מדוע החליטה רחל רייכמן לטפל בקשישות חולות אלצהיימר? מדוע ממשיכה אסתר כהן, על אף גילה הלא צעיר, לעבוד בעבודות ניקיון? מה נותן כוח לברברה פירו בעבודתה עם אסירות? מה דחף את ורד אסף לעסוק בטהרת המת ומה הדלק של בת שבע כהן בעבודתה במטבח המעון? # בשוק העבודה רווי ההצעות, בין הבטחות למשרה מתגמלת לבין חיפושים אחרי העבודה הנוחה האולטימטיבית, בולט מקומן של העבודות הללו: קשות, מאמצות, לא נוצצות, אבל חיוניות ומלאות שליחות ומסירות # חמש נשים שעובדות קשה מספרות על מאמצים גדולים ועל סיפוק ענק # העבודה הזאת לכן
כמעט כולנו חוזרות מיום עבודה כשאנו מותשות. למה? ככה. גם אלו מאיתנו שזכו לעבודה רגועה, כזו שלא מצריכה הרבה מעבר לישיבה על הכיסא ולמענה טלפוני אגב לגימת כוס קפה (יש דבר כזה?) מוצאות את עצמן לעיתים קרובות כשהן נאנחות: "איזו עבודת פרך", או משמיעות את הפזמון הקבוע המלווה בפיהוק ענק: "אני מו-ת-ש-ת".
אבל יש גם נשים שהעבודה שלהן באמת מתישה. היא דורשת מהן להשקיע בה את כל כוחותיהן. במשך כל היום הן על הרגליים, מתרוצצות, עובדות בלי הפסקה. ולא רק הגוף מתעייף, אלא גם הנפש, שכן עבודתן כרוכה באמוציות לא קלות.
המדהים ביותר הוא, שהן לא חושבות אפילו לרגע לעזוב את עבודתן. כשמשוחחים איתן על כך הן לא מבינות כלל ממה יש להתפעל ועל מה ולמה ההשתאות. מה הן כבר עשו? בסך הכל יצאו ליום עבודה.
מה באמת נותן להן את הכוח לעסוק במקצועות הלא קלים שהן עוסקות בהם? ומהו הסוד שמסתתר מאחורי עבודותיהן?
לב זהב לגיל הזהב
שם: רחל רייכמן
המקצוע: מטפלת בקשישות במחלקת אלצהיימר
"העבודה שאני עוסקת בה אינה פשוטה כלל", אומרת רחל רייכמן, שזה כ-18 שנה עובדת כמטפלת במחלקת האלצהיימר ב'נווה שמחה' בירושלים. "אני מטפלת בנשים שנמצאות במצבים מאוד לא פשוטים. בהגדרה הן נחשבות חולות אלצהיימר, תשושות נפש, וברוב המוחלט של המקרים לא ממש מבינות את המתרחש סביבן. הן יכולות לרגע לשאול אותי איך קוראים לי ואני משיבה להן: 'רחל', וברגע הבא לחשוב שאני הבת שלהן. יש גם מצבים קשים עוד יותר, שבהם הדיירות לא רק מתנכרות אלי, אלא מתנהגות כלפיי באלימות פיזית".
רחל עוצרת לרגע את התיאורים. היא מקפידה להמשיך לקרוא להן "דיירות". "הן לא 'חולות' ולא 'מאושפזות', הן גרות כאן וזה הבית שלהן", היא מבהירה.
מה כוללת העבודה שלך?
"יש בעבודה הצד הפיזי, שזה אומר לקלח, להלביש, לנקות, לנעול נעליים וכדומה, ואחר כך להוביל כל אחת מהדיירות בכיסא הגלגלים אל חדר האוכל, כשהיא נקייה ומדיפה ריח טוב. צריך הרבה סבלנות בשביל זה וגם הרבה כוח פיזי. לפעמים, אחרי שאני גומרת להלביש קשישה ולטפל בה, אני מתרוממת בסיפוק, ואז שומעת אותה צועקת עלי: 'לכי מכאן!' זה הזמן לנשוך שפתיים, להבין שהיא לא רוצה לפגוע בי, אלא המצב הקשה שהיא נתונה בו גורם לה להתנהג כך.
"העבודה שלי מתחלקת למשמרות – יש משמרת בוקר, משמרת ערב ומשמרת צהריים. לפעמים יש גם משמרת בשבת, ואז אני מגיעה לעבודה ומתנהלת לפי הנחייתו של רב השכונה שלנו – הגאון הרב ישראל גואלמן שליט"א, שעימו אני מתייעצת על כל נושא ועל כל פרט בעבודתי. בשעות היום אני מתמקדת בעיקר בהעסקת הנשים ובטיפול בהן, ואילו בלילות אני עוברת בין אחת לאחת, עושה להן 'שינויי תנוחה' כדי שלא יצוצו פצעי לחץ ובודקת שכולן ישנות היטב והכל תקין. לפעמים יש כאלו שקמות באמצע הלילה ומתחילות לשוטט, ואז אני עוצרת אותן ומחזירה למיטות".
