"כשאבוא לעולם הבא, ירצו לתת לי שכר על שנתתי שיעורים ב'קול הדף'. למה לא; אבל יש דבר אחד שבעבורו אבקש שכר מיוחד: שהייתי אבא לילדים המיוחדים!"
המגיד שיעור של הדור הגאון הגדול רבי יחיאל מיכל זילבר שליט"א מסיים את הש"ס בבלי וירושלמי בכל שנה ואת שישה סדרי משנה מדי חודש, אבל כשבאנו לשמוע ממנו על מהפכת הקלטות של 'הדף היומי' שהוא חתום עליהן בזכות אלפי קלטות על בבלי וירושלמי, בשתי שפות – הרב בחר לדבר איתנו דווקא על עשיית חסד ועל ילדים מיוחדים | ויש לו מסר חשוב: |"אדם שעמל לפרנסתו כל היום ויש לו זמן קבוע ללמוד תורה – זה נקרא 'תורתו אומנותו'!" | שיחה ליום הדין
צילום: אלחנן קוטלר
לכאורה מדובר בעוד סלון ירושלמי. נכון, יש כאן הרבה יותר ספרים והם הרבה יותר משומשים. אבל עדיין, לא זה מה שהפך את החדר הזה לאחד ממרכזי הרבצת התורה הגדולים בעולם.
אם אמרו חז"ל "כותלי בית המדרש יוכיחו" – הרי שהכתלים של הסלון הזה יכולים להוכיח ולהעיד. "החדר הזה", נשמע בעוד דקות ספרות עדות מכלי ראשון, "ספג שנים של הרבצת תורה. הקירות שמעו את כל ה'תלמוד בבלי' מוקלט, בעברית ובאידיש. הם גם שמעו את ה'ירושלמי'. והם ראו בדומייה עוד ימים ולילות של יגיעה עד אין קץ".
במשך שנים הילדים שנולדו וגדלו בבית הזה נזהרו לא לשחק, לא לצעוק ולא להפריע. הם היו שותפים למשימה אדירה: ההקלטות של אבא. ההקלטות שהגיעו לכל פינה בעולם.
כאן הוקלטו שיעורי ה'דף היומי' הראשונים בעולם. מכאן יצאה תורה מוקלטת להמוני בית ישראל בשנים שבהן קלטות (קסטות בלע"ז) ה'דף היומי' היו צינור החמצן, שחיבר בין המוני יהודים, מכל העולם, ללימוד ה'דף היומי'.
הקלטות הללו, שהחלו להפציע אי שם בסוף שנות המ"מ, מוכרות לכל יהודי חרדי שגילו עולה על שלושים. 'שיעורי קול הדף' הוקלטו ממש כאן, בסלון הזה, בבהירות ובחיתוך הדיבור שהיו לסמל ונשמעו בבתים רבים כל כך.
לא הקימו כאן אולפן, גם לא שתלו כאן מיקרופונים מיוחדים או אמצעי בידוד של סאונד. כל מה שהיה כאן הוא מכשיר טייפ גדול שהרב זילבר לקח בהשאלה מאביו, גמרא גדולה מהדורת 'פנינים', ובעל הבית – גאון מופלא בעל הסברה יחידאית – באמצע. בכל יום הוא היה לוחץ על כפתור 'פליי', ומתחיל להרצות את ה'דף' בשטף. כמובן בלי 'שוטנשטיין' ובלי שום גמרא מבוארת, שממילא לא הייתה אז. הכל מהראש הגאוני.
'המגיד-שיעור של הדור' – ככה מכנים היום את שר התורה מרן הגאון הצדיק רבי יחיאל מיכל זילבר שליט"א, ראש ישיבת זוועהיל ומחבר שורה ארוכה של ספרים.
"כל יהודי יכול לדעת תורה" הגרי"מ זילבר בשיחה לכותבי השורות.
למען האמת, זו רק אחת ההגדרות שהולמת גדול בתורה, שעשרות אלפי יהודים שמסתובבים בעולם יכולים להיחשב למעשה כתלמידיו. בהם גדולי תורה, ראשי ישיבות ואדמו"רים, שקיימו בעזרתו את מצוות 'ובלכתך בדרך' וגם 'בשבתך בביתך': כותב השורות (א"א) ראה את כ"ק האדמו"ר מוויז'ניץ-מונסי זצוק"ל, ה'תורת מרדכי', יושב בערוב ימיו, לאחר שכהו עיניו, ושומע במשך שעות את ה'טֵעייפְּ'ס' (קלטות) של הגאון רבי מיכל זילבר באידיש.
ההגשה תמציתית, בהירה, ובשנים שבהן היו יותר סבלנות וקשב – כל 'דף' ארך שישים דקות בדיוק, כאורכה של קלטת ממוצעת בימים ההם. אלפי יהודים התחברו, אם באמצעות קלטות, ואם באמצעות האזנה למספר מועט של קווי טלפון לשמיעת שיעורים, 'קול הדף' היה הבולט שבהם.
רבי מיכל הוא הרב'ה של כל כך הרבה יהודים, ולמעשה, גם החברותא שלהם. הם לא רק למדו 'מפיו', הם גם למדו 'איתו'. בשיעוריו הוא הרגיש בכל קושיה שעשויה להתעורר בליבו של המאזין, ו'הבליע' את תשובותיהם של תוספות, ה'ראשונים' והמהרש"א תוך כדי הרצאת השיעור.
שבעים שנה לאחר המהפכה של רבי מאיר שפירא בפולין החלה בירושלים מהפכת־ההמשך של רבי מיכל זילבר. כעת, במלאות מאה שנה, קשה לדמיין את ה'דף היומי' בתפוצתו העממית שכובשת כל חלקה טובה, בלעדי השיעורים של הרב זילבר.
בהמשך קמו לו תלמידים רבים וכיום, אכשר דרא, שיעורים בכל הסגנונות, השפות והאורכים נפוצים בכל מקום. אבל הגאון רבי מיכל זילבר היה הנחשון. מרביץ התורה הראשון שהשכיל לרתום את הטכנולוגיה המתהווה לטובת הפצת תורה ב'פַארְנֶעם' (היקף) הכי גדול שניתן היה להעלות על הדעת בשנים ההן.
