והציל לחוצי הנפש

אנשי מקצוע מתגייסים לסוגיה הכואבת. איך מתמודדים עם הכאב והפחד שייצר לכולנו אסון מירון?

איך מתמודדים עם הטראומה שבעקבות אסון מירון? גייסנו אנשי מקצוע שיסבירו ויבהירו את התמונה.

צער איום, בלבול ומצוקה, כאב ודמעות, חרדות ופחדים, אלו חלק הרגשות שאפפו את הציבור בשבוע האחרון, בעקבות אסון מירון  יצאנו לברר מול אנשי מקצוע מה בכלל קרה לנו ולמה אנחנו לא מצליחים להתאושש. איך הנפש פועלת ואיך היא מתמודדת? מה נוצר בעקבות הטראומה ומה עושים?  מחצתי וארפא

ואל תשאל

ילד

אמא למה את בוכה.

כי אמא מכסה

ולא רק בשמיכה.

איך מספרים

ולא תלתלים,

איך משׂברים

אוזן רכה

בעוד אנו שבורים

מגודל המכה.

יום יבוא

עוד תבין

כי לא רק

שערות

בחרדת קודש

נגזרות.

התפלל וצעק

שתמתקנה הגזירות

(חלי אביאן, אמא של ילד, תלמיד של הרב שמעון מטלון זצ"ל מביתר. בבוקר הם רקדו יחד במדורה בת"ת, ובלילה עלה בקדושה השמימה)@3=

אין צורך במילים כדי לתאר את מה שעובר עלינו. די להתבונן לאנשים בעיניים ולפגוש את הלבבות כולם פועמים בכאב, בשבר, ביגון ובאמונה. זו אפילו לא שאלה. לצד הכל, בדקיקות איתנה עולה אמונה חדשה ופועמת.

מעגלים מעגלים סובבים את האסון הנורא הזה. היה מי ש"היה שם", היה מי שאיבד את היקר לו מכל, היה מי שהכיר רק את השכן של הגיס, והיה מי שהאסון פגש אותו על מצע נפש שברירי מדי של אובדן אחר.

תשעים אלף יקירי ישראל היו שם על ההר, לכולם בני משפחה וידידים. עשרות אלפים אחרים פעמו איתם מרחוק, איש איש ומצע הנפש שלו: אינו דומה מי שחוויות החיים שלו הקודמות היו טובות ובטוחות, למי שחוויות החיים הקודמות שלו מכילות גם הן שברים ומצוקות.

אי אפשר לכמֵת את האסון לפי מעגלים בלבד. לכולנו יש צער איום, בלבול ומצוקה במידה זו או אחרת. כולנו זקוקים לחסד.

בכתבה ניסינו לשמוע מאנשי מקצוע, תחילה – הגדרה, מה בכלל קרה לנו ולמה אנחנו לא מצליחים להתאושש.

כשנבין את עצמנו, משהו יוכל להתבהר.

ומשיתבהר, נדע גם מה התפקיד שלנו, עכשיו.

מה קרה?

משהו נסדק לנו בעולם.

אריאל שטיין, עו"ס קליני ופסיכותרפיסט מהחטיבה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי 'שיבא' בתל השומר ומטפל בקליניקה פרטית בבני ברק מקדים ומגדיר:

"טראומה היא חוויה של סדק ושבר בעולם שאנחנו חיים בו. התחושה הפשוטה והרגועה שבה אנחנו פוסעים על קרקע יציבה – נסדקת. משהו לא צפוי קורה: ממצב שבו כולם מתאמצים לנסוע למירון, ילדים מתחרים ביניהם מתי יגיעו להילולה ומי יהיה ער כל הלילה, פתאום, ברגע אחד השמחה הזו הופכת לאֵבל רע ועמוק.

"כולנו יודעים שיכולנו להיות שם. זה לא משהו מרוחק שקרה בפיליפינים. זה אירוע קהילתי, קרוב, מוכר, שלנו. זה אירוע של תפילה וששון שהפך להיות מלכודת מוות. וזה יכול לערער ולהעלות שאלות לא פשוטות גם ברמה האמונית, מעבר לחוויית חוסר הביטחון במה שהיינו רוצים כל כך לדעת שהוא קיים, איתן. ניתן לסמוך עליו.

