בפעם הבאה שאתם משוחחים באוזני הילדים (או אפילו בטווח שמיעה בלתי הגיוני, לדעתכם), תחשבו פעמיים. למה? כי את הד"שים תקבלו אחר כך מהגננת או מהשכנים, בריבית ובהצמדה ובניפוח ועיוות העובדות | ילדים הם העם החמוד ביותר בעולם, ועם זאת, העם הפנטזן והממציאן ביותר בעולם. מוזמנים לקרוא על הסודות הכמוסים שכבר אינם כאלו, וגם: מתי צריך לחשוש כשההמצאות עוברות את גבול הטעם הטוב. | סוד כמוס? תלוי את מי שואלים
איורים: אלה מושקוביץ
דודה רינה נסעה צרפתה/ ומחר נעבור לבית של סבתא/ אבא שלי מגדל בטטה/ ולסבא מפעל ביטבתה/ שועל נכנס אלינו הביתה/ ונולדו לנו אחים בצוותא/ הרב'ה כעס שבאת/ ופגשתי בדרך את וייזתא/ סיפרתי רק לגננת איטה/ ולחברה שלי גיטה/ ולמוכר של הפיתה/ מה, באמת האמנת?!
כל מי שהייתה פעם ילדה חמודה בצמות או גומות, במשקפיים ורודים או נמשים רוקדים, מוזמנת להוסיף שורה קצרה וקולעת לשיר הסודות הזה. בין אם היא אמת ובין אם היא דמיון, חלום או חזון, העיקר שתהיה פיקנטית ודיסקרטית, וייחשף בה סוד מאוד מסווג, שאסור לגלות לכל אחד.
זה רק עניין של זמן, עד שהפזמון הזה יהפוך להיות ה'פואטרי סלאם' הנשמע ביותר במחוז הילדים והילדות, האימהות והגננות. תפסו מקום טוב, שלא תישארו ביציע.
סוד חברתי
"בגן של בתי נמצאות כבר תקופה ארוכה שתי אחיות חמודות מהדרום, מפליטי המלחמה כמובן", מספרת גיטי, טבריינית . "בשבוע שעבר שחה הגדולה בהתרגשות לגננת ש'זהו, היום אנחנו חוזרים הביתה, ויותר לא נבוא לגן'.
"הגננת, שלא ידעה על כך מאום ולא קיבלה הטרמה בנושא, הבינה שאסור לגרום להן לטראומה נוספת, והפרֵדה חייבת להיעשות בצורה מבוקרת. היא רתמה את הריתמיקאית לשליחות הקודש, ויחד הן הרימו במהירות את פרויקט הגמר. כל החברות סמללו איחולים וציירו ברכות, ונרשמה מסיבת פרדה מרגשת מאוד.
"רק בצהריים, כשהגיעה האם לקחת את בנותיה ופרחו הבלונים לקראתה, התברר כי ההתרגשות הקדימה את זמנה. האם המופתעת הפכה לקולאז' של צבעים כשהתוודעה לכך שהיא היא הסיבה למסיבה…
"בכל הייתה אשמה יחידת הדיור המאולתרת שלא הייתה מבודדת כנדרש. ערב קודם שמעה הילדה המנומנמת את הוריה מבעד לקיר, חוככים בדעתם אם הגיע הזמן להתחיל לחשוב על השיבה הביתה. זה הכל.
"בינתיים הם עדיין כאן", מדווחת גיטי. "ההורים יצטרכו אולי למצוא שפת סתרים לדיבורים ביניהם או לבקש מהקבלן שיוסיף צמר סלעים בין שכבות הגבס. בינתיים, הבנות למדו אידיש בגן, והן אלו שיכולות לשוחח ביניהן בלי שההורים יבינו".
הבת של חני שיין לחשה לגננת סוד אסטרטגי במיוחד, שגרם לאביה לפנות את הלו"ז ולהתייצב עם שופר מסולסל למען זיכוי הרבות. הנה הסיפור ככתבו וכלשונו:
"מאז שבתי הייתה זאטוטה ידענו שהיא פרויקטורית ומסוגלת להזיז דברים. אבל כשהייתה בגן תת-חובה היא כבר ממש הפתיעה אותנו ביכולותיה. ערב אחד, כשחזר בעלי הביתה סחוט ויגע, היא לחשה לו סוד חשוב ביותר: הגננת ביקשה לשאול באופן אישי, אם הוא יכול להגיע לגן, להדגים לילדות תקיעות שופר.
"מי שמכיר את בעלי יודע שהתקופה של ערב החגים היא העמוסה ביותר בלו"ז שלו. הוא ניסה להזיז דברים לפה ולשם, וליצור יש מאין עשרים דקות פנויות למען המטרה הנעלה – המחשה של תקיעות שופר בגן.
