למצב הזה יש שלל שמות: חל"ת, פיטורין, אבטלה, ואפילו יציאה לפנסיה. כולם מבטאים מציאות דומה: אובדן עבודה • אובדן עבודה הוא לא רק עניינו של חשבון העו"ש, אלא משפיע במעגלים רחבים הרבה יותר, שאינם קשורים להשפעות כלכליות, אלא להשפעות פסיכולוגיות ורגשיות • כיצד הופכת העבודה להיות חלק משמעותי כל כך של חיינו? איך אובדנה משפיע עלינו? והחשוב ביותר: מה אפשר לעשות עכשיו, ממש ברגע זה, כדי להתמודד טוב יותר עם המשבר? • עבודת חיים
בשנת תשמ"ו (1986), בגל האבטלה הגדול ששטף את ישראל, הגיעו, למרבה הפלא, פניות רבות גם ליועצי נישואין, שלא עבדו בהיקף נרחב כמו היום.
בזמנו לא רבים הבינו מה הקשר בין שיעורי האבטלה לקושי בחיי הנישואין. כיום העובדות מקושרות הרבה יותר: פיטורין הם לא רק משבר ספציפי, הם משפיעים במעגלים רחבים בהרבה.
אילו מעגלים, למשל? העדויות הבאות שהגיעו למערכת 'בתוך המשפחה' ממחישות אותם היטב.
"קוראים לי אסתר, אמא לשמונה, סבתא לחמישה, מורה במסלול אמנות באחד הסמינרים בארץ, אבל זו עבודת הצד שלי. העבודה העיקרית שלי, המכניסה, היא בתחום היודאיקה. אני עובדת עם חנויות תיירות. מייצרת גביעים, מעטרת מזוזות, שופרות, חנוכיות, מגשים לחלות ועוד. זו עבודה שמעניקה לי סיפוק ויצירתיות. בחסד השם התברגתי טוב בעבודה הזו, והיא מכניסה סכומים יפים. כלומר, הכניסה.
"מאז משבר הקורונה אין לי הזמנות. כלום. אפיק שלם של הפרנסה העיקרית שלי נסגר. וזה אומר שאין, פשוט אין הכנסות. מהעבודה הספציפית שלי בסמינר אי אפשר לפרנס משפחה. מכיוון שהייתי עובדת פרילנס, איני מקבלת את המענקים שעובדים בחל"ת מקבלים. מה אנחנו עושים? מצטמצמים למינימום. החנק הכלכלי מורגש היטב.
"אני מוכנה בהחלט לשנס מותניים ולחפש עבודה בתחום נוסף, אבל אני מעל גיל 50. ללמוד מקצוע חדש – לא קל לי, ומה שהבנתי לאחרונה זה, שהעובדה שאני לא עוסקת כעת באמנות, כי אין לי משאבים כלכליים להכין עבודות יקרות כשאין להן כרגע דורש, גורמת לחלקים האמנותיים שלי לגווע. וזה חלק מהסיבה ש… איך לקרוא לזה? אני בדכדוך מתמשך. אין לי הסיפוק והיצירתיות, אין כסף לדאוג לפיצוי מנחם, יש סגרים ותחלואה והמעגל הזה גורם לי להצטמצם יותר ויותר. אני משתדלת להיאבק, אבל זה לא קל בכלל".
ולא רק אסתר, הנה מה שמספרת שושי: "יש לי חוגי ציור ביתיים לילדים. חוגים מקסימים ומניבים יפה, ברוך השם. מאז הקורונה? שום כלום. בתחילה אני פחדתי, בהמשך ההורים דאגו והחוגים פשוט קרסו. אני צריכה להקים אותם מחדש, אבל כל רגע יש עוד סגר, ואני בקבוצת סיכון, לכן עלי להיזהר. אין לי שום מוטיבציה להתחיל מהתחלה כשאני לא יודעת מה יהיה מחר".
ושרה משתפת גם היא: "אני מנחה תוכניות אהובות על הקהל, עם הפרשות חלה וכל הנלווה, מרצה בתוכניות שהשקעתי בהן הון לא מבוטל, כי בדרך כלל הן מכסות את עצמן ומשאירות לי רווחים נאים מהר מאוד. אבל מתי לאחרונה המתנ"ס השכונתי הזמין אתכן לפעילות? גם אותי לא. אני מקבלת אמנם חל"ת, אבל זה לא מתחיל לכסות את ההשקעה שירדה לטמיון".
נשמע משבר כלכלי? לחלוטין לא רק.
אם חשבנו שהמצב הכלכלי של תקופת הקורונה הוא התמודדות אחת, באה הראייה ההוליסטית, הרחבה יותר, וגילתה לנו שפני הדברים עמוקים הרבה יותר.
למצבים כמו אבטלה, פיטורין ואפילו חל"ת קורונה שמתוקצב, יש 'תחלואה נלווית' קשה ומעייפת. עו"סים העריכו משפחות שבהן אחד מההורים חווה פיטורין פתאומיים (ולא מדורגים כמו בפנסיה) כ'משפחה במשבר'. ממש כך.
