מהו הרעיון הרוחני שעומד מאחורי גינוני המלוכה של חצר הקודש רוז'ין? האם אגדת מגפי הזהב נכונה? מתי עצרו גויי קישינב כדי להביט אחרי רבי חסידי? | עורכי 'קולמוס' זכו להיכנס אל חדרו של זקן אדמו"רי רוז'ין בדורנו, כ"ק מרן האדמו"ר מקופיטשניץ שליט"א | וגם, שיחה מרתקת עם בנו המשפיע הרה"צ ר' נפתלי הירץ פלינטנשטיין, ראש מכון שפתי צדיקים, שבה נחשפו מסמכים חדשים מהארכיון הרוסי שמתעדים את המלחמה שניהל הצאר ניקולאי נגד קדוש ישראל מרוז'ין | מאתיים שנות מלכות
בקודש פנימה
זו הייתה תופעה חסרת תקדים.
לפני יותר ממאתיים שנה, בעיירה אוקראינית קטנטנה ולא מוכרת, קם נער צעיר מופלא, נינו של אחד מראשי החסידות, וייסד דרך חדשה בעבודת השם. דרך המלכות.
בעולם ששרץ מלכים רוצחים ופריצים מושחתים החליט הרבי הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זי"ע להקים ממלכה אמיתית. כזו שאומנם היו בה כרכרות רתומות לסוסים, לבשו בה בגדי מלכות ואפילו היו בה ארמונות פאר, אבל הייתה זו מלוכה אצילית פנימית. המלכים הרוז'ינאים – לפני הכול – מלכו על עצמם, על כל תנועה קלה שלהם, ורק לאחר מכן מלכו על כל העולם שמסביב.
וכמו שאפשר לשער, החידוש המלוכני הזה, לא עבר בשתיקה. בעולם ובמרחב שנשלט על ידי צארים אכזריים וקנאיים, אין מקום למלך נוסף שרוצה להשתמש בכתר. בשלב מסוים הושלך הרבי 'מלך ישראל' כפי שכינו אותו חסידיו, אל תא הכלא. עונש מוות נגזר עליו, אך בחסדי שמיים – ובמבצע בריחה מותח ומטלטל – הצליח הרבי לברוח מציפורניו.
המלוכה הרוז'ינאית התבססה והצמיחה דורות של נסיכים ומלכים. עשרות קדושי עליון שהקימו מרכזי מלוכה חדשניים, בסדיגורה, בצ'ורטקוב, בבויאן, בהוסיאטין, בבוהוש ובקופישטניץ ובעוד ענפים ושושלות מרתקות.
למרות שלכל שושלת הייתה משנה ושיטה משלה, כל הצאצאים כולם, לאורך כל הדורות, שמרו על דרך המלכות. היו לזה לא מעט ביטויים חיצוניים, כמו סגנון הלבוש: שטריימל עם כיפה מלכותית בולטת; עניבה צבעונית על צוואר; גביעי כסף פרחוניים; הליכה זקופה וטמירה ועוד ועוד. אך בעיקר היו אלו גינוני מלכות פנימיים. שתיקה מעודנת, תנועות יד חושבות, ואפילו נעימת דיבור קסומה ושקטה.
בפתיחתו של מוסף 'קולמוס', שכל כולו מוקדש לבירור יחסם של גדולי ישראל למלכות ולמלוכה, ברור היה כי התחנה הראשונה והנכבדה, צריכה להיות בבירור סודותיה של אותה חסידות מלכותית.
בימינו, הענף הרוז'ינאי שמשמר את כל רזיה של רוז'ין לפרטי פרטים, זו חסידות קופישטניץ המעטירה. כשרק זוכים לעמוד על מפתן בית המדרש קופישטניץ בירושלים – התחושה היא של חזרה בזמן. אל אחד מארמונות רוז'ין בעיר וינה או תל-אביב. ההדר המלכותי נסוך על הכול. הדר שסימן ההיכר הראשוני שלו הוא מידה עצומה של אהבת ישראל יוקדת.
הרבי, כ"ק מרן האדמו"ר מקופישטניץ שליט"א, הוא כיום זקן אדמו"רי בית רוז'ין החיים בדורנו. דיוקן פניו מזכיר באופן מעורר השתאות את דיוקנם של הצדיקים מהוסיאטין וקופישטניץ זי"ע, אך יותר מכול נודע הרבי בכל קצווי תבל בידענות המופלאה שלו בכל חלקי התורה ובעיקר בהנהגות בית רוז'ין וגלילותיה. מכל רחבי תבל באים להקשיב למסורות, לניגונים ולזיכרונות ואפילו לתנועות שאוצר הרבי בזיכרונו הכביר.
מאז שנות ילדותו המוקדמות הסתובב הרבי כ'נסיך' בשני 'ארמונות' חסידיים שונים. במשך כל שנות נערותו הוא נשלח לגדול אצל דודו המפורסם, מרן ה'אביר יעקב' מסדיגורה זי"ע וזכה לראות ולחוות לפני ולפנים, כמו כן זכה לקבל רבות מסבו הקדוש כ"ק האדמו"ר רבי אברהם יהושע העשיל מקופישטניץ זי"ע, שחיבבו ושמר עליו כבבת עיניו. מכל אלו הרכיב הרבי משנת חסידות מרהיבה.
"מלכות", אומר לנו הרבי בנועם שיח מיוחד, "היא עניין נשגב וגבוה. אבותינו הקדושים עבדו את השי"ת בדרך המיוחדת הזו. אבל זו דרך שלא מתאימה לכל אחד. לאנשים רגילים יש עבודה אחרת לגמרי. התפקיד שלנו הוא להמליך את הקב"ה על כל מעשינו.
