איך בוחרים שם לעיר בארץ ישראל? מה חושבת הגמרא על שמות הערים? ואיך קרה שדווקא הערבים היו אלו ששמרו בקנאות על השמות המקוריים של האתרים המקודשים ליהודים? >> החוקר התורני פרופ' ר' יואל אליצור מוביל אותנו למסע מרתק ועוצר נשימה שמתחיל לפני כניסת בני ישראל לארץ, עובר דרך הקמת 'קריית ספר' החרדית ועדיין נמשך
מהו הדבר הראשון שאנחנו יודעים על מקום? ובכן, ללא ספק, זהו השם שלו.
ובכן, מסתבר שהדבר בכלל לא פשוט. מי קובע את שמותם של הערים והמקומות? לשאלה הזו, תמימה כמו שהיא נשמעת, יש המון השלכות. פוליטיות, היסטוריות ואקטואליות. המון דם נשפך פה במרחב על דיון סביב השאלה אם המרחב שאנו גרים בו הוא פלסטין או ישראל.
כדי לדון בסוגיה המרתקת הזו, יצאנו לפגוש את ה'מאן דאמר' בה"א הידיעה, יהודי תלמיד חכם ופרופסור, ר' יואל אליצור, שהפך את בירור שמות המקומות בארץ ישראל וגלגוליהם, למשימת חייו. הוא זה שכתב את שני הספרים הנודעים בתחום: 'שמות מקומות קדומים בארץ ישראל, השתמרותם וגלגוליהם', והספר המאוחר יותר 'מקום בפרשה'.
אם הנושא הזה של שמות נשמע לכם משעמם, כנראה שלא פגשתם את ר' יואל. כי כדי לברר שם של מקום, חייבים לדעת לפני הכול תנ"ך, היסטוריה, גאוגרפיה ובלשנות. הוא עצמו קורא וכמעט מדבר את השפות הרלוונטיות לאזור, מלבד לשון הקודש גם יוונית, ערבית, ארמית, אכדית ועוד.
הנה הפרדוקס הראשון שאליצור מציג: מי ששימרו יותר טוב מכל אחד אחר את השמות של ארץ ישראל, היו דווקא התושבים הערביים. במשך שנים הוא הסתובב ביניהם וניסה להבין את ההיגוי המדויק של שמות המקומות. בניגוד לכל הכובשים שעברו כאן, ודבר ראשון שינו את שמות הערים, הערבים התייחדו בכך שהם לא ניסו לשנות את שמות המקומות, אלא הטמיעו את השמות המקומיים בתוך שפתם.
זו תופעה מעניינת, כי הרי במשך השנים עברו כאן כובשים ששינו את שמות המקומות, כך בתקופה ההלניסטית, הרומית או הביזנטית, ואחר כך בימי שלטון הצלבנים, אך ברוב המקרים הערבים העדיפו לזכור דווקא את השמות המקוריים.
יש כמה מקרים יוצאי דופן, כמו נחל ה'בניאס' [במקור פניאס, על שם האליל פאן]; העיר טבריה על שם טיבריוס, או ימת בַּרְדַוִיל שהיא שיבוש שמו של המלך הצלבני בלדווין הראשון. אבל ברוב המקרים השמות הזרים שימשו רק את הפקידים, ואילו עם הארץ המשיך להשתמש בשמות הקודמים, ואותם העביר לדורות הבאים אחריו.
זו הסיבה לכך שאף אחד לא קורא היום לבית שאן בשם הרומי 'סקיתופוליס', או 'פילדלפיה' לרבת עמון. כל שכן שאיש לא משתמש בשמות שהעניקו הצלבנים לאתרים בארץ. [מעניין לציין כי הנוסע היהודי ר' בנימין מטודלה, בן התקופה, משתמש בשמות לועזיים כמו 'סן סמואל' (נבי סמואל); 'מהומרי דה לה גרנד' (אל בירה) ועוד שמות גרמניים צרפתיים וספרדיים, שכולם שקעו בתהום הנשייה ונעלמו כקצף על פני המים].
מודיעין עילית או קריית ספר?
ר' יואל מעדיף לפתוח בציטוט מהגמרא במסכת נדרים (כב:) שממנו אפשר להבין את חשיבות העניין של שמות המקומות: אמר רב אדא ברבי חנינא: "אלמלי לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא".