זהו תחום שמועסקים בו בדרך כלל עובדים זרים, בשל היותו כה קשה ומתיש. מה נותן לך כוח להמשיך בעבודה הזו?
"זה נכון, אין הרבה עובדים יהודים שמוכנים לעסוק במקצוע כזה, אבל אני מרגישה שזו זכות לעזור לנשים האלו ולהיות לצידן. מזכירה לעצמי בכל פעם מחדש שאמנם זו עבודה, אבל זוהי גם גמילות חסד. כשאני באה לדיירת ורואה אותה שוכבת וזקוקה לי, רעבה או צמאה, אני מרגישה את התלות שקיימת בינינו, ומתפללת להקב"ה שאזכה תמיד להמשיך לעבוד בכזאת עבודה ולהיות רק מהצד שנותן ומטפל".
לצד העבודה הקשה, יש גם פעמים שרחל מצליחה לעזור לדיירות דווקא בדברים פשוטים ממש: "לפני אחד החגים קניתי בושם שמפיץ ריח טוב, עברתי בין הדיירות ופשוט בישמתי כל אחת מהן. זה לא דרש ממני כמעט כלום, ואני בטוחה שהן הרגישו את תשומת הלב.
"אני חושבת שהקב"ה נתן לי את הכוחות האלו, כי הוא מאמין בי שאני יכולה להתאים לתפקיד. אם קשה לי, אני מבקשת סיוע מעובדת אחרת. אנו משלימות זו את זו ומסייעות זו לזו", היא מבהירה.
אבל יש גם הקושי הרגשי, ולדבריה של רחל הוא קשה לא פחות מהקושי הפיזי. "עצוב מאוד לעבוד עם אנשים שאת יודעת שהמקום שהם נמצאים בו עומד להיות ככל הנראה התחנה האחרונה שלהם בעולם. יש לנו חצר גדולה, אז לפעמים כשיש מזג אוויר טוב, אנו מנסים להוציא את הדיירים לאוויר, שיראו קצת עולם, אבל כמעט שאין להם יציאות נוספות.
"הנקודה הזו דווקא, היא לעיתים קרובות זו שמעוררת אותי. אני אומרת לעצמי: 'זו ההזדמנות היחידה שנותרה עלי אדמות לכבד את האנשים האלו, לאפשר להם לשמוח. אם זו הייתה סבתא או אמא שלי בוודאי הייתי עושה בשבילה הכל'. מדי יום אני מתפללת להקב"ה שיעזור לי לתת להן עוד ועוד".
ויש דבר נוסף שמחזק אותה בעבודתה: "היחס המיוחד שאני מקבלת מבני המשפחות שבאים לבקר. הם כל כך מודים ומעריכים. לא פעם אני אומרת לילדים שלי שמספיק שיתקיימו חצי מהברכות שאני מקבלת, כדי שאהיה מאושרת".
מאחורי הסורגים
שם: ברברה פירו
מקצוע:סוהרת ביטחון ב'נווה תרצה'
רס"ר ברברה פירו היא סוהרת ביטחון בכלא 'נווה תרצה'. כבר ארבע שנים שהיא משמשת בתפקיד מספר משמרות בשבוע, כל אחת מהן נמשכת 24 שעות, ובסוף השבוע היא נשארת לפעמים גם 48 שעות ברציפות.
"סוהרת זהו מקצוע לכל דבר", מבהירה ברברה. "צריך לעבור קורס של ארבעה חודשים וגם בחינות כדי לעבוד בו. בקורס שכולל לימודים עיוניים ומעשיים, מלמדים אותנו כל מה שעלינו לעשות, כולל התמודדויות מורכבות שיכולות לצוץ עם הזמן. רק לאחר מכן ניתן להשתבץ בתפקיד".
כשברברה מדברת על עבודתה היא משחררת אנחה. "הדבר הקשה ביותר הוא כשאת מתבוננת באסירה שמגיעה לכלא, ויודעת שאי פעם היא הייתה נורמטיבית, אישה רגילה לכל דבר, רק שהחיים הובילו אותה לבעיות מסוימות שגרמו לה למעצר.
"אישית, אני מבקשת תמיד שלא יספרו לי מהו הרקע של כל אחת מהנשים, כי קשה לי להכיל את הדברים. אבל עדיין, הקווים הכלליים ידועים לי, ובעיקר כואב לי כשאני שומעת על אסירות שהשאירו מאחוריהן בתים עם ילדים קטנים. זה הנורא ביותר בעיניי".
