מחכה לו

כמעט אלפיים שנים שזו הציפייה הגדולה ביותר שלנו, כעם וכיחידים. זו המשאלה הבוערת ביותר, התפילה המתגעגעת ביותר. וכמה מוזר: לפעמים המחשבה על כך שהמשאלה הזו עומדת להתגשם, מפילה עלינו אימה | הגאולה עומדת להיות הדבר המתוק והנפלא ביותר עבורנו, וכדאי לנו ללמוד ולדעת כמה טוב הולך להיות לנו, ואיך אנחנו יכולות להתכונן לימים שיבואו בציפייה אמיתית ושמחה, באמונה שלמה שהשם אוהב אותנו ויביא לנו רק טוב אמיתי וגלוי | שנזכה, עוד היום!

לפני כמה שנים עברנו לדירה חדשה ששוכנת על ציר תנועה ראשי. כבר באמצע הלילה הראשון בדירה התעוררתי בבעתה: 'מה זה, המשיח הגיע?!' רק אחרי כמה דקות נרגעתי. זה היה סתם נהג ישראלי עצבני שצפר בלי דעת אחרי חצות. מאז התעוררתי מבוהלת כבר המון פעמים, כל צפירה החרידה אותי, שמא המשיח הגיע. זה עצוב. התרגלתי לצפירות, כבר פחות מודאגת מביאתו של משיח, ולא כי התחזקתי באמונה. וזה עצוב עוד יותר.

"איזו צורה תהיה לתשובה שלי כשאישאל שם למעלה: 'ציפית לישועה?' מעדיפה שלא לחשוב, זאת רק עוד מחשבה מאיימת שאולי תעיר אותי בלילה".

ציפי ק', אמא לשלוש בנות מקסימות ופאנית, היא לא היחידה שחשה רדופה. המורה שלה הסבירה: "פתאום יבוא". הפתאום הזה מפחיד אותה. גם זה שכולנו נתחבא מפניו מבושה. ולצד הפחד היא חווה גם תחושת אשמה מעיקה, כי משיח זה טוב, ואנחנו מחכים לו בכל יום שיבוא, "ובכלל" מוסיפה ציפי בכאב, "אבא שלי עומד לפני ניתוח של כריתת רגל ל"ע, אני הבן אדם הראשון שאמור לקוות ולהתפלל ולהתחנן להשם על ישועה, ואני אכן מתפללת, אבל אם להיות כנה, אני יותר חוששת ממצפה. כשאני חושבת על כך, זה מטריף אותי! כמה פחדנית אני יכולה להיות? ואיך ייתכן שאני פוחדת ממשהו שהבטיחו לי שהוא טוב?"

איך, באמת?

הלא נודע

מדרשים שכבר שמענו מזמן, מבטיחים לנו עולם שנוהג כמנהגו, אין כל חדש תחת השמש. מדרשים אחרים מתארים נהרות של שמן, אגמים של יין, וכסף שצומח על העצים. זו לא הגננת שהמציאה. הנחש הקדמוני שהשיא אותנו לחטוא יישחט לעינינו, שחוק יימלא את פינו ומלאה הארץ דעה את השם. סוף סוף נוכל להיות הצדיקות השלמות שבסתר ליבנו תמיד רצינו להיות.

אבל כשמביאים לאוזנינו אמירה מאחד מגדולי הדור הקודם שהבטיח ש"השנה הזאת משיח בא", או: "הקורונה היא השלב האחרון במלחמת גוג ומגוג", יש נשים שאם יש בהן כנות ואומץ להביט פנימה, הן שואלות את עצמן בתמיהה: למה אני לא שומעת כאן בשורה משמחת? למה, למען השם, אני שומעת איום?

למה כשמדברים על מלחמות וחבלי משיח אנחנו נתקפות בהלה? ואם דיברו איתנו על משיח ש"מורח ודאין", מריח את יראת השם ודן בלא עדים והתראה, אנחנו מתכננות בריחה למערת המסתור הקרובה ביותר, כי לא, לא נעמוד בבושה.