מה זה 'ערכה של ארץ'? בניגוד למה שרבים חושבים שמדובר רק ב'ערך', מסתבר שהכוונה כאן ל'אַרְכִיּוֹן', מילה יוונית, שמשמעותה המקורית היא בית האַרכוֹן, שבו היו מתורגמים ונשמרים מסמכים שנמצאו באחריותו. שורש המילה ארכיון ביוונית הוא ארכה (ἀρχή), שפירושה ראשיתי, קדום. בלשון חז"ל מופיעה המילה הזאת גם באל"ף וגם בעי"ן. [כמו: 'ערכי הישנה של ציפורי' (משנת קידושין ד, ה), שיש כתבי יד הגורסים בה 'ארכי הישנה', וכן חלק מהראשונים, דוגמת הרמב"ם בפירושו שם. ספר יהושע הוא 'רשימת הארכיון' של ערי ארץ ישראל].
ספר יהושע, שבו מופיעים שמות המקומות של ארץ ישראל, הוא ה'ארכיון היהודי'. אבל גם בתורה הקדושה אנו מוצאים פסוקים מפורשים שמדברים על שמות מקומות. למשל: "עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי, הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד" (בראשית טז, יד); "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם" (שם כא, לא), וכיוצא בזה הרבה.
"זה לא רק מדע", סבור ר' יואל. "יש לכך השלכה הלכתית. למשל לגבי דיני קריאת המגילה, אם נזהה יישובים שהיו מוקפים חומה בזמן יהושע בן נון. ועוד שאלות לגבי קדושת ארץ ישראל ולא רק".
למרבה הפרדוקס לפעמים דווקא יהודים יראים ושלמים לא ממש מבינים את הצורך בדבר. כך למשל כשהחליטו להקים עיר חרדית בשומרון, בחרו לה את השם 'קריית ספר' בלי להבין שיש עיר כזו במקורות, שהיא ממש לא באזור. "כך יוצרים בלבול היסטורי, וחבל". אליצור פעל כבר אז לשנות ולהחזיר את השם מודיעין־עילית, רק כדי למנוע בלבול.
בכלל, הוא טוען בהערת שוליים בספרו, דווקא הציונות ושיבת עם ישראל לארצו בדורות האחרונים פגעו בשמות אתרי הארץ, יותר מכל התקופות שקדמו להן. הרבה שמות קדומים נמחקו, ובמקומם נכנסו לעיתים קרובות שמות זיכרון לאישים ידועים יותר או פחות, שניתנו ללא ערנות כל שהיא לפרספקטיבה ההיסטורית. "תחשבו קצת על ההיסטוריה. האם יש היום מישהו שיודע מי זה מוצקין, שעל שמו נקראת עיר בישראל?"
במקרים רבים הציונים נתנו שמות זרים לאזור ולאוזן השמית, כמו כפר ויתקין וסירקין, סיטרין ורופין. לפעמים הם החיו שמות גרמניים כמו כפר ורבורג והס. אבל מבחינתו הדבר הכי גרוע הוא שניתנו לעיתים שמות היסטוריים שלא במקומם העתיק. וזה לא רק קריית ספר, אלא גם מסדה (מצדה), קבוצת יבנה, מבוא חורון ואפרת.
בשנים האחרונות הוא חבר בוועדת השמות. מדובר בוועדה שקמה אחרי קום המדינה והיא צמצמה במידת־מה את התופעה, אבל לא ביטלה אותה לגמרי, ולעיתים אף היא עצמה יצרה שיבושים מתוך חתירה ל'עבריזציה' יתרה. דוגמה לסוג האחרון הוא השם 'חָרְבַּת מִדְרָס' בשפלת יהודה, אתר מפורסם במערות המסתור שנחצבו במקום בסוף ימי בית שני ואחר כך בימי המרידות ברומאים.
ואולם, דווקא השם הערבי של המקום, דְרוּסִיָה, נזכר כצלמו וכדמותו ברשימת הערים הגדולות שביהודה ב״גאוגרפיה״ של קלאודיוס פטולמאיוס בן התקופה. כלומר, הוא משחזר את השם היהודי המקורי! (דוגמאות נוספות הביא אליצור במאמרו 'ואלה שמות' שהתפרסם בספר 'לפני אפרים ובנימין ומנשה', עמ' 22-19).
כיצד משמרים שמות?