"האירוע הזה מעלה שאלות כמו: עד כמה ניתן לשוב ולסמוך על העולם שאכזב? האם נוכל להמשיך להרגיש נוח בו? האם נחשוב עכשיו כל הזמן מה חלילה עומד ליפול עלינו?

"צריך לזכור שהאירוע הזה הגיע בזמן שהנפש שלנו עדיין מתאוששת משנת קורונה מאתגרת שערערה בנו יסודות פשוטים ורגילים של עולם ושגרה. שנה שבה גילינו שאין לנו על מי לסמוך: לא על ראש ממשלה, לא על מערכות הבריאות והחינוך או אנשים חשובים ונכבדים אחרים, אלא על אבינו בשמים. הקורונה טלטלה בחלק גדול מאיתנו משהו מהתמימות של 'עולם בטוח' והותירה אותנו בחוויית חוסר אונים. ואז, רגע קט אחרי שנמצא ה'חיסון' והחזרה לשגרה תוך אמונה שבסוף בסוף ניצחנו את מלאך המוות, מגיע האסון הזה…"

זה הרקע. כך הנפש שלנו הגיעה. ומה קרה לה, אפילו ברמה הביולוגית-כימית?

אבי שטיינהערץ, DSW עו"ס קליני ופסיכולוג חינוכי, מנהל קליני של יחידת 'חוסן' ומטפל CBT ו,EMDR- מסביר:

"ראשית כל, נתון שחשוב לזכור: התגובות שלנו הן תגובות נורמליות לאירוע לא נורמלי שהתרחש. כשאנשים חווים עכשיו דכדוך, חרדה, בלבול וחוסר ריכוז, הם עלולים לחשוב שזה אומר עליהם משהו רע: אולי חסר להם חוסן, אולי הם לא מספיק מאמינים או מספיק חזקים. ולכן חשוב כל כך להבין את הפיזיולוגיה של המוח בתגובה לאירוע טראומטי – מה קורה בגוף ובמוח שלנו בעקבות אירוע כמו שקרה לנו במירון:

"האמיגדלה היא חלק מהמוח שנמצא בצד ימין. מעין שקד שתפקידו להיות 'מערכת האזעקה' של המוח. האמיגדלה שולטת על המערכת הסימפתטית -מערכת ההישרדות, כדי להציל אותנו מאיום. וכשהאמיגדלה שולחת אותות אזעקה, כל המערכת נכנסת לפעולה, נדלקת במהירות, שולחת אדרנלין שגורם ללב לדפוק מהר יותר כדי להזרים דם וחמצן לגופנו כדי שנוכל להילחם או לברוח, משתיקה את כל התפקודים הלא חיוניים בגוף, כאלו שאין אליהם זמן עכשיו.

"לכן מערכת העיכול מושבתת, יש פרפרים בבטן, בחילות ואפילו הקאות, כדי להתרוקן ולהיות נקיים לפעולה. כל אלו הם תגובה חכמה של הגוף לאיום.

עם התגובה החכמה הזו ניתן בשעת סכנה להילחם או לברוח.

"הבעיה היא, שכאשר האמיגדלה שולטת, אין מערכת זמן של עבר / הווה / עתיד. מבחינתה, הכל קורה עכשיו. @#עכשיו@#. האדם מרגיש שהוא במצב חירום, הוא בסכנה, חייו תלויים, וכל שיש ביכולתו לעשות הוא להפעיל מערכת של הישרדות כמו רפלקסים שמגיעים בתגובה לאירוע. האדם במצב הזה לא יכול להיות פנוי לבחור מה לעשות, הוא כמו מנוע רץ להציל.

למערכת הזו ישנם חמישה מאפיינים קשים:

-תחושת בדידות. אני לבד בלי מערכת תמיכה.

