריכים לכך, אלא גם בטיפול מותאם יותר לאדם ששומר תורה ומצוות".
והרב חותם בברכה: "שכולם יתמידו בבריאותם הנפשית והגופנית".
אתגרים בדרך
עד כאן? נשמע כמו עולם אידיאלי ומתוקן, נכון? איכשהו זה נשמע כמו שאספנו משני העברים את האנשים הקשובים באמת, המבינים בכל לב. המציאות… נו, קצת שונה. והיא שונה בגלל חסמים. פנינו לשאול אילו.
"חסם זה מונח קשיח", מסתייג ד"ר בקר. "מעדיף לדבר על אתגר או משוכה. ישנו אתגר בדמותו של המטפל הלא פורמלי. הוא נותן בדרך כלל את ליבו ללקוח, הוא זול יותר, ובדרך כלל משתייך לקהילתו של הרב. לעיתים הוא משיג תוצאות יפות ויש לברך על כך.
"האתגר הוא, שחלק מהמטפלים הלא פורמליים מתקשים להציב גבולות לתפקידם, וחושבים שמה שהצליח עם פלוני שהתמודד עם כעסים, נכון גם לאלמוני שמתמודד עם מצב הרבה יותר מורכב.
"במרבית המקרים היום רבני קהילות וראשי ישיבות מחפשים דווקא את איש המקצוע בעל ההכשרה הפורמלית, אך לעיתים הצלחות והיות המטפל (במלעיל) 'מבין בנפש האדם', עלולים להטות את ההמלצה לטובתו, והנזקים כבר דוברו וידוברו. כיום מתחולל שינוי משמעותי בגישת הרבנים בכל הקשור לתחום בריאות הנפש. רבנים מהשורה הראשונה של רבני קהילות בחברה החרדית מכירים, בדרכים שונות, את האתגרים ואת צורת החשיבה המקצועית. כיום אין רב מכובד שלא מודע לפחות ל'ראשי פרקים' בתחום, ויודע עם מי להתייעץ כדי שהמלצתו תהיה טובה יותר".
שרה רוטנמר מוסיפה: "יכולה לומר גם באופן אישי: כשהיינו בפרשת דרכים אישית במשפחה שלנו, עם שאלה כבדת משקל, ידענו שלא נעשה צעד בלי דעת תורה פסוקה. וכשהלכנו אל גדולי הדור, הם לא קיבלו שום החלטה ופסק לפני ששמעו את איש המקצוע שטיפל בנושא, את דעתו ואת הפרוגנוזה שלו. כך גם בתי הדין ולהבדיל בתי המשפט, שאינם מקבלים שום החלטה לפני תסקיר מפורט של אנשי בריאות הנפש בשטח. הם אלו שנותנים את המצע לפסק. וכן, זו אחריות עצומה. לא עובר עלי שבוע בלי לקרוא את איגרת הרמב"ן כדי שלא יגבה חלילה ליבי משיכרון הכוח. אבל כשזה נעשה במשותף, אנשי מקצוע בתחום הספציפי עם דעת תורה צרופה וטהורה, אנחנו מגיעים בדרך כלל לחופי מבטחים.
"אני חושבת שאדם מרגיש שפל ובעמדת התנגדות כשמזלזלים בערכים החשובים לו, ולכן הגדלות האמיתית היא להיות קשובים לשפה של כל קהילה וקהילה, ללמוד ולכבד את הערכים החשובים להם.
"באזור צפון ירושלים אין כמעט חסמים, אני תולה את זה במנהלת האזורית הגב' רותי שפירא שזו האמונה שלה. היא ידעה שככה תצליח וככה היא אכן מצליחה. החסמים העיקריים הם כשההורים לא משתייכים לשום קהילה ואין לאיש השפעה עליהם".
כל כך הרבה תפילה ותקווה ישנן שאכן, כל נפש תכיר בחסרונה ותפנה להשלים את חסרון ידיעתה. בריות טובות בעולמנו, ולכל אחת מהן דעת מצד אחר. איזו דרך עוד לפנינו?
ד"ר בקר מספר: "בקהילות החרדיות בצפון ירושלים הגדילו לעשות והשיקו לפני כשנתיים קורס 'יועצי קהילה'. מדובר היה בקורס איכותי ומקצועי, והשתתפו בו עשרות אברכים בעלי גישה אנושית מוכחת.
"הייתה לי הזכות להיות בסגל המרצים בקורס שנערך כשנה וחצי. ההנחיה הייתה – אינכם מטפלים. אתם יועצים ו'מגישי עזרה ראשונה' בנושאים רבים ומגוונים בתחום בריאות הנפש.
"אחד מהמשתתפים הוביל מהלך קהילתי דרמטי בשיתוף רב הקהילה שלו, שבו טופלה פרשייה לא פשוטה שהשליכה משמעותית על רווחתן של כמה וכמה משפחות בקהילה. אלה התפתחויות שיש לברך עליהן ולהרחיב את קיומן".
הרה"ג לפשיץ מתפלל את תפילת הדרך: "באשר לשאלה אם הממשק קיים, מובן שבאופן פרטי יש ממשק בין פסיכולוגים לרבנים, אך יש צורך להרחיב את הממשק הזה. בתחום בריאות הגוף ישנם כינוסי רפואה רבים שיוצרים את הממשק, אולם עדיין יש מה לשפר. לצערי לא תמיד הרופאים מבינים את הצורך של השואל בהכרעה של רב, וממילא אין מוכנות מספיקה לשתף שיקול דעת הלכתי. יש צורך לחזק את המוכנות של רופאים להבין שקיום אורח חיים כהלכתו לפעמים משליך על הרפואה, מאחר שישנם נושאים הלכתיים שעלולים לגבול באיסורים או בקיום מצוות, ופעמים רבות אין יכולת לרב לתקשר עם הרופא המטפל, או לפעמים גם כשנוצר קשר אין המוכנות והסבלנות לדון כראוי.
"בנושא של רפואת הנפש, לצערי התחום כמעט מוזנח לחלוטין. כמעט לא מתקיימים כינוסי רבנים עם העוסקים ברפואת הנפש, והקשר עם העוסקים ברפואת הנפש קשה מאוד. פעמים רבות אני נתקל בקושי של יצירת קשר עם הרופא המטפל, כדי להכריע הכרעה הלכתית הקשורה למטופל. אך ברוך השם יש אנשי מקצוע חרדים רבים המקיימים קשר רציף עם רבנים, לפעמים הם שולחים את המטופל לשאול, ולפעמים והם שואלים בשביל המטופל".
הייתם פעם בקונצרט? אני חושבת שהחלק הכי עצום בו הוא הקשב המרובד לכל חלקי צליל: הכינור קשוב לחליל, והחליל – למכה על התוף. התוף לעולם לא ישמיע קול כשהכינור מתחיל, והחליל יתחיל בדיוק ברגע המדויק. כל אחד גם קשוב וגם משמיע קול. יחד. ככה נוצרת הרמוניה. ]