ככל שמתבוננים בתופעה הזו מבינים את הנס הגדול שקרה כאן בזכות השימור הערבי. "בניגוד לנוצרים שהתעניינו מאוד בתנ"ך, ולכן השמות שהעניקו למקומות יכולים להיות ניסיון מאוחר להחיות שם תנכ"י; לערבים אין בדרך כלל קשר למקרא ולעולמו (רק מה שהושאל לקוראן), ולפיכך עדותם היא בחזקת עדות נוכרי 'המסיח לפי תומו'״.
זו הסיבה שאדם שבקי בכללי הלשון הערבית מקבל מעין 'כמוסת זמן' שהקפיאה במקרים לא מעטים את השמות כפי שנהגו לפני הכיבוש הערבי, דהיינו לפני קרוב ל־1400 שנה. "זו תופעה מופלאה שמוגדרת על ידי כל חוקרי ארץ ישראל לדורותיהם כ'נס תרבותי'. השמות העתיקים המקוריים של היישובים והערים השתמרו לאורך אלפי שנים על אף כל הכיבושים והעמים שידעה הארץ".
כך למשל אדם שעובר בימינו בדרום הר־חברון ונתקל בערים כַּרְמִיל, מָעִין, זִיף ויָטָה, חש כאילו לא חלפו כלל שלושת אלפים שנה, מאז נכתבו בספר יהושע (טו, נה) שמות ארבע הערים בנחלת בני יהודה "מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּה". וכך גם מי שנוסע בחלחול, עיירה ערבית עוינת מצפון לחברון, אם הוא יתעלם מהפחד והחשש ויפתח ספר יהושע (טו, נח) הוא ימצא את: "חַלְחוּל בֵּית צוּר וּגְדוֹר".
אחת הדוגמאות הבולטות להשתמרות ארוכת שנים היא השם 'הָם', הנזכר בבראשית (יד) כשדה מערכה קדום שבו הכו אמרפל וחבריו את הזוזים, אשר בזמן כתיבת התורה כבר נחשבו לעם פרה־היסטורי, אך השם קיים עד היום הזה בכפר 'הָם' שבגלעד הצפוני (כיום בשטח ממלכת ירדן). ככל הנראה לא היה השם הזה בעל משמעות מובנת ליושביו במשך אלפי השנים, אבל הם הורישו אותו מאב לבן ומנכבש לכובש.
רבים מאיתנו זוכרים את הפצצת כפר כנא, אחד האירועים הדרמטיים במהלך מבצע ענבי זעם, שגרר ביקורת בין־לאומית רבה על ממשלת ישראל דאז. אבל מעטים יודעים שבערבית השם הוא 'קאנא' (قانا), והמקום הזה משמר את שם היישוב 'קָנָה' שבנחלת שבט אשר, בקו"ף קמוצה ולא בכ"ף פתוחה, בדיוק כפי שהערבים הוגים אותו!
מי שהבחין בכך כבר לפני יותר משבע מאות שנה, היה החוקר היהודי המפורסם רבי אשתורי הפרחי, שכותב "כי הארץ לעולם עומדת, ובשמותיה ברוב, והשינוי בשמות מעט הוא״ (כפתור ופרח פרק מז, עמ׳ תרלב), ״ואודיעך, כי שמות העיירות והנהרות הכתובים בכתבי הקודש שבכתב ושבעל פה, שמעט הוא מה שנשתנה שמם בין הישמעאלים״ (שם פרק י, עמ׳ רמה). הפרחי היה יחיד בדורותיו בתקופתו. שאר הנוסעים והמחברים, יהודים כגויים, התעניינו יותר במסורות שהילכו בארץ על קברי הצדיקים ואתרי הסגולה, ולא הקדישו תשומת לב מרובה לשמות המשמשים את הערבים.
הקביעה של ר"א הפרחי כי 'הארץ לעולם עומדת' נכונה אומנם לגבי ארץ ישראל, אבל מפליא, ואפילו מדהים, שזה נכון אך ורק לארץ ישראל. התהליך לא קרה בארצות אחרות בסביבה כמו מצרים, עיראק ותורכיה.
ייתכן שהסיבה לכך היא שבניגוד לארצות האחרות, ארץ ישראל הייתה פריפריה ברוב התקופות, ולא היה בה מרכז שלטוני. לכן לשליטים לא היה עניין מיוחד בקביעת השמות, והזרימה הטבעית היא שקבעה אותם. אליצור רואה מאחורי ההסבר הטבעי גם מהלך נוסף, שמיימי, כדברי הנביא ירמיהו (לא, כ): "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, ##שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה"##.
מי המציא את פלסטין?