כאשר מתרחשת הפרה של המצב הקיים והרגיל, מתרחש תהליך של ערעור, והתהליך הזה כולו יכול להיות הידרדרות מתמשכת: ירידה בביטחון העצמי, ירידה במעמד, עודף זמן לא מנוצל, ואפילו שתמיד אפשר לנקות חלונות, מצב הרוח לא בדיוק מזמין את הפעילות הזו. החינוך המשלים של הילדים גם הוא נפגע – היא זקוקה לשיעורי עזר, הוא צריך יישור שיניים, ואין. לא עכשיו. הקשר עם החברה מצטמצם והולך. מצב הרוח… נו, בהתאם, ולא ממש מאפשר יצירה מחודשת. אין כוח, בדיוק כשכל כך זקוקים לכל שביב ממנו.
אף פעם לא קל להתמודד עם קריסה. מעולם לא היה קל לעמוד מול חלום מנופץ ולארוג חדש תחתיו. אבל לפעמים אין מנוס.
איך זה עובד
איך מוצאים לזה כוחות, ועוד עכשיו? איך מתנהלים מול המשבר הזה?
פיטורים, חל"ת וצמצום שעות, כל אלו אירועים טראומתיים במידה זו או אחרת. דבורה וידמן, סוציולוגית וחוקרת, רכזת מקצועית במחלקת תעסוקה בעמותת 'שלבים', יודעת זאת. "פיטורין ממוקמים גבוה מאוד בסולם המשברים המטלטלים את נפש האדם: מיד אחרי מוות של אדם קרוב או פירוק הבית".
נשמע מדהים. אולי אפילו מוגזם.
כדי להבין למה זה לא מוגזם, נשאל שאלה אחרת: איך העבודה משפיעה עלינו?
מתברר שהעבודה מחזקת בנו, גם בלי שנהיה מודעים לכך, חלקים לא מעטים באישיות. היא מספקת לנו את הזהות: מי אני? את אמא, את סבתא, ומה את עוד? אולי מורה? אולי מתכנתת? אולי אמנית ויוצרת? אולי מנהלת מכירות? העבודה מגדירה חלקים לא מבוטלים בזהות שלנו.
העבודה היא, כמובן, מקור לפרנסה, ובהיותה כזו היא מעניקה לנו גם סמכות.
היא מאפשרת לנו ליצור קשרים מחוץ למעגל המשפחתי, להכיר אנשים מעניינים ולפתח את העולם הנפשי שלנו.
העבודה היא גורם שמארגן לנו את הזמן. תודו שלא תקומו ב-6:15 בבוקר אם אין לכם עבודה מחייבת.
העבודה מחייבת אותנו לעסוק בפעילות, גם אם אין לנו כרגע חשק לכך, ובכך היא מהווה גורם שמגן עלינו מנפילה לדכדוך, לשעמום ולתחושת רפיסות.
היא יכולה לפתח בנו יצירתיות, ובכלל – מלמדת אותנו לפעמים מיומנויות חשובות. מורה למלאכה במועדון לקשישים מצליחה להעסיק נהדר גם את הילדים שלה, ומאמנת כושר ממשיכה לפתח את המיומנות שלה – בדיוק בזכות העבודה.
ועוד משהו, שהוא לפעמים הכי חשוב – עבודה מספקת לנו תחושת משמעות. יש לה ערך נוסף, מעבר לערכים האישיים: היכולת שלנו לתרום לכלל, להעניק חינוך, טיפול, יצירה, או אפילו תוכנה ממוחשבת ללא טעויות, מעניקה לנו תחושה של שליחות, שהיא תחושה שחשובה לכל אחת מאיתנו.
ואת כל אלה הורסים הפיטורים. ואפילו חל"ת הקורונה שכולל מענקים, זורע חורבן בתחושות הפנימיות הללו, שנעלמות.
דבורה וידמן מבדילה: "גם בתקופת הקורונה, חוויית פיטורין לא ניצוקה בתוך תבנית אחידה. רמת הקושי של האדם המפוטר מושפעת מאוד מהאופן שבו התרחשה החוויה של הפיטורין.
"קחו למשל את סיפורה של ציפי (שם בדוי לאישה אמיתית), שפוטרה במהלך תקופת הקורונה. ציפי עבדה במרכז טיפוח מסוים. היא ידעה להתאים לכל מטופלת את המענה המדויק ביותר לעור שלה. הלקוחות היו מרוצות ממנה מאוד, העובדות האחרות גם כן. ציפי הרגישה כי במקום העבודה שלה מכירים ביכולותיה ואהבה לקום בבוקר ולהגיע לעבודה.
