אַ שבת אִין סקווירא

שבת מרוממת בפלנטה אחרת, בועה אטומה בתוך הארץ החומרנית על פני תבל. וגם: על הנהג המיוחד שלי

1.

זהו המחזה הראשון שפגשתי בו בהגיעי ל'מלון' (המ"ם, בהגיית סגו"ל סקוויראית-חיננית) השוכן סמוך ונראה לבית המדרש. מחזה סקווראי אופייני. יהודי מסיים את חוק ה'חוק לישראל' היומי, תוך כדי שהוא מנענע את עגלת תינוקו. גם לאחר שהתברר לי שהוא אחד מקוראיי, עדיין לא ידעתי שהוא-הוא הרב שלום גרינבוים, מעסקניה הגדולים של החצר, המנכ"ל הנמרץ של המוסדות בוויליאמסבורג.

הכל התחיל בהודעה אחת. בסך הכל שיגרתי מעומק לבי ברכת מזל טוב לידידי היקר, מאנשי החינוך הבולטים בארצות הברית והאיש שלי בסקווירא, הרב אלעזר יונה זילברמן (כלומר, זילבערמאן) והתנצלתי על כך שלא יכולתי להגיע לחתונה עצמה, אבל ההתנצלות הזאת הביאה אותי בסופו של דבר לשבת שבע ברכות, צעד שאוקיר לנצח. הרי לא בכל יום יזדמן לי לשבות שבת בעיירה הנפלאה הזאת בצל כ"ק הרבי שליט"א. במהלך השבת יתברר לי שזוהי דווקא תופעה נפוצה ביותר. מאות יהודים מכל השכבות והחוגים נוהגים לשבות בסקווירא מדי פעם, כדי למלא את המאגרים הרוחניים שלהם. כבר במהלך הטיש בליל שבת הבנתי בדיוק למה.

בסופו של השולחן הטהור, לאחר חצות של ליל שבת, כבר מלאו קרוב לעשרים וארבע שעות מאז שאמרתי 'מודה אני' בפעם האחרונה בביתי שבאנטוורפן. אבל הפלא ופלא, לא חשתי בעייפות. הלאות פינתה את מקומה לחיות דקדושה שלא מעלמא הדין. עוד ניגון ועוד ניגון, ועוד ניגון, כמניין בעלי השמחה באותה שבת – יותר מעשרה חתנים והוריהם והורי הוריהם בלעה"ר – והגוף כבר לא רוצה שום דבר אחר מאשר עוד ניגון לכבוד שבת. הפארענצ'עס עצמם מצטרפים לריקוד, וכשהרבי מנופף בידיו הם מתנודדים מצד לצד בהתפרצות של שמחה עזה שאין דומה לה.

הטיש כולו הוא מקשה אחת של מסורת אבות. מנהגים קדושים שעוברים מדור לדור, בלי כל שינוי. מהמאכלים והניגונים ועד ההנהגות הקדושות כולן. פעם, בסקווירא לא אמרו בכלל 'תוירה'. כשהרבי זצ"ל הגיע לארצות הברית היו יהודים שהתלוננו על כך. מאז נהג הרבי לכבד את דיין העיירה לומר דברי תורה, ולאחר מכן הוסיף הרבי להביא אמרות טהורות מפי צדיקים כעין שמועס מתפתח, מנהג שנמשך עד היום. הדיין הרב אייזנברגר אומר דבר תורה קצר, ולאחר מכן, דקות ארוכות מביא הרבי שליט"א מעומק דברי תורתם של הקדמונים, בקול גדול וחזק שנשמע עד לקצה האחרון. בשנים האחרונות דברי התורה הללו נלקטו ובאו לתוך ספרים מהודרים שנמכרים בתפוצה אדירה בכל רחבי העולם החסידי.

2.

אפשר לכתוב סדרת כתבות רק על שבת אחת בלבד. אולי עוד חזון למועד. אבל אם ארצה לתמצת את הכל בתוך המסגרת המצומצמת הזאת, רק אבוא ואומר שאם שבת היא מעין עולם הבא, הרי שבעיירה הקמאית הזאת היא בבואה של עולם הבא ממש. צדיקים יושבים, כלומר אברכים במראה חסידי קמאי, ועטרותיהם בראשיהם, כלומר השטריימלך שרובם מיושנים מהדור הקדום, ומגפיהם ברגליהם ונהנים מזיו השכינה. פשוט נהנים משבת שכולה רוחניות. לא שאין גשמיות. בסלונו המהודר של רבי אלעזר יונה אכלנו ושבענו וכמעט לא הצלחנו להותיר. אבל בזמן שנותר הולכים ובאים מטיש לטיש, מתפילה לתפילה, ומתעלים במעלות רמות בעבודת השם. גם לאחר הטיש, בשעה מאוחרת בלילה, יש עוד רבים-רבים שמתאספים בהיכל בית המדרש לשיעור אור החיים רבתי.