"זה הסעיף הראשון בשולחן ערוך: יהודי צריך כל הזמן לראות 'שיוויתי השם לנגדי תמיד' ועל כך כותב הרמ"א, שהאדם צריך לזכור שהוא כל הזמן נמצא לפני מלך:
"כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כשהוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב״ה אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו… מייד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך".
"מי שרוצה לעבוד את השם בדרך מלוכה", נאמר לנו, "צריך לפני הכול לחיות בתחושה עמוקה שהוא לפני 'המלך'".
סוליות של זהב
מי שמרחיב בפנינו את היריעה ומכניס אותנו אל תוך סודותיה של המלכות הרוז'ינאית הוא בנו של הרבי, הרה"צ רבי נפתלי הירץ פלינטנשטיין, שנודע כמשפיע רוחני שבקי להפליא בתורת החסידות. רבי נפתלי הוא המשמר של תורות זקנו הקדוש מרוז'ין זי"ע, והוא זכה להוציא לאור את יצירת המופת 'עירין קדישין השלם' – אנציקלופדיה מקיפה לכל תורותיו של מייסד השושלת.
לא קלה הייתה הדרך. אחד הדברים המורכבים ברוז'ין הוא העובדה שדברי התורה של הרבי לא נכתבו בצורה מסודרת. במשך דורות רבים היו הפנינים הללו מפוזרות ברשימות ובכתבי יד רבים ששכבו בספריות ובאוספים פרטיים. לרגעים כבר נראה היה שאין דרך לכנס את כל זה לפונדק אחד, עד שקם הנצר לבית קופישטניץ והדהים את העולם החסידי ביצירה המופלאה שלו.
רבי נפתלי זכה לחתום גם על שורה ארוכה של עוד עשרות חיבורים מתורתם של צדיקי בית סדיגורה, הוסיאטין, רימינוב, קוז'ניץ ועוד ועוד במסגרת אחד המכונים החסידיים הכי מפורסמים בדורנו, מכון 'שפתי צדיקים' שרבי נפתלי עומד בראשו בנשיאות אביו.
מתי התחילה בעצם הדרך המופלאה הזו?
ר' נפתלי מודד מילים. במקום לומר הגדרות משלו הוא מעדיף לדפדף בספר 'עירין קדישין' ולתת לנו להתרשם בעצמנו. הוא מצטט לנו מתוך הספר 'שיח יצחק' של הרבי מהוסיאטין שכותב שדרך המלכות כבר התחילה אצל אביו של הרוז'ינאי, הרה"ק רבי שלום מפרוהביטש זי"ע.
"ואילו הרבי הזקן מטשורטקוב סיפר: לפני פטירתו קרא הסבא מפרוהבישט לבנו הצעיר, הרוז'ינאי, וסיפר לו: פעם הייתה לי עליית נשמה, ועליתי למעלה מהיכל להיכל עד שהגעתי להיכל שישב שם צדיק אחד, ועל השולחן שלפניו היה מונח כתר משובץ באבנים טובות ויקרות. ה'כתר' הזה נברא מתורתו וקדושתו של אותו צדיק, אך לא נתנו לו רשות לשים את הכתר על ראשו'.
"סיים הרבי מפרוהביטש ואמר לבנו: 'אני מספר לך, כי יגיע זמן שתצטרך לדעת זאת'. הצדיק שישב שם למעלה הוא בוודאי מלך המשיח. לא הרשו לו משמיים לחבוש את הכתר על ראשו, כי חטאי הדור מעכבים. הרוז'ינאי עצמו מתוך רצון להביא את המשיח חבש לראשו את הכתר, אך לדאבוננו, לא היה הדור ראוי לכך".
ה'בעיה' של השיחה הזו היא שעל כל שאלה שלנו יש לר' נפתלי עשרות רבות של קטעים ומקורות. אנחנו בקושי מסוגלים לעקוב אחרי כל העושר.
יש סיפור מפורסם, שטוען כי הרבי מרוז'ין הלך במגפיים עשויים מזהב, אך לא היו להם סוליות. האם זה נכון?
ר' נפתלי מחייך ואומר לנו. "הסיפור הזה אינו נכון! מי שהעידה על כך הייתה הרבנית פייגא מדרוהביטש, שעוד זכתה להכיר את זקנה. היא הייתה מסיימת ואומרת על כך: 'סבא היה הולך בזהב מלמעלה ומלמטה'".
הנעלים היו זהב והלב היה מלא ענווה. ר' נפתלי מצטט את מה שאמר הרבי מרוז'ין לבניו: "השם יתברך יודע את האמת, שמיום היוולדי לא נהניתי מהעולם הזה אפילו כחוט השערה; ובטוח אני שגם אתם לא נהניתם מהעולם הזה אפילו כחוט השערה. אדם שלא נהנה מהעולם הזה", סיים הרוז'ינער, "רשאי לקבל קוויטלך".
את התופעה הזו, ממשיך ר' נפתלי לומר, ראינו בחוש אצל אדמו"רי רוז'ין בדור האחרון. לפני המלחמה הם חיו בארמונות פאר, ואז הגיעו מלחמות העולם והם נאלצו לברוח לגור בדירות שכורות בתל אביב. ולא ראו עליהם שום שינוי. הם נשארו מלכים.
בהקשר הזה הוא מצטט את לשונו של הרבי ה'אהלי יעקב' מהוסיאטין שכותב הגדרה מדהימה: "הסבא מרוז'ין לא היה שליט במדינה, אבל היה מלך מצד אישיותו".