"בתקופת הקורונה, ציפי ראתה כיצד ההכנסות של מקום העבודה הולכות ויורדות. היו משמרות שמיוזמתה היא הציעה לקצר, שכן ידעה שבזמן שהיא יושבת שם ומקבלת משכורת, הבוסית שלה מפסידה בינתיים כסף על כל דקה ודקה…
"כשהגיעה שיחת הפיטורין, בכאב ובעיניים דומעות, ציפי הצטערה על אובדן מקום עבודתה, חשה בפחד של חוסר היציבות הכלכלית, וחוותה עוד כמה וכמה רגשות קשים – אך רגש הפגיעה לא היה אחד מהם. לציפי ברור לחלוטין שלו הבוסית שלה יכלה להשאיר אפילו רק עובדת אחת, זו הייתה היא עצמה. יש בתחושה זו ממד מסוים של עידוד. קל לה יותר להרגיש כי למכתב הפיטורין שלה מצורף הפתק 'שלא באשמתה'. הקורונה, אותו משבר עולמי, הגיעה גם אליה, וזה לא נחמד בכלל, אבל היא בסך הכל חלק מצרה גדולה שלא תלויה בה.
"לעומת ציפי, אסתר יצאה לחל"ת בתחילת תקופת הקורונה, עם כל העובדות האחרות. לאחר הסגר הראשון, הוחזרו 75% מהעובדות לעבודה. אסתר לא הייתה אחת מהן. תחושה חמוצה של 'למה דווקא אני לא' מלווה את חוויית הפיטורים שלה. האם היא לא הייתה טובה מספיק? האם העובדות המקבילות באמת מוכשרות יותר? מה קרה שעליה ויתרו בקלות שכזו? אולי, קורא קול קטן ומרושע, אולי היא באמת טובה פחות, שווה פחות?"
זה הפן הרגשי והמורכב מאוד של אובדן העבודה.
כלכלת קורונה
הפן הכלכלי, כך מתברר, מורכב לא פחות. ולא רק בגלל אובדן ההכנסה, אלא גם בגלל שאלת ההתנהלות מעתה והלאה.
ישראל גוטמן, מומחה לכלכלת הבית, מנהל מקצועי של ארגון 'מסילה', מומחה למאגר נתוני אשראי, מנהל את איגוד מנהלי הגמ"חים בארץ ומנהל גמ"ח בבית שמש, מעניק סקירה מהירה על מצבו של שוק העבודה כרגע, בהשפעת הקורונה:
"כפי שאני רואה, השכירים, ברובם, לא נפגעו במידה משמעותית. המורות והגננות אפילו קיבלו חודש מתנה, הוסיפו הכנסות והייתה להן מטבע הדברים ירידה בהוצאות. כך שיש משפחות רבות שמשבר הקורונה גרם אצלן לשיפור המצב הכלכלי.
"אצל ציבור העצמאיים נפגעו תחומים מסוימים. יש עסקים שקרסו. חלק מהם למדו איך להתמודד וחלק מהם – מתמודדים… ככל שהאדם גמיש יותר ליצור שינויים בחייו, הוא יוכל לצאת מהמשבר מהר יותר ומחוזק יותר, בעזרת השם.
"יש גם אנשים שמטה לחמם נשבר ממש".
מרדכי שטיין, מומחה לכלכלת משפחה, מנהל מחלקת העסקים ב'מסילה', רואה גם הוא שיש – ויש: "חלק ניכר מהעצמאים אכן מקבלים מענקים נכבדים שעוזרים להם, אבל ישנם כמה סייגים:
"עבור עסק עם מחזור גבוה או הוצאות גבוהות – המענקים הם טיפה בים.
"מי שמתוגמל ביותר מהמענקים אלו מי שיש להם 'עוסק פטור' (מחזור כספים של עד 100,000 ש"ח בשנה), שלא צריכים לדווח כל חודשיים למע"מ, או אלו שיש להם עסק מורשה אבל עם מחזור יחסית נמוך, והם משחקים עם הדו"חות כדי להיכלל במענקים. חלק מהם אף הורידו מעומס העבודה או שהם דוחים תשלומים וכדומה, כדי לא 'להפסיד' את המענקים.
"המענקים עוזרים לשרוד, אבל יש מספר לא קטן של עסקים שנפלו בין הכיסאות מסיבות טכניות שונות. למשל, עסק בתחום התיירות שהחזיר חובות של מאות אלפי שקלים מנפילה שהייתה לו לפני כמה שנים, ולכן בדו"חות נרשם שאין לו הכנסות (מה שכל רו"ח מקצועי היה עושה כדי שלא יצטרכו לשלם מיסים מיותרים), אבל מכיוון שכך הוא לא זכאי לשום כלום מהמדינה, אף על פי שפת לחמו חרבה לגמרי! ויש רבים כאלו.
"נוסף על כך, ישנם עסקים שהמחזור העיקרי שלהם הוא לפני החגים, מה שמעניק להם את הרווח לכל השנה. להם, המענקים לחודשיים אינם מועילים.
"ויש עוד עסקים שהגיעו לפת לחם. בעיקר בתחומים שנסגרו לגמרי, כגון תיירות חוץ, מלונאות ועוד.
"גם הבנקים לא מראים כל גמישות בכל הענפים המסוכנים (תעופה, תיירות, מלונאות, מסעדנות וכו')".