באופן מעשי, ברברה מוצאת את עצמה במשך כל שעות המשמרת כשהיא מתרוצצת. "אני צריכה להקפיד על שני דברים במקביל – קודם כל שמירת ביטחונן ובריאותן של האסירות, ונוסף על כך – שמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל. אלו המטרות שאני ממלאת".
ולמה החלטת לקבל עלייך תפקיד כל כך לא פשוט?
"אני טיפוס שאוהב אתגרים. לא שחיפשתי אקשן, אבל חיפשתי משהו שיוציא ממני את המקסימום מבחינת היכולות שלי. להיות סוהרת ביטחון זהו תפקיד שלא כל אחת מסוגלת למלא. ידעתי שאם אני מרגישה שיש לי היכולת והכוחות – הזכות שלי היא לקבל אותו.
"כמה שזה נשמע קלישאתי", היא מוסיפה, "כדי להצליח בעבודה חייבים להתחבר אליה ולאהוב אותה, ואני באמת מתחברת ואוהבת את התפקיד. הוא נותן לי הרגשת שליחות. גם מבחינה אישית, כאישה וכאמא, אני מרגישה שאני מחויבת מתוקף התפקיד שלי להשפיע בצורה הטובה ביותר".
דווקא כאישה ואמא הייתי בטוחה שיהיה לך קשה יותר עם עבודה כזו…
"נכון, זה באמת מציף אותי רגשית בכל מיני זמנים, אך עם הזמן למדתי לעשות את הניתוק הרגשי ולהתרכז רק בעשייה. בכל בוקר, אחרי שאני שולחת את הילדות שלי למוסדות הלימוד, אני ממשיכה אל הכלא, ובעצם הופכת דף ומשאירה את הבית מאחור.
"העבודה מעניקה לי הסתכלות אחרת על החיים. לפעמים אני שומעת חברות שנאנחות על הקושי בעבודה שלהן ועל גידול הילדים המפרך, ואני רוצה לזעוק אליהן: 'תבואו ל'נווה תרצה' ותראו את האסירות שם שרובן אימהות, ואז תבינו מה זה חיים קשים'".
איך נראה סדר יום שלך?
"בדרך כלל אני מגיעה לעבודה בשעת בוקר, ומחליפה את הסוהרת שהייתה במשמרת הקודמת. אני שומעת ממנה דיווח על מה שהיה במשמרת שלה, ומאותו רגע אני אחראית על כל האגף ודואגת לאסירות שבחסותי".
לאסירות יש סדר יום קבוע: "כבר בשעת בוקר מוקדמת יוצאת כל אחת מהן לפעילות אחרת – למרכז החינוך או למרכז התעסוקה או למטבח. יש גם כאלו שנשארות בתוך האגף ואחראיות על עבודות הניקיון. אני האדם היחיד שנמצא שם עבורן. אני מקבלת מהן את הפניות והבקשות, וגם צריכה לטפל בנושאים ביטחוניים".
העבודה דורשת הרבה אנרגיות. "במהלך משמרת של 24 שעות אני זכאית לארבע שעות שינה, אבל זה במקרה הטוב. בפועל יכולים לקרות דברים בלתי צפויים שיגרמו לכך שאישן רק חצי שעה, וגם זה לא תמיד".
מה למשל יכול להתרחש?
"ניקח לדוגמה מקרה פשוט שיכול לקרות גם בבית – אסירה שנפלה ושברה את היד. במצב כזה אנו צריכים לפנות אותה לבית החולים. זוהי פרוצדורה, כי צריכים להביא לכלא חובש וגם רופא, אחר כך יש צורך באישור של הדרגים הגבוהים, וצריכים גם לארגן לה ליווי ביטחוני אל בית החולים. זה לא נגמר כאן, כי אם בבית החולים יחליטו לאשפז אותה, אז צוות של כמה עובדות ירד אוטומטית מהמשמרת שלנו. זה אומר שהעבודה הופכת לאינטנסיבית ואין שום סיכוי לנוח".
לעיתים קרובות מתבצעות 'קבלות חדשות' שהופכות את היום לעמוס במיוחד. "גם כאן קיים נוהל מסודר – צריכים לקבל את האסירה, לבצע חיפוש ולקחת ממנה את הציוד שאסור לה להכניס לבית הסוהר. אחר כך היא עוברת בין אנשי מקצוע כמו עובדים סוציאליים, רופאים, קצינת מודיעין ועוד. אנחנו נותנים לה את הפריטים המינימליים ומסבירים לה מה היא הולכת לעבור.