ובתוך כל ההנהגה המופלאה הזו, מסיים ר' נפתלי, היה גם עניין שמיימי. "אצלנו במשפחה מקובל שהרוז'ינער סבר כי ההנהגה שלו ברחבות ובפאר מביאה לעולם שפע גדול. הוא רצה לדאוג ליהודי זמנו שיוכלו לעבוד את השם מתוך שפע". יש לו על כך עשרות מקורות, אך אנו בוחרים בציטוט ששמע מפי כ"ק אביו האדמו"ר מקופישטניץ שליט"א שנוהג לספר: כי "באמצע מסע הבריחה של הרוז'ינער מוורסיה לאוסטריה (נרחיב על כך בהמשך), הוא היה צריך לגייס סכום כסף גדול. מקורביו מאוד התפלאו, למה הרבי לא לוקח את הסכום הזה מתוך הכספת שהייתה בביתו. אך הרוז'ינר השיב ואמר: 'אי אפשר להשאיר את כלל ישראל בלי כסף'. או אז למדו כולם שהכסף שהיה אצלו במגירה השפיע השפעות טובות על כלל ישראל, השפעות שאין לנו כלל השגה בהן".
המלך שנולד שני
אבל כפי שכבר פתחנו והזכרנו, היה מישהו שמאוד לא אהב את דרך המלכות הרוז'ינאית. היה זה הצאר ניקולאי הראשון. עכשיו, כשאנו יושבים עם הידען הרוז'ינאי המפורסם, אנו מבקשים לחזור אל אותה סאגה מפורסמת בעיקר בגלל המסמכים החדשים שהוא גילה בהקשר לאותו מאסר ובריחה.
ר' נפתלי נעתר. לטובת אלו שלא כל כך בעניינים, הוא מתחיל בנקודת ההתחלה ומספר: "לכאורה אין לסיפור הזה הסבר. יושב לו רבי יהודי בעיירה קטנטנה, שכמעט לא נראית על המפה של רוסיה הענקית, והשליט הרוסי האכזר ניקולאי מוטרד ממנו. אין שום דרך להסביר את זה חוץ מלהכיר בכך שמדובר במלחמה עיקשת בין מלכות דקדושה למלכות של טומאה. מאבק שנמשך שנים רבות כאשר כל צד מנסה לכופף תחתיו את הצד השני.
"לפעמים היה זה מאבק גלוי שנראה לעיני כול, ולפעמים היה זה מאבק סמוי אפוף מסתורין שנעלם מעיני רואים, ורק מעטים מגדולי הדור ידעו על כך ואף הם שמרו על כך בסוד.
הדבר המפתיע הוא ששני 'המלכים' נולדו כמעט באותו זמן. בהפרש של כמה חודשים. ניקולאי נולד ב־6 ביולי שנת 1796 (חודש ראש חודש תמוז שנת תקנ"ו) והרבי מרוז'ין להבדיל אלפי הבדלות נולד בצום גדליה של שנת תקנ"ז (5 באוקטובר 1796). פעם התאונן הרוז'ינאי ואמר: "לו הייתי מקדים אותו, היה בידי לנצחו. עכשיו אני מוכרח להילחם בו כל הזמן".
המאבק הזה החל עוד לפני שניקולאי עלה לכס השלטון. "מסופר ששבת לפני עלותו לכס השלטון חרג הרבי מרוז'ין ממנהגו להתפלל בחדר מיוחד, מנהג שבו מחזיקים כל צאצאיו לבית רוז'ין, ויצא להתפלל עם הציבור. כאשר הגיע לפסוק 'בפרוח רשעים כמו עשב' התלהב מאוד וקרא בקול גדול: 'להישמדם עדי עד'.
"גם בטיש של אותו ליל שבת דיבר הרוז'ינער על העניין, וגילה טפח באוזני המסתופפים על פעילותו המסתורית לעצור את ניקולאי בדרך לשלטון. זו הייתה חריגה גדולה. בדרך כלל לא דיבר בנסתרות ברבים, הוא נהג לומר דברים שהיו נראים פשוטים ובהם טמן דברים נסתרים. באותה שבת דיבר ארוכות בעניין מאבקו. בין השאר אמר: 'אני נשלחתי על ידי צדיקי הדור להיות שליח הציבור, ואני אומר 'לא'. בשום אופן איני מסכים עם הגזרה הרעה והנוראה שניקולאי הרשע מרושע יהיה המושל בכיפה'.
"בהמשך אותה שבת אף אמר: 'אני נצר ממלכות בית דוד, ומלכות בית דוד אינה מפחדת אפילו מניקולאי'. בשבת בצהריים כאשר ישב שוב עם חסידיו אמר: 'אמש כבר דיברנו על אודות התנגדותי לשלטונו של ניקולאי, למרות שהפמליה של מעלה מסכימה שהרשע יהיה המלך והמושל בכיפה, אבל בית דין של מטה – צדיקי הדור, בשום אופן לא מסכימים לשלטון הרשע הזה ואני בהם'.
"בהמשך זעק הרוז'ינאי ואמר: 'אנחנו דורשים להפיל את שרי האומות', ובקול שקט שלא נשמע לכולם אמר את הפסוק (ישעיה, כב): 'ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר וברוב ימים ייפקדו'. החסידים, שבהם היו גדולי תורה ובעלי הבנה עמוקה, עמדו מופתעים מדבריו הבלתי מובנים של רבם. דבריו נשאר בגדר תעלומה כשלוש עשרה שנה. רק אז הבינו שהוא קיבל על עצמו ללכת למאסר כחלק ממאבקו.