אבל יש גם שתי בשורות מעודדות. האחת, שלמדנו להתאים את הצריכה למצב, וזה טוב. "הקורונה גרמה לנו להאט את קצב ההתחדשות בדברים מסוימים", אומר גוטמן. "היא עוררה חשיבה בנוגע לתרבות הצריכה שלנו. אפילו מרוץ הנשים לעבודה עבר חשיבה מחודשת. השינוי יכול להיות יסודי, אם נרצה.
"כבעל גמ"ח אני יכול לראות שאנשים רבים הורידו את סך ההוצאות שלהם, אפילו דרסטית, מכורח המציאות. זה המצב. ההפקדות בגמ"חים בתקופה הזו גדלו. רכישות המוניות שנעשו מכוח האינרציה שבה 'כולם קונים', פחתו. אנשים למדו להסתדר".
ונוסף על כך, מעודד לראות שיש אנשים שמצליחים, למרות הכל, להתרומם גם ממצבי שפל, בחסדי השם. "ראינו הרבה פעמים שבעלי עסקים עם ראש 'יזם', שלא מתייאשים, חושבים מחוץ לקופסה ומוכנים לשינויים, בדרך כלל מצליחים למרות משבר הקורונה. יש מי ששינה כיווני חשיבה, ובמקום למכור סוודרים סרוגים התחיל למכור מסכות מצוירות. אנשים התגמשו ויצרו שינויים, וכך שרדו".
מלכודת המענקים
לא כל שכיר יודע לשרוד. יש אנשים שנמצאים בחל"ת, מקבלים אמנם מענקים מכיוון שאנחנו מדינת רווחה, אבל אז מתרחש אצלם משהו:
"בחל"ת, אנשים התרגלו לשבת בבית", אומר גוטמן. "זו תופעה שיכולה להיות מעניינת, תורמת, מועילה, בטח אם יש אפשרות כלכלית. אבל אם לא? אם לא נוכל לשבת כך, לאורך זמן, ולהמתין שמדינת הרווחה תפתור לנו את דאגותינו הכלכליות?
"אז יש אנשים שלקחו את החל"ת כהזדמנות לצמיחה: חלק מהם למדו מקצוע, ערכו הסבה, מיתגו את העסק שכשייפתח – יפרוץ בסגנונות שונים. ויש כאלו, שלמרבה הצער, הופכים את הישיבה בבית להרגל, כמעט להתמכרות. אין ספק שישיבה בבית, במיוחד לאימהות, יכולה להיות גם ברכה גדולה, אבל זה – כשיש הכנסה. וכשאין, ההרגל הזה עלול להזיק ברבות הימים, כשהקורונה תיעלם מחיינו.
"כרגע אנחנו רואים שאנשים שורדים. רבים מהם עצרו את החזרי המשכנתא או ההלוואות, יש להם חל"ת, שזה בערך 70-60 אחוזים מהמשכורת עד לסכום מסוים. אם אנשים הפחיתו בהוצאות שלהם, לא שלחו תינוק למעון, הפסיקו העסקה של עוזרת בית, לא קנו אוכל מוכן, הם בהחלט החזיקו מעמד.
"אבל מה שהולך להיות עוד מעט, זה שהבנקים ידרשו לחזור לשלם את המשכנתא ואת ההלוואות, ומי שלא יצליח להגיע להסדר טוב עם הבנקים, יצטרך לשלם תשלום מלא. המענקים ייפסקו, ואנשים עלולים למצוא את עצמם לפני שוקת שבורה אם עכשיו, בתקופה הנוכחית כשנראה שאפשר להתפנק בחל"ת, הם ינוחו.
"להבנתי, ישנם אנשים שנמצאים בחל"ת מתוך חוסר ברירה אמיתי. אבל יש גם כאלו שנמצאים בו עכשיו מרצון, ולהבנתי המקצועית – כדאי מאוד להזדרז ולחפש עבודה. ייתכן שהקורונה תיעלם בתוך מספר חודשים, 'כלכלת הבחירות' תיפסק, והמדינה תסיים את תפקידה לדאוג למובטלים, ואז הפגיעה עלולה להיות אנושה. במילים בוטות יותר? ייתכן שהקטסטרופה האמיתית עוד לפנינו".
הסכנה הזו, של שקיעה במצב הקיים, היא לא רק נחלת עובדי החל"ת, אלא קיימת בכל סיטואציה של אבטלה פתאומית וכפויה.
בדיוק אותם דמי אבטלה שנדמים לנו נפלאים, יכולים לטמון מוקש, שעליו מדברת דבורה וידמן:
"תמיד, ובמיוחד בתקופה כל כך מאתגרת, קל הרבה יותר להישאר בבית עם דמי האבטלה ולא להתאמץ לצאת חזרה לעולם העבודה.
"מבחינת ההמלצה המקצועית, כאן אני צריכה לשים סימני אזהרה מהבהבים, ולהגיד לכל מי שפוטרה בקורונה: 'אל תתפתי. אל תעשי את זה לעצמך. כל כך קל לרדת מהגלגל, ללכת לשבת קצת בצד, אבל עלול להיות קשה מאוד לעלות עליו בחזרה'.