ואז עולה בנו תפילה חרישית. אנחנו לא באמת אומרות, אבל יש לנו מין תקווה קטנה: השם, בבקשה, שמשיח יבוא, מהר, אמן, הצילו, הלוואי, אמאלההה…

שאלנו את הגב' חיה הרצברג סופרת ומרצה:

למה יש אנשים שמפחדים ממשיח? הרי הוא אמור להביא לנו עולם שבא על תיקונו, גאולה מכל הסבל!

"יש שתי סיבות לפחד שלנו ממשיח. סיבה אחת היא טבעית, מובנת, וחשוב לתת לה מקום: הסיבה היא שינוי הזהות. למדנו ושמענו שלעתיד לבוא יהיה שינוי עמוק במציאות. העולם ישתנה, יהיה כאן משהו אחר, ואת המשהו הזה אנחנו לא מכירים. שינוי כזה, 'לא נודע' כזה, מעורר רתיעה, וזה מובן.

"אך יש סיבה נוספת, עמוקה עוד יותר. ליצר הרע יש אינטרס מובן מאוד שלא נצפה למשיח, שלא נחכה לו, ולכן הוא דאג לשתול אצלנו אמירות לא מדויקות, אמירות מייראות, מלחיצות ומתנות, בעניין המשיח: כשהמשיח יבוא כבר לא תוכלי לחזור בתשובה, את תישארי לתמיד מי שאת; הגאולה תהיה כמו במצרים, רק אחד מחמישה / אחד מחמש מאות / אחד מחמשת אלפים, אולי יזכו להיגאל. וכמובן, רק הטובים ייגאלו – ומי חושב שהוא טוב?

"אנחנו מושתלות הפחדות מגיל קטן, והמקום הזה של ציפייה לגאולה נעשה מאוד אמביוולנטי אצלנו, חצוי בין התקווה לסוף וקץ של כל צרותינו, לבין החשש העמוק והלא מבורר, מה יהיה איתנו בבוא היום המיוחל".

איטה מרמורשטיין – מיתוג, עצוב ופרסום "משיח. אני לא באמת יודעת מה זה אומר, וזה מלחיץ ודי מפחיד. איך העולם ייראה אחרי שהמשיח יבוא? אין לי מושג. יש המון מדרשים ופסוקים, אבל אף אחד לא יודע מה באמת יהיה. כי אף אחד לא היה בעולם שבו יש משיח. אין לי המלצות והדרכות לאזרח המתחיל ולא נקודות ציון שמסמנות לי את הדרך. מפחיד אותי שמשהו גדול כל כך ומשמעותי כל כך עומד לקרות ואין לי שום שליטה עליו. אה, כן, זה כנראה שוב סיפור של שליטה במציאות. יותר נכון, הפחד מאיבוד השליטה במציאות.

"אומרים לי שאני יכולה להתכונן, לקיים מצוות, להיות טובה יותר ומוכנה לביאת המשיח. אבל מהו הדבר הזה, 'ביאת המשיח'? בעבור מה ההכנה? אני לא באמת יודעת. רק יודעת שהעולם שאני מכירה ישתנה. המציאות שאני כל כך רגילה אליה, על הטוב והרע שבה, לא תהיה אותו הדבר. והבלתי נודע הזה מפחיד, מפחיד ממש. לפעמים אני חושבת לעצמי: את כל כך מצומצמת, בתוך ריבוע כזה קטן של מציאות עכשווית, לא מוכנה אפילו להציץ למה שיש מעבר לכאן והעכשיו. פוחדת מכל רשרוש שעלול לשנות לך את המוכר והידוע. נאחזת בקני הקש של החיים שלך בכוח, כי אולי מחר יהיה יותר גרוע. ואולי יהיה טוב? המשיח יבוא והכל יהיה טוב".

אלו היו דבריה של איטה. איטה מבינה ממה היא פוחדת, לא ברור לה איך מתפטרים מהחשש, היא רוצה לחיות רק בתקווה וציפייה מתוקה.