"לקראת סיומה של אותה שבת, כשישב הרוז'ינער בסעודה שלישית, המשיך לדבר דברי נסתרות על המאבק בין ישראל לשרי אומות העולם. הוא סיים ואמר בצער גדול: 'באף אחת מהגלויות לא הושחרו פניה של כנסת ישראל כמו שהושחרו בגלות הזו, גזרה היא מלפניו ואין להשיבה ולבטלה'. החסידים הבינו בחוש שהמשימה נכשלה. ניקולאי יעלה על הכיסא וימלא את רוסיה ברוע ובגזרות, אך הרבי קרא את הפסוק 'וקראו להם גבול רשעה' והכריז: 'העבודה של צדיקי הדור, תהיה להגביל את הרשע הזה'.
ניקולאי אכן עלה, וה'מלך' היהודי התייצב מולו בניסיון להגביל את גזרותיו הרעות ואף לבטלן.
הליטאים מצטרפים למאבק
לא הרבה זמן נותרו דברי הצדיק כ'רוח הקודש'. מייד עם עלות ניקולאי לשלטון הוא התגלה במלוא עריצותו ואכזריותו. לא לחינם הודבק לו הכינוי 'צאר הברזל'. הוא החל להנהיג שלטון דיקטטורי קשה. הוא רדף את המיעוטים ובעיקר את היהודים שהיו בתחומי האימפריה. הוא אף הורה על המרת דת בכפייה של ילדים.
אל מול אותו רוע צרוף התייצב לגיון של צדיקים שניסו לפעול ולהציל באמצעות דורון ותפילה. וכן, גם במלחמה.
לא רק צדיקי החסידות. גם רבה המפורסם של העיר וולוז'ין, הגאון רבי יצחק מוולוז'ין זי"ע, שהיה ידוע במערכת עסקנותו לטובת היהודים, ראה צורך להתקשר באופן חשאי עם הרבי מרוז'ין. הוא עשה זאת בחשאיות. לשם כך שיגר את בן אחותו רבי יצחק זאב הלוי מקובנה (אביו של בעל ה'בית הלוי' מבריסק) לרוז'ין, שיאמר לרבי שגם הגאון מווילנה זי"ע דיבר על מלכות רוסיה המסוכנת ליהודים.
כדי לשמור על חשאיות נסע השליח מקובנה לסובאלק לכיוון ורשה, ומשם חזר דרך עיירות קטנות עד שהגיע לרוז'ין. עם הגיעו לרוז'ין הודיעו מייד לרבי וציווה להכניסו תכף ומייד. כשנכנס אמר לו הרוז'ינאי: "תאמר לדודך שאני יודע את מה שהוא אמר על רוסיה, ואני מסכים עימו. דע לך שסבי רבי אברהם המלאך (בנו של המגיד ממעזריטש) שנא אותם וראה כבר לפני שנים את הסכנה, בדיוק כפי שראה הגאון מווילנה".
כמה שנים מאוחר יותר פרץ בפולין מרד נגד הממשלה הרוסית. הרוסים החליטו לבנות מבצרים גדולים, אחד מהם בעיר העתיקה של בריסק. השלטון הכריז על מבצע פינוי־בינוי. כל תושב שהיה לו בית והוא התפנה ממנו, יקבל על כך פיצויים. היו כמה יהודים ששיחדו את פקידי השמאות וכתוצאה מכך קיבלו כסף רב על כל בית ובית. חלק מהם נעשו עשירים. הצאר גם בנה בית כנסת גדול עם גינה כפיצוי על הפינוי.
הדבר הפריע מאוד לרבי מרוז'ין. הוא ראה בזה ניצחון מסוים של הצאר, בבחינת "חסד לאומים חטאת". באותם ימים הגיע אליו לביקור מחותנו הרה"ק רבי ה'בית אהרן' מקרלין זי"ע (חותן בנו רבי אברהם יעקב מסדיגורה). אמר לו הרוז'ינאי בכאב: "הקליפה הרוסית של הצאר ניקולאי הכניסה אותנו בשק. הרשע הולך לבנות מבצר גדול בבריסק, הולכים להרוס את העיר היהודית ולבנות מבצר לטומאה על המקום הקדוש של בית הכנסת הגדול". הרבי המשיך ואמר בצער: "הוא משלם ממון טבין ותקילין, ויהודי בריסק נותנים להכניסם בשק. מי יודע כמה מעכבים בזה את הגאולה וכמה צרות תצאנה מזה".
[מעניין לספר ששנים לאחר מכן, במלחמת העולם הראשונה, חתמו הבולשביקים והגרמנים ביניהם על הסכם השלום הידוע באותו מבצר שהוקם בשטח בית הכנסת העתיק בבריסק. הרבי ה'ינוקא' מקרלין התבטא אז: שני כוחות הטומאה עושים שלום ביניהם במבצר הטומאה והקליפה].
אבל כל זה היה מלחמה נסתרת. השלב הבא היה מלחמה גלויה.
ניקולאי, כשליט טוטליטרי, לא יכול היה לשאת 'מלוכה' יהודית במרכז האימפריה שלו. העובדה שאלפי אנשים נוהרים לעיירה אחת קטנה, מגיעים לארמון של רבי, מעלים לו מיסים והוא מתנהג כמלך – הדאיגה אותו. החצר הייתה נתונה למעקב.
אחת האשמות החמורות הייתה המידע שהרבי 'המלך' משגר כספים לפלשתינה, שנשלטה אז על ידי העות'מאנים. ניקולאי לא שמע על 'קופת רבי מאיר בעל הנס' ולא ידע שהרוז'ינער מוטרד מעניי ארץ הקודש. הוא ראה בכך מרידה והתארגנות מסוכנת.
מי שתרם לתחושת הפראנויה היו כמה משכילים יהודים ששנאו את המוסד החסידי, וגם הם חיפשו תואנות כדי להגלות את הרבי, ואולי אף גרוע מכך.