"זה היה מאתגר עד בלתי אפשרי", היא מעידה, "אבל אהמ… לא נעים. הגננת שאלה את הבת.
"בעידודי ובברכתי התאמץ בעלי לגשת לגן מייד בסיום התפילה, לפני האוטוסטרדה של הפגישות. הוא עמד באמצע הריכוז ותקע לילדות. תשר"ת. תש"ת. תר"ת. תקיעה אחת גדולה. הילדה הייתה מבסוטה. הגננת מסרה ממש תודה.
"בצהריים, כשבאתי לקחת את בתי מהגן, ניגשה אלי דבורה הגננת, ומסרה התפעלותה מהיוזמה המבורכת של בעלי, לבוא ולהדגים לילדות מענייני דיומא…
"מעולם לא עלה על דעתה להטריח כך הורים, והאמת שכבר אז, כשגילתה לה בתי היקרה בסודי סודות ש'אבא רוצה לעשות הפתעה ולהראות לחברות תקיעות שופר' היא התמלאה ברגשי הערכה. 'יישר כוח על היוזמה! באמת כל הכבוד לכם על המקוריות והמחשבה…'
"הסמקתי. הזעתי. ריחמתי על בעלי שהגיע לגן כמו ליצן חצר משועמם, והתייצב לו באמצע הריכוז לתקוע לילדות בשופר".
"שאבא יחליט על הגן!"
אבל אם נראה לכם שהבת של חני שיין היא פרויקטורית אמיתית, תדעו שהשמיים הם הגבול. קבלו בבקשה את הסיפור הסנסציוני הבא בכיכובה של הבת של מרים ("אל תכתבי את שם המשפחה, די היה לנו בקומדיה בגן").
"לפני מספר שנים, כשבעלי היה מנהל לשכתו של ממלא מקום ראש העיר, פגשה אותי הגננת המשלימה ולחצה בחום את ידי. היא גלגלה את עיניה ובירכה ביראה 'שיהיה בהצלחה'. אחר כך הוסיפה ברטט של קדושה 'ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם'.
"עניתי 'אמן' בכוונה גדולה, ובפליאה גדולה עוד יותר. מה ראתה הגננת הנחמדת להעתיר עלי מברכותיה ביום סגריר זה?
"היו לה חיישנים טובים, אין מה לומר. היא האדימה והתנצלה מייד: 'אה, זה עדיין סוד?! סליחה… פשוט הבת שלך גילתה לנו שאבא הולך עכשיו להתמודד בבחירות לראשות העיר. זה עדיין לא רשמי?! סליחה. נכון. צודקת. הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין. רגע, מתי מגישים את הרשימות?'
"חחח… התגלגלתי מצחוק. מה לעשות שבעלי מעולם לא חלם על הכיוון כזה, גם לא בחלומות הסוריאליסטיים ביותר?
"בבית החלטתי להתחקות על עקבות הסוד הכמוס, מה פתאום עלה כך בדמיונה הקודח של בתי. החלטתי לשאול ישר ולעניין: 'מותק, את באמת חושבת שאבא הולך להיות ראש העיר?!
"היא לא הייתה נראית מופתעת משאלת הדיבוב שלי, ופרצה בצחוק משוחרר ומקנא. 'מה פתאום! אבל איזה כיף למי שאבא שלו מחליט על העיר'.
'והגננת?' תהיתי.
'רציתי שאבא יחליט על הגן, אז לכן…'"
ועכשיו בואו תכירו את הבן של רותי לב שנהג בפרדוקסליות מושלמת לבת של מרים, הוא שמר בקנאות על תפקידו המסווג של אביו, ולא סיפר זאת לאיש. כמעט.
"כשבני רכש את אבני הקריאה הוא נרעש לגלות שאביו ממלא תפקיד מסתורי וסודי מאוד. הוא היה משוכנע במיליון אחוז, שאביו עובד חשאי בשירות השב"כ או המוסד, לא משנה לו הסדר.
"הייתה לו גם הוכחה מוחצת לכך, שכן בנייד של בעלי היו כתובים שמות מחשידים כמו: 'משמר הגבול' (שם של רחוב ברמת אשכול, ירושלים) ו'פורצי כלא עכו' (רחוב בבני ברק). אבל לפחות הוא היה מספיק אחראי לא לעשות לדבר פרסומי ניסא.
"בשל רגישות החומר הוא גילה את הסוד רק לחברו הקרוב ביותר והזהיר אותו שלא לגלות זאת לעולם ועד, גם אם ייחקר על כך במח"ש או ביחידת להב".