"בכל זאת, אני לא מצליחה להגיד את זה באופן חד משמעי, כי אחרי הכל אני עובדת עם אימהות (בעיקר) ושומעת גם צדדים נוספים. אמא שמגדלת את ילדיה לבד, לדוגמה, וצריכה להתמודד עם המסגרות שעובדות לסירוגין, ועם בידודים מידי פעם, איך אני יכולה להגיד לה 'תעבדי בכל מחיר'? אני לא יכולה להגיד לה, וגם לא אומרת.
"מה שאני כן אומרת: הביאו בחשבון את התמונה כולה. גם את העובדה שקל מאוד להיפלט משוק העבודה וקשה לחזור אליו. נסו להיות יצירתיים וגמישים, כולל נכונות לעבוד בעבודות שלא חשבתם עליהן קודם לכן.
"יש מערכי סיוע לאנשים שנפלטו משוק העבודה, במרכזי הכוון תעסוקתי או בעמותות שונות. אל תרימו ידיים. נכון, המצוקה עלולה להיות גדולה. אבל תנסו לחשוב על צעד אחד קטן שאתם יכולים לעשות לשיפור. ועוד אחד קטן. והכי חשוב – אל תשכחו להתפלל. לפני, אחרי ותוך כדי."
הצריך והצריכה
מה עושים בינתיים, בין אובדן העבודה לבין מציאת עבודה אחרת?
לומדים להתנהל בצורה נכונה ובוגרת: לא קונים ממה שאין, אף על פי שאנחנו כל כך רוצים לפנק את עצמנו כשהסגר מאיים.
לא קונים, אבל לא מתוך אומללות. ישראל גוטמן מסביר: "זה מתחיל משינוי בתהליכי חשיבה. יש תנועה שנקראת 'מינימליזם', שפועלת מתוך מטרה לצרוך רק את מה שצריך, ולא יותר מזה. ברמה מסוימת, הקורונה לימדה אותנו את התנועה הזו. חתונות מינימום, בריתות מינימום, חופש מינימום. הימים הללו של תחילת חורף וחנויות סגורות, יצרו גם הם את תופעת המינימום, ואנשים גילו ש-כן, ניתן להסתדר. לא מקמצנות ולא מתחושת חסר חריף, אלא כהפניית המשאבים לתחומים נוספים. למדנו להאט.
"אצלנו ב'מסילה' עובדים בצורה הפוכה למדי. אין לנו אמירה מהדהדת על הצורך לחסוך ולקמץ. אנחנו מעדיפים להיות קשובים לראש של האנשים ולהבין למה הם מקבלים את ההחלטות הכלכליות שלהם. יש משפט שאומר: 'מלאי מגדיר שימוש, ושימוש מגדיר צריכה'. אם יש לי מלאי, אני אשתמש בו, ואם אשתמש בו, אסביר שאני אכן צריכה להשתמש בו. כך שבעצם, הצרכים שלי הם לפי המלאי שקיים אצלי".
הלכתי לשוק וראיתי שיש סלסילת ענבים בחורף במחיר מבצע. התפתיתי וקניתי. המשכתי ללכת והרגשתי רע עם עצמי. למה התפתיתי? אני מרגישה אשמה. כדי להקל על עצמי, המוח שלי יגדיר ש… 'ברור! חייבים ענבים בחורף! ועוד בימי הקורונה, זה מספק ויטמינים ומינרלים חשובים, והעובדה שהם עם חרצנים בכלל תתרום לילדים לתחושת מסוגלות, במקום פסיכולוג!' כך המוח הגדיר שאני באמת ובתמים צריכה את הענבים הללו, בחורף.
ולא רק אותם: אם יש לי מלאי של כסף, אשתמש בו. בכל פעם שאגדיל את מסגרת האשראי, יהיה לי מלאי גדול יותר ואצטרך יותר, אעלה את רמת החיים שלי וארגיש שאני חייבת. כך החובות יגדלו גם הם.
זו, באופן כללי, ההתנהלות של השנים האחרונות בחברות כרטיסי האשראי הרבים. הם מייצרים את התחושה בתת מודע, שיש עוד מלאי, יש עוד אפשרויות, נוכל להגדיל מסגרת, אנחנו צריכים, אנחנו צורכים.
"כשאנחנו מבינים את ההתנהלות הזו עם המשפחות", כך גוטמן, "אנחנו לומדים את זה, ובודקים באיזו רמת חיים אנחנו רוצים לחיות בהתאם להכנסות.
"אנחנו מתנהלים בשתי אפשרויות: האפשרות האחת היא שאנחנו מוציאים לפי ההכנסות. כמה שיש לי, אני משלם.
"האפשרות האחרת היא שההוצאות מנהלות אותנו: מוציאים לפי מה שרוצים. ואז – אולי נעבוד קשה כדי להגדיל את מערך ההכנסות, ואם לא נצליח, נלווה כספים, נדחה תשלומים ונמשיך את ההתנהלות הזו, שאין בה כל היגיון כלכלי, והיא תוביל אותנו לסיבוכים כלכליים. השיטה הזו מכונה 'שיטת הסופרמרקט'. לא הרשימה מנהלת אותנו, אלא הסופרמרקט: מה יש לו להציע לנו. על פי מחקרים, יש שינוי של עשרה עד עשרים אחוזים ברמת הצריכה כאשר מתנהלים בצורה הזו.