"יש אסירות רבות שבשלב זה מצויות בהלם, אבל לצערי יש גם כאלו שזו לא הפעם הראשונה שלהן. זה מאוד מעציב אותי. אגב, בתקופת הקורונה נאלצת כל אחת מהאסירות החדשות להיות במשך שבועיים בבידוד מוחלט, מה שמקשה עליהן עוד יותר את ההסתגלות".
מה את מרגישה כלפיהן? כעס? רחמים?
"לא זה ולא זה, אני רק מדברת בגובה העיניים ומשתדלת לכבד את האישה שנמצאת מולי. אני מתייחסת אליה כאישה לאישה, בדיוק כפי שהייתי רוצה שיתייחסו אלי".
גם ברברה מדגישה שהאתגר אינו רק פיזי, אלא גם נפשי. "יש אצלנו נשים שנמצאות במאסר עם ילדיהן הקטנים, שכן קיים נוהל שמאפשר להחזיק ילד עם האמא עד גיל שנתיים. כך קרה שכשהתחלתי את העבודה בכלא הכרתי אסירה עם תינוקת קטנה. באותם ימים הייתה גם לי תינוקת באותו גיל וחוויתי את הגידול שלה ממש מקרוב. מאוד נקשרתי לילדה הזו, אם כי לא הייתי רשאית לגעת בה או לטפל בה, כי לא יכולנו לקחת אחריות אם יקרה לה משהו.
"כשהילדה הייתה בת שנתיים היא עזבה את הכלא, ואני זוכרת עד היום איך נשברתי ופשוט פרצתי בבכי. זה היה בגלל הפרֵדה, אבל גם בגלל ההבנה של המקום שבו הילדה הזו גדלה עד גיל שנתיים – בתוך אגף עם 50 אסירות, בלי משחקים, בלי ילדים, בלי גן. זה גרם לי למשבר".
ומה נותן כוח בזמנים קשים כאלו?
"אני יכולה לספר במובן האישי שכשבתי הבכורה הייתה קטנה, היא שאלה אותי בכל פעם: 'אמא, במה את עובדת?' ואני הסברתי לה ש'אמא שומרת על משהו חשוב מאוד'. זה דבר שאני מזכירה לעצמי גם במצבים שנראה שהעבודה שוחקת, מפרכת ומתישה. אני מרגישה שאני עושה משהו מעבר לכל עבודה אחרת. זה מה שנותן לי את הכוחות".
אוכל לפי הטף
שם: בת שבע כהן
מקצוע: טבחית במעון יום
"להיות טבחית במעון – זה מקצוע מאתגר ודורש כוח, זהו תפקיד שכולו שליחות ומסירות נפש יום יומית", אומרת בת שבע כהן, טבחית במעון יום של רשת 'נאות מרגלית' בנתיבות. "אמנם גם בביתי הפרטי אני מבשלת ל-15 ילדיי ויודעת מה זה בישולים, אבל במעון מתווסף לכך גם הצורך של תפריט תזונתי מותאם לגיל הילדים בהתאם לאבות המזון, לצד התאמת הכמויות.
"יש לנו במעון, ברוך השם, 148 ילדים ועוד 30 נשות צוות שלרוב שותפות גם כן לארוחות. בכל יום אני מבשלת ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת מנחה, כאשר לכל אחת מהארוחות יש כמה אפשרויות, כי התפריט משתנה בהתאם לגיל ולשלבי ההתפתחות השונים. זה אומר לטחון מזון לתינוקות, לקלף ירקות ופירות לפעוטות, ולא לשכוח לגוון. זה לחלק את עצמך להרבה חלקים ולקבל הרבה אחריות".
פרט נוסף שהופך את העניין למאתגר הוא העובדה שבהתאם להוראות משרד הבריאות, כל האוכל חייב להיות טרי-טרי. "אני לא יכולה להקפיא", מדגישה בת שבע, "גם אין לי אפשרות להכין בסיס כלשהו עבור מחר, או לעשות שימוש בשאריות. לכן אני משתדלת לאמוד את הכמויות באופן מדויק, כדי שמצד אחד לא יחסר ומצד שני אף אחד לא יישאר רעב".
את אחראית גם על הקניות של חומרי הגלם?
"היום כבר לא, אבל תקופה ארוכה היה מוטל עלי להזמין את הפרודוקטים ואת כל מה שנדרש. זה היה מורכב ביותר, כי הייתי צריכה לשים לב לכל דבר שחסר, מכל הבחינות. כל זה במקביל לבישולים ולהכנת האוכל".
כבר לפני יותר מעשרים שנה החלה בת שבע לעבוד במקצוע, ועשתה זאת שמונה שעות ביום. לפני ארבע עשרה שנה נכנסה לעבוד במעון. "לפני כשלוש שנים עברתי ניתוח, ובעקבותיו הפחתתי משעות עבודתי, ובמקביל נכנס כוח עזר נוסף למטבח", היא מספרת. "כל זוג ידיים נוסף מעניק הזדמנויות לפנק את הילדים הרכים".