-ניתוק – אני מרגיש מנותק מעצמי, מכלים שיכולים לעזור לי, מהסביבה.

-הצפת יתר רגשית – פלאשבקים, מראות שעולים, קולות שחוזרים והרבה ריחות… כאילו הריחות מהאירוע הקשה כל הזמן צפים.

-חוסר אונים – אני מרגיש מול אתגר גדול ממני, שאין לי כלים להתמודד איתו. אני קרבן של המצב. לא רציתי בו והוא מתרחש בניגוד לרצוני.

-בלבול – המקום, הזמן, ההתרחשות, הכל מתערבב לעיסה אחת.

"כשכל זה מתרחש, זהו אירוע טראומטי. וזה מה שקרה לנו השנה בהילולת רבי שמעון במירון. הכל קרה, בלי שום הכנה, בלי שום הבנה, שליטה או אחזקה כלשהי.

"אנשים היו תקועים במצב שלא יכלו לשלוט בו, לא יכלו לבחור. ולא רק אלו שעמדו באותו מעבר מוות, גם המעגלים הרחוקים יותר: האנשים שהגיעו לעזור, ידעו איך לעזור אך עמדו תקועים בלי יכולת להתמודד עם האתגר, אנשי ההצלה שרצו ליישם את מה שלמדו – אבל נתקלו בבלגן נוראי, הורים שהתקשרו לילדיהם אך הקווים קרסו, אנשים אחרים שרצו לעזור למשפחות אבל שבת התקרבה, לא ידעו על מי להתפלל, את מי לחפש, מה התרחש, מה אפשר לעשות כעת. האין אונים שלט על רבים מאיתנו".

מה נוצר?

תגובת דחק חריפה.

לאירוע כזה יש השלכות. מדהים לגלות כמה ידעו חכמי התורה להכיר בהן, תגובות של 72 שעות ראשונות, תגובות של 30 יום ראשונים.

אבי שטיינהערץ מפרט:

"במצבים כאלו רבים נכנסים לתגובת דחק חריפה (ASR). זהו חלון אירוע של 72 שעות ראשונות שהכל בהן מעורער. נורמלי שהאדם שהיה באירוע טראומתי ייכנס לפלאשבקים, ותמונות, ריחות וקולות מהאירוע הקשה יציפו אותו. הוא יכול להרגיש תחושות פזיות קשות של מחנק, רעד, בחילה וחוויה קשה שהוא לא מצליח לשלוט במצב.

"חשוב מאוד בזמן הזה לקרקע את האדם בהווה. להעביר אותו משליטת האמיגדלה לשליטת מוח שמאל. אם אמרנו שהאמיגדלה מערבבת בין הזמנים, מוח שמאל צריך להחזיר את המצב להווה, לכאן ולעכשיו, מה קורה פה:  מי נמצא כאן לידי, מה צריך לעשות עכשיו, איזה ריח יש בחדר הזה ומה התחושה עכשיו ברגליים שמונחות על הרצפה הקרירה.

"השליטה על ההווה, מחזירה את האמיגדלה לצפירת ארגעה ומאפשרת חזרה איטית לחיים שאינם הישרדותיים.

"מהיום השלישי לאירוע ועד יום השלושים יש חלון ל-ASD: הפרעת דחק חריפה, אותם סימפטומים של ניתוק, עוררות יתר או הימנעות מופיעים בחוזקה. ועדיין, המצב נחשב לנורמלי.

"ורק לאחר שלושים יום, אם לא עוברות התגובות הטראומטיות, ניתן לכנות את המתרחש 'פוסט טראומה'.

"לאחר אירוע טראומטי, ישנן שלוש קטגוריות עיקריות של מחשבות: מחשבות על שליטה, מחשבות על ביטחון ומחשבות על אשמה.

"עם מחשבות איך נייצר שליטה או ביטחון אנחנו יכולים להתמודד, וזה גם עוזר לנו, כדי למנוע הישנות של המקרה, חלילה, וכדי לשלוט בתגובות שלנו. הן מחשבות על ההווה ועל העתיד, והן מקדמות אותנו.