בוא נתחיל בשם הלועזי שהוצמד לארצנו וגורר אחריו אמוציות רבות – פלסטין. השכנים שלנו, מהעבר ההוא, אוהבים להציק לנו עימו ולהוכיח שיש להם שורשים עמוקים מאוד בארץ. וכאן יש להעמיד דברים על דיוקם: השם 'פלסטין' ככינוי לארצנו הוא אומנם עתיק, דוגמת לשון המדרש (בראשית רבה צא, ו): "ויהי רעב בכל הארצות, בשלוש ארצות: בפנקיא [ארץ הפיניקים, לבנון בימינו] ובערביא [ערב הסעודית, אולי כולל שטח ירדן] ובפלסטיני". אבל אין לו שום קשר לאוכלוסייה שהתיישבה כאן לאחר הכיבוש המוסלמי, רובה בכלל בשלהי שלטון האימפריה העות'מאנית.
כמה עתיק השם? ובכן המונח מופיע לראשונה בכתבי ההיסטוריון הרודוטוס שחי בתחילת תקופת הבית השני, בסביבות שנת ג' אלפים ש"י (450 לפנה"ס). בחיבורו 'היסטוריה' מגדיר הרודוטוס במספר מקומות את האזור שמדרום לפניקיה, בשם סיריה פַּלַיְסְטינֶה (Παλαιστίνη Συρία).
אחריו מזכירים את השם הזה גאוגרפים ופילוסופים יווניים, דוגמת אריסטו המפורסם, שחי קצת יותר ממאה שנה אחרי הרודוטוס (340 לפנה"ס), שבספרו 'מטאורולוגיה' מסופר על "אגם בפַּלַיְסְטינֶה, שאם תזרוק לתוכו חיה או אדם הוא יצוף ולא יטבע", ולא קשה לזהות את ים המלח שלנו. גם פילון האלכסנדרוני, שחי סמוך לחורבן הבית השני, מספר ב'חיי משה' שמשה רבנו "הוליך את עמו… אל פלייסטינה, שנקראה אז ארץ כנען". אף יוסף בן מתתיהו בחיבוריו ממקם את פלייסטינה כחבל ארץ בין סוריה למצרים. ועוד ועוד.
מהיוונים עבר השם הזה לרומאים. הפעם הראשונה שבה נזכר השם בצורתו הלטינית בפואמות של המשורר הרומי אַלְבְּיוּס טִיבּוּלוּס (חי 55-19 לפנה"ס): "אמור כיצד היונה הלבנה, המקודשת לסורים, חולפת ללא פגע בערי פַּלַיְסְטינָה ההומות". אחרי מרד בר כוכבא שבו דוכאו היהודים באכזריות איומה, הטיל הקיסר אדריאנוס שורה של עונשים על היהודים, ובין השאר החליף רשמית את שמה של הארץ ל'פַּלַיְסְטינָה' במקום 'יודיאה', השם הרומי של יהודה.
כשהנצרות השתלטה על רומא היא ירשה ממנה את השם הזה, וכך הופץ השם באירופה כולה, בעיקר בגלל ספרו של אֵוְסֵבּיוּס, מאבות הכנסייה הקדומים, שכיהן כבישוף של קיסריה בראשית המאה הרביעית למניינם. ספרו 'תולדות הקדושים המעונים של פַּלַיְסְטינָה', קיבע את השם 'פליסטינה' כשמה של הארץ בתודעה הנוצרית, עד עצם היום הזה.
כידוע, במדרשים הארצישראליים יש הרבה מילים יווניות ולטיניות, וכך נכנס הביטוי גם ללשון חז"ל, דוגמת המדרש שהזכרנו לעיל המדבר על שלוש הארצות פנקיא וערביא ופלסטיני. וכן באיכה רבה (א, פתיחתא לא): "שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלם והיו עימו ארבעה דוכסין, דוכס דערביא, דוכס דאפריקא, דוכוס דאלכסנדריא, דוכוס דפלסטיני".
אנו רואים אפוא שהשם קדום, אבל מה מקורו? האם באמת על שם הפלישתים כפי שהבין יוסף בן מתתיהו למשל? אליצור בספרו (עמ' 30 הערה 2) מביא השערה מעניינת מאוד: השם 'פליסטין' ביוונית (Παλαιστίνη) דומה מאוד לכינוי 'פליסטס' (Παλαιστής) שפירושו 'מתאבק', 'מתגושש'.