סוד סוציו-אקונומי
תמר היא גננת משלימה ולגמרי לא ירוקה בתחום, וכבר הספיקה להחתים כרטיס בסקאלה רחבה של גנים, החל מגני אנגלית לזאטוטים ועד לגני חובה ממלכתיים. "אבל לא זה ההישג", חשוב לה לדייק אותי, "אלא דווקא אוסף הסודות שהצלחתי לקושש".
שנתחיל?
אלא מה? לשם כך הרי נתכנסנו.
"בשנה שעברה סיפרה לי מתולתלת חמודה שאמא שלה לא מרגישה טוב, חלשה מאוד ושוכבת במיטה, ובאותה נשימה היא ביררה בדחיפות: 'תגידי, את יודעת מה זה 'זיכרון מנחם'? היינו שם בקייטנה…'
"ליבי נקרע לגזרים. ניקזתי את כל עודפי האהבה אל החמודה המתמודדת. ילדה קטנה עם תיק גדול. בחרתי אותה לחלוקת יצירות, שמרתי לה כיסא לידי, כמעט הזמנתי אותה לביתי לאכול שניצלים טריים…
"משבוע לשבוע הרגשתי את נשמתי שותתת דם וכאב. כך עד לטוויסט בעלילה: יום אחד היא חילקה לכולן טופי בטעם פירות לכבוד הולדת האחות החמודה בשעה טובה ומוצלחת. והקייטנה של 'זיכרון מנחם'? התברר שהאב מתנדב במפעל חסד זה ומקדיש לו ימים ולילות.
"ולי כנראה", היא מחייכת, "הגיע קצת מירוק עוונות, להסתובב כך חודשים ארוכים עם מועקה גדולה בלב".
והנה קוריוז מהשבוע האחרון.
"לפני תקופה, משפחתה של אחת הילדות בגן, נקרא לה מימי, עברה דירה לעיר אחרת. והנה השבוע, לאחר התעמלות הבוקר והזרמת האדרנלין, נעמדה פטפטנית קטנה וממושקפת וסיפרה סוד מטלטל במיוחד: 'ההורים של מימי התגיירו'.
"באותו השבוע בדיוק סיפרנו בגן על אברהם שהיה מגייר את האנשים, ושרה שהייתה מגיירת את הנשים, והסקופ המסעיר גרם למהומה של ממש. תוך כדי הרצת ניחושים מי גייר את מי והיכן, הייתי חסרת אונים, לא ידעתי אם נכון להעמיד אותן על טעותן, ולהסביר להם שההורים של מימי לא 'התגיירו' אלא 'התגרשו'… הייתה לי דילמה עצומה. אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.
"תודה להשם שבאותו הרגע ממש הבריק הברק והרעים הרעם, ותשתית החשמל נפלה. היה חשוך בגן, והן בכו ופחדו ונכנסו להיסטריה. אני ניצלתי את הכאוס להסדיר את נשימותיי הטרופות. כשחזרה התאורה לקדמותה, אף אחת לא זכרה את מגילת היוחסין של מימי. 'ויהי אור'. תרתי משמע".
שרי גוטליב לעומת זאת, לא שלחה שום חברה כדי לחשוף בהדרגה את הסוד השמור של משפחתה, אלא סיפרה אותו בכבודה ובעצמה. הנה עדותה מן השטח: "כשהייתי ילדה בגן תת חובה ניגשתי לגננת ברגשה רבה ושיתפתי אותה בלחש בסוד חיי: 'הגננת, יש לי אח קטן, קוראים לו שימי. הוא לא גר איתנו בבית אלא בבית אחר, ורק מדי פעם הוא מגיע הביתה'.
"הגננת החליפה צבעים בהדרגה, היא לא ידעה מה עליה לעשות במידע המחשיד. הרימה טלפון לאימי והחלה לגשש בעדינות מה קורה, אם יש עוד ילד בבית, כמה נפשות מונה המשפחה ועוד.
"היא הציפה שאלות פתוחות וסגורות בנושאי הורות ובית וחיכתה לתשובות. אימי שלא הבינה לאן חותרת הגננת (יען הייתי המוז'יניקית במשפחה) שאלה את הגננת ברחל בתך הקטנה במה הדברים אמורים, והגננת 'נשברה' ושיתפה במה שסיפרתי…
"אימי פרצה בצחוק גדול וסיפרה לגננת: 'הנכד הבכור שלנו הוא שימי, ילד בן שנתיים, והוא מגיע אלינו לשבתות. אליו שרי התכוונה'.
"שיחה אחת פשוטה", היא חותמת את האירוע, "פתרה לגננת סיפור סוציאלי עמום".
אבל לא תמיד יש הפי-אנד שכזה.