אם פעם יותר לי לכתוב באריכות, אקדיש פרק שלם למחזה הנפלא של שבת בבוקר. שבת בבוקר של סקווירא היא שבת שבה כל אברך ובחור מחזיק בידיו ספר תהילים קטן כגדול, והולך וממלמל, פוסע וממלמל, ומבטא את מילותיו של דוד המלך. בדרך למקווה, וממנו, בדרך לבית, וממנו, וכל דרך שאתה פונה אליה בסקווירא של שבת בבוקר, אתה נתקל בהולכי-אומרי תהילים. גם הבחורים שמתאספים מול בית החתן כדי ללוותו (בסקווירא בחורים לא נכנסים לתוך בית זר), עומדים הכן עם ספרי התהילים בידיהם, כדי להספיק ולומר עוד קפיט'ל עד שהחתן יוצא.

גם בתוך היכל בית המדרש עצמו הרחש-בחש הולך וסובב סביב ספר התהילים. כל פינה מלאה באומרי תהילים. כל השטיבלך בקומה שמתחת לבית המדרש עמוסה ביהודים שמשתפכים בתוך ה'תהילימ'ל' שלהם. להיות חסיד סקווירא זה אומר לקום בשבת בבוקר לפחות שעתיים לפני התפילה. גם לומר תהילים, וגם לטבול לפני כן במקווה הגדול ביותר בעולם, לכאורה. בפעם הקודמת שהייתי כאן ביקש הרבי מחסידיו להתגייס לטובת המקווה החדש. בביקורי הנוכחי כבר טבלתי בו. המקווה שוכן מתחת לבית המדרש הענק והמפואר, הגדול בכל ארצות הברית, שהולך ונבנה בצעדי ענק.

יש הרבה דברים נפלאים שסקווירא התברכה בהם. אבל אם במסגרת האכסניה המצומצמת הזאת אצטרך למנות את אחד מהם, אעדיף לציין את החום ואת הלבביות שממלאים את משעולי העיירה, פורצים מלבות האנשים כולם, ועוטפים כל יהודי שנקלע לכאן מבחוץ. מעניין שאת המילים האלה שמעתי מפי המחנך הדגול הרב ר' ברוך שלמה וויינבערגער שליט"א, ראש המנהלים של קריית יואל, ששהה כאן יחד איתי כאורחו של רבי אלעזר יונה. כולם רוצים לעזור לך, כולם מתעניינים בשלומך, וכולם, עד אחרון הבחורים, ישאלו בשלומך ויציעו לך כל מה שתרצה.

3.

מוצאי שבת במעון קודשו של הרבי, הוא זמן טוב. כך לחש לי אחד מיודעי הדבר בחסידות. נפשו של הרבי רוויה באור הרוחני של יום השבת קודש. ידעתי שזה זמן טוב, אבל לא שיערתי שאזכה לדקות כה ארוכות לפני ולפנים במאור פנים מסבירות.

כשאמרתי לרבי שליט"א שגדולה הייתה הנאתי מכל רגע במחיצת הקודש, אורו פניו, אבל בענוות חן כדרכו, ייחס זאת לזכות אבותיו הקדושים. זה עשרות שנים, מאז הכתרתו בסוף שנות הכ', כל מגמתו של הרבי היא להפוך את העיירה ואת הקהילה כולה לחטיבה אחת של תורה ויראת שמיים בוערת בלהב אש. סקווירא בתחילת שנותיה בארצות הברית החלה מחדש. כמעט לא היו חסידים שעוד הסתופפו בצל האדמו"רים הקודמים. לאט-לאט התלקטו מאליהם יהודים בעלי נשמה חסידית יוקדת, חסידים מכל מיני חצרות שמצאו ברבי את שאהבה נפשם. על יחידים אלה נבנתה כל המעצמה הזאת, שבהנהגת יבדלחט"א כ"ק הרבי שליט"א רק הולכת וצומחת, גדלה ומתרחבת, בגשמיות וברוחניות.

הייתה לי הזכות לשאול ולקבל תשובות נפלאות ועמוסות בדברי פי חכם חן. ביררתי על כמה מנהגים שראיתי במהלך השבת, והרבי סיבר את אוזניי שהמנהגים האלו הם קדושים וטהורים ומקובלים מדור לדור, ואין לערער אחריהם כלל וכלל. הרבי זצ"ל היה חתן בבעלזא, והתעניינתי לשאול אם בכל זאת חדרו כמה מנהגי בעלזא לתוך סקווירא השמורה, והתשובה הייתה שבאמת כמה וכמה מנהגים הונחלו מהתם להכא.

ואז הזכרתי את מאורעות התקופה האחרונה, והרבי נאנח אנחה ששוברת חצי גוף ומילאה את כל החדר. "לא ראיתי. איך בכלל מסוגלים לראות. אך רק ממה ששמעתי אפשר להישבר מאוד. אבל 'החקר אלו-ק תמצא'?" אומר הרבי. מה כותבים לאנשים, איך מחזקים? אני מנסה לשאול. "איך שהתחזקנו בכל הדורות", אומר הרבי. "באמונה שמאיתו לא תצא הרעות. איך? ואיך בוראים עולם יש מאין כן מבינים? הרי 'כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי'.