ייתכן לפי זה שהיוונים שמעו ממקור יהודי את הסיפור על מאבק יעקב והמלאך, וכי השם ישראל הוא על שם "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל", ותרגמו זאת לשפתם שלהם. נמצא שהשם פלסטין הוא תרגום ליווונית של משמעות המילה ישראל.
הפ"א שהופכת לבי"ת
אפרופו פלסטין: דוגמה יפה ל'קפסולת זמן' שדיברנו עליה, היא צורת השתמרות העיצורים פ"א ובי"ת בפי הערבים. המילים פלסטין ופלסטינים נהגות כיום בפי הערבים בפ"א רפה, בניגוד אלינו שחלקנו הוגים אותו בפ"א דגושה. אבל במקור הלועזי הפ"א דגושה (Palestine). הסיבה לכאורה פשוטה: הערבים, כידוע, לא משתמשים בפ"א דגושה, ולכן היא הפכה לפ"א רפה.
מקרים כמו פלסטין הם מיעוט. על פי רוב שמות לועזיים המכילים פ"א דגושה הופכים אצל הערבים לבי"ת דגושה, דוגמת 'נאבלוס' – שמה הערבי של שכם, שהוא שיבוש של השם הלועזי 'ניאפוליס' [= עיר חדשה, 'ניא' כמו 'ניו' באנגלית של ימינו, ו'פוליס' – עיר], או פלוסיון היא פלוסא הנזכרת במסכת עבודה זרה (לט, א) שהפכה בערבית לבַּלוּזַא.
כל זה נכון לגבי שמות לועזיים. שמות שמקורם בשפות השמיות שדוברו באזור נשמרו בערבית תמיד בפ"א רפה. כך הפכה גם תפּוח (יהושע יב, יז) לתפֿוח, ופּוּנֹן (במדבר לג, מג) לפַֿנָאן, פעור (בהר יהודה, עיר הנזכרת בתרגום השבעים ליהושע טו, נט) – פַע'וּר. וכן פחל (נזכרת בירושלמי שביעית ו, א) וציפורי – כולן השתמרו בפ"א רפה בערבית. (ראו על כך באריכות ב'שמות מקומות קדומים' של אליצור, עמודים 98-96, 351).
הרי לנו שההגייה הערבית יכולה ללמד אותנו על דרך ההגייה העתיקה של הפ"א בפי יהודי ארץ ישראל לפני 1,400 שנה ויותר.
השמות התגלו באדמה
יש מקרים שבהם הארכאולוגיה מפתיעה ו'מייהדת' שמות שבמשך שנים חשבנו שהם שמות ערביים טהורים. כך למשל קרה לאחר שהתגלו חרסי שומרון בחפירות הארמון של מלכי ישראל בסבסטיה (השם הלועזי של שומרון). החרסים האלו היו למעשה אישורים או "קבלות" של סחורות יין ושמן, כנראה לצורך מערכת המיסוי. בכל חרס צוין גם שם היישוב שממנו הגיע התשלום. ולמרבית ההפתעה יש שמות שלא מוכרים לנו משום מקור עתיק אחר, אבל ידועים לנו כשמותיהם של כפרים ערביים בשומרון בימינו שלנו.
דוגמה אחרת היא השם 'מזרעה', כינוי של כפרים אחדים בארץ ישראל. לשם הזה יש מובן בערבית, כמו בעברית, והוא הולם את אופייה החקלאי של הארץ. לכן מקובל היה לחשוב שזהו שם ערבי טהור. אבל כשהתגלו שטרותיה של בבתא, שהתחבאה במערות חבר בזמן מרד בר כוכבא, התברר שהאפוטרופוס לנכסיה של בבתא בעין גדי הוא 'בסא איש מזרעה'. ומזרעה זו ידועה עד היום ככפר ערבי ממזרח לים המלח.
הערבים שימרו בדרך כלל את שמות המקומות בנאמנות, אבל יש מקרים נדירים שהם שינו את השם מיוזמתם, וגם כאן אפשר למצוא רמזים. כך למשל היא חברון שנקראת אל ח'ליל בפי הערבים, אבל כשנתבונן במשמעות השם, פירושו הוא 'החבר'.
בדומה לכך תל דן שבמקורות הירדן, שהערבים כינוהו 'תל קאדי' (הדיין).
לאיפה נעלמה רקת?