גם גב' רבקה אידה מזוז, מחנכת י"ב ויועצת, פגשה את הרתיעה הזו מקרוב:

"את החיים שלנו היום אנחנו מכירות ויודעות, וכל דבר שהוא לא נודע יוצר חשש. לכל אדם קשה לחשוב על שינוי מהותי כל כך, במיוחד כשהשינוי הוא לא מספיק ברור. אנחנו לא יודעים מה עומד לקרות. אף על פי שבשכל אנחנו מבינים שזה הולך למקום טוב יותר, ויודעים שהסבל והצער של הגלות ייפסקו כשיבוא משיח, וזה ברור, כי כך אמר השם, ברגש קשה לנו לקבל זאת. אזור הנוחות שלנו, גם אם הוא ביצה מצחינה מלאת צרות אישיות וכלליות, מוכר לנו, ואנחנו בני אדם, מעדיפים את המוכר גם אם הוא כואב.

"זוכרת שנכנסתי לכיתה ושאלתי את הבנות: מי רוצה שמשיח יבוא היום? התשובה הייתה: 'שיבוא, בטח שיבוא, בכבוד, אבל רגע… קודם שנתחתן, שיהיו לנו ילדים, שנתקן את עצמנו עוד… אחר כך שיבוא בשמחה…'

"וזה מובן, כי בשכל כולנו רוצים ומאמינים ומחכים ומצפים לרגע הזה שנשמע את בשורת הגאולה, אבל ברגש יש פחד מהלא נודע".

בלי פחד

"מאז ל"ג בעומר תשפ"א, כל ההסתכלות שלי על משיח וגאולה השתנתה. בן דוד קרוב שלנו היה מהקדושים שנבחרו לקורבן ביום הנורא ההוא. מאז התפילה שלי לגאולה השלמה נהייתה הרבה יותר מחוברת ואמיתית, מצפה באמת. מוכנה לוותר על החלום שלי להיות מושלמת כשיבוא משיח. רק שייגמר כבר הכאב". (מרים ב')

"אני אוהבת בגדים יפים, רק אתמול קניתי וילון מדהים לסלון. כשהוא יבוא הכל ייגמר? וכל הווילונות והבגדים והאוכל, כולם יעמדו כעדים לרעתי? אני צריכה לחזור בתשובה קודם כל, ולוותר על תאווה אחת או שתיים לפני כן, ודי. הרי כרגע אין לי אפילו רצון אמיתי להיות רבנית. אז איפה בתוך כל זה אני דוחפת גם כוונה טהורה ב'אני מאמין'? מתנחמת בעובדה שזה כואב לי, לפחות. אולי זה יפלס לי דרך החוצה מהגיהינום". (הדסה כי טוב, סטייליסטית ומעצבת פנים)

אז מה, אנחנו זקוקים לעוד כמה אירועים מטלטלים כדי לבקש אותו באמת? לא כאבנו מספיק? והאם אין דרך, מתוך יום יום רגיל ועמוס, לפתוח את הלב לרצון, לבקשה אמיתית, שנזכה לראות את מלכנו?

איך נחכה לו בכל יום שיבוא, בלי לפחד?

חיה הרצברג מתחילה מההתחלה:

"האמת היא שגאולה נקראת גאולה, כי היא משהו טוב. מבחינה זאת, אכן, מה שהיה כן יהיה: במצרים היינו במצב לא פשוט, היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, דמינו כל כך למצריים עד שהמלאכים קטרגו 'הללו והללו…' וכמו שמהמקום הנמוך והמפחיד הזה נגאלנו – לא כי היינו צדיקים גדולים, לא כי היינו יראים ושלמים, אלא פשוט כי השם יתברך החליט לגאול, והוא בכבודו ובעצמו בא והוציא אותנו והעביר אותנו שלב אחר שלב עד למעמד קבלת התורה – כך גם בגאולה שתבוא יעזרו לנו לצאת מהגלות, יעבירו אותנו מהלך ממציאות של גלות, ריחוק וטומאה, למקום מופלא של בהירות וגאולה.