המשימה של רבי מיכל לא הסתיימה אחרי ההקלטה. הגמרא לא יורדת מהשולחן. יודעי דבר מספרים על שורת ההספקים המבהילה שלו, שמתחרה רק בזו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצוק"ל: הגרי"מ מקפיד לסיים כל שנה, בסוכה המוקמת במיוחד לכבוד מעמד זה על גג ביתו, בהושענא רבא אחר הצהריים, ערב שמחת תורה, את ה'תלמוד הבבלי' וה'תלמוד הירושלמי'. בשביל זה הוא לומד מדי יום שבעה דפי גמרא ב'תלמוד הבבלי' וארבעה דפים ב'תלמוד הירושלמי'. הוא גם מסיים בכל חודש את ששת סדרי המשנה. לשם כך הוא לומד בכל יום 18 פרקי משניות, כך שבכל שנה הוא עורך 'סיום' על כל התורה.
הגרי"מ גם עוסק בתורת הקבלה, ובשנים עברו אף היה מופיע ביום ראש השנה בישיבת המקובלים 'אהבת שלום' לצורך כוונות בתקיעת שופר. אבל החלקים הללו יישארו בצללים, בבחינת 'כבוד אלוקים הסתר דבר'.
עכשיו, ערב ראש השנה תשפ"ד, מאה שנה אחרי ערב ראש השנה תרפ"ד שנכנס להיסטוריה של ה'דף היומי' – אנו כאן, בסלון שמזוהה כל כך עם המהפכה הזו.
בין תרפ"ד לתשפ"ד
בתרפ"ד, ממש כעת חיה, הייתה ההתחלה. שלושה שבועות לאחר ההכרזה המפורסמת של רבי מאיר שפירא זצוק"ל באולם ההצגות בווינה, בנוכחות ה'חפץ חיים' וגדולי הדור, הגיע ראש השנה ואלפי יהודים ברחבי אירופה התחילו ללמוד מסכת ברכות דף ב. לאחר מעריב של ליל ראש השנה ביקש כ"ק מרן ה'אמרי אמת' מגור זי"ע שיביאו לו מסכת ברכות, ומייד התיישב ללמוד את ה'דף' הראשון.
כמוהו עשו יהודים ברחבי העולם, וכך עושים יהודים עד היום. בסיכום ביניים שבין תרפ"ד לתשפ"ד ניתן לקבוע: מעולם לא הייתה המהפכה הענקית הזו כה כובשת כמו בממדי הענק שאליהם התפשט רעיון ה'דף היומי' כיום. זה קרה לא מעט גם בזכותו של הגאון רבי מיכל זילבר, הראשון שהנגיש את ה'דף' לאלפי מאזינים בכל הרמות ובשתי שפות.
במעלליו יתנכר. הגרי"מ בבחרותו.
גם היום המהפכה ממשיכה. הקסטות עם סלילי ההקלטה הומרו לדיסקים, ואחר כך עברו דיגיטציה, וכיום אין פלטפורמה דיגיטלית להפצת ה'דף היומי' שלא מציבה את שיעורי הגרי"מ זילבר בראש. הרבה חיקויים קמו מאז, הרבה שיעורים הוקלטו, כל אחד יכול לבחור לעצמו איזה שיעור הוא רוצה, באיזו מהירות ובאיזו רמה שמתאימה לו. ועדיין ה'שיעורים של הרב זילבר' הם המקור. הם אבן הראשה.
אנו עולים לביתו של הרב, המשמש גם כראש ישיבת זוועהיל ומלפנים ראש ישיבת איתרי, ומבקשים לחזור לנקודת ההתחלה. מהר מאוד אנו נסחפים במנהרות של זמן, מדלגים על פני דורות, שומעים שמות של תנאים ואמוראים, ואז של גדולים וגאונים, ואז של צדיקים וחסידים, ואז של אנשים פשוטים ואפילו ילדים מיוחדים. על כולם מדבר הרב, את כולם הכיר, לכולם יש בו הערכה גדולה.
ורק תהייה אחת נותרת: איך יש לו זמן, לשר התורה שגומע בכל יום ויום שבעה דפי גמרא בבלי, ארבעה דפי גמרא ירושלמי, שמונה עשר פרקי משניות ועוד לימודים ושיעורים? גם את זה ננסה להבין במהלך השיחה.
שעת לילה עכשיו. הגמרא נסגרת, והרב צולל איתנו לשיחה שחולפת על פני תקופות ומסכתות ורעיונות והגיונות. קשה לעקוב אחר הקצב הגאוני והידע המקיף.
"ככל שאשב איתכם עכשיו, אצטרך לקום מחר יותר מוקדם", אומר הרב ברצינות תהומית.
למען האמת? ברגע הזה חשבנו לקום ולברוח. אבל טובת הציבור הכריעה. אם יהיו כמה קוראים שיפיקו תועלת מהשיחה – יסכים שר התורה לנדוד שעתיים שינה מעיניו.
"באנו בכוח הציבור", אמרנו לרב.
"כדאי הוא כוח הציבור", השיב הרב.
טבריה בירושלים
הסגנון – טברייני. הרב הוא איש טבריה בנשמתו. הוא נולד בטבריה, למשפחה סלונימאית שורשית, שהתגוררה בעיר מאז עלייתם של הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק זי"ע ותלמידיו. ומאז, הסגנון הטברייני צרוב בנשמתו. אפילו הניגון הוא ניגון טברייני.
בצעירותו היה מתלמידי ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע, ובהמשך הוכר כאריה סלבודקאי. עולם התורה נרעש מפניו באותן שנים. לאחר נישואיו עבר להתגורר בירושלים, אבל טבריה והליכותיה ואף סגנון דיבורה, נותרו טבעים בו.
יש לנו שאלה פשוטה: בדור של הפרעת קשב כרונית, איך אפשר לשבת וללמוד כל היום?
"אתם יודעים מה זו משמעת עצמית?" אומר הרב בישירות.