טיש במעצר בית
סיפור המאסר של הסבא מרוז'ין, מזכיר לנו הנכד רבי נפתלי פלינטנשטיין, מתחיל בגלל הלשנה. זו לא הייתה סתם הלשנה, אלא ריגול פנימי. באותה תקופה הקים ניקולאי את 'המחלקה השלישית'. המחלקה הזו התאמצה לגייס מלשינים מקרב היהודים. קראו לזה במילים מכובסות: 'איסוף מידע בתוך העם למען ביטחון הצאר וממלכתו'. (על פעולות המחלקה הזו יש עוד חומר, אך הפעם נתמקד בעלילה על הרבי מרוז'ין בזכות מסמכים שנחשפו בשנים האחרונות).
שניים מאותם 'מרגלים' מגויסים התגוררו במחוז אושיץ שבפלך פודוליה. קראו להם יצחק אוקסמן מנבו־אושיץ ושמואל שוורמן מסוקולצי. היהודים באזור הכירו אותם וידעו שהם 'מוסרים' אפלים. כולם פחדו מהם. אותם מרושעים לא הסתפקו בהלשנות, הם סחטו כספים מכל הצדדים. הם גם קיבלו משכורת מגוף המודיעין וגם סחטו מקהילות דמי שתיקה.
סבלם של היהודים הגיע לשיא. בצר להם יצאה משלחת אל הרבי מרוז'ין שיעתיר בעבורם. אך הרוז'ינאי התעטף בשתיקה. ראשי הקהילות התאספו לדון במצוקה ואחד העסקנים הזכיר את ההלכה שפוסקת שבמקרה שכזה 'מורידים ולא מעלים'. כלומר, גורמים לאותם מוסרים רוצחים שלא יוכלו להמשיך במזימתם.
מכאן פרטי העלילה לא ברורים. התוצאה ידועה: כעבור כמה שבועות, באופן מסתורי, גופתו של אחד מאותם מוסרים נמצאה צפה על פני הנהר. גופתו של השני נמצאה ללא רוח חיים בבית המרחץ.
מחול השדים נפתח. ראשי המחלקה השלישית יצאו למסע נקמה. שורה ארוכה של יהודים נחקרה בפרשה. איכשהו, בתוך אין ספור חקירות אימה, מישהו לחש את שמו של הצדיק מרוז'ין כמי שאליו פנו להתייעץ. ופתאום החקירה כולה קיבלה תפנית סוערת.
ניקולאי עצמו נכנס לתמונה.
גדוד חיילים הגיע לארמון ברוז'ין. הרבי הקדוש נלקח לחקירה בעיר דינאוויץ. שם הוא שהה מאלול תקצ"ו עד בערך חודש שבט תקצ"ז. המעצר הזה היה בתנאים מיוחדים. הוא לא שהה עם שאר הנאשמים, אלא במין 'מעצר בית' באבטחת המשטרה המקומית.
בשלב הבא נלקח הרבי לחקירות בעיר קמניץ. גם כאן הוא לא היה במאסר ממש. החקירות נמשכו כשנה. אך במהלכה החצר המשיכה לפעול. חסידים היו עושים 'נסיעה' לקמניץ, והרבי אפילו ערך להם טיש.
אבל אז, בסוף שנת תקצ"ח, הכול נגמר. הרבי הקדוש הובל למעצר בקייב.
מסמכי ההלשנה נחשפים
ר' נפתלי פלינטנשטיין עוצר את השיחה, קם ומציג בפנינו מסמך מטלטל: זהו כתב המלשינות ששלח המלשין יצחק קינגסברג, לשלטונות הרוסיים. מדובר בתיק מתוך המשטרה החשאית שתצלומו הגיע ליד מכון שפתי צדיקים דרך הארכיון היהודי, מתוך תיק חקירה מספר 229 "על סמך הלשנה של זעיר-בורגני (כינוי למעמד יהודי) איציק קניגסברג". הנאשם הוא "רב פרידמן רוז'ינסקי", כלומר, הרה"ק רבי ישראל פרידמן מרוז'ין.
לפי ההאשמה הרבי מנהל תכתובת עם יהודי בשם איציק פוליאק, אזרח האימפריה האוסטרית ששוהה בתוך רוסיה ומבריח נכסים.
הנה תוכן המכתב (מתורגם מרוסית):
לכבוד הוד מעלתו, גנרל-מושל צבאי של פודוליה וולין בקיאב, גנרל-לוטננט (רב אלוף), אדון סנאטור ובעל עיטורים שונים ביביקוב.
מזעיר־בורגני מדיסן איציק מענדעלעוויטש קניגסבערג
הודעה:
בזכות זה שיש לי אישור של הוד מעלתו לשלוח ישירות אליו דו"חות על כל פעולה המפרה חוק שמגיעה לידיי, ובמיוחד לגבי רוז'ינסקי – רב ישראל פרידמן, הינני מעז לדווח את הדברים הבאים:
ציר התקשורת העיקרי של רב פרידמן עם אוסטריה פועל עתה דרך אזרח אוסטרי, תושב של ברודי, יהודי בשם איציק פוליאק, שמתגורר לצורך מסחר בעיירה ברדיטשוב. היהודי הזה יודע שלאזרחים זרים בשטח רוסיה אסור לסחור, ולכן הוא נרשם כיהודי עני מהעיירה ברדיטשוב, הרשקה חאראמוביטש, כסוחר מדרגה שלישית ובשמו פוליאק סוחר, ומגיע לתקציב שנתי של מיליונים.