ועדיין, איך אפשר להספיק לבשל כל כך הרבה, בזמן מוגבל?
"כפי שציינתי – אני לא עובדת לבד, יש איתי במטבח טבחית נוספת, והעבודה בשיתוף פעולה מלא. נוסף על כך, אני יודעת בדיוק כמה זמן לוקח לכל תבשיל להתבשל ולכל ירק להתרכך, ואנו מנהלות את סדר היום בהתאם. הקושי הגדול הוא בכך שצריך כוח פיזי כדי להרים את הסירים ולעמוד כל הזמן על הרגליים. אין אפשרות לנוח כי השעון רץ ותכף ממהרים להגשת הארוחה הבאה, הרי הילדים ממתינים".
איך נראה סדר יום שלך?
"אני מגיעה למעון בשעה 7:00 בבוקר ומיד מעמידה סיר מרק לתינוקות. זה קודם לכל דבר אחר. אני שומעת את הילדים המתוקים שמגיעים למעון והקולות שלהם מחממים לי את הלב ונותנים לי חשק להמשיך במלאכה. אחר כך אני חותכת ירקות לסלט ומכינה לילדים תה עם נענע, מכל הלב. מובן שאני משתמשת במים רותחים שהספיקו להתקרר.
"בד בבד אני מכינה דייסה לתינוקות. יש לנו שלוש תינוקיות והכמויות בהתאם. במקביל, אני מכינה ארוחת בוקר לילדים הבוגרים יותר – לפעמים ביצים קשות, לפעמים חביתות, גבינות, זיתים, טונה… רק ביום שישי קל יותר – אז אוכלים בבוקר ארוחה קלה ובצהריים לכבוד שבת – פיצה חמה ומפנקת".
בת שבע מציינת שהילדים אינם אוכלים בכלים חד פעמיים, לכן אחרי כל ארוחה מצטברים הרים ענקיים של צלחות, סכו"ם וקערות גדולות. "זאת נוסף על סירי הענק", היא מדגישה. "את כל זה אנחנו צריכות להספיק להדיח תוך כדי שאנו ממשיכות להכין את ארוחת הצהריים. אנחנו לא יכולות לנוח לרגע, כי בשעה 11:30 כבר אוכלים את הארוחה, והמנה הבשרית חייבת להיות מוכנה עד אז, כולל תוספות של סלט ופחמימות. עם זאת, אסור שהאוכל יהיה רותח יתר על המידה, כי זה מסוכן לילדים. בקיצור – מסובך… אחר כך חוזרים הכלים הבשריים למטבח ושוב צריך להדיח הכל ולהתארגן לארוחת מנחה".
זה לא מלחיץ?
"אני אישית לא נלחצת, כי כבר התרגלתי. יש גם תחושה מיוחדת מאוד של שליחות, כי כשאת רואה את הקטנטנים האלו – תינוקות של בין רבן – אוכלים ומתלקקים, זה נותן לך המון כוח. אני גם יודעת שעבור רוב הילדים אלו הארוחות המרכזיות של היום, כי בבית הם לא מספיקים לאכול ארוחה משמעותית נוספת. זה ממחיש לי את החשיבות הגדולה שיש בתפקיד. אולי גם העובדה שאני מגדלת משפחה גדולה בבית נותנת לי כוחות, כי אני יודעת שבכל מצב אפשר להסתדר, והעיקר – המבט השבע והמרוצה של הילדים שווה הכל".
ועם זאת, בת שבע מדגישה שעם השנים היא למדה להתחשב גם בעצמה. "אני קשובה מאוד לגוף שלי, ויודעת למה אני מסוגלת ולמה לא, בפרט בתקופה האחרונה, שאני אחרי ניתוח. אני יודעת מה אני יכולה להרים ולסחוב, ומתי אני צריכה להיעזר".
ובכל זאת, אין לך כמעט מתי לנוח…
"זה נכון, אבל אני אגלה לך סוד – בכל התקופות של הסגר חיכיתי לרגע שאחזור למעון. הרגשתי שמשהו חסר לי. הילדים הפרטיים שלי היו אומרים: 'אמא, תנצלי את זה שאת יכולה לנוח ולא צריכה לעבוד', אבל לא נחתי. אני אוהבת לבשל ואוהבת את המטבח, גם אם לפעמים זה קשה".
בדרכן האחרונה
שם: ורד אסף
מקצוע: עוסקת בטהרת נפטרות
דממה חרישית היא המאפיין העיקרי בעבודתה של @#ורד אסף.#@ ליתר דיוק, בהתנדבותה בחברה קדישא ביישוב ירוחם. ורד עוסקת במקצוע הנשמע מאיים כל כך שאף אחד לא מאחל לעצמו לפגוש, והיא עושה זאת שוב ושוב – חסד של אמת.