"אם אומרים לנו לצפות לגאולה, גאולה לא יכולה להיות רגע של חיסול חשבונות. כשאומרים לנו לחכות לו בכל יום שיבוא, זה אומר שמשהו טוב מחכה לנו שם, משהו שהנפש זקוקה ומחכה לו. מבטיחים לנו שהגאולה היא זמן של שיר חדש, של שמחת עולם, של 'אז יימלא שחוק פינו'.

"כמו שילד מחכה לטיול, כמו שמבוגר מחכה להגשמת משאלה, ככה עם ישראל מחכה למשיח. משיח הוא הדבר הטוב ביותר, המתוק ביותר, המושלם ביותר שיכול לקרות לנו, מבחינה לאומית ואישית כאחת. הגאולה היא דבר טוב נפלא ומרגש כל כך, שאין לנו אפשרות להשיג אותו בכלל. אבל היצר הרע מרעיל אותנו ככה, שבמקום לחכות בהתרגשות ובלי סבלנות, אנחנו מתכווצים, מפחדים, מסיטים את המבט למקום אחר…"

אהבת עולם

"בשיעור היסטוריה אחד, הצגתי את ציר הזמן מאז בריאת העולם. הסברתי על כל אלף שהוא כנגד יום של בריאת העולם, ושלעתיד לבוא יהיה יום שכולו שבת. סימנתי בציר את נקודת הזמן שאנחנו עומדות בה, ממש לקראת הסוף, מאתיים וקצת שנים לפניו. מייד עלה בכיתה רחש מבוהל, אי נחת. שאלתי לפשר הבהלה. תלמידה אחת אמרה שעוד רגע העולם ייגמר ויהיה תוהו ובוהו, עוד תלמידות ציטטו מדרשים על מלאכי חבלה עם מיליוני עיניים. ואחת, מדהימה בכנות ובפתיחות שלה, אמרה: אני מאמינה שיהיה טוב, אבל אני לא מוכנה לזה! איך ישלפו אותי מתוך הלחץ של הבגרויות והלשון הרע והכל למשהו שהוא טוב אין סופי? מבהיל!" (שרי ג', מחנכת י"א)

"זה לא הפחד, אני מנותקת מהרצון לישועה. מנותקת בכלל. מתפללת תפילה אחת ביום לפחות, מסיימת ספר תהילים כל חודש, אבל אין לי הרגשה של חיבור. והלוואי שהייתי זוכה לבכות על זה. אני פשוט חיה בלית ברירה את חיי הרווקות הלא נגמרת לצערי. זה נורא. אבל יש לי תקופות שאני מיואשת מהתפילה. משיח? כן, זה נראה פתרון טוב דווקא, אבל לא ברור לי איך אני קשורה, ואיך אני מתארגנת עם כל הסיפור הזה". (אסתר טובה בת שושנה, אפשר להתפלל לזיווג הגון)

אז הגאולה היא לא מפלצת שמחכה לנו מעבר לפינה. מחכה לנו שם טוב אין סופי, טוב שהוא כל כך טוב, שאנחנו אפילו לא מבינות. אבל אנחנו רוצות להגיע אליו נינוחות, מוכנות, ואם נעז, יש בנו ציפייה לחוש את ההשתוקקות והציפייה שהייתה בדורות קודמים.

איך עושים את זה?

"הגאולה תביא אלינו אהבה גדולה", מתרגשת חיה הרצברג. "היא גילוי האהבה האין סופית שהקב"ה אוהב אותנו ושאנחנו אוהבים אותו. אבל אהבה אי אפשר לתת בכוח. צריך שתהיה מוכנות לקבל אותה.

"נתאר לעצמנו ילד שעשה מעשה רע, והוא בטוח שכשאבא יבוא הביתה הוא יקבל את הסטירה שלו. והנה אבא חוזר הביתה, ניגש אל הילד ומחבק אותו. מה קורה עם הילד בתוך החיבוק הזה? הוא נבהל נורא! בראש שלו יש עכשיו ריחוק מאבא, ופחד, ורצון להתחבא ממנו… והקירבה מפחידה אותו עד מוות.