יש לו מחסן במנזר קארמליטי בברדיטשוב ובו מאוחסנים כל מיני שורשים מחו"ל, שבאים ויוצאים כל שעה בהובלות גדולות. באותו מחסן פוליאק מחזיק מוצרים שנקנו ברוסיה ונשלחים מכאן לאוסטריה: שעווה, שומן בקר, צמר כבש. אפילו עכשיו ובכל עת ניתן למצוא אצל פוליאק מוצרים השווים עד מאתיים אלפים רובל. חוץ מזה יש שם אלמוג, יהלומים וכדומה, בסכומים גדולים. כל המוצרים האלה שהתגלו חייבים להיות מוחרמים לטובת האוצר הממלכתי רוסי.
הדבר החשוב ביותר הוא ניהול התכתבות חשאית רחבה של אזרח אוסטרי בתחומי רוסיה. חשוד מאוד שההתכתבות מסתתרת ומתבצעת אך ורק בשעת לילה אחר חצות, כאשר כולם ישנים. לפי דעתי כל זה צריך להיחשף. אני חושב שהדבר הוא בעל משמעות רבה, ולאחר איסוף המידע והתנאים החלטתי לדווח להוד מעלתו. הגעתי למסקנה שעד לקבלת אישור של הוד מעלתו אתעכב כאן בברדיטשוב, משום שאף פקיד לא יספיק לתפוס מסמכים ולחשוף את אי־החוקיות של המסחר הזה – כמוני. לכן אני מבקש לשלוח פקיד לכאן שיפעל לפי הוראותיי לחשיפת ההתכתבות הזו וגם להחרים סחורה בלתי חוקית.
אני מדגיש שלמשימה הזו נדרש פקיד אמין ומנוסה. אם אפשר עדיף לשלוח את דאנילצ'נקה, הפקיד מוולין בענייני הונאה, שעליו כולם טוענים שהוא דבוק למטרה ולמוסר החוק. אוכל להיפגש עימו בחשאיות.
בלי ספק, הוד מעלתו לא ירצה לשלול ממני הזדמנות לחשוף את האמת ותשומת הלב העתידית של הממשלה, לכן אעז לקוות שאישורו יגיע ישירות על שמי דרך סניף הדואר המקומי.
זעיר־בורגני מדיסן איציק מענדעלאוויטש קניגסברג.
"מזעזע", אומר הנכד ר' נפתלי, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא קורא את המכתב. "המלשינות הזו עשתה פרי. הנה, תראו מכתב שהגיע מייד ומאשר את הבקשה:
אוגוסט 1838, עיירה ברדיטשוב
לכבוד קצין המטה של החטיבה המשטרתית אלוף־משנה בק. סודי מס' 1906, 16 אוגוסט 1838.
זעיר־בורגני מדיסן איציק קניגסברג שנמצא בברדיטשוב קורא לחשוף בדיווח שנשלח אליי התכתבות קרימינלית של רוז'ינסקי רב פרידמן, הפועלת באמצעות אזרח אוסטרי היהודי איציק פוליאק. האיש הנ"ל מתגורר כמה שנים בכיסוי מסחרי בברדיטשוב, רשום כסוחר מדרגה שלישית ומנהל מסחר חוץ בסכומים אדירים.
לפיכך מבקשים לשלוח פקיד אמין, שאיציק קניגסברג יראה לו אמצעים לתפוס את ההתכתבות האסורה, ולחשוף מסחר בלתי חוקי. אני מבקש בצייתנות לשאול את קניגסברג הזה בעניין הלשנתו בפרטים. ואם זה יהיה מבוסס ואמין, להפעיל כל האמצעים לשם חשיפת ניצול לרעה, ולהודיע לי בהקדם האפשרי.
צו ההסגרה שסורב
"דבר אחד ברור עולה מהמסמכים ופרטי החקירה שנשארו בארכיונים", אומר ר' נפתלי. "ניקולאי פיקח באופן אישי על כל מהלך החקירות, ודאג שבסופו של דבר הרבי ייעצר ויהיה נתון לשלטונו".
הנה למשל מסמך פנימי שנשלח מ'המחלקה לעניינים רוחניים של אמונות זרות' אל מחלקת המשטרה. יש בו תיאור מרתק על מעמדו של "היהודי ישראל בן שלום פרידמן, המתגורר בעיירה רוז'ין שבפלך קייב וידוע בין היהודים בכינויו רבי סרולצ'ה".
הרוסים מגלים בורות קלה בהיסטוריה החסידית ופוסקים ש"מוצאו ממשפחה של יהודי אחד, רבי ישראל בעל שם, אשר בתחילת המאה הי"ח הוכר כמשיח… הוא (הרוז'ינאי) זוכה לכבוד בין היהודים השווה לכבוד שזכה בו אבי משפחתו המהולל, בעל שם הנזכר. הוא מוכר בין כל היהודים החיים ברוסיה, במלכות פולין, במולדובה, בבסרביה וכו' כרב הראשי.
"פרידמן מפעיל השפעה גדולה עליהם ועל כל מה שמתחולל ביניהם בין במישור הרוחני ובין במישור האזרחי. התלמידים שמעריכים את הצדיק הזה הם רבנים, גבאי בתי הכנסת ושאר היהודים שמגיעים אליו לפחות פעם אחת בשנה, כדי לקבל את ברכתו ועצתו. הם מביאים לו גם מתנות שנחשבות כשוות ערך לקורבנות שהביאו אבותיהם במקדש בירושלים. כל האנשים הללו, רשומים אצלו בספר מיוחד שבו הוא משתמש בזמני התפילה".