נדמה לנו שאנחנו יודעים קצת…
"ובכן, הכל עניין של משמעת עצמית.
"מרן הרב אלישיב זצ"ל היה בסוף ימיו חולה מאוד. הזמנתי את הרופא החרדי מניו יורק, ד"ר מייקל זלבסקי, שיראה את הרב אלישיב וינסה לרפא אותו. הדוקטור אמר לרב אלישיב לעמוד – והוא עמד מייד. לשבת – וישב מייד. הרב אלישיב היה אז בן מאה. איך הצליח לקום ולשבת בקלות כזו? כי זלבסקי הוא רופא טוב? לא, כי זו נקראת משמעת עצמית. יש פה עניין של משמעת עצמית מלאה, לעשות מה שיהודי צריך לעשות.
"אני זוכר מטבריה את הרבי מקלויזנבורג זצ"ל. אני מספר את זה לכולם. הוא התגורר בנתניה, אבל היה מגיע לעיתים קרובות לבקר את רבי מאיר הלברשטאם מטשאקווא זצ"ל, שהיה גר בטבריה. אני זוכר כשהוא הגיע בפעם הראשונה. לקחתי את שתי הבנות שלי הגדולות, אחת הייתה בת ארבע עשרה והשנייה בת שתים עשרה, כדי שיראו מה זה ללמוד תורה במסירות נפש. אמרתי להן: 'תבואו, לא תתחרטו'.
"שתיים בצהריים. תמוז. הקלויזנבורגער ישב מתחת לסככה, חום אימים. הוא שתה באמצע מיץ, ורק למד בעמקות, לא שם לב מה קורה מסביב. זה היה מסוכן. הוא בער כמו אש. מה היה הרעיון שלו? הוא אדם שלא־עלינו היה בשואה. אתם מבינים שבשואה כל סעודה שלישית הוא אמר תורה על הדרגש? הוא איבד אישה ועשרה ילדים, ועוד ילד אחד שנשאר לו עד סוף המלחמה ואז נהרג, ומאז לא נשאר לו כלום.
"מה האדם הזה היה צריך לחשוב?! אולי להרים ידיים? קצת להרפות מהעול? מה פתאום! דבר ראשון לאחר המלחמה, הוא בנה מקווה. יש פה הרבה משפחות יהודיות וצריכים לטבול. הוא, על עצמו, לא חשב בכלל. מקווה.
"ומה עם היהודים? צריכים ללמוד. היה שם (במחנה העקורים פרנוואלד. א"א, יא"ג) יהודי חסיד סלונים, ר' יעקב לכוביצקי. רוסי. הם הקימו ישיבה. הם לא שאלו מי לומד בישיבה. כולם מוזמנים.
"על שמואל הנביא כתוב שקראו לו 'הרואה'. ולמה 'רואה'? כיוון שהיה רואה פני שכינה. אתם ראיתם פעם את השכינה? כאשר הכהנים עולים לדוכן – נוהגים עד היום שלא מסתכלים על ידיהם. למה? כי השכינה שורה שם. אני יכול להגיד לכם שאם תפתחו את העיניים, לא תראו את השכינה. אבל יש ראייה פנימית.
"לאנשים כמו הקלויזנבורגער זצ"ל, שגולת הכותרת במפעליו לדעתי הייתה 'מפעל הש"ס', הייתה ראייה פנימית. הוא ראה מראש מה הבעיות שיש, והוא פתר אותן מייד. אחר כך הוא התחתן. הוא לא רצה ללכת לחופה, למה? 'היא מאמינה שאני צדיק, שלא יהיה מקח טעות'… בסוף הוא אמר לה שהיא תדע את האמת: 'אני אדם מאוד פשוט, אבל מעלה אחת יש לי, שאני מוכן למסור את נפשי על קידוש השם'".
פשוט לזעוק ממעמקי הלב. הגרי"מ בתפילה
השראה מהקלויזנבורגער
שטף הדיבור בלתי ניתן לעצירה. וכמו חסידי טבריה השורשיים, הגרי"מ הוא 'מספר' נפלא. מעיינו מתגבר לא רק בתורה אלא גם בשמועות וסיפורים, באבחנות ובהבנת הנפש, בהגדרת צורכי הדור ובירידה לנבכי הבעיות. בלשון הגמרא קוראים לזה: 'כרכא דכולא ביה'. כרך שהכל כלול בו.
הגרי"מ: "עכשיו אני אגיד לכם עוד יותר. סיפרתי את זה לרב'ה מצאנז של היום. כשסיפרתי את זה, הגיב לי הרב'ה: 'אני אף פעם לא שמעתי את זה'. זהו הסיפור: אני למדתי אצל הרב מרדכי אליפנט באיתרי. הוא היה אישיות מאוד מעניינת. הייתי חברותא שלו וגם איש סוד שלו. הוא היה גאון אמת.
"יום אחד אומר לי הרב אליפנט: 'יש לי שאלה, אולי צריך להפסיק את הישיבה'. הוא הלך לשאול את פיהם של כמה מגדולי הדור, בהם הרבי מקלויזנבורג. היה לו נהג, ר' חיים וייס ז"ל, נפטר לפני כחצי שנה. חיכיתי שהם יחזרו מנתניה, לשמוע מה אמר הרב'ה. כשחזרו, אמר לי הרב אליפנט מה אמר לו הרב'ה".
מה אמר הרבי?
"אני אגיד לכם את הלשון המדויקת. הרב'ה אמר לו: 'מרדכי'לה הכל נארישקייט (שטויות. א"א, יא"ג). לניאדו, 'בניאדו' – אין דבר שמשתווה לדף גמרא עם תוספות'.
