שתי דרכים למסורת

מהי הדרך הנכונה: לעשות את המצוות ולדקדק בפרטים? או שמא להתעמק בטעמים ולחוש את הרגשות? שתי דרכים

שח לי יהודי בר אוריין: יש באמתחתי ראיה ברורה שהתורה דורשת מכל יהודי לפתח את היכולת לסבול מורכבות. הרי ברור לכל אדם שגם ביום כמו תשעה באב או שאר התעניות, מוטל על כל יהודי להתפלל שלוש תפילות. תפילות אלו כמובן אמורות להיאמר בכוונה הראויה, בכוונת הלב ובפירוש המילות כפי שההלכה דורשת.
נמצא אם כן שכאשר יהודי עומד בתשעה באב ואומר בתפילת שמונה עשרה "נודה לך ונספר תהילתך על חיינו המסורים בידיך, ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל ניסיך שבכל יום עימנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהריים" – הוא אמור לומר זאת בכוונת הלב הראויה, וממש להרגיש את הטוב שמרעיף עליו הקב"ה בכל יום ויום.
אז אולי תסביר לי, המשיך אותו יהודי, איך אפשר לסיים את ההודאה הגדולה הזו ומייד לאחר מכן להתיישב על הרצפה ולמרר בבכי ולומר קינות?!
מכאן ראיה שהתורה מצפה מאיתנו להכיל מורכבויות. יש לנו אפשרות לפנות מקום בלב לשני סוגי הרגשות, גם אם למראית עין הם נראים סותרים.
הפעם אני מבקש לנצל את התובנה הזו כדי לפתוח את הלב והמוח לקלוט מבט ייחודי וקצת מורכב, שמצאתי לו מקור בדברי שני ענקי תורה ורוח, כל אחד מרקע רוחני שונה.
בואו נדבר על המושג "מסורת". נשים על השולחן שתי גישות הפוכות בשאלה: כיצד נכון לשמור את מסורת התורה והמצוות?
גישה אחת, עתיקה, גורסת שעלינו לשמור את המצוות המעשיות כפי שקיבלנו מאבותינו. המטרה העליונה היא להקפיד על המצוות והדינים בלי להתחכם. לפי הגישה הזו כל העניין של רגשות והעיסוק בטעמי המצוות הוא רק משני. העיקר החשוב ביותר הוא לשמור על המסורת עצמה. לקיים.
גישה אחרת טוענת ההפך: אין טעם לקיום רובוטי של המצוות בלי להעמיק ולהרגיש את הטעמים והמטרות. בורא עולם לא רוצה שסתם נשמור מערכות חוקים. הוא רוצה שנתחבר אליהן בכל העומק.
לכאורה גישות הפוכות וסותרות. האם יש דרך ביניים שמשלבת ביניהן?
אדגיש, למי שהדברים צורמים לאוזניו, שאני נתמך בדברים שמצאתי כתובים בספר שיצא לאור על ידי 'הוועד להוצאת כתבי הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל' בעל ה'שרידי אש'. בראש הוועד עמדו גדולי ישראל, הגאונים רבי יצחק שיינר ראש ישיבת קמניץ; המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל; ורבי יששכר מאיר זצ"ל ראש ישיבת הנגב.
יש שם מאמר שמנסה להשוות בין פעולותיהם של ראש תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר ושל אבי היהדות החרדית בגרמניה – רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל. שני הצדיקים הללו, אומר ה'שרידי אש', הבינו שחייבים להכניס 'התחדשות' בכל הגישה שלנו לקיום התורה והמצוות, כדי להתמודד עם רוחות זרות שאיימו על שלמות המחנה בליטא ובגרמניה, באותן שנים.