עשרים ושניים חודשים היה הרבי כלוא מאחורי סורג ובריח בכלא בקייב בשמירה קפדנית, תוך סבל רב ותנאים קשים. ובכל אותו זמן שישב מבודד בכלאו לא התאונן וקיבל את הייסורים באהבה. בני משפחתו לא הורשו לבקרו, ורק אחרי תשלום שוחד גדול עלה בידי כמה מהמקורבים להיכנס פעמים בודדות. כולם ראו שם 'מלך אסור ברהטים', יושב דבוק בקונו בדבקות עילאה.
בחודש אדר של שנת ת"ר, אחרי שמיטב עורכי הדין והעסקנים היהודים נכנסו לתמונה, ואחרי שאף אחד מהמלשינים לא הצליח לספק הוכחה למעורבותו של הצדיק בכל המיוחס לו אישר הצאר ניקולאי את פסק בית הדין הצבאי, שסבר כי אחרי שנתיים של בידוד "קרוב לוודאי שהשפעתו נחלשה".
אלא שגם אחרי השחרור הבין הרבי שניקולאי לא עומד להניח לו והוא החליט לברוח מרוסיה במבצע מיוחד. "סיפור הבריחה", מתחייך ר' נפתלי, "הוא פרשייה בפני עצמה. גם שם יש עובדות מסעירות. אבל אתם מבקשים לדבר על המלחמה של הסבא קדישא בניקולאי והמלחמה הזו נמשכה גם לאחר עזיבתו את רוסיה. הצאר חיפש כל דרך להסגיר אותו. גם כאן יש מסמכים מפורשים שנשלחו אל לשכת חצר הקיסר האוסטרי: בקשת הסגרה ל"ישראל פרידמן שהוא נתין רוסי ואיננו נתין אוסטרי". אך הקיסר האוסטרי מיאן להסכים לכך. בנימוק ש"אין לפי שעה אף נימוק מספיק להסגירו לרוסיה, שכן לא נמצא בסיס חוקי לכך".
ניקולאי המתוסכל לא ידע את נפשו.
מרוב תסכול הוא נתן הוראה שלא לתת ויזת כניסה לרוסיה לאף אחד מצאצאי הרבי. ואכן, במשך עשרות שנים נאסר על צאצאי משפחת המלוכה לבקר באימפריה הרוסית. "השנאה לאימפריה הרוסית עברה אצלנו במשפחת המלוכה", מעיד הנכד, "אבי מורי (כ"ק האדמו"ר מקופישטניץ) מספר שדודו, מרן ה'אביר יעקב' מסדיגורה, שהיה צאצא לא הורשה אף הוא לבקר ברוסיה, ונהג לסיים כמעט את רוב מאמריו בברכתו ש'שונאי ישראל לא תהיה להם שליטה על ישראל ושלמלכות רוסיה תהיה מפלה'".
ניצחון חלקי בירושלים
החלק הכי מפורסם ומעניין במלחמה השמיימית בין שני המלכים התרחש דווקא כאן בירושלים.
ר' נפתלי מדפדף בספר 'חיי שלמה' מאת רבי שלמה'ניו מסדיגורה ומקריא את הקטע הבא: "זקני הרוז'ינער זכותו תגן עלינו, הזמין אליו באופן דחוף מארץ ישראל את החסיד ר' ניסן בק ע"ה, ופקד עליו לקנות תכף ומייד בלי דיחוי את המגרש שעל יד מקום המקדש, ולבנות עליו בית כנסת גדול ומפואר. הוא התכוון בזה להשלטת מלכות שמיים על מלכות הגוף (רוסיה)".
למי שלא מכיר את הסיפור, הנה הוא בקצרה: בשנת ת"ר, אחרי השחרור, הגיעו אל הרוז'ינאי ידיעות שהצאר מתכונן לרכוש מגרש בתוך חומות ירושלים העתיקה, מגרש יקר ערך קרוב אל מקום המקדש, כדי להקים שם בית תיפלה גדול.
כאשר שמע זאת הרוז'ינאי הוא התבטא "הפוני' (כינוי לצאר) רוצה לחסום לנו בטומאתו את הדרך לכותל המערבי, לא ניתן לו לבצע את זממו". הוא מייד שלח את חסידו הנגיד ר' ניסן בק מירושלים שירכוש את המגרש הזה בכל מחיר אשר יושת עליו. הוא גם שלח סכום כסף עצום והמגרש נרכש על שמו.
שם הוקם בית הכנסת הנודע 'תפארת ישראל' או בשמו האחר 'ניסן בק שוהל'. כשנודע הדבר לצאר הוא כעס וחמתו בערה בו. ואמר: "תמיד הוא עומד לי בדרכי". אולם הרבי כתב מייד מכתב לארץ ישראל: "באתי במכתב לזרז אתכם שתכף תראו להתאמץ בבניין בית הכנסת בזריזות".
אגב, הצאר לא ויתר. במקום המגרש בעיר העתיקה הוא רכש מגרש חלופי מחוץ לחומות: 'מגרש הרוסים' המפורסם בירושלים, שם הוקמה גם כנסייה רוסית.
"כשמביטים כיום, שנים אחרי", מסכם ר' נפתלי, "אין ספק מי ניצח. מהצאר ניקולאי לא נותר זכר ואילו האימפריה הרוז'ינאית הולכת ופורחת. מפיצה את מלכות השם בעולם".
תמונה בכל רגע
ומרוז'ין העתיקה לחדרו של הרבי מקופישטניץ. המלוכה הפנימית עדיין מנשבת בין הכתלים המוקפים ספרים. בחוץ כבר עומד טור של חסידים ומקורבים שבאים לקבל את ברכת השנה הבאה.