לא בכל בוקר מתחשק לגננת להזמין את ההורים לשיחת הבהרה ולעמת אותם עם ממצאים סודיים שחשפה הילדה. בואו נודה שזו לא כוס התה של עובדי ההוראה, וטוב שכך.
"אין לנו פריג'ידר!"
אמא של נני (כינוי חיבה שהמציאה חני לעצמה) לדוגמה, יושבת ומצפה כבר שנתיים שהגננת תתקשר לרחרח מה המצב הכלכלי שלהם בבית, ואיך הם סוגרים את החודש. נכון לשעת כתיבת שורות הללו, השיחה המיוחלת טרם הגיעה.
וכל זאת למה? "כי בוקר אחד בכתה נני בדמעות שליש שהיא לא רוצה לקחת לחם לגן. בכיות, הפגנות, צרחות, איומים, כל החבילה המניפולטיבית שלה, בלי סרטים ועטיפות.
"האמת שהייתי אחרי לילה משוגע בלי שעה נורמלית של שינה, ולא הייתה לי טיפה של כוח לחוג הדרמה שנני פתחה במטבח, אז שלחתי אותה זורחת ופורחת לגן, מנפנפת בידיה בשקית בייגל'ך. 'טוב, קחי מזונות, ודי.
"נני חזרה הביתה בצהריים, שבעה ומדושנת, ובפיה הסיפור הבא: 'אמא, שושי הגננת מאוד כעסה שלא הבאתי סנדוויץ', אז אמרתי לה שאין לנו כסף לקנות לחם, ולכן את אמרת לי בבוקר לקחת בייגלך'.
"זהו. תם ולא נשלם. יומיים אחר כך אספו כסף לתשורה נאה לגננת המחליפה, ונני אמרה שצריך להביא שניים וחצי שקלים. הכנסתי לתיק האוכל שלה חמישה. לא ביקשתי עודף, ועד היום אני לא בטוחה ששושי הגננת לא עשתה לנו הנחה".
לפעמים הגננת היא המתוודעת לעובדה שהמצב בבית בכי רע, ולפעמים אלו דווקא השכנים הנחמדים מהקומה השנייה, שנחשפים לסיפור קורע לב של הזנחה פושעת. מקרה רווחה שיש עליו חובת דיווח. תלוי למי בעצם. הנה נובלה של 'האם המרעיבה' נוסח 2023.
"כשהייתה אחייניתי החכמה בת שש וקצת יותר", מספרת רחלי איצקוביץ , דודה גאה ומאושרת, "היא שהתה בבית השכנים וראתה אותם אוכלים ארוחת צהריים מהירה ובסיסית של יום שישי, ג'אנק פוד עם הרבה מונוסודיום גלוטמט.
"בלוטות הריח והטעם התעוררו לה, והיא התגרתה ורצתה להצטרף לארוחה. אבל אחייניתי המדהימה התברכה במסה של טקט, ולבקש סתם כך לאכול כי מתחשק, זה לא נאה ולא יאה.
"מה עשתה? סיפרה לאם המשפחה ברצינות תהומית, שאצלם בבית ביום שישי רק אבא ואמא אוכלים, והילדים – לא. היא כמובן הוזמנה לחגיגת צ'יפס אנד צ'יקן, ושמחה גם למנה כפולה.
"למרבה המזל השכנה המארחת הכירה את אם המדוברת הקטנה, וסיפרה לה בגלי צחוק את סיפורי הדיבה שהבת של מפיצה עליה ברבים".
ואם עד כה עסקנו בסיפורים בני ימינו, נחזור כעת לימי עבר, שהרי הנטיות האנושיות אינן חידוש, ודליפת חומרים מסווגים הייתה גם אז. הנה תיעודה של ברכה גולדמן:
"שמעו סיפור שהיה עם אחי שליט"א שגדול ממני בשש שנים. היו אז ימים קשים מבחינה כלכלית, דומני שזו הייתה תקופת הצנע, אבל הוריי היו בני מזל ובביתם היה מקרר. אחי הסתובב בחוץ בגאווה וקרא באוזני כל מי שרק רוצה לשמוע: 'יש לנו פריג'ידר. יש לנו פריג'ידר'.
"אימי ע"ה שמעה ונחרדה. היא אמרה לו: 'אסור לגלות שיש לנו פריג'ידר'. שמע הילד והפנים. כשיצא החוצה בפעם הבאה, קרא שוב, הפעם בקול גדול יותר, כדי להיות בטוח שכולם ידעו: 'אין לנו פריג'ידר. אין לנו פריג'ידר'".
סוד משפחתי
בסיפור הבא, לא משנה לנו אם קראו לגננת אלה, עמנואלה או שמואלה. העיקר, תשמעו מה קרה לה. "שלושה מבניי זכו להיות בגן של הגננת מיכאלה", מספרת ציפי , "לגננת הנ"ל היו רק שני ילדים, בן ובת בוגרים.