מה גורם לאישה צעירה לעסוק בתחום כזה?
"זה התחיל לפני כ-13 שנה. באותם ימים הקמתי עמותת חסד בשם 'חסדי הדסה', ובעקבות פעילות העמותה פנה אלי הקברן של היישוב ושאל אם נוכל לסייע בין היתר גם בטהרת הנפטרות, כיוון שכל הנשים שעסקו בתחום עד כה הן מבוגרות, חלק מהן כבר הלכו לעולמן ולחלק אין עוד כוחות לעסוק בעבודה הקשה. בהתחלה הבקשה הזו הפתיעה אותי", היא מציינת, "אבל הצעתי לקברן שנצא לשטח ואנסה לבדוק במה מדובר".
בפעם הראשונה היא הגיעה למקום עם הרבנית שמרית אוחנה, שעוסקת איתה בפעילות העמותה, ואז הן גילו עד כמה קשה העבודה.
"הספיק לנו לראות את אחת המתנדבות המבוגרות כשהיא מנסה להרים דלי מים וכמעט מתמוטטת, כדי להבין באותו רגע שאנחנו פשוט מצטרפות אליהן".
לדבריה, הנשים שעוסקות במלאכה הלא פשוטה הזו הן צדיקות גדולות שעוסקות בחסד של אמת, אך חלק מהן אפילו לא ידעו קרוא וכתוב. "זה פגש אותן כשהן היו צריכות להכניס לעבודה הלכות ותפילות, ולא תמיד זכרו אותן בעל פה. היה ברור שצריכים להביא חלופה צעירה יותר".
כיום, אחרי 13 שנים, מעידה ורד כי היא יודעת שהקב"ה לא סתם גלגל לידיה את השליחות הזו. "כנראה יש לי חוסן נפשי שאין לכל אחד. זה מגיע מכך שגדלתי בשכונה ד' בבאר שבע, באזור שבו רוב הילדים מנוקזים למסלול קבוע של נשירה מהלימודים. חייתי בסביבה מאוד לא בריאה, ולמרות הכל הצלחתי ברוך השם להקים חיים בריאים ומאושרים. אני אמא לשישה ילדים ומנהלת את אגף הנוער בירוחם. השאיפה שלי היא לתת מה שאני רק יכולה, והסיוע שלי בטהרת הנפטרות הוא אחד מהדברים האלו".
את ההתנדבות היא מבצעת בירוחם, אך מדי פעם מוצאת את עצמה מוזעקת גם למקומות נוספים באזור, שבהם יש צורך בעזרתה.
מה כוללת העבודה?
"מדובר במצווה לכל דבר, והיא מאוד חשובה ומשמעותית. אנחנו למעשה אלו שמכינות את הנפטרת למפגש שלה עם הקב"ה ועם העולם הבא. בפועל, נחלקת העבודה לשניים – יש החלק הראשון שכולל את ההכנה וביצוע הטהרה, ויש החלק הגלוי יותר, שבו אנו מכינות אותה למפגש עם בני המשפחה. זו בעצם הפעם האחרונה שהמשפחה פוגשת את הנפטרת ונפרדת ממנה בצורה מכובדת וראויה".
אחד הדברים הקשים בעבודתה הוא שהיא תופסת אותה בשעות-לא-שעות. "אף אחד לא יכול לדעת מתי יבוא יומו", נאנחת ורד. "קורה לא פעם שאני מתכננת לעצמי סדר יום, ופתאום מתברר שזקוקים לי, וכל הדברים האחרים נדחים. זה קורה גם בימי שישי, בערבי חג ובצומות. האמת היא שבדרך כלל זה תופס אותי כשאני לא מוכנה".
העבודה, כך לדבריה, לגמרי מפרכת את הגוף. "נדרש מאיתנו לשאת משקל כבד. אמנם אנחנו לפחות שלוש נשים בצוות, אבל עדיין העבודה לא פשוטה".
במהלך ביצוע עבודתן, כך לדבריה, הן בדרך כלל בשקט מוחלט. "אנחנו נכנסות למקום בשקט וביראת כבוד, לפעמים אנחנו בוכות תוך כדי ביצוע התפקיד. עם זאת, נוצר בינינו לפעמים גם סוג של הומור שחור. קשה להסביר, אך זהו הכלי שלנו להתמודד עם סיטואציות לא פשוטות".
כל המקרים שהיא מטפלת בהם אינם קלים, אך יש גם סיפורים יוצאי דופן. "בשנה שעברה ליוויתי את אחותי לחדר לידה וברוך השם נולד לה בן בריא ומתוק. כולנו שמחנו והיינו מאושרים.