פניו של הרבי מאירים בנהרא עילאה. כשאנחנו מדברים עוד על מידת המלכות, הוא מזכיר וורט חסידי קדום. "הגמרא מספרת שרבי יוחנן בן זכאי פגש את אספסיאנוס, הוא פתח ואמר: שלום עליך המלך. והמלך כעס ונזף בו: 'אם מלך אני, למה התעכבת ולא באת אליי?' אנחנו עומדים עוד ימים ספורים לומר 'המלך' והתביעה מריבונו של עולם מהדהדת: 'אם מלך אני, בואו, תתקרבו אליי'".
גינוני המלוכה חרותים וטבועים בנשמתו. את מיטב שנות גידולו עשה הרבי בתל אביב, בצל דודו הקדוש ה'אביר יעקב' מסדיגורה, הרבי שהיה צועד זקוף בווינה ובתל אביב וכל הרחוב נעצר היה לראות אותו כ'מלך ביופיו'.
"אני זוכר מאורע נדיר", מספר הרבי. "דודי הקדוש הלך פעם להשתתף בשמחת ברית מילה בתל אביב (דבר שכמעט לא קרה. רק משום כבודו של בעל השמחה הרבי חרג מהרגלו ובא להשתתף). מי שעוד השתתף באותו מעמד היה ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון. הוא ניגש אל הרבי ושאל: 'כבוד הרב, מאיפה יש לכם את האצילות הזו?' עמדתי שם והמתנתי למוצא פיו. ואילו דודי הקדוש מסדיגורה השיב בפשטות: 'זה בא לנו מזקננו הרבי הקדוש מרוז'ין'.
"הכרתי צדיקים רבים", אומר הרבי, "אבל כשאני מצייר לעצמי במחשבה דמותו של מלך ישראל, עולה אצלי על אתר צורתו הקדושה של דודי הק' מרן ה'אביר יעקב'. ייתכן", מוסיף הרבי, "שאולי אני נוגע בדבר, כי הוא אהב אותי וחיבבני כבן יחיד ממש. אבל הרי ניתן לשמוע עדויות מופלאות מפי אנשים מבוגרים שעוד זכו להכירו.
"פעם שוחחתי עם הרה"ק רבי יעקב יוסף מסקווירא זי"ע. בתוך הדברים שאלתי את הרבי מסקווירא אם הוא זוכר את דודי מהתקופה שבה שניהם היו בקישינב. הרבי מסקווירא השיב בהתלהבות: 'אני זוכר את הדר מלכותו בשעת הליכתו ברחוב. כל העוברים והשבים – גם הגויים – עצרו את הילוכם והביטו אחריו בהערצה מופלגת'.
"הייתי בן בית אצלו", מסיים הרבי. "נכנסתי לחדריו הפנימיים ואני יכול להעיד שגינוני המלכות שלו לא היו קשורים כלל להנהגת פאר ורחבות. הוא היה מלך על עצמו. אישיות של מלך. אצילות גם בחדרי חדרים".
האם יש משהו, שאנחנו, אנשים רגילים, יכולים ללמוד מאותה דרך מלכות?
הרבי משתתק. לאחר רגעים של הרהור הוא מבקש לספר סיפור שהוא עצמו היה נוכח בו. "התלוויתי פעם אל זקני הרבי הקדוש מקופישטניץ זצ"ל בשעה שהגיע לבקר את מחותנו, מרן רבי שלמה זלמן אוירבך בביתו בשערי חסד (בנו של הגרש"ז, הגאון רבי מרדכי אוירבך שליט"א הוא חתן נכדתו של הרבי מקופישטניץ זי"ע). זה היה ביקור מרגש. רבי שלמה זלמן העריץ את סבי. כמה פעמים כשדיברתי איתו הוא הפציר בי: 'תדפיסו דברים בשם זקנכם'. כשטענתי שהסבא, כדרך אדמו"רי רוז'ין, לא אמר דברי תורה כמעט בפרהסיה, הסביר לי רבי שלמה זלמן: 'אני מתכוון שתדפיסו סיפורים עליו'.
"בכל אופן, אחרי שהסתיים הביקור, יצא זקני עם כל הפמליה ורבי שלמה זלמן מלווה אותנו. רק כשעמדנו מחוץ לבית התברר שנהג ה'טקסי' מאחר. פלאפונים עוד לא היו אז ונאלצנו להמתין בסבלנות. רבי שלמה זלמן נחרד. הוא הורה להוציא כיסא כדי שסבי ישב עליו. אך זקני, שהיה חלש מהתקף לב שעבר תקופה קודם לכן, סירב. הוא נימק את סירובו בדרך צחות שיש בה מסר.
"'מאז שנולדתי', הוא אמר, 'אני יודע שבכל רגע מצלמים אותי. אני לא מסוגל להעלות על דעתי שתסתובב תמונה בעולם שבה רואים את הרבי מקופישטניץ יושב ורבי שלמה זלמן עומד לידו'.
"רבי שלמה זלמן לא גמר לחזור על האמרה הזו. הוא התפעל מהעובדה שזקני חי ככה. כל רגע הוא ידע שמצלמים אותו. שרואים אותו. יש כאן מוסר השכל גדול. כל יהודי הוא 'בן מלך'. הוא צריך לזכור את זה בכל מקום שהוא הולך. בפרט ברשות הרבים. להתאים את הנהגותיו ולדעת ש'כל מעשיך בספר נכתבים'. יש לנו אחריות, מביטים בנו, אנחנו בני מלכים. זה מחייב".
היד הרוז'ינאית יורדת לרגע מן המצח. הרבי נפרד מאיתנו לשלום ומייחל: "בואו נתפלל כבר שנזכה לראות את המלכות האמיתית, והיה השם למלך על כל הארץ, ומלכותו בכל משלה. במהרה בימינו".