"אבל האשמה עצמית, למה עשיתי כך ולמה לא התנהגתי כך – אלו מחשבות שתוקעות אותנו בעבר הטראומטי. על העבר אין לנו שליטה. אי אפשר לשנות אותו עוד. הזמן היחיד בחיינו הוא השנייה הזו, שבה אנחנו יכולים לבחור מי אנחנו רוצים להיות ואיך אנחנו רוצים לחיות. היא הנקודה שמאפשרת בחירה".

מה עושים?

-מוצאים את יכולת הבחירה, בהווה ובעתיד

-רכים וזורמים עם עצמנו

-מזהים קוגניציות – מחשבות אוטומטיות

-מאפשרים שיח עדין

-לא ממהרים לכבות את אש הכאב

-מכילים את כל התגובות, הן נורמליות

-מאמינים ביכולת הנפש להחלים

-אם הן לא חולפות – פונים לטיפול

טראומה לוקחת מאדם את האונים שלו, את כוחותיו, את יכולת הבחירה שלו. אחריה, בעדינות, כדאי להשיב לאדם את הכוח הזה.

אבי שטיינהערץ מסביר:

"זו נקודה קריטית לאחר אירוע רב נפגעים שכזה: בתהילים נאמר: 'ותחסרהו מעט מאלוקים'. כוח הבחירה הוא צלם האנוש שלנו. הוא קרבת האלוקים שלנו. הקושי העצום של האדם בטראומה, זה שהוא איבד את האישיות שלו, משום שהוא איבד את האנושיות, את יכולת הבחירה.

"כשחלף האירוע הטראומתי, כדאי לעזור לאדם להחזיר לעצמו את הכוחות שהוא הרגיש שהוא נושל מהם. העצמה היא להחזיר לאדם את עצמו.

"החלק הראשון בלהחזיר לאדם את עצמו זה לקבל את עצמו, להיות רך. מקבל. לא שופט ולא מיטלטל באשמה. להבין שעבר אירוע קשה ונורא, שהותיר אותו מרוסק, כאוב ומבולבל, ומגיעה לו עכשיו תקופת החלמה והתאוששות כדי לחזור לעצמו.

"ואת זה צריך לעשות בלי להילחם. כשאדם נלחם נגד המחשבות, נגד הפלאשבקים, הוא מגביר אותם. המטרה היא לתת למחשבות לזרום, וכשהפלאשבקים מגיעים – לזרום, בנחת, לכיוון של מחשבה טובה יותר, בלי לנסות 'להשמיד' את המחשבה הקשה.

"שלושים הימים הראשונים הם ימים לא קלים. ימים שבהם האדם מנסה לאסוף את עצמו לאחר האירוע הטראומטי. אין מקום לשפוט את האדם ואת תגובותיו. חשוב להבין ולדעת שיש דרך לעזור לאחר אירוע כזה, יש כלים יעילים ופשוטים כמו EMDR שזו שיטת טיפול קצרת מועד ויכולה לסייע במקרה של טראומה ממוקדת בתוך שעות ספורות. חשוב לקבל עזרה, להתפנק, ולתת לזמן לעשות את שלו ולתרום את חלקו בהחלמה.

"מעניין להקשיב לקוגניציות – למחשבות שעולות בראש. מה אני אומר לעצמי בשעה של קושי? מה המחשבה שמובילה לרגש ולתחושה בגוף? כדאי להקשיב למחשבה ולאתגר אותה: אם נניח אני אומר לעצמי שאני לא שווה, אולי כדאי לאתגר את זה ולבדוק, האם אני באמת לא שווה לאחר שלא הצלחתי לסייע? אולי עשיתי הכל כשהצלחתי להציל את עצמי למרות הקושי?"