"בשביל לחבק צריך להתקרב, ולהתקרב צריך בעדינות ובכנות. להתכונן לגאולה זה לברר בתוכנו, במקומות העמוקים ביותר, מה אנחנו מרגישים במערכת עם הקב"ה. אם נראה לנו שהוא כועס עלינו ולא רוצה בנו, איך נוכל לקבל את החיבוק? עם ישראל מחולק לגלויות שונות, ומכל גלות צריך לעשות את הדרך החוצה. הדרך לצאת מהגלות היא הבירור הפנימי האמוני הזה, שבינינו לבין השם. לפתוח את הלב אליו, להודות במה שחוסם בינינו, לבקש עזרה, לשמוע דיבורים של צדיקים אמיתיים על הקשר הנצחי שבינינו לבינו ועל כך שתמיד תמיד רחמיו עלינו – ולהתקרב. להרגיש ילדים שלו. להרגיש ראויים לאהבה… ומצפים לגאולה".

א שיינע חלום

"הייתי במסיבת חומש של הנכד שלי. בעיצומה, בלב ההתרגשות, מישהו תקע בשופר, והילדים המתוקים שרו שירי אמונה וציפייה לגאולה. בשבילי זה היה גימיק מרגש. הנכדה שלי נעמדה על הכיסא לידי, פתחה עיניים ענקיות, זוהרות, שאלה בהתלהבות: 'המשיח הגיע?' זאת הייתה שאלה כל כך תמימה וטהורה, נקייה ואמיתית. קינאתי בה!" (חני שטיין, סבתא גאה)

"אכן, לילדים זה קל יותר", מסבירה רבקה אידה מזוז, "הם רכים ועוד לא שקועים כל כך בעולם. ולכן, ככל שנזכיר להם את המשיח בחוויה טובה, זה יגרום להם לרצות אותו יותר. לדוגמה: כשילד עושה מעשה טוב, אפשר לומר לו: 'המעשה הטוב שלך מקרב אלינו את המשיח!' כשקשה לו, כשהוא מתמודד עם משהו, כדאי להזכיר לו שכשמשיח יבוא כבר לא יהיה הסבל הזה: 'בוא נתפלל שהשם ישלח את הגאולה'. נדבר על זה ממקום של תקווה וציפייה. הילד מבין וקולט שזה משהו ששווה לחכות לו.

"יום אחד חזרה הבת שלי מהגן עם שאלה מעניינת: 'אמא, את רוצה ארטיק בטעם של פיצה? אז כשהמשיח יבוא זה יגדל על העץ ותוכלי לבחור את כל הטעמים…' העיניים שלה ברקו, היא הייתה כל כך שמחה במחשבה הזו!"

גאולת הנפש

"מותר לדבר על זה? תקופה ארוכה הייתי צופה במסך. לא דברים גרועים, משהו שהחסימה שהייתה לי אז במחשב אפשרה איכשהו… צפיתי, נהניתי, אבל אכלתי את הלב לתיאבון. בעיקר הפריעו לי נקיפות המצפון, הן ממש פגמו בהנאה… התמודדות אישית משפחתית ואירוע רפואי, גרמו לי לקבל עלי להשתדל להתנזר מכך. זה לא קל, אבל אני משתדלת לעמוד בזה. לצערי, לצד תחושת הרווחה והשמחה על ההתגברות, יש בי הרבה רגשות שליליים של פחד מעונש. אם אני מחכה למשיח, זה רק כדי שייקח ממני את המשיכה המטורפת שיש בי לדברים אסורים. אבל אני לא בטוחה לגבי הגאולה האישית שלי. אף פעם לא זכיתי בהגרלות, אולי גם עכשיו אישאר מחוץ למשחק? או לפחות, אחרונה ביציע?" (גולדי, גננת שיח)

מי אמר שגם אנחנו חלק מהמסיבה הגדולה שתהיה? קיימים כל כך הרבה ציטוטים על מי שאין לו חלק לעולם הבא, ומי שלא זכאי לראות פני משיח, וכל כך הרבה נפלנו וטעינו.