"יום אחד, חזר הינוקא מהגן ובפיו בשורה חגיגית שלגננת מיכאלה נולד תינוק. זו הייתה התרגשות אדירה. לא הצלחתי להכיל את רגשותיי, חיפשתי מסביבי עם מי אוכל לחלוק את הבשורה המרנינה, מי עוד מכיר את הגננת מיכאלה והתא המשפחתי שלה.
"באיזשהו שלב, הרגשתי שאני לא מסוגלת לכלוא יותר את האושר הזה בתוכי והתקשרתי אל הגננת בלב עולץ. כששמעתי את קולה הפכתי ברגע אחד ל'בבא' של השכונה, הרעפתי עליה ברכות ואיחולים. ואז היא עצרה את שטף דיבורי והתנצלה…
"התברר שלא דובים ולא יער, לא תינוקת ולא מלמלות. הגננת מיכאלה לימדה את הילדים בגן את נושא המשפחה, שכלל את הפרטים: הולדת אח חדש, ברית, קידוש וכו', והילדון הנרגש מיהר לבצע השמה גבוהה, והעניק לגננת תינוק במתנה.
"אגב, את הסיפור הזה הזכירה לי הגננת בעצמה לפני כמה שנים. התנצלתי פעם נוספת, אבל היא צחקה בלי הפסקה, והבטיחה לי שהסיפור הזה הפך אצלם לסקץ' המשפחתי. נרגעתי".
גילוי נאות, גם לי כותבת השורות, הייתה תקלה מביכה שכזו, עת בתי החמודה חזרה מהגן מרוגשת מאוד, והכריזה כבר בתחילת השביל ש'למיכלו'ש נולדה אחות'. זו הייתה בשורה מיוחדת, כי מיכלו'ש הייתה בת יחידה, וכבר שנים חלמו הוריה להקיף אותה באחים ואחיות. והנה, המשאלה הנכספת התגשמה ברוך השם.
אף שתמיד אני שגרירה מובהקת של 'דחיית סיפוקים', הפעם לא הצלחתי להתאפק ולחכות. התקשרתי לאמא של מיכלו'ש. היו שם רעשי רקע, לא רציתי להכביד על יולדת, רק צעקתי לפומית: 'איזה יופי! מזל טוב!' היא לא הבינה מה קרה, והבטיחה שכשתחזור מדובאי, הם יראו תמונות. כעת הם מצטלמים בבורג' חליפה על רקע השקיעה…
לפחות התקלה שלי נשארה במרחב הספציפי עם אמא של מיכלו'ש. תחשבו רגע על משפחת הלוי הירושלמית , שמעגל הבושות שלה התרחב הרבה מעבר לרדיוס הקרוב, וכל משפחות גן חביבה (בדוי), ובעיקר גברת הלוי, התבשרו בשבת, בדפי הקשר הססגוניים שנשלחו מהגן, שמגיעה ברכת מזל טוב חמה ולבבית למשפחת הלוי היקרה, לרגל הולדת התינוקת שתחי', אחות ליעלי החמודה.
"גיסתי שהתארחה אצלי בשבת צחקה והתנצלה שהם 'נחתו' עלינו בשבת כה עמוסה, בדיוק כשאני מתאוששת לאחר לידה. חביבה הרגישה לא נעים, והבטיחה בהן צדקה שיותר לא תצייר עגלות בדפי הקשר לפני שתוודא את היתכנות הדיווחים של הילדות. הצעתי לה שתזמין מכשיר פוליגרף לגן, היא לא שללה. מחכה כרגע לתקציב מהעירייה".
אצל שני נרשמה תקלה דומה-שונה, ומבחינתה בלתי נשכחת. "בתחילת שנה זו התחילה בתי כיתה א', והתוודעה לכך שהמנהלת מחלקת בקבוק נחמד עם סוכריות למי שנולד להם תינוק. מייד מיהרה לעדכן שגם לנו נולד תינוק. היא צדקה, אבל הוא כבר היה בן שלושה וחצי חודשים, ואפילו חזרתי לעבודה.
"בדף קשר ביום שישי הודפס מזל טוב חגיגי להולדת הבן, עם שתי משפחות נוספות, וכשהגעתי לאספת הורים קידמה אותי אחת האימהות בחיוך: 'אה, את ילדת באותו השבוע שאני?' עלי לציין שהעסק היה מביך ביותר, ודרש ממני לגלות אלתור ויצירתיות".