אריאל שטיין מרחיב על השיח ועל רכיב הזמן, החשוב כל כך:

"בנוגע להתייחסות ושיח סביב האסון, לפעמים אנשים חושבים שאם לא מדברים על הקושי, אז גם לא מרגישים אותו. הוא פשוט חולף ואיננו. אבל האמת היא שבכאב נפשי בכלל ובטראומות בפרט, ככל שמתמודדים לבד ואין חוויה של הדהוד לקול הכאוב, יש קושי גדול וחוויית בדידות שמעצימה את הקושי בעקבות האסון.

"כשנהיה בעמדה קשובה ולא שיפוטית אך גם לא 'היסטרית', נאפשר לכאב לעלות ולחוש מובן ולגיטימי. כך שבסוף התחושה תהיה שאף על פי שהעולם אולי לא תמיד בטוח ומוגן, תמיד יהיה שם מי שיוכל להבין או לפחות לנסות להבין ולהכיל את גודל הכאב. וזו נחמה גדולה.

"חשוב לתת זמן לכאב. לא לרוץ לנגב את הדמעות, לא לכבות את הכאב. יש אש של צער ואבל שאמורה עדיין לבעור. חשוב לתת לנפש שהות לרפא את עצמה, ורק אם משהו לא נרגע ולא חוזר לעצמו – שווה להתייעץ.

"בימים הראשונים התגובות יכולות להיות די קיצוניות ובוודאי שונות מאדם לאדם. יש שידברו ויספרו על החוויות הקשות בלי סוף, יש שיבכו, יש שלא יירדמו בלילה או יחוו תחושות גופניות לא מוכרות. אלו תגובות נורמליות לאירוע לא נורמלי. וחשוב גם להעביר להם את המסר המתקף הזה.

"יש גם שישתקו ואף יחוו את הניסיון לדובב אותם כחודרני מדי, כמו ששמעתי השבוע מצעיר שאמר 'מי שלא היה שם בכל מקרה לא יבין אז למה לי לדבר…' לפעמים נראה מולנו אדם שעבר טראומה ונראה כאילו החוויה הקשה 'עברה לידו'. אבל ייתכן מאוד שזהו מנגנון הגנה שנועד לשמור עליו מפני הצפה רגשית ויש לכבד את זה.

"הדבר היחיד שנוכל לתת לו הוא את חוויית האמון בנו, שאם וכאשר ירצה, יוכל לדבר ואנו נהיה שם בשבילו, נקשיב ולא נשפוט… לעיתים זוהי הליכה בשביל צר: מצד אחד לאפשר לשוחח, ומצד שני לא להלחיץ, לא לדחוק, לא להכריח בצורה לא מתואמת.

"חשוב לזכור שכמו בגוף כך בנפש, הקב"ה נטע יכולות החלמה טבעית גם ממצבים קשים מאוד. גם לאחר פציעה, אט אט הגוף מרפא את עצמו. הדם נקרש, נוצרת צלקת, כלי דם מתאחים, ברבות הזמן הפצע עובר. הגוף יודע לרפא את עצמו, וגם הנפש יודעת לרפא את עצמה. הרוב הגדול של מי שנחשפו לאסון, אפילו אלו מהמעגל הראשון, יחזור לחיים מתוך איחוי וריפוי, וכמו שאמר מרן הסטייפלער זצ"ל לצדיק רבי אריה לוין זצ"ל: אנחנו בוודאי לא מבקשים ייסורים, אבל לאחר שהגיעו יש בהם ערך רב לאדם.

"לפעמים הורים ממהרים לחפש סימפטומים אצל הילדים שלהם, חרדים להם מדי. חשוב להאמין ביכולת הצמיחה לאחר האסון. להיות שם בשבילם זה גם להאמין שיצליחו להתגבר ולגשר על פני הפער הזה שחוו ברצף החיים.

"כשהאסון מתרחק ולאחר שבועות ילדים עדיין 'תקועים' בחרדה או ברגרסיה – נסיגה לשלב התפתחותי קדום יותר (אז מתווספות לעיתים גם בושה ואשמה: עכשיו אני מרטיב, אני קטן ותינוק. או ילד שמתקשה להתרכז, וסופג גערות ומצוקה מתווספת: לא מספיק שאבא נפצע עכשיו אתה גם לא לומד?) או בגילים מבוגרים יותר גם סימפטומים אחרים יכולים לצוץ, פחד חברתי, חוסר רצון להיות במקומות סגורים או המוניים, דכדוך שלא דועך בשבועות הקרובים לאירוע, חשוב להמשיך להיות קשובים, ובמידת הצורך – לפנות לטיפול מקצועי.