"בעודי יוצאת מהמחלקה פנתה אלי אחת המיילדות שהכירה אותי וסיפרה לי על מקרה מצער מאוד של לידה שקטה. היא אמרה לי שהיולדת מבקשת לקבור את התינוקת כדת וכדין ושאלה מה לעשות. הפניתי אותה למי שצריך כדי לסגור את ההליכים, וכך מצאתי את עצמי בשעת לילה כשאני מחזיקה את האחיין החדש שלי שיחיה ויאריך ימים, ובבוקר מכינה את התינוקת הקטנה שנפטרה אל דרכה האחרונה. המעבר שבין שמחה לעצב ובין הגעה לעולם לבין הפרֵדה ממנו היה מטלטל".
לא כל אחד מסוגל לעבוד בכזה מקצוע. מה נותן לך כוח?
"כפי שציינתי, נחשפתי בילדותי לדברים שונים שגרמו לי להתחשל ולפתח סוג של חוסן. דבר נוסף שעוזר לי הוא האמונה. אני מאמינה בלב שלם שהקב"ה עושה הכל אך ורק לטובה, ואם הוא החליט לקחת נשמה מהעולם, אז צריך מישהו שיטפל ויעשה את העבודה שאנו עוסקות בה. נכון שיש מצבים קשים וטרגיים, ממש בלתי נתפסים, אבל בסופו של דבר האמונה היא שנותנת לנו את הכוח".
ההתנדבות הזו תורמת לה גם במובן האישי: "ברגע שאני נכנסת לחדר הטהרה אני מקבלת פרופורציות לחיים. אני מבינה שהחיים של מישהי נגמרו בזה הרגע ושואלת את עצמי אילו חיים היו לה ואם היא חיה אותם כפי שרצתה. אחר כך אני שומעת את ההספדים ושמה לב שאף אחד לא מדבר על איזה בגד היא לבשה או על אילו חיי מותרות היא חיה, אלא רק על החסד והצדקה שהיא עסקה בהם. אלו הדברים שהיא השאירה אחריה בעולם.
"אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שאין כיסים בתכריכים – אנו לא לוקחים איתנו שום דבר לעולם הבא, אז בואו נקבל פרופורציות ונשתדל לחיות את החיים שלנו באופן נכון, כדי שיהיו כמה שיותר משמעותיים. זה גם מה שאני מנסה להנחיל לילדיי. העבודה הזו היא לא רק טכנית, אלא היא מחדדת אצלי בכל פעם מחדש את התיקון והמשמעות שלי בעולם".
ניקיון שהוא שליחות
שם: אסתר כהן
מקצוע: עוזרת בית
"את יכולה לקרוא לי 'עוזרת בית'", אומרת לי אסתר כהן בקול עולץ. "אל תחפשי מילים שנשמעות טוב יותר כמו 'עובדת משק' או 'סוכנת בית'. אני עובדת בניקיון מאז שהייתי בת תשע, ומאוד אוהבת את המקצוע שלי. לרגע לא מתביישת בו".
עובדת מגיל תשע? למה את מתכוונת?
"בדיוק למה שאת שומעת. עלינו באותם ימים ממרוקו, ואני, כאחות גדולה לעשרה אחים צעירים ממני, הייתי חייבת לעזור בפרנסת הבית. התגוררנו אז בדרום, ואמא שלי שלחה אותי לנקות בתים של אנשים. בין היתר עזרתי בניקיון ביתו של הבבא סאלי זיע"א במשך תקופה. אני זוכרת היטב את אותם ימים".
היא לרגע לא מדברת על הימים הללו כקשים. "אמא דאגה שלא אעבוד יותר משעות ספורות בכל יום, וגם לימדה אותי הרבה טיפים ועצות כדי לנקות את הבתים בלי להתאמץ או להתעייף יתר על המידה. כך למשל היא המליצה לי להתחיל בשטיפת הרצפה בחדר אחד, לסיים, ובינתיים כשהוא מתייבש לעבור לחדר הבא. הייתי עובדת במהירות והצלחתי הרבה פעמים להגיע להישגים שנשים בוגרות ממני לא הגיעו אליהם".
כיום אסתר כבר לא מתגוררת בדרום, אלא דווקא באזור הצפון. היא כבר עברה את גיל 70, עמו"ש, ולאחרונה ישבה שבעה על אימה. "אמא שלי האריכה ימים", היא מספרת, "והייתה חזקה ונמרצת ממש עד יומה האחרון. היא אמרה לי כמה פעמים שהיא זוקפת את בריאותה הגופנית לעבודה שביצעה בתחום הניקיון, כי זה פשוט גרם לגוף לפעול, גם כשהיה עייף".