סיפור מעניין שאליצור עוסק בו בספרו (ערך 12, עמ' 74) הוא שמה של העיר טבריה. בעוד שאנו רגילים בשם טְבֶרְיָה, הרי שבירושלמי מופיע על פי רוב הכתיב 'טיבריה', המתאים לשם המקורי של העיר שנוסדה בשנת 20 למניינם בידי הורדוס אנטיפס וכונתה 'טִיבֶּרְיָה', או ליתר דיוק טִיבֶּרִיַאס, לכבודו של הקיסר הרומאי טיבריוס. כפי שמתאר המדרש (בראשית רבה, מהד' תיאודור-אלבק פרשה כג) "וקראו בשמותם עלי אדמות – טיבריה לשם טיביריוס, אלכסנדריא לשם אלכסנדרוס, אנטוכיא לשם אנטיוכוס".
מנגד, שלל מקורות אחרים, כמו כתבי היד המנוקדים של המשנה, תומכים בהגייה דומה להגיית ימינו, טְבֶרְיָה או טְבַרְיָה בבי"ת רפה. אליצור טוען כי שתי ההגיות שררו כנראה כבר בזמן חז"ל, והן יכולות לשפוך אור על מדרשי השם של העיר הזאת המופיעים במסכת מגילה (ו, א):
"רבי ירמיה אמר: רַקַּת (יהושע יט, לה) שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שיושבת בטבורה של ארץ ישראל. רבא אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא – שטובה ראייתה".
דרשתו של רבי ירמיה שעלה כידוע לארץ ישראל, מתאימה לשם 'טִיבֶּרְיָה'; ואילו 'טובה ראייתה' של רבא מתאים יותר להגייה 'טבריה' בבי"ת רפה. להגייה המשתקפת ממדרש השם של רבי ירמיה מצא אליצור חבר בדרשתו הסתומה של רבי יוחנן (ר"ה לא, ב) המספר על הגלויות שגלתה הסנהדרין וסיימה בטבריה "וטבריא עמוקה מכולן, שנאמר וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי". היכן רמוזה טבריה בפסוק זה? אך אם נשוה מולנו את ההגייה טִיבֶּרְיָה בבי"ת דגושה נבין שהדרשה מבוססת על דמיון הצליל.
אשדוד במידה ובמשקל
בניגוד לשם טבריה שמשמעותו ברורה לנו, השמות המקראיים נולדו בתקופות קדומות בהרבה, ומשמעותם לוטה בערפל, עד כדי שלדברי אליצור בדרך כלל קשה לדעת את המשמעות. ייתכן שגם בני ישראל שנכנסו לארץ כבר לא ידעו מה משמעות השם. יש אומנם כמה מקומות שהיו שמות אלילים מובהקים, כמו נבו ובעל מעון שבני ראובן הסבו את שמותיהם בגלל שלא רצו לקיים את השם האלילי (במדבר לב, לח). אבל חוץ מאלו לא נותר לנו כיום אלא לשער השערות, שלעיתים הן מעניינות מאוד. כמו במקרה של שתי הערים הפלישתיות הסמוכות, אשדוד ואשקלון.
לצורך העניין נקדים ידיעה המוכרת לכל לומד גמרא: ישנן מילים שבהן האות ש' הופכת בארמית לת', כמו שור – תורא, שלוש – תלת, שבר – תברא, ועוד. הסיבה לכך היא שהשי"ן במילים האלו הייתה שונה בעבר מהשי"ן הימנית הרגילה, ההבדל השתכח מדוברי העברית לפני שנים רבות, עוד לפני המצאת סימני הניקוד שבכתב [שאם לא כן היו מציינים הבדל, כמו שציינו הבדל בין ש' ימנית ושמאלית], אבל הוא השתמר בשפות שמיות אחרות כמו ערבית, שבה הוא מבוטא בעיצור מיוחד הדומה לתי"ו רפה (ث) ובארמית הוא הפך לתי"ו רגילה.
שמה של אשדוד באוגריתית הוא אדֿדד (הדל"ת הראשונה רפה), מה שמלמד לכאורה שהשורש הוא תֿדד – אותו סוג שי"ן שאנו מדברים עליו. יש חוקרים המפרשים את השורש הזה על פי האכדית שמשמעותו לשון מדידה. בדומה לכך הם טוענים שהשי"ן של אשקלון גם היא מהסוג הזה, והרי זה השורש שק"ל, שבארמית הוא תק"ל, ענין של משקל. יוצא שמשמעות השמות אשדוד ואשקלון היא בעצם מידה ומשקל. ההשערה הזאת אינה השערה מוצקה (ראה על כך ב'שמות מקומות' עמ' 123, 141) אולם היא מעניינת מאוד.