"גם מבוגרים יכולים לבטא במעשים את הרגשות: היא תפסיק לבשל, הוא לא יצליח לישון. ככל שנוכל לדבר על הרגשות, לבטא אותם במילים, הם פחות יצטרכו לבוא לידי ביטוי במעשים.

"אני חושב שכדי להיות 'אם ואב טובים דיים' עלינו להאמין כי העולם שלנו טוב דיו, ולצד השבר העצום יש גם תקומה, תקווה, חסד וברכה, ויש אנשי מקצוע וידע שהצטבר במיוחד בארצנו למודת הייסורים, וניתן לעזור גם במצבים שבהם הטראומה כביכול התקבעה".

בשבתם עם חברים

חציו החד של האסון פגע בבחורי ישראל.

אלו היו במצטופפים, אלו היו בתופת, ורבים מהם – חברים של אלו שהיו שם. המורכבות הרבה יותר היא, שבחורים לא מורגלים בשיח רגשי, בשחרור דמעות או בתהליכים של עיבוד נפשי. וכשזה פוגש את הטראומה, ההליכה צריכה להיות רגישה יותר ומתואמת יותר.

שלוה פלאי, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית, מבהירה:

"ראשית, חשוב לזכור: לא כל מי שנכח באירוע טראומתי יפתח הפרעה פוסט טראומתית. אפשר לתת רגע נשימה ולשים לב. ניתן לומר באופן כללי, שככל שהאישיות יציבה ושלמה יותר וגם תנאי החיים טובים, ההחלמה וההתאוששות  מהטראומה תהיה מהירה יותר.

"לגוף יש מנגנון פנימי להתארגנות המחודשת ולמה שאנחנו מכנים 'החלמה ספונטנית'. בהחלמה הספונטנית הזו נראה את  הצורך לדבר על מה שקרה, יהיו מחשבות ותמונות שחוזרות וצפות כמו פלאשבקים, והם, בעצם, סוג של מנגנון פנימי המשמש ככל הנראה ליצירת תיקון פנימי, תהליך של עיכול, שיהפוך את הזיכרון לזיכרון קשה וכואב אמנם, אבל כזה שהיה וחלף, ברוך השם.

"לצד זה, חשוב לשים לב לצעירים שהיו קרובים לאסון ונמנעים מלשתף. אולי השפה הרגשית בסביבתם פחות מקובלת, אולי הם עדיין לא מספיק מתקשרים אותה. ייתכן שהם חוששים להיראות חלשים ונזקקים, ויש כאלה שבתנאי החיים שגדלו בתוספת לטבעם המולד, התרגלו להתמודד לבד עם תחושות וחוויות רגשיות.

"צעירים בגיל ההתבגרות עסוקים בשלב זה, כשלב התפתחותי, בשאלות של עצמאות מול תלות, פגיעוּת וחוסר פגיעוּת. הם עלולים לפרש את החוויה ולהגיב אליה בהתאם לכך. 'אני בסדר, הכל בסדר, אני לא עשוי מסוכר'.

"מאחר שקשה לנבא מי יפתח הפרעה פוסט טראומתית ומי לא, חשוב לעזור להם, לעודד לשתף את מה שראו וחוו.

"שוב, נקודה חשובה: אין פה המלצה לכפות עליהם שיחה, להכריח אותם לדבר או להפחיד אותם שאוי ואבוי מה יקרה אם הם לא ידברו. כן חשוב להתעניין, לגלות  אכפתיות, אמפתיה והבנה למה שעברו ולייצר שיחה טבעית, וזאת לאחר שהציעו להם מנוחה ורגיעה בסביבה בטוחה.