"הגיע פעם לאבי זצ"ל יהודי שהיה מלא בצרות כרימון. הוא לא הפסיק להתאנח על מצבו. אבי אמר לו: 'דבר אחד אנחנו צריכים לדעת, שכל הרחמים של בעל הרחמנות הכי גדול בעולם, אינם מגיעים אחד מני אלף לרחמנות של הבורא כל עולמים'. הקב"ה הוא כולו טוב, רק שאנחנו לא מבינים. כל מה שאנחנו צריכים הוא להתחזק עוד יותר בכל מה שצריך ולהתפלל שנזכה לכל הטוב הנגלה".

עוד יבוא יום ואתמלל את השיחה הארוכה, קרוב לשעה, בחצר הקודש, ששפעה מאמרי חז"ל, אמרות טהורות, רעיונות כבירים, והרבה דברי חיזוק מפיו של הרבי, אוהבן של ישראל. סביב השולחן שעליו יהודים מכל רחבי העולם פורקים את הלב הטעון שלהם ויוצאים מחוזקים, הצטעפו עיניו של הרבי וניכר בו שצערן של ישראל כואב לו עד עמקי הלב.

אַ גוּטֶע וָואךְ, סקווירא, וכל בית ישראל!

טקסי בלי טקסט

זהו הנהג שלי, ר' יעקב לייב גרינפעלד שיחי'.

מקודם חשבתי שהוא רק נהג, אבל ככל שהוא הנהיג אותי יותר ויותר, התברר לי שהוא לא רק נהג, אלא בעיקר יהודי חשוב וירא שמיים וצדיק. הכרתי אותו בתור ילד באנטוורפן. לאחר מכן כל מה שאני זוכר היה זה שהוא התחתן בסקווירא, והנה, הפעם נפגשנו שוב. הזקן שלו מעט האפיר. גם שלי, אבל זה כבר ענין לטור אחר. ר' יעקב לייב, חבוש בגרטל ובמשקפיים עם מסגרות פלסטיק שחורות, ומצויד ברי"ש מתגלגלת, נראה כמי שנולד וגדל כאן.

הוא הגיע לאסוף אותי בערב שבת בשדה התעופה של נואארק, וביום ראשון לקח אותי לריבניץ ול'שיינערס' וכמובן לשדה התעופה, וכל הזמן רק הקשבתי. ר' יעקב לייב הוא מסוג הנהגים שאתה לא צריך שיפעילו את ר' מיילך בידרמן או מלאך כדי שיהיה לנוסע מה להאזין, אלא הוא עצמו המגיד. הוא אוצר בלום של סיפורי צדיקים, וכנצר לבית טשערנאביל הוא מכיר כל ענף ייחוס אפשרי, וקורות חייהם של הצדיקים.

אבל יותר משהתפעלתי מהסיפורים ומהגרטל ההדוק ומשקפי המסגרת, ציינתי לשבח את העובדה שאין לו 'טקסט'. כלומר, הטלפון שלו הוא פשוט בתכלית. מכשיר ישן כמו פעם, שאינו מקבל טקסט. משהו שבאמריקה אם אתה נהג ואין לך אותו, אין לך הרבה סיכוי לקבל נסיעות. אבל ר' יעקב לייב הוא חסיד סקווירא אדוק, שמקפיד על כל התקנות ולא מנסה להסתדר עם ההיתרים השונים שישנם לאנשים כמוהו. הוא רוצה להיות יהודי של לכתחילה. בסקווירא משקיעים בזה רבות, וככל הנראה זה עובד.

כשהוביל אותי לבית החיים של העיירה כדי להתפלל על קברי אבותיי, וגם כשלקח אותי לציון בריבניץ, הוא התאפק בכל כוחו כדי לא לצאת לקבר סבתו ע"ה שהיום הוא יום היארצייט שלה, שהרי בסקווירא מקפידים לא לצאת לקברי אבות, גם לא ביום היארצייט. הפעם היחידה שעולים לקברי אבות הוא רק כדי להזמין אותם לשמחה במשפחה.

את התיאורים החשובים על חרדים בארצות הברית שעובדים בכל העבודות, אשאיר לידידי ורעי ר' רפאל וואהל, אבל כן אציין לשבח יהודים פשוטים, לכאורה, שמחמירים על עצמם ומרצונם, ומוכיחים שאפשר גם לעבוד ברשות הרבים אך גם להיות שמור בתכלית. גם להיות נהג, וגם לספר סיפורי צדיקים ואמרות טהורות. גם להנהיג יהודים ולסחוב את המזוודות שלהם, ועדיין לא להוריד את החליפה ולשחרר את הגרטל.

זה פשוט ריגש אותי.

כל הכבוד, וכה לחי!