אז כן, זה משהו טוב, אבל מי מבטיח שנזכה?

רבקה אידה: "בזמן של התמודדות על מקום רוחני, אם ללכת למקום מסוים, לשמוע שיר לא מתאים, לצפות, לקנות… כשהיצר מפתה וקשה לנו איתו, דווקא שם אפשר להתחזק, להכניס מחשבות מחשלות: 'אם משיח בא עכשיו, אמן, הרי אם אני אתגבר, כמה שווה יהיה לי!' נשאל את עצמנו: 'איך הייתי רוצה שהוא יפגוש אותי? כמה השם שמח בי וכמה אני מזכה ומקרבת את הגאולה עם כל התגברות שלי'.

"התשובה לחששות בכל נושא וגם בעניין הזה, היא חיזוק באמונה. במילים אחרות: יראת שמיים. להעביר את הפחד ליראה מהשם. והדרך לזה היא להעלות לשלטון הדעת את הידיעה שאם הקב"ה אומר שזה טוב, ועל זה אנחנו מתפללים כל יום, משמע שזה הכי טוב בשבילנו, גם אם אנחנו לא מבינים איך ולמה. וכמובן, נבקש מהשם שייתן לנו כוח ואמונה.

"ועוד משהו: החפץ חיים אומר שמי שמתעסק ולומד הלכות קורבנות או כל דבר שקשור לגאולה ולמשיח, יש לזה כוח סגולי לעורר את הציפייה לגאולה.

"הרב וולבה זצ"ל אומר שאנחנו היום לא מסוגלים לבכות כל לילה בתיקון חצות, אבל אנחנו מזכירים 'את צמח דוד' בתפילה, 'ובנה ירושלים' בברכת המזון, לפחות שם נחשוב על המילים. זה ייכנס אלינו, יחבר אותנו לציפייה אמיתית לכל הטוב הזה".

"אם הזכרנו ציטוטים מייראים ומלחיצים", מזכירה חיה הרצברג, "אז הבעל שם טוב הקדוש וצדיקים נוספים מלמדים אותנו, שההבדל הגדול בין הגאולה הראשונה לגאולה השנייה הוא, שבגאולה הראשונה נגאלו רק חלק מהעם, ובגאולה אחרונה ייגאלו כולם. זאת הסיבה שהגלות ארוכה והגאולה מתעכבת. לאפשר לכל נשמה יהודית לעבור את המהלך שהיא צריכה עד לגאולה.

"אין להשם שום רצון להפחיד אותנו. הפסוקים והציטוטים שמייראים אותנו, הובנו על ידינו בטעות כאיומים. בטעות! זה חלק מהגלות, ומהגלות הזו אנחנו רוצים לצאת.

"הרמב"ם בהלכות מלכים פרק יב מביא: 'וכל אלו הדברים וכיוצא בהם, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו…' ומקובל אצלנו שהגאולה, איך שתבוא ואיך שתהיה, תבוא אלינו ברחמים גדולים ובאהבה גדולה ואין סופית".

רק תקיעה אחת

"סבא שלי אמר תמיד: 'לשנה הבאה בירושלים', בלי 'הבנויה'. הוא הסביר שאין לנו היום בכלל ירושלים, אנחנו במצב של חורבן. כל מה שנראה לנו טוב ובנוי, הוא אשליה, וההתחברות שלנו למנעמי העולם היא הגלות בעצמה, כי זה מרחיק מאיתנו את הציפייה לטוב. אם טוב לי עכשיו, אז למה לצפות לטוב אחר? הוא הסביר שעל ידי חיבור לקושי ולחורבן נגיע להשתוקקות אמיתית לראות בבניין ירושלים". (גב' רחל ברגר, יועצת חינוכית)

בראש השנה, לפני התקיעות, ניגש רבי לוי יצחק מברדיטשוב לארון הקודש וביקש בבכי: "ריבונו של עולם, אתה אמרת לנו 'יום תרועה יהיה לכם'. משום כך בניך תוקעים מאה קולות בכל יום מימי הדין זה כמה אלפי שנים. ואילו אנו, רבבות אלפי ישראל, זועקים ומבקשים זה כמה אלפי שנים: 'תקע בשופר גדול לחרותנו'. מה אנו מבקשים? תקע תקיעה אחת יחידה לחירותנו". ]

עד שהוא יבוא

לפעמים זה אולי קצת הפוך… לפעמים אנחנו ממש מחכות שהמשיח יבוא עכשיו, הרגע, ויפתור לנו את הבעיה שמפריעה לנו עכשיו.