סוד אישי
"לא יודעת אם הקוריוז שלי עונה לך על הציפיות", מקדימה איידי , בת דודה יקרה, "אבל בואי ננסה. הבן שלי שבמכינה מביא המון שיעורי בית, יותר ממסת הסבלנות והכוח שיש לי, ולא תמיד אני מספיקה לשבת איתו על כל הטבלאות והתרגילים. לכן האצלתי סמכויות וגלגלתי את המשימה לאחותו הגדולה, שבמסירות רוכנת איתו על שיעורי הבית.
"בשבוע שעבר הוא גילה לי סוד נסער, שהמלמד אמר שהשיעורים שהוא מכין עם יפי (אחותו) לא מדויקים. וואו. זו הייתה קריאת 'עצור' עבורי. הילד שלי לא יתבייש בגלל שאמא שלו עסוקה או עייפה. ויתרתי על הרבה דברים ועברתי איתו בסבלנות דף אחר דף. כשסיימנו סוף כל סוף, הוא גילה לי סוד נוסף: שהמלמד לא באמת אמר את זה. נו, בקליינע".
שרהלה גולדשטיין לעומת זאת הדליפה סוד אמיתי, וכמעט גרמה לאינטריגות מזעזעות במשפחה. "כשהייתי ילדה קטנה, הוזמנתי לביקור בבית הדודים. קיבלתי את ההזמנה בשמחה, אף על פי שלא היו שם ילדות בנות גילי, ומכורח השעמום הצטרפתי לפאנל מבוגרים בסלון.
"הנושא התורן שעלה על השולחן היה הורים שמדברים ביניהם שיחות באידיש. זו הייתה הזמנות פז בשבילי לצאת בהצהרה לאומה: 'אם רק יסבירו לי מילה אחת באידיש, אני אבין את כל הסודות שאמא שלי אומרת לאבא שלי!'
'מה המילה?' שאלו בסקרנות.
'מיין שוועסטער', עניתי בביטחון מופגן, ודודה שלי, אחות של אמא שלי, החליפה עם בעלה הלוך ושוב, מבטים מסוימים מאוד".
וכתשובת המשקל, נספר לכם על הסוד הבהול שהתגלגל אצל משפחת ועג . "אחת מבנותיי היא גננת ותיקה. בהיותה בחורה, היא קיבלה הצעה מפתה להצטרף ליומיים למחנה שלנו בסמינר, עם תלמידותיי כמובן.
"באחריותה כי רבה היא הטרימה לילדי הגן שבשבוע הבא לא תוכל להגיע, משום שהיא יוצאת למחנה. אחד הילדים החמודים, בעל לב רגיש במיוחד, חזר הביתה נסער ונרעש מאוד. הוא לא מצא מנוח לנפשו.
"רק לאחר הפצרות סיפר בסוד רוטט לאימו, כי הגננת רותי דיברה לשון הרע ענק. לשאלתה מנין הוא יודע, הייתה לו תשובה מוחצת: בשבוע הבא ישלחו אותה מחוץ למחנה!"
וסוד כמוס לקינוח, שהגיע כנראה בהשראת המלחמה: חברתי ערכה בחנוכה ברית לתינוקה. בנה בן השש ורבע התרוצץ מבוהל כל היום, אף אחד לא הבין מה קרה לו. זו לא הייתה התנהלות אופיינית לילד.
"כשהתכוננה הסבתא הטובה להרדים את הנכד הצעיר שהתארח אצלה, היא התחננה אליו שישיח את דאגותיו. בסוף הוא לחש בסוד: "אבל אסור עכשיו לעשות בריתות, יהרגו אותנו. הרב'ה אמר לנו בפירוש, לא לעשות ברית מילה, לא לקדש את החודש, לא לשמור שבת… יש לנו ממ"ד בכלל?!"
ולסיום, אגלה לכן בסוד שהעבודה על הכתבה הזו הייתה מאתגרת ומענגת בו זמנית. לא תמיד קל ופשוט לחטט לאנשים בסודות חייהם, בפרט שהילדים שלהם בדו אותם בפינת הבובות שבגן. אבל כשמסתכלים לסודות הללו בלבן שבעיניים, מגלים שפועם בהם לב. לב של ילד. ]
הסיפור שמאחורי הסיפור
"בואו נציץ רגע אל ה'פוזה' של הילד המפטפט", מציעה יראת נתנזון, גננת שפה, מנהלת מיזם 'שפת אם' ומחברת הספר 'שיח עם אמא', "ונראה מה הדיווידנדים שלו מהסיפור. האם הצורך שלו לפטפט ולשתף את הגננות והחברים נובע מצורך רגשי או חברתי, כמו ליהנות ממיקום אסטרטגי או אמפתיה סביבתית, או אולי מצורך לביטוי אישי".