"אנחנו משתדלים לא לומר ללקוחות שלנו 'אל תקנו' או 'תתחילו לחסוך', אלא – תתאמו את ההוצאות מול ההכנסות.
"ולפעמים, אכן, אנשים מרגישים צורך לפצות את עצמם. אחת הצריכות המשמעותיות בימי הקורונה הייתה צריכה המזון שעלתה ל-110 אחוזים. אולי כי המסעדות סגורות, אולי כי אין חתונות ואולי כי אנשים קונים אוכל כדי לפצות על החסרים הפנימיים שגרמה להם הקורונה.
"מה שצריך לנסות להבין, זה בגלל מה האדם מרגיש צורך לפצות עכשיו את עצמו, איזה חלק זקוק יש בתוכו, ואיך ניתן למלא את אותו סיפוק בפחות כסף. לא תמיד טבעת יהלום תגרום לאישה תחושת אושר. לפעמים גם נעלי בית יעשו את אותה עבודה, ואפילו בתחושה טובה יותר. את התחליפים חייבים לצרוך מתוך שמחה סיפוק, ולא מתוך כאב. 'להחליף כאב בעונג' ולבדוק, כל הזמן, מה יעשה לנו את העונג הזה, רק כדור פורח באוויר? אולי גם יציאה שלווה לחיק הטבע עם פיתות וגבינות?
"ולא, לא כי רע לנו ואין לנו, אלא כחלק מחזון: להגיע לשלווה כלכלית, לחתן ילדים בכבוד. אחר כך? ממה שבכל זאת נשאר לנו עודף? נוכל לצאת לטיול קטן, נוכל לקנות משהו שתמיד חלמנו, נוכל לצ'פר את עצמנו.
"זה כמו בכל תחום אחר: אדם שמתחיל 'לעשות הליכות' כי הרופא אמר שהוא חייב להוריד את לחץ הדם ואת ההיקפים, וזה קשה לו ומתיש, לא ישרוד לאורך זמן, ובכלל, ההליכה תהיה לו עינוי.
"אבל אם הוא יבחר מקום פסטורלי וחבר טוב, או מוזיקה שבשום מקום אחר אין לו פנאי לשמוע, ההליכה הזו תהפוך להיות החלק החווייתי של היום שלו. הוא ירצה להתמיד בה גם כשזה יהיה מאתגר.
"וגם בקורונה, הנגיף המעייף הזה. אנחנו יכולים לחשוב שזה איום ונורא ולהישאר עם טראומות וצלקות, ויכולים גם לבחור לראות את העניינים בצורה אחרת, מאתגרת, מוארת, וכשנצא ממנה, נצא אחרים".
להכניס מחוץ לקופסה
מעבר ללמידה נבונה איך מצמצמים הוצאות, חשוב גם להתחיל להגדיל הכנסות.
איך עושים את זה? טוב. זו באמת שאלה, והיא לא פשוטה.
דבורה וידמן יודעת את זה היטב מהמציאות בשטח: "'האם לחפש עבודה רק בתחום שהתמקצעתי בו'? זו אחת השאלות המטרידות נשים ללא עבודה. 'האם להתפשר על תחום תעסוקה אחר?'
"אחד מכללי האצבע שמנחים אותי בתחום התעסוקה הוא שמותר ואפילו רצוי להתגמש, לאתגר את אזור הנוחות שלנו, אבל – אסור לסבול בעבודה.
"כמה זה להתגמש, כמה זה לסבול? נראה לי שבסופו של דבר, את התשובה הזו כל אחת צריכה להשיב לעצמה.
"להתגמש, פירושו לבחור לעבוד בתקופה זו בעבודה שזמינה והיא בתחום, אף על פי שמעולם לא חשבנו עליה. (מי חשבה פעם לעבוד בתור חוקרת אפידמיולוגית במשרד הבריאות? שתרים את ידה. כמה מאות אנשים ונשים מוצלחים עובדים בתחום הזה בלי שחשבו אי פעם שהוא קיים בכלל!)
"יש נשים שבשבילן לעבוד בתור מלקטת במחסן (להכין משלוחים לפי הזמנה שלקוחות ביצעו) זו עבודה ממש נחמדה, יש כאלה שתרגשנה עם זה ממש רע. החשיבה הזו, שהיא מחוץ לקופסה, היא חשיבה אינדיבידואלית וחשובה מאין כמותה.
"בסך הכל, הרבה מאוד מקומות עבודה נסגרו בתקופת הקורונה, וכנגדם גם נפתחו מקומות עבודה אחרים. אמנם, מספרית הם מעטים יחסית, אבל הם עדיין קיימים.
"וכמו בכל זמן של משבר כלכלי, אני חושבת שהשאלה שיכולה לעזור ולקדם אותנו זו השאלה: 'איפה צריכים עובדים עכשיו? בימים האלו ממש?' ומשם להתקדם".