אסתר ממשיכה לנקות במרץ, על אף גילה הלא צעיר. "אני מתחילה את היום בדרך כלל בשעה שש, לפעמים אפילו בחמש", היא מספרת. "יש משפחות שמעדיפות שאגיע אליהן בשעה הזו, עוד לפני שהילדים מתעוררים. לפעמים אני מנקה לבד, לפעמים יחד עם בעלת הבית. הילדים קמים בדרך כלל כאשר הבית ברובו נקי ומסודר".
ביום ממוצע עוברת אסתר בין ארבעה בתים, בכל אחד מהם היא עובדת בין שעתיים לשלוש. "מרתק לראות את הסגנונות של המשפחות", היא מספרת, "יש נשים שברגע שאני מגיעה הן מתעופפות מהבית, משאירות לי לא רק את הניקיונות, אלא גם את השמירה על הילדים. יש נשים אחרות שבדיוק להפך, עובדות איתי ביחד ואפילו מפעילות את הילדים שלהן כדי שנוכל להגיע למקסימום. כמעט לכל משפחה יש 'הפינה' שלה שהיא מבקשת שלא אגע בה כלל. גם אני מעדיפה שלא לנקות כאלו מקומות. לא רוצה לקחת על אחריותי פגיעה במחשב או איבוד של מסמכים יקרי ערך.
"אני רואה שליחות בכך שאני מצליחה לעזור לנשים 'להשתלט' על הבלגן, וכשהן מודות לי בסיום העבודה ואני רואה את המבט השמח שלהן, זה נותן לי סיפוק".
לאסתר יש גם סיפור משעשע במיוחד: "יש משפחה שאני קרובה אליה מאוד, ברמה כזו שאני יודעת איפה נמצא כל פרט בבית, ולא פעם האמא מתקשרת אלי כדי להתייעץ איך לסדר את הארונות ולמיין את החפצים. בין היתר המשפחה הזו משאירה אצלי בקביעות מפתחות של הדירה, כדי שאוכל להגיע גם בזמן שהם לא נמצאים.
"באחד ממוצאי השבתות של החורף ידעתי שהמשפחה נסעה, והחלטתי להפתיע ולהגיע כדי לנקות כמה פינות שלא הגענו אליהן במהלך השבוע. נכנסתי לבית והתחלתי לנקות, כשלפתע שמעתי בחדר תינוק בוכה. כל כך נבהלתי. לא הבנתי מה עושה תינוק בבית סגור. ואז נשמעו נקישות על הדלת, ובפתח עמדו הורים שנראו מבוהלים בדיוק כמוני. מה שהתברר היה דבר מצחיק – כשבני המשפחה נסעו הם נתנו את הדירה לאורחים של שכנים שלהם. האורחים השכיבו את התינוק ויצאו לדירה הסמוכה. כשהם חזרו לבית הם שמעו רעשים והיו בטוחים שפרץ גנב. אין מילים כדי לתאר את ההקלה של כולנו ואת הצחוק הגדול".
קשה שלא לשאול: איך יש לך כוח בגילך להמשיך לנקות?
"נכון שאני צריכה המון כוחות, כי בדרך כלל לא מבקשים ממני לקפל כביסה או להדיח כלים, אלא משאירים לי את העבודות הקשות והמורכבות. לא פעם אני מוצאת את עצמי מטפסת על סולמות, מפרקת חלונות ושוטפת חצרות ענקיות. התפקיד שלי דורש הרבה עבודה פיזית. אבל אני חושבת שדווקא העובדה שכל החיים שלי הייתי פעילה היא שעוזרת לי, כי אני מתפקדת הרבה יותר טוב מנשים אחרות בגילי. לפני כמה חודשים הייתי חיובית לקורונה, ובימים שהייתי בבית ממש התגעגעתי לעבודה. סידרתי וניקיתי את הדירה שלי, וכל הזמן רק חשבתי מתי אוכל לחזור לעבוד".
גם מבחינה אישית היא בטוחה שהעבודה הזו תורמת לה: "הרווחתי מכך הרבה סבלנות והעברה על המידות. לפעמים אני מנקה ומנקה, וברגע שעוברת לחדר השני מגלה שהתינוק שפך את הדייסה על הרצפה הנקייה, או שאני עובדת קשה ואז מקבלת הערות על מה שעשיתי. הרעיון הוא לדעת להבליג. זה דבר שממשיך איתי גם שעות ארוכות אחרי שאני חוזרת הביתה, לבני משפחתי ולילדיי".
ילדיה, אגב, אינם עוסקים בניקיון. "לא אפשרתי להם", היא מדגישה, "ואני גם לא יכולה להמליץ על כך, כי זו עבודה שממש לא מתאימה לכל אחד. אבל אני אישית מאוד מרוצה, ובהחלט נהנית מכל רגע של עשייה".