"כשסיפרתי את זה פעם, היו שם כמה אנשים שלא הבינו. איך אפשר לומר 'נארישקייט' על פעולות חשובות, כמו למשל הקמת 'לניאדו'? הבאתי להם את דברי ה'חפץ חיים' ב'ליקוטי הלכות'. הגמרא ביבמות אומרת: רבא שעסק רק בלימוד – חי ארבעים שנה בלבד; אביי, שעסק גם בגמילות חסדים – חי שישים שנה. שואל ה'חפץ חיים' שאלה פשוטה: אדם שלומד תורה ויש לו מצווה שאחרים יכולים לעשותה במקומו – צריך להמשיך ללמוד. אתה עכשיו לומד ואתה צריך ללכת למכולת. אם אין מישהו אחר, תלך. אם יש מישהו אחר שיכול ורוצה ללכת, תישאר ללמוד. אז מדוע לא זכה רבא להאריך ימים? הרי הוא פעל כפי שצריך כשנשאר ללמוד!
"אומר ה'חפץ חיים': ישנם דברים שרק גדול הדור יכול לעשות. גמילות חסדים זה רק גדול הדור. אביי חידש שמה שגדול הדור צריך לעשות – זה כן חיוב. יש מחלוקת מה נקרא 'אפשר לעשותה בידי אחרים'. הקמת המרכז הרפואי 'לניאדו' – זה יכול רק הרבי מקלויזנבורג. הקימו את בילינסון, הקימו. הקימו את איכילוב, הקימו. אבל הוא הקים מקום שיש בו שמירת שבת. אין אחיות לא חרדיות. יש כללי הלכה מוקפדים. אין חמץ בפסח. הכל לפי התורה. את זה יכול רק הרבי מקלויזנבורג.
"אבל אחרי שהוא סיים עם הקמת 'לניאדו', הוא חזר לגמרא ולתוספות, ונשאר רק עם הגמרא והתוספות".
'פייגער, מה אתה ישן?!'
ההתחלה הייתה בבית טברייני, בשנים שקדמו להקמת המדינה. ר' לייבל (מאיר אריה יהודה) זילבר, חסיד סלונים שהיה אחראי על לשכת הבריאות בטבריה, ישב בשיעור ה'דף היומי' שמסר רבו, כ"ק ה'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע. הוא שמע מרבו כי 'מי שלא ידבר נגד גדולי ישראל מאף חוג – יזכה לבנים יראי שמיים'.
רבי לייבל לקח את העניין ברצינות, ומאז אף מילה לא נשמעה בביתו נגד גדולי ישראל. בערב יום כיפור תש"ד (1943) ראה הגאון רבי אשר ורנר זצ"ל, רבה האגדי של טבריה, איך רבי לייבל ורעייתו מתכוננים ליום הכיפורים בטהרת־לב, ביראת שמיים יוצאת דופן. הוא התרגש מהמחזה והבטיח לגב' זילבר: "ייוולד לך בן שיאיר את הדור בתורתו".
אב ידעך. עם אביו ז"ל טבריה תשל"ב
שנה לאחר מכן, בערב יום כיפור תש"ד, נולד הילד, יחיאל מיכל זילבר. עד היום זוקף רבי מיכל את תורתו להקפדה שהייתה בבית שבו גדל: לא לדבר על אף גדול בישראל.
סבו, ר' עזריאל חיים זילבר, היה במקורו חסיד גור. במהלך מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ ישראל. כאשר ה'אמרי אמת' ביקר בארץ בשנת תרפ"ד (1924), נפגש החסיד עם רבו, והדמות הייתה נוכחת מאוד בחיי המשפחה.
שמחת בר המצווה של הרב זילבר נערכה בערב יום הכיפורים. רבי אשר ורנר, רבה של טבריה, שם את עינו כבר אז על העילוי המתהווה. "עֶר וֶועט נָאךְ זַיין אַ גדול בישראל (הוא עוד יהיה גדול בישראל)", אמר עליו.
הגרי"מ זילבר אוצר בזיכרונו סיפורים רבים על גדולי ישראל מכלי ראשון. אחד מהם, מיוחד במינו, עוסק בכ"ק האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור זי"ע.
"היהודי הענק הזה, לא הייתה פינה ביהדות החרדית שהוא לא התבונן אם צריך לסדר בה משהו", מגדיר הגרי"מ זילבר בשיחתו עימנו. "לא רק את חסידות גור הוא הגדיל וביסס. את כל החסידויות הוא בנה בשנים ההן.
"אספר לכם סיפור מעניין. לשווער שלי קראו רבי וועלוועל פישמן (מחשובי חסידי באיאן ובעל התפילה בחסידות. א"א, יא"ג). הוא התגורר בשכונת בתי ורשה, ליד מאה שערים. בשכנותו התגורר חסיד גור בשם ר' מרדכי יידל לייפלנד. היה שכן שלו, דלת ליד דלת. כשהייתי בא הוא היה אומר בבדיחות: 'הגן עדן הגיע'. שנה אחת, בחג הסוכות, בנה ר' מרדכי יידל סוכה חדשה. בשנים ההן זה היה אירוע מרגש ונדיר. לא כל אחד בירושלים יכול היה להרשות לעצמו דבר כזה – לבנות סוכה חדשה.
"הוא נכנס ל'בית ישראל' וביקש: 'הרב'ה יכול לבוא לראות את הסוכה החדשה שלי?' ה'בית ישראל' לא הגיב.
"אני הייתי אברך צעיר ועוד לא הייתה לי סוכה משלי ולכן ישנתי בסוכות אצל השווער. לילה אחד בחול המועד, בשתיים בלילה, אני שומע דפיקות באמצעות מקל על דופן הסוכה השכנה: 'פֵּייגֶער, וָואס שְׁלָאפְסְט דוּ (מה אתה ישן)!' זה היה קול מוכר מאוד, קולו של הרבי מגור. ר' מרדכי יידל הציע שהרבי יבוא לבקר אותו בסוכה. הוא חשב שהרבי יבוא אליו ביום, אבל לרבי היו חישובים משלו והוא הגיע בשתיים בלילה. ' פֵּייגֶער(פגר), מה אתה ישן'…"
'זילבר יודע הכל'
בגיל 13 נכנס הגרי"מ ללמוד בישיבת סלונים, והיה לתלמידו המובהק של כ"ק האדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע. מאוחר יותר, בקיץ תשכ"ב, נסע לבני ברק והחל ללמוד בישיבת סלבודקה. במשך יומיים הוא למד מסכת אחת בשלמות, ואז ניגש להיבחן על המסכת. רבי מיכל התקבל על המקום.