לשורש הדברים
"פרמטר חשוב שיבוא לעזרנו הוא בידוד הסיטואציה ללא קשר לסיפור עצמו. האם הילד מבקש מהגננת לשמוע אותו בשקט בצד? האם הוא מושך בשרוולה ומבקש לפטפט בארבע עיניים? האם הוא מעדיף לספר דווקא באמצע הריכוז ובקולי קולות? ואולי הוא בכלל משתף רק את החברים בשעת משחק, והם באים לספר לגננת את ה'חדשות'?
"אם הגנת מתלבטת מהו הצורך המניע, כדאי שתשנה את מקום הסיפור ואת מספר השומעים. 'בוא תספר לכל החברים מה קרה לכם אתמול', 'אולי תשתף אותי בצד, אחרי הריכוז'. אם הילד לא מגלה עניין לספר לכל החברים/בחצר/בריכוז הבוקר ומתעקש לפטפט עם הגננת, בצד במטבח – קרוב לוודאי", היא מסכמת, "שהצורך ליחס אישי ולתשומת לב הוא המנגנון המפעיל.
"לחלופין, אם הילד נזכר בכל יום לאחר הפעלת הבוקר בסיפור צבעוני שקרה לו אתמול, ומתעקש לספר בפורמט כללי, לאוזני חבריו, וכאשר הגננת מבקשת להסיט את הסיטואציה לזמן שקט פרטי יותר, גווע לילד העניין לספר, קרוב לוודאי שהצורך נמצא סביב המרחב החברתי, כמו זכייה במיקום ומעמד.
"כשגננת פוגשת את 'מספר הסיפורים' הפתולוגי בגן", היא מחייכת, "עליה לפקוח עין על הסיטואציות החוזרות על עצמן, יותר מאשר לפתוח אוזן על גיבורי הסיפורים.
"נוסף על כך, אפשר לערוך סימולציה עם הילד, כמו 'אני כרגע באמצע גזירת הסמלים, מתי לדעתך יהיה מתאים יותר לספר את הסיפור?' ודרכה לקלוט את הרוחש מתחת לפני השטח, וכן, על הדרך, להיווכח אם הילד יודע לזהות סיטואציות חברתיות, כמו 'עכשיו מתאים/לא מתאים לספר את הסיפור הזה'".
במקום דיבורים
כעת, לאחר שזיהינו את הצורך המניע לפטפוטים, השאלה היא אם עלינו לספק לילד אפיק חלופי כדי להשיג את מטרתו. אבל אולי במחשבה שנייה, הפטפוטים כשלעצמם אינם מפגע שיש לסלק?
"כגננת שי"ח מטרתי לעודד את הילד לבנות תמונת מצב ורבלית לסיטואציות, להגיש אותה יפה בסדר לוגי וכרונולוגי, לשיים רגשות, פעולות, שמות עצם וכו', כך שאם מדובר בסיפורים אמיתיים, ברמת חשיפה תואמת תרבות, אני לא רואה בהם בעייתיות.
"אבל עם ההבנה הזו, כדאי לגננת להגדיל ראש ולחשוב ביצירתיות איך להנגיש לילד דרכים נוספות לממש את אותו צורך שעלה אצלו (חברתי, רגשי וכו') כדי שיוכל לתקשר בחברה גם בצורות נוספות.
"אבן הבוחן תהיה, עד כמה הפטפוטים/הסיפורים הללו מפריעים לילד. האם החברים צוחקים עליו בכל פעם שהוא נעמד לספר? האם הוא מתקשה להתרכז בשעת הסיפור כי גלגלי מוחו נעים קדימה, בניסיון בהול למצוא את הסיפור האסוציאטיבי הבא כמו 'גם אצלנו היה בדיוק ככה כש…' 'גם אנחנו ראינו אתמול את הנחליאלי/הגשם/האש/הקשת…'? האם הסיפורים שלו הפכו ללעג וקלס בשעת משחק 'כמו החתולים בבניין של שימי', 'כמו התינוקת שלהם שצורחת'?
"אם הגננת מבחינה שהלהט לספר סיפורים פוגע במובן מסוים בילד עצמו, אף אם הילד אינו מבחין בנזק", היא מחדדת, "עליה לספק לו דרכים חלופיות לקבל את צרכיו.
"גם אם מדובר בגננת עם סבלנות מיוחדת, שמוכנה להקדיש את כל עיתותיה בגן לסיפוריו של יוסי, עליה לזכור שאם הסיפורים עברו את המינון הנורמטיבי, או הסיטואציות שלהם מעוררות מחשבה, היא צריכה ליידע את ההורים בסימני השאלה שמרצדים מסביב.