"ואף רבי שמשון רפאל הירש כרבי ישראל סלנטר, טען שאין ידיעת החוקים והדינים מספיקה לשכלול האישיות היהודית אלא יש צורך להעמיק עיון בהם, לברר את הלך המחשבה שבתורה ובמצוות ולקלוט מן העמקות הנפשית שבהן. בייחוד שומה על היהודי הדתי להפוך את החומר העשיר שקנה לו מאוצרות התורה להשכלה יוצרת ומשפעת, לכלי יוצר חיזוק הרוח והלב" ('לפרקים', מאמר 'תורת חיים').
בקטע הבא מצטט ה'שרידי אש' דברים חריפים מפי כתבו של הרש"ר הירש, שלולא נכתבו קשה היה להתבטא כך:
"דרישה זו המליטה מהרב הירש דברים חריפים נגד האנשים ההמוניים של הדור הישן, שהפכו את דתנו למין קמיע וסגולה מפני המזיקים, וכל מיני עינא בישא ורוחות רעות, או שראו בקיום המצוות מעין קופת חיסכון לאצור בה פרוטות של מעשים טובים על מנת לקבל שכרם בקרן ובריבית בעולם הבא… היהדות, טוען וחוזר וטוען הרב הירש, היא השכלה גבוהה מעל גבוהה, היא המטפחת ומפתחת את כישרונותיו וסגולותיו הטבעיים של האדם היהודי ברוח א-לקים ותורתו הקדושה".
הבטחנו שתפיסת העולם שנציג תהיה מורכבת. הנה קטע אחר שמצטט ה'שרידי אש', מתוך הקדמת הרש"ר הירש לספרו 'חורב':
"יהודי השומר את המצוות אך ורק מפני שמצאו חן בעיניו, אינו יהודי דתי. שהרי מעשהו איננו נובע מתוך קבלת עול מלכות שמיים אלא בא לשם סיפוק הנאתו ונטיות ליבו. מעשה דתי פירושו ציות לציווי ה'. אפילו יהודי שאינו פילוסוף ואינו מסוגל להרגיש טעמי המצוות לעומקן, זוכה לרמה מוסרית ודתית ונהנה הנאה רוחנית בדבקותו בה'".
שתי גישות שנראות הפוכות, יוצאות מפי גדול אחד. המסקנה הנראית לכאורה, היא זו: הסיבה שאנו נדרשים לקיים את המצוות היא משום קבלת עול מלכות שמיים ולא משום שאנו מבינים ומרגישים הנאה רוחנית בעת קיומן. אבל מי שחושב שבזה מסתיים העניין, חוטא לעומק הרוחני שיש בתורה ובמצוות.
מעניין שמצאנו יסוד דומה מענק רוח אחר, בעל רקע שונה לגמרי. מי שחתום עליו הוא הגאון רבי גדליה שארר זצ"ל שנולד למשפחה של חסידי גור בפולין ונסע ללמוד בישיבה הליטאית בקלצק בהנהגתו של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל. לימים התמנה רבי גדליה לראשות ישיבת 'תורה ודעת' בניו יורק, ודברי תורתו פורסמו בסדרת הספרים 'אור גדליהו'. הנה קטע מדבריו לחג השבועות:
"עניין אמירתם 'נעשה ונשמע' מורה על סדר העבודה החדשה שהתחיל מקבלת התורה… כי עד קבלת התורה היה עשיית המצוות בעיקרם ברוחניות, ומעשה המצווה היה רק כזיכרון להשורש. ומקבלת התורה ואילך העיקר הוא מעשה המצווה ועל ידה יכולים להגיע אל הרוחניות של המצווה. ועל זה מורה 'נעשה ונשמע' שנעשה מורה על העשייה שהוא בגוף, ועל ידה הוא יכול להגיע אל הנשמע – לשמוע העומק והפנימיות שיש בהמצווה".
רוצה לומר: מאז קבלת התורה, אין אפשרות אחרת. חייבים ל'עשות' את המצוות בפועל, והעשייה היא זאת שתוביל אותנו ל'נשמע' – להבנה פנימית של עומק המצוות.