אז היה מקובל כי בחור שטרם מלאו שנתיים ללימודיו בישיבה, אינו לומד בחברותא עם ראשי הישיבה. נוהל זה שונה לכבוד התלמיד הטברייני הצעיר. היה זה לאחר שבחג השבועות התפתחה שיחה בינו לבין מרן רבי דוב לנדו, שכבר אז כיהן כאחד הר"מים הבולטים בישיבה. השיחה נסובה על אודות סוגיית 'שתי הלחם' הקשורה לחג השבועות. מאז ועד לנישואיו של רבי מיכל למדו השניים בחברותא.
בישיבת סלבודקה נעשה הגרי"מ לתלמידם של ראשי הישיבה הגאונים רבי מרדכי שולמן ורבי ברוך רוזנברג זצ"ל, לצד היותו תלמיד־חבר של יבדחלט"א רבי דוב לנדו. במקביל נקשרה נפשו במרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בעל ה'חזון יחזקאל', שממנו קנה את תורתו. את הגר"י אברמסקי הוא מחשיב לרבו המובהק.
בשנת תשכ"ח (1968) הקים רבי מרדכי אליפנט זצ"ל את ישיבת איתרי. הוא ביקש מהתלמיד-חכם הצעיר שהגיע מטבריה לירושלים להרביץ תורה בישיבה, וכך, בגיל 26 בלבד, הפך לאחד מראשי ישיבת איתרי, והעמיד בה תלמידים במשך עשרות שנים. בשנת תשנ"א (1991) התבקש על ידי כ"ק האדמו"ר מזוועהיל זצ"ל לכהן כראש הישיבה של החסידות, שבה למדו בחורים מכלל החוגים החסידיים. עד היום מכהן הגרי"מ בתפקיד זה, ומדי יום הוא נוסע למסור שיעורים בישיבה.
בבחרותו ליבן רבי מיכל את הסוגיה הסבוכה של 'קו התאריך' עם רבו הרב אברמסקי. באחת השנים שלאחר מכן ישב מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שבעה על אחותו. רבי יחיאל מיכל הצעיר נכנס לנחם, והשיחה התגלגלה סביב המחלוקת שהתנהלה בין ה'חזון איש' לרבי צבי פסח פרנק בנושא המורכב, שגדולי עולם שברו עליו קולמוסים רבים. רבי יחיאל מיכל הרצה בפני הגרי"ש את המחלוקת הסבוכה לפרטיה. בשאר ימי השבעה כמעט כל תלמיד חכם שנכנס לנחם, שמע מהגרי"ש: "דֶער זילבר קֶען אַלֶעס (זילבר יודע הכל)".
בבלי וירושלמי כל השנה. עם מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל
ללא גמגומים
ואז, בסוף שנות השמונים, הגיע הרגע המכונן. רגע שעתיד להשפיע על אופן לימוד התורה של המוני יהודים סביב הגלובוס. ר' אלי טייטלבאום, מי שניהל בארה"ב מיזם תורני בשם 'דיילי דף' להקלטת שיעורי ה'דף היומי' באנגלית, ביקש להרחיב את המפעל התורני גם לשפות עברית ואידיש.
טייטלבאום פנה לידידו ר' אלחנן זילבר, ש"במקרה" היה אחיו של הגאון רבי מיכל זילבר מירושלים. רבי מיכל שלח שיעור לדוגמה. הרהיטות והבהירות לא הותירו מקום לספק: הדור זקוק לשיעורים של רבי מיכל זילבר. התנאי היה: כל 'דף' שישים דקות, לא יותר במקרה של דפים ארוכים, ולא פחות במקרה של דפים קצרים.
"עשיתי שתי קלטות", משחזר הרב, "והן נשלחו לטייטלבאום עם מישהו שנסע לארה"ב. הוא קיבל את שתי הקלטות הראשונות והלך איתן לרבי מנובומינסק זצ"ל. אחרי כמה ימים קיבלתי הודעה שהרבי התפעל, וכך המשכנו הלאה.
"הרבי מקלויזנבורג גם שמע את הקלטות, ואף התקשר להעיר לי לגבי האופן שבו ראוי לצטט מדברי רש"י ותוספות".
והשאר, כמאמר העולם, היסטוריה שכתובה על גבי אלפים רבים של סלילי קלטות שהעשירו את עולם התורה, ושימשו השראה לדורות של מגידי שיעורים שיבואו בעקבותיו.
ההקלטות הללו נעשו כאן, בסלון הביתי. הילדים והמשפחה כולה התמסרו למלאכה. "חשוב להדגיש את זה. הם 'סבלו' כל שנות ילדותם", מחייך הרב. על כגון דא אמרו חז"ל: אשרי יולדתם.
"תדעו לכם כלל ברזל – יש יחס הפוך בין יופי וגודל הסלון לבין העוצמה התורנית שיש בו. הסתובבתי בחיים וראיתי: ככל שיש לאברך סלון יותר מפואר – כך הוא פחות מקשט אותו בתורה".
אגב, את ה'סלון' מכנה הרב בשם: 'חדר הלימודים'. רמז יש כאן לגבי תפקידו האמיתי של סלון ביתי.
כשהרב התחיל עם המהפכה של השיעורים המוקלטים, לא היו כאלה שנרתעו שעכשיו אנשים פחות יתייגעו בלימוד?
"גם אם היה חשש כזה, ברבות השנים התברר שהוא חשש שווא. אם אפשר להרבות תורה – אסור להתעצל בזה".
מלאכת ההקלטות לא הייתה קשה?
"אני נזכר שפעם ר' מנחם פרוש ז"ל שאל אותי: 'אתם מדברים שעה ואף פעם אחת לא מגמגמים ואומרים: 'אהההה' ו…' איך זה ייתכן? זו סייעתא דשמיא, אבל האמת שלפעמים אני עושה הפסקות באמצע וממשיך מאותו מקום".
וכך הראש ישיבה הפך למגיד שיעור של הדור?
"אף אחד לא הופך!" מכריז הגרי"מ. "משמיים מזכים יהודי. זה לא פשוט".