"לא תמיד הפעולה הזו נעימה לגננת", היא מודה, "לא רק משום העובדה שלא תמיד נחמד וקל לספר להורים על בעיה מסוימת שייתכן שיש לילד, אלא גם משום השאלה הטבעית שהגננת תישאל: 'מה למשל הוא מספר?' 'לאילו פטפוטים את מתכוונת?' ולא בהכרח נעים לגננת לספר שהילד קרא לה 'מפלצת' או סיפר ש'אמא בכתה גם אתמול וגם שלשום וגם…'
"חובה ללכת בזהירות על חבל דק, בין היכולת שלנו להכיל ולהקשיב עד אין קץ לבין הרגע שבו אין ברירה, ויש לאזור אומץ, ליצור קשר עם ההורים גם במחיר שחזור הסיפורים או משפטי הכנף ששמענו. נעים לנו או לא? כמבוגרים אחראים, אנו נדרשים לעיתים לגנוז את השיקולים האישיים שלנו".
הבהובים ראשונים
האם פטפוטים וסודות שהתגלו כלא היו ולא נבראו ידליקו נורה אדומה וילמדו על בעיות התפתחותיות שונות?
"באופן כללי מקובל לטעון שעד גיל חמש, ויש שטוענים שאף מאוחר יותר, דמיון הוא פקטור בריא ומפותח אצל ילדים, כך שסיפור אמיתי או סיפור מדומיין איננו האישיו כאן. מבחינתי הנורה תידלק אם הסיפורים יהיו סיפורי קיצון או במינון חריג, או מוגשים בבלבול לוגי משמעותי.
"כגננת שפה אני פוגשת ילדות שממציאות סיפורים כחוסר הפרדה בין דמיון למציאות (סבתא הלכה איתנו לגן חיות וראינו שם ליצן), וזה בסדר עד לגיל מסוים, נראה שיש פה חוסר בשלות מבחינה קוגניטיבית. מבחינת הילד זו המציאות והוא לא מוכן להכחישה. אבל כל עוד הפנטזיה הזו תואמת לטווח הגיל המותר, איננו נדרשים להדיר שינה מעינינו.
"אני פוגשת גם כאלו שממציאות סיפורים מתוך תקווה שיתממשו, אף שהן מודעות היטב לכך שהדמיון לא נכון (נולדה לנו שלישייה). לאחר שתיים-שלוש שאלות הבהרה, הילדה מודה שהסוד הזה לא ממש מדויק.
"ויש כאלו שהמציאות סביבן לא מספיק מאורגנת, הן לא בשלות מספיק מבחינת ערנות לסביבה, לא יודעות כמה אחים יש להן והיכן הן גרות, ולכן כל מידע שהן מספרות מתאים מבחינתן למציאות (אחותי הגדולה מתחתנת מחר – והיא רק בת 12), כך שהסיפור הסופי שתספרנה לעצמן ולחברותיהן בגן, יהיה בנוי מגיבוב פרטים, מאי סדר ומבלגן פנימי.
"במקרה כזה תהבהב לי נורה אדומה ותדרוש לבדוק את הסיפור לעומק ולעזור לילדה לבנות את העולם סביבה כסיפור יציב ללא חורים בעלילה. איך זה יקרה? דרך הכרת העולם מסביב, סידור הפרטים המשפחתיים, התאמנות על סדר וארגון, תרגול על משפטים בנויים, רצף הגיוני ועוד".
סימן לעתיד
האם הילדים הפטפטנים הם שיגדלו למבוגרים שהסביבה תחשוב פעמיים לפני שתספר להם סיפור? לפני שתפקיד בידיהם סוד?
"אינני חוזת עתידות", מבטיחה יראת, "אבל במו עיניי ראיתי ילדים עם צורך גדול לספר ולפטפט, שדוכאו – 'לא עכשיו', 'שקט כבר', 'דיברת כבר מספיק היום' – והפכו לשקטים יותר, מהוססים יותר ואפילו למופנמים.
"כשהם יתבגרו, שתי דרכים מונחות בפניהם: או להישאר בדיכוי ולהתחפר בשקט של עצמם או לפרוץ החוצה ביתר עיזוז, כקונטרה לכל השנים שהתאפקו ובלמו את סיפוריהם.
"נוסף על כך, יש מושג של היפר-אקטיביות בדיבור, ולא מופקע לראות ילדה ש'לא סגרה את הפה' בגן, שהפכה ברבות השנים למחנכת דגולה הנואמת בערבי הורים של הסמינר, ולעיתים אפילו למרצה רבת מוניטין.
"מה שמלמד אותנו כהורים וכאנשי חינוך", היא מעגנת את הדברים, "שיש אחריות כבדה, ובעיקר ארוכת טווח ומשמעותית, לכל מה שאנו עושים, אומרים או מגיבים לילדים שלנו היום, גם אם הם כעת רק בגן הראשון…"