ואף על פי כן, תנוע
אז נחמד. הבנו. "נצטרך". המילה המאיימת הזו. צריך. חייבים. מוכרחים לקום ולהתניע את עצמנו. איך עושים את זה? איך עושים את זה אחרי שנה מעייפת, מתישה, שנה שרוקנה לנו את הכוחות ואת האנרגיות ואת מלאי הביטחון העצמי שחלמנו שיש לנו? איך עושים את זה אחרי שפוטרנו או נרדמנו בחל"ת וכבר הרגשנו חסרות תועלת?
שלמה נדלר, פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית וחינוכית, אחראי תחום אבחון וייעוץ תעסוקתי בתוכניות צעירים חרדים, 'ג'וינט ישראל', נותן לנו קווים ממוקדים: "ראשית חשוב לזכור, שכל שינוי בחיים, ובמיוחד שינויים פנימיים כמו הסבה ושינוי כיוון תעסוקתי, דורשים כוח, אנרגיה ומאמץ. כדי לנוע ממקום אחד למקום אחר צריך כוח, גם פיזי וגם רגשי.
"שאלת המפתח היא – כיצד נוכל להעלות אנרגיות כשהן כל כך ירודות? מאין נשיג אנרגיות חדשות כשאנחנו בצל חוויית אובדן של חלום, של בלבול וערפול פנימי, כאשר מה שהיה לנו עד עכשיו התמוסס וכבר לא רלוונטי?
"לרוב, התגובה האוטומטית שלנו אחרי התעשתות ראשונית, היא פשוט לגלגל בראש אפשרויות תעסוקתיות אחרות, כאלה שיתחרו עם מה שאיבדנו. לטוות מהר חלום חדש. אבל לרוב זה נועד לכישלון. כי רוב הרעיונות כנראה ייפסלו, בצל תחושת האכזבה, ההחמצה והמרירות, שעדיין מהדהדות אצלנו בראש. כי הלא מה יכול להתחרות עם מה שכל כך הכרנו ואהבנו, והתמוסס?
"וכך אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מתבוססים ברגשות שליליים ששואבים אותנו לחידלון, לאי עשייה, שכן כאמור, החוויה היא שאין באמת חלופה רצינית מספיק שתתחרה עם מה שאבד לנו".
מה ניתן לעשות כדי להתרומם מהמצב הזה ולחולל שינוי משמעותי?
"הנה כמה תובנות שהתגלו כמשמעותיות ביותר עבור נועצים בעלי משפחות, שחוו תחושת תקיעות עמוקה בצל מצבי חיים כאלה, כמו אבטלה או פיטורין לא צפויים.
"קודם כל: אוורור רגשי. כשאנחנו מוצפים ברגשות של לחץ, אכזבה או דאגה, החשיבה שלנו נעשית צרה, ואנחנו יכולים להישאב ל'ראיית מנהרה' שמתמקדת רק במה שנחווה דחוף, כאן ועכשיו. במצב כזה אנחנו עלולים להחמיץ את התמונה הגדולה, את מה שחשוב לנו באמת לדעת כדי להתרומם ולראות את העתיד המקצועי שלנו, שמחכה לנו מעבר למצב הנוכחי.
"כדי להתמודד עם זה, חשוב קודם כל לעצור ולהרגיע את כל הקולות המדאיגים שמתרוצצים בראש. מבחינה מעשית, ניתן למשל להקדיש כמה דקות שקטות כדי לרשום את כל מה שמעסיק אותנו, ממש בפירוט ובאופן חופשי, ואז לרשום מה נוכל לעשות כדי להתמודד עם כל אחת מהדאגות, מה ומי יוכלו לעזור לנו להתמודד איתן. לא בכוח, אלא רק אם יש לנו רעיון לכתוב. ואם אין – זה גם בסדר.
"אם הזמן מאפשר, נוכל לכתוב לעצמנו במה נרצה להתמקד מיד, ומה יוכל להמתין להמשך. חשוב לזכור שכתיבה של רגשות, מטבעה, יש לה כוח מרגיע ומרפא. וכשמוסיפים לה גם החלטה לצעד מעשי, אפילו ממש קטן, היא יכולה ממש להטעין בכוחות ומוטיבציה לשינוי.
"הצעד הבא הוא היזכרות בתחנות הדלק שלנו ביום-יום. באופן פרדוקסלי, דווקא כשאנחנו זקוקים כל כך לעוד כוחות, לקצת מעוף ותחושת מסוגלות וחיוניות – אנחנו שוכחים את זה, ותוהים באמת ובתמים מה יטעין אותנו בעוד כוחות, מה יחזק את הכתפיים שלנו ומה יגרום לנו לעמוד קצת יותר זקופים. אבל למען האמת המידע הזה נמצא אצלנו תמיד, וצריך רק לגשת אליו, להיזכר בו.