הבהירות, ה'קְלָארְקַייט' של רבי מיכל זילבר, הפכה לשם דבר בעולם. אפילו יהודים תלמידי חכמים מופלגים החלו להאזין להקלטות. הם זיהו שהמגיד שיעור הגאון משחיל בתוך שגרת ההרצאה גם את פירושי התוספות החשובים ודברי הראשונים. הכל בתוך שטף השיעור, בלי לעשות מכך עניין, ללא קולות וברקים.
שיעור שנאמר בניגון מונוטוני מתוק, ללא צעקות והתפעלויות באמצע.
"הייתי מגיע לאירועים, לטישים ולשמחות גדולות, ופתאום אדמו"רים מפורסמים קמים בפניי ולוחשים: 'אנחנו תלמידים – דרך ההקלטות'. רק אז הבנתי לאילו מרחקים זה מגיע", אומר הרב.
סגולה לזיכרון
כשנוכחים בכזו גאונות ובקיאות מבהילה, אי אפשר שלא לשאול:
בחלאקה. הגרי"מ עם זקנו ר' אהרון שמואל קלינגער ז"ל
איך אנחנו, הקוראים, אנשים פשוטים, יכולים להגיע לידיעת התורה?
"אשאל אתכם שאלה: יש מישהו ששכח פעם את השם של אחד מבני הבית שלו? או מישהו ששכח את הכתובת או את מספר הטלפון והמייל, והסיסמה לבנק? בקיצור, מה שחשוב לאדם, הוא זוכר. צריך להכניס גם את התורה לרשימת הדברים החשובים – ופתאום תראו שזוכרים".
איך עושים את זה?
"זה לא בא ביום אחד. צריך להתחיל להרגיל את עצמו. זה אורך זמן, אבל בסוף זה קורה".
מה העצה ליהודי פשוט שנמשך לקריאת עיתון יותר מלימוד גמרא?
"זה לא נכון!" מזדעק הרב. "אם אשתו תספר לו משהו על הילדים – הוא ימשיך לקרוא עיתון? לא. אז למה כאן כן? כי זה לא מעניין אותו, זו התשובה".
(כל־כך התביישנו לספר לרב שכן, בדורנו יש אנשים שגם כשמספרים להם על הילדים שלהם – הם ימשיכו לקרוא עיתון. א"א, יא"ג).
מה יכול אדם לעשות בשביל לשנות את עצמו ולהתעניין בתורה באמת?
"שפשוט יתחיל. זה לא בא ביום אחד. שיתחיל להרגיל את עצמו. הנה וורט ששמעתי לאחרונה: אדם מגיע לבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה. שואלים אותו למה חטאת כל כך? הוא אומר להקב"ה: 'שלחת לי יצר הרע, הוא לא נתן לי לחיות'. עונים לו: 'אין שליח לדבר עבירה'. זו התשובה להכל. אתה צריך להחליט מהי מצווה ומהי עבירה, ואז פשוט לקיים מצוות ולהימנע מעבירות.
"אחד אמר לי פעם: 'קשה לי ללכת לבית הכנסת'. אמרתי לו: 'ראיתי שלמכולת אתה הולך מצוין. רק לבית הכנסת קשה לו ללכת? אצלי זה הפוך'.
"ובהקשר הזה חשוב לומר דווקא לבעלי בתים שעמלים לפרנסתם. מצווה לפרסם בפניהם את מה שכתוב ב'חפץ חיים' בהלכות תלמוד תורה, שאדם שעמל לפרנסתו כל היום, אבל יש לו זמן קבוע ללמוד תורה, הלימוד שלו נקרא 'תורתו אומנותו'. ממש כך!
"אמרתי את זה פעם בשיעור. מצאתי קטע ב'ירושלמי', שבו כתוב: מעשה באדם שהיה סוחר גדול והיה לו עת זמן של קביעת תורה, הגיעו סוחרים גדולים ואחיו אמר לו 'פלוני ופלוני הגיעו'. אך הוא סירב לעצור את לימודו ואמר: 'אם הקב"ה רוצה שאני אעשה עימם סחורה, הם יגיעו בזמן שאיני לומד'. הסוחרים ששמעו את זה, אמרו: 'כזה אדם נאמן. אנחנו רוצים לעשות עסקים דווקא איתו גם במחיר כפול'. על האדם הזה הירושלמי אומר ש'תורתו אומנותו'.
"זו לא הגדרה של מי שיושב כל היום בכולל, אלא של מי שבאמת רואה בתורה אומנות! ואת ה'אומנות' הזו, כל יהודי יכול".
'הילד המיוחד שלי'
הדבר הפחות מפורסם הוא שסלונו של הגרי"מ זילבר הוא לא רק סלון שסופג תורה, אלא גם סלון שממקד אליו מעצמות של חסד וסיוע לזולת. ללא ספק. הנושא שממש יושב בעמקי ליבו של הגרי"מ הוא עניין הילדים המיוחדים של 'לימודי השם'. הגרי"מ זילבר הוא מהחלוצים ששינו את התפיסה בציבור החרדי כלפי הילדים הללו. הוא אחד ממקימי המפעל הזה. כשהם באים הרב מקפיד לקבל אותם כאילו הם גדולי ישראל.
"ייסדתי את המוסד עם ר' הרשל פריד ור' יצחק שטאובר ועוד קבוצה של יהודים יקרים. כל אחד היה צריך לגייס כמה עשרות אלפי דולרים בערכי הימים ההם. גם מרן חכם שלום. יצאנו באסרו חג של פסח לאמריקה כדי לגייס כספים, וכשהגענו הקפדנו להישאר בשדה התעופה במשך שלוש שעות, כי היה שם יום טוב שני. למחרת נכנסתי לכ"ק הרבי מליובאוויטש זי"ע, כי אחד המוסדות היה בנשיאותו. ראיתי את עדינות הנפש שלו, את דאגתו ליהודי ארץ ישראל. הוא ראה מסוף העולם עד סופו.