לא תמיד הציפייה הזו מגיעה מהמקום הנכון. וחשוב להבחין בזה. חנהלה , תושבת לוד, משתפת:

"כשהמצב הבטחוני בלוד הדרדר, הבנתי לראשונה מהם התקפי חרדה. כל רגע חששתי מכדור שינפץ אצלי חלונות. כל אדם ברחוב היה חשוד בעיניי. איבדתי טעם בחיים, במובן הכי אמיתי של המילים. לא רציתי לכבס, לא לבשל, לא לשחק עם הילדים, כי ממילא עוד רגע אנחנו עומדים למות, אז מי צריך לאכול?

"דיברתי עם חברה שלפעמים מוסרת הרצאות, ביקשתי חיזוק באמונה. לצערי, זה הרע את המצב. היא אמרה לי להאמין שהמשיח כבר פה, נתנה לי עשרות סימנים שהגאולה כבר ממש כאן, שאין לי מה לפחד, כי זה אוטוטו קורה. זה נכון, אבל זה לא היה הדבר הנכון בשבילי, כי נתליתי בציפייה למשיח עד הסוף. ואם עד אז עוד ירדתי לקנות לחם בסופר, ויתרתי גם על זה. כי משיח כבר כאן, אז נשקע בסיר הבשר? לא צריך לגהץ, ולא לשלוח את הילדים לגינה, וכמובן גם אין מה לטפל בחרדה, הוא יבוא וייקח ממני את כל הפחד הזה. כל הזמן דיברתי על משיח. כשבעלי סיפר לי על אי הבנה מצערת שהייתה לו עם הוריו, שהם כועסים עליו, הרגעתי אותו שהמשיח יבוא ויפתור הכל.

"כשהמצב הלך ונעשה חמור, הוא שכנע אותי ללכת למטפלת מקסימה. היא הסבירה לי את הטעות, וברוך השם עוזרת לי לצאת מהעיוותים החשיבתיים שעצרו לכולנו את החיים. אני מסוגלת לחכות היום למשיח בלי הבהלה המטורפת של אז".

גב' חיה הרצברג בכמה מילים על משיח כפותר בעיות:

"דיברתי עם אישה שהתאלמנה לפני הרבה שנים. בתקופה הראשונה אחרי פטירת בעלה, היא חיה כל הזמן בהרגשה ש'הכל זמני': עוד מעט משיח יבוא ובעלה יקום לתחיית המתים. כבר תבוא הגאולה השלמה והכל יחזור להיות כפי שהיה.

"יום אחד היא אמרה לעצמה: אולי הקב"ה יביא את המשיח היום, ותהיה תחיית המתים מחר, אבל יכול להיות שמשיח לא יבוא גם בעוד שמונים שנה. בינתיים, עד להודעה על שינוי, המצב הזה שאני אלמנה, הוא המצב הקיים עכשיו.

"לא נכון להשאיר בעיות לא מטופלות כדי שמשיח יבוא ויפתור אותן. אי אפשר להזניח דברים באמתלה ש'משיח ממילא עוד מעט בא, אז למה לקנות מכשירי שמיעה?' כל יום של חיים הוא יום יקר שקורא לנו לקבל אחריות לחיינו ולעשות את הנדרש מאיתנו כאן ועכשיו. טיפול בדברים שדורשים טיפול, ומענה לבעיות שדורשות פתרון, אינם פגם באמונה, הם האמונה בעצמה, שבאנו לכאן למלא את רצונו יתברך, וכרגע רצונו שנתמודד עדיין עם מציאות הגלות, ולא נשתמש במשיח כתירוץ".