"מבחינה מעשית, כדאי מאוד לייחד כמה רגעים שקטים, לעצור ולחשוב: מה אנחנו יודעים, מהיכרות עם עצמנו, שמטעין אותנו בכוחות מחודשים, גם בתוך השגרה השוטפת? באילו זמנים מדי יום אנחנו צלולים, יעילים וממוקדים יותר? מהן הפעילויות שאנחנו יודעים שמטעינות אותנו בכוחות מחודשים? מה מחזק את הכתפיים שלנו ומה מחליש אותן?
"ההיזכרות בזמנים ובמצבים הללו היא קריטית, כי היא תאפשר לנו לייחד מראש את אותם זמנים כדי לעסוק בשאלות הגדולות של העתיד התעסוקתי שלנו, דווקא ממקום מרומם יותר. כך נצליח לנצל את הזמנים הטובים שלנו, כשאנחנו במיטבנו, להתבוננות בשאלות הגדולות שחשוב לנו כל כך לגשת אליהן מעמדה מיושבת ורחבה.
"כעת אנו מגיעים לנכונות להתחיל במשהו, 'רק בינתיים'. לא להיכנע לפיתוי לחכות עד שמשהו רציני יעלה על הפרק, שנגלה משהו 'מספיק מלהיב ומשכנע', שתגיע לפתחנו הצעת עבודה הגונה. כי ההמתנה רק תשאב אותנו למקום נמוך יותר מבחינה רגשית. להתחיל בצעד קטן, אפילו גם משרה חלקית שאינה קשורה לקריירה שלנו, שכן לעצם העבודה, למאמץ סביב עשייה מקצועית, יש כוח מרפא, שמצית מחדש תחושת חיוניות ושטף של מחשבות אותנטיות שנובעות מהנפש.
"אנחנו המומחים הטובים לחיים שלנו, אבל בתנאי שאנחנו חושבים עליהם ממקום מרומם. וכדי לחשוב באופן מרומם, אנחנו צריכים פשוט להתחיל לזוז, להיות בתנועה, אפילו במסגרת עבודה זמנית. ננשום עמוק ונזכיר לעצמנו שכרגע המשימה המרכזית היא לחזק את עצמנו ולהגביר את האנרגיות שלנו. כך נוכל במקביל לחשוב על הקריירה בצורה רחבה יותר. כאשר אנחנו מהרהרים על שינוי תעסוקתי תוך כדי שאנחנו בתנועה ובמסגרת עבודה, גדל הסיכוי שהמחשבות תהיינה בעלות ערך בטווח הארוך, כי הן מגיעות ממקום עמוק, אקטיבי ומחודד יותר בנפש.
"גיבוש כיוון חדש. במקביל ל'עבודה, רק בינתיים', מומלץ לחשוב על הפרק הבא בעתיד המקצועי שלנו. נזכור שלא מספיק לדעת במה אנחנו טובים (מהם הכישורים, המיומנויות והיכולות שלנו), ומה אנחנו אוהבים לעשות (מהן הנטיות התעסוקתיות, מהי האישיות התעסוקתית שלנו, ומהם הצרכים והערכים שחשובים לנו בעבודה), אלא צריך גם לדעת מה העולם צריך עכשיו שאנחנו נוכל לתת, איפה אנחנו יכולים לתת ערך שצריכים אותו עכשיו.
"דווקא כעת, כשהמציאות החיצונית משתנה, עשויות להיפתח לנו הזדמנויות שבשגרה לא מתאפשרות. נקשיב לעולם בחוץ, להכשרות מקצועיות שנפתחות או להצעות עבודה שמתגלגלות אלינו, ונשאל את עצמנו איפה אנחנו מול כל זה, ומה מתוך הכל יכול להיות רלוונטי עבורי, מהיכרותי עם עצמי".
לא קל, מה? דורש המון. שקט, ישיבה עם עצמנו, בירור, התנעה. כל מיני מילים יפות כשלנו מתחשק עכשיו רק לנוח עוד קצת בחיק הדכדוך על המצב. לא קל. נכון.
אבל סנטימטר אחד קטן היום, ועוד חצי מחר, ושניים מחרתיים, ותראו? זזנו!
ישראל גוטמן, מנהל מקצועי של ארגון 'מסילה': "להבנתי, ישנם אנשים שנמצאים בחל"ת מתוך חוסר ברירה אמיתי. אבל יש גם כאלו שנמצאים בו עכשיו מרצון, ולהבנתי המקצועית – כדאי מאוד להזדרז ולחזור ולחפש עבודה"
שלמה נדלר, פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית וחינוכית: "דווקא כעת, כשהמציאות החיצונית משתנה, עשויות להיפתח לנו הזדמנויות שבשגרה לא מתאפשרות. נקשיב לעולם בחוץ ונשאל את עצמנו איפה אנחנו מול כל זה, ומה מתוך הכל יכול להיות רלוונטי עבורי, מהיכרותי עם עצמי"
דבורה וידמן, סוציולוגית וחוקרת: "הביאו בחשבון את התמונה כולה. גם את העובדה שקל מאוד להיפלט משוק העבודה וקשה לחזור אליו. נסו להיות יצירתיים וגמישים, כולל נכונות לעבוד בעבודות שלא חשבתם עליהן קודם לכן"