"במסגרת הנסיעה הייתי גם אצל פוסק הדור מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זי"ע. שמעתי את השיעורים שלו אז, שוחחנו בלימוד, ושוב ראיתי את אותה דאגה לכלל ישראל".
מני אז ועד היום התרחשה בציבור החרדי, וגם הכללי, מהפכה של ממש ביחס לילד המיוחד. המהפכה הזו נזקפת בין השאר לזכותו של הגרי"מ זילבר שסגר את הגמרא כשהיה צריך, ויצא לנדוד ברחבי העולם כדי להקים מסגרת נאותה לילדים מיוחדים ולהפסיק להתבייש בקיומם.
בהתאסף ראשי עם. הגרי"מ במרכז כינוס 'מפעל הש"ס'
"הדבר שצריך לשים לב אליו הוא האנשים שמסביב", אומר לנו הרב בנחרצות. "ביום שישי האחרון הגיעו לכאן הילדים המיוחדים. כמובן שכיבדנו אותם. אבל אחרי שהם יצאו, קלטתי שאחד מאלו שהתלוו אליהם זקוק גם הוא למשהו. ביקשתי שיתעכב אחרי שכולם יצאו ולפתע הוא פרץ בבכי ולא יכול להירגע. מסתבר שגם לו יש התמודדות אישית עם ילד מיוחד. 'אין לי עם מי לדבר!' הוא זעק. 'ההורים שלי לא יכולים לדעת'. ביקשנו ממני שיסריט אותי, שגם אשתו תוכל לצפות. דיברתי עבורם מתוך נשמתי, וברוך השם, חייהם השתנו.
"זה לא רק אני", אומר הרב בהתפעלות, "אלא כל אדם. כל אחד ואחד מאיתנו חייב להתחיל לפקוח עיניים מסביבו. וכאשר מתחילים להסתכל, הקדוש ברוך הוא נותן סייעתא דשמיא ומכניס את המילים הנכונות.
"יש לי עשרות(!) רבות של סיפורים כאלו. כל נסיעה, כל נהג מונית, יכול להיות מישהו שזקוק נואשות לעזרה. יש לנו חובה וזכות לעזור להם".
ביקשנו להבין: מה הביא את הרב לסייע לילדים מיוחדים?
פניו של הגרי"מ מרצינות: "זכיתי, ולי יש אחד מהילדים הללו. חיים. הוא נולד מיוחד, לפני כ־52 שנה. הוא חי פה, בבית, 48 שנה. זה דבר חסר תקדים. לגדל ילד כזה כל כך הרבה שנים. האמת שהייתי ממשיך לגדל אותו עוד עשרים שנה. בקורונה קיבלנו הוראה להוציא אותו. אבל עד היום הוא בא לבקר כל יום שישי. זה הבית שלו".
באותן שנות ראשית, כשעוד לא היה בארץ אפילו מוסד אחד שהתעסק עם הילדים המיוחדים, הגרי"מ החליט לעשות מעשה. הוא סגר את הגמרא שכל כך אהב, והחל לטוס בעולם. בשלב מסוים הוא פגש כמה מגדולי ישראל ויחד החליטו שכל אחד מהם יביא סכום כסף גדול. וכך הוקם הגרעין הראשון למוסד שישנה את העולם. המוסד 'לימודי השם'.
"אני הייתי אחד הראשונים שהוציא ילד שכזה לאור. תמיד סגרו את הילדים האלה במרפסות, החביאו אותם, לא נתנו להם לחיות. כשהוא נולד הכרזתי ואמרתי: 'כשאני אבוא לעולם הבא, ירצו לתת לי שכר על זה שנתתי שיעורים ב'קול הדף', למה לא; אבל יש דבר אחד שבעבורו אדרוש: שהייתי אבא לילדים המיוחדים, שאני וזוגתי ספרנו שטר אחרי שטר כדי להקים להם בית. על זה אני לא מוכן לוותר.
"גם הרבי שלי ה'נתיבות שלום' אמר לי פעם: 'בשביל להגיד שיעורים לא מגיע לך שום דבר. אתה הרי נהנה מלימוד. אבל כדי להגיד מילה אחת טובה לילד או לאבא שלו – על זה ישלמו לך בשמיים'".
מופת במירון
אבל אלו לא רק ילדים מיוחדים אלא כל מעשה צדקה. לכל אדם באשר הוא. מנהלי מוסדות ונצרכים לא פוסקים מלהגיע לפה. תמיד הגמרא פתוחה, אבל הלב הגדול פתוח עוד יותר. לפעמים הגמרא נסגרת, ומעיין דמעותיה של אלמנה נשפך מול הרב.
למרבה ההפתעה, הגרי"מ זילבר מסכים לדבר על העניין הזה. יש לו בכך שליחות: "אנשים צריכים לקחת אחריות על סביבתם", הוא אומר. "כל אחד יכול להיות לפעמים נצרך. ראינו את זה בקורונה. אנשים הבינו שהם צריכים לדאוג לשכנים מבוגרים. אסור להפסיק את זה. אתה גר בשכונה, יש לידך שכן מבוגר, שכנה מבוגרת, תתעניין. יכול להיות שלא צריך שום דבר, רק מישהו שיגיד 'בוקר טוב'. זו האחריות שלנו. לפעמים עם 'גוּט מָארְגְן (בוקר טוב)' אחד אפשר להציל יהודי.
"הנה משהו שקרה כאן בתקופת הקורונה: אני גר בבניין עם 24 משפחות. היו פה מניינים שלוש פעמים ביום. תשע מדרגות מתחתיי מתגוררת אישה, שתאריך ימים. יום אחד היא דופקת בדלת, אומרת לי: 'הרב זילבר, אם אתה צריך משהו אני אביא'. ברוך השם שלא נזקקנו והילדים מסייעים במה שצריך, אבל המחווה הזאת היא זכות לבוא איתה ליום הדין.
"אתה נמצא בבית הכנסת ואתה רואה יהודי שנכנס? אם אתה לא במקום שאסור לדבר, תגיד: ר' מוישה, גוּט מָארְגְן'. אין לך מושג איזו הרגשה תיתן בכך ליהודי השני. הו! מישהו חושב עליי! לפני רגע הוא הסתובב מדוכא, ופתאום הכל מתהפך לטובה. זה נקרא 'מחיה מתים במאמרו'!