"כדאי לשים לב: המטרה של השיחה היא ונטילציה – אוורור של הרגשות, ולא חשיפה חוזרת למראות הקשים. אנחנו לא נבקש מהם לתאר או להתמקד בפרטים, אלא ניתן להם לשוחח על מה שהם מעלים, כדי לאפשר הפגת מצוקה ולמנוע שקיעה של רגשות קשים וחוויות לא מעובדות.

"לצד השיחה, ניתן מקום פשוט לנרמול של הקושי: 'זה באמת לא פשוט, יכול להיות שאתה לא מצליח להתרכז, זה בסדר שעדיין עולות לך תמונות ושאתה מפחד כעת. זו תגובה נורמלית, המצב הזה היה לא נורמלי.

"לפעמים, שלב ההתבגרות מאופיין בהגנות אומניפוטנטיות: פנטזיה שבה הנער מרגיש שהוא שולט על העולם, ומוגן מכל מצוקה שהיא.

"המנגנון הזה מתפתח בגיל ינקות. תינוק מרגיש שכשהשמש זורחת – הוא ש'הדליק' אותה, והוא שגם יצר את הבקבוק וההזנה. בהדרגה, הוא מבין שהטוב הזה מועבר לו מההורה, וההורה הוא יצור נפרד. לפעמים הוא ייתן לו מייד בקבוק חמים ולפעמים – לא, ואז התינוק יצטרך לחכות. המנגנון הזה מבשיל, והילד מתחיל להבין, בתהליך כאוב, שאין לו שליטה על כל מה שמתרחש בעולם. היכולות שלו ושל העולם מוגבלות. אבל עדיין חשוב שיישארו תחושות אומניפוטנטיות – תחושות של מסוגלות, של יצירה, ולא רק של כניעה למצב.

"בזמן של מצוקה חריפה, עולות לפעמים ההגנות האומניפוטנטיות הללו, נוסף על מנגנון ההדחקה, שמונע מאיתנו להיות במגע עם חוויות וזיכרונות מאיימים והופך אותם ללא נגישים למודעות. מנגנון הגנה שיש לו תפקיד חיוני ויעיל, כי אנחנו מתקשים להיות מודעים בכל רגע לכל הרגשות והתחושות שלנו וההדחקה מונעת הצפה.

"ההדחקה הופכת לבעייתית, כאשר היא בעודפות וגובה אנרגיה נפשית רבה לזיכרונות קשים שלא נעלמים, והם עלולים למצוא את דרכם החוצה ממעמקי הנפש בצורה של סימפטומים, החל בחרדה ובדיכאון ועד לקשיים תפקודיים אחרים בקשרים בין-אישיים ובתעסוקה.

"כך שכל הגנה, חשוב שתישאר. הגנה כשמה כן היא, היא מגינה, ואסור לנו ליטול אותה מהאדם בכוח. מנגד, חשוב לאפשר מצע להתנהלות שמרככת את ההגנות:

"כשאנחנו מתבוננים בטווח תגובות האופייניות בקרב צעירים שהיו עדים לאירוע טראומתי ונמנעים ממגע רגשי עם חוויית האירוע אם בדרך של ביטול אימת האירוע או הדחקתו כאילו 'כלום לא קרה', ייתכן שהם מאותתים לנו שיש להם קושי להיות במגע עם רגש כואב וקשה. לעיתים הרגשות והמחשבות הכואבים כל כך אינטנסיביים, שהמוח פשוט 'מכבה' את כל הרגשות ואיתם גם זיכרונות של חלקים מהאירוע".

מה התפקיד שלנו?

"חשוב לא להשאיר אותם לבד, ולהיות איתם פיזית ומחשבתית בעדינות ובאופן מותאם. ליצר סביבה מרגיעה ובטוחה בשבועיים הראשונים ולתת לתהליכים הטבעיים ולמערכות הנפשיות לעשות את שלה.

"לאט לאט, בעדינות, ללא כפייה, ללא לחץ, פשוט – להיות שם ולאפשר להם להיות יכולים גם להישען עלינו".