"אספר לכם סיפור אמיתי", אומר הרב. "היה יהודי שהייתה לו בת והיה לה מאוד קשה בשידוכים. הדבר דירדר את כל המצב רוח בבית, הביא להתפרצויות זעם. אותו יהודי הגיע לכאן. ביקשתי לתת לו רק עצה אחת: כשהוא נכנס הביתה הוא לא מתחיל לדבר עם אף אחד לפני שהוא נח, שותה ואומר מילה טובה. זה עבד כמו 'מופת'".
"הנה עוד סיפור אחד קטן. יש לי קביעות כבר שנים, שבשבת אחרי פסח אני נוסע לצפת. סגן ראש עיריית צפת נותן לי את הדירה שלו לשבת. אני בא כבר מיום חמישי. עולים למנחה-מעריב במירון, ותיקין מירון, מנחה בערב שבת במירון, ואחרי התפילה אני חוזר הביתה לצפת. יום ראשון בבוקר – שוב במירון.
"כשהגעתי השנה המקום היה עמוס. נכנסתי להתפלל במערת רבי אלעזר. יהודי אחד, מעדות המזרח, אמר לי: 'פה יש לך מקום'. אני מתיישב ומתארגן, והנכד שלי לצידי. ואז ניגש אליי אברך ומספר שיש לו אח שכבר ארבע עשרה שנה אין לו ילדים, לא עלינו. מישהו אמר לו: 'תיצמד למירון. וכשיגיע הרב זילבר תקבל ברכה'. אמרתי לו: 'אתה מאמין לכל השטויות האלה, שהרב זילבר יכול לתת לך ברכה?' הוא אומר לי: 'אני חייב לעשות משהו'.
"אמרתי לו: 'יש מכולת בשכונה שלך. היום, בכל מכולת שכונתית אתה יכול לראות אמא עם הרבה ילדים שמגיעה לקופה ולא יכולה לשלם. תיגש לקופאי ותגיד: 'מה שהגברת הזאת לוקחת – אני משלם'. בו במקום הוא צלצל לאשתו ואמר: 'הרב זילבר אמר: 'תרדי למכולת ותראי אם יש מישהי שצריך לשלם עליה את הקנייה". היא ירדה, ובדיוק הייתה שם אישה שהתקשתה לשלם והתחילה להחזיר מוצרים למדפים. האישה ניגשה אליה ואמרה לה: 'קחי הכל, אני אשלם'. זה נקרא סייעתא דשמיא. כאשר יהודי רוצה לעשות מעשה טוב – מסייעים לו משמיים.
"בדברים כאלה אסור להיות 'חסיד שוטה', כפי שהגמרא מגדירה במסכת סוטה (דף כא.). אבא שלי ז"ל אמר לי פעם: 'מעניין מאוד, מתי שעולה לאוטובוס אישה שזקוקה שיפנו עבורה מקום, פתאום יש אברכים שמהדרים בשמירת העיניים, שמא יבחינו בה ויצטרכו לקום'… מבהיל על הרעיון. כמובן, צריך להתנהג בקדושה ובחסידות, אבל אין זה סותר את החובה לעזור לבריות ולא להתעלם מצורכי הזולת. החסידות לא אמורה לבוא על חשבון האכפתיות לסביבה".
זכויות מעבר לסטנדרט
תלמיד חבר. במחיצת כ"ק האדמו"ר מסלונים
אנחנו ניצבים היום בימי הרחמים והרצון, באיזה נושאים צריך להתחזק ולהתאמץ?
"כל אדם מאיתנו מחויב לקיים את כל התורה. אבל יש דברים שהם סטנדרט, כלומר 'שורת הדין'. מספרים על מרן ה'חתם סופר' שעשה לעצמו חשבון הנפש בערב יום כיפור ופתאום הרגיש שאין לו עם מה ללכת ליום הדין, עד שהוא נזכר שפעם סייע לאישה אלמנה לעשות שידוך עבור בתה. אלא שאותה אלמנה לא הרפתה: היא גם תבעה שישלם לה את כל החתונה, וה'חתם סופר' עשה כך, לפנים משורת הדין.
"כשמתבוננים בסיפור הזה לומדים יסוד. הרי ברור לכולנו של'חתם סופר' היו מספיק זכויות ליום הדין. אבל הוא הרגיש שכל זה הסטנדרט, החיוב. כדי לבוא ליום כיפור צריך לעשות את המשהו שמעבר. לפנים משורת הדין.
"בערב יום כיפור כל אחד מאיתנו יכול להגיד: ברוך השם שמרתי שבת; שמרתי טהרת המשפחה; בירכתי ברכת המזון; התפללתי בכוונה וכדומה. אבל זה סטנדרט. אנחנו נדרשים לתת משהו יותר, וכאן יש לנו הזדמנות. פשוט לדרוש בסביבתנו. לעשות טוב. לעודד, לתמוך, לעזור, לסייע. נכון, יכול להיות שזה יהפוך לסטנדרט, ובשנה הבאה נצטרך להתאמץ עוד יותר ועוד יותר. אבל בדיוק כך מתעלים ברוחניות".
רגע לפני שאנו עוזבים את הסלון, אנחנו לומדים דוגמה מרטיטה ל'מעל לסטנדרט':
"הנה, למשל, השיחה הזו", מתחייך הגרי"מ, "היא הסטנדרט. יש לי ברוך השם הרבה הספקים בלימוד שאני צריך לסיים היום. השיחה הזו קצת הפריעה. אבל מה, יהודים רוצים חיזוק. אז לא תהיה ברירה. חייבים להשלים. קמים חצי שעה יותר מוקדם או מאחרים לישון חצי שעה. כך אולי יהיה עם מה לבוא ליום הדין. קצת פחות שינה וקצת יותר יהודים ששמים עין ולב על זולתם.
"ומי ייתן שנזכה כולנו לכתיבה ולחתימה טובה בספרם של צדיקים גמורים, לאלתר לחיים טובים ולשלום". [
