רגיל היה רבי ישראל מרוז'ין זי"ע לומר על הפסוק: "עז וחדווה במקומו" – אצל מי אפשר למצוא את מידת השמחה? אצל מי שהוא במצב של במקומו, דהיינו שהוא מקושר אל המקום ברוך הוא ומאמין שהכל נעשה ממנו בהשגחה פרטית, והקב"ה הוא מקומו של עולם. אדם כזה זוכה לעוז וחדווה, לשמחה וביטחון (תפארת ישראל).
"הנה גם המזוודה הכחולה, אל תשכח אותה, ושיהיה לכם בהצלחה, טיסה נעימה".
"תודה בנצי, להתראות בחזור, תשמור לנו משבצת בלו"ז שלך, כן?" יוחנן אחי האהוב סגר את דלת רכבי ונופף לי לשלום. ילדיו הוסיפו נפנופים משלהם, ואני התקדמתי לכיוון היציאה.
הפעלתי מוזיקה חסידית, פתחתי את החלון ויצאתי לכביש. הכל זרם. נתתי גם למחשבות לזרום. חשבתי על משפחתו של יוחנן הנוסעת לחתונת הדוד בחו"ל, ושמחתי שיכולתי לעזור לו ולהקל עליו בנסיעה לנתב"ג.
קילומטרים רבים גמעו הגלגלים שלי, ולפתע הטלפון צלצל, ומספרו של יוחנן הופיע על הצג.
"מה קורה? הכל בסדר? מה שכחתם?"
הקול שלו שידר לחץ אימים. "בעיה עם רותי, בדיקת קורונה, תוצאה גבולית, מעכבים את כולם, בוא לקחת אותה". הוא זרק חלקיקי מילים כשאני מנסה לבנות באמצעותם את התמונה המלאה.
"רותי נשארת?! אתה בטוח?!"
"ככה זה נראה עכשיו. אני מצטער בנצי, אין לי ברירה אחרת".
הרחמים שפרצו מתוך ליבי, לא אפשרו לי להרהר אפילו על האירוח הצפוי והשלכותיו. ככל הנראה, רותי בת השלוש לא תקבל בקלות את הגזירה…
"אני בדרך, תסיר את הדאגה הזו מליבך".
"תודה אח צדיק, אני ממש מצטער על הבלגן".
האמת שלא בדיוק הבנתי מה קרה או לא קרה לבדיקת הקורונה של רותי, אבל זה לא שינה הרבה לידיים שלי שסובבו את ההגה לכיוון הנכון ברגע שנתוני הכביש אפשרו זאת. תוך כדי נסיעה עדכנתי את אשתי, ולשמחתי היא הסכימה איתי בחפץ לב שזה מה שאני צריך לעשות ברגע זה. השתלבתי שוב בין המכוניות הנוסעות לנתב"ג וקיוויתי שיוחנן ומשפחתו יספיקו את הטיסה בלי בעיות.
התקדמתי מהר מהצפוי כשפתאום שמתי לב שמשהו קורה בנתיב הנגדי. הכל תקוע! פקק ארוך שהספיק להיווצר לאחר שנטשתי את הנתיב. מעניין מה קרה? תאונה חלילה? מחסום משטרתי? אני צריך לעדכן את חני שייקח יותר זמן עד שאחזור הביתה עם האורחת החדשה.
שוב צלצול הטלפון קרע את חוט מחשבותיי.
"כן יוחנן, אני בדרך".
"אז… אחורה פנה. הודו להשם, הסתדרנו, הכל בסדר".
"אתה בטוח??? רותי נוסעת???"
"כן כן, הכל בסדר, אסביר לך מאוחר יותר מה קרה, אני ממהר. שוב תודה על הכל. מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".
"נסיעה טובה".
התרגשתי בשבילו והתחלתי לחשב נסיעה מחדש. רגע! פנייה ל-443 לפניי. אני כבר יודע שממתין לי פקק בדרך הרגילה. אם כך, אפנה עכשיו לדרך החלופית. נהדר!
זמזמתי לעצמי בנחת, שמחתי בשביל אחי ומשפחתו, והודיתי להשם שדאג שלא אתקע כעת בפקק אין-סופי.
"רגע!!! מה הם עושים פה? אלה בחורי ישיבה! מחכים לטרמפ!"
נעצרתי בחריקה קלה קרוב לשולי הכביש.
"המלאך הגיע!" זעק בחור נרגש אחד.
"תעלו כולכם", ריחמתי על הקבוצה. הם נדחסו והודו לי מעומק ליבם המותש.
"אנחנו חוזרים מהחתונה של הרב… שליט"א, אנחנו בדרך לתחנת האוטובוס. שייקח אותנו עד צומת שילת, ומשם ניקח אוטובוס נוסף לישיבה".
"מצוין, אני אוריד אתכם בצומת שילת".
"תזכה למצוות".
הם החליפו ביניהם עוד אי אלו חוויות בעודי מתקדם למחוז חפצם. זה לא קרה פתאום, אבל לאט לאט השתררה דממה עמוקה. הבחורים המותשים משעות של ריקודים, נרדמו זה על כתפי זה.
"רבותיי, הגענו". הדלקתי את האור ברכב, אבל שום תזוזה לא נרשמה. "עוילם, אני צריך להמשיך, אתם יורדים?" אין קול ואין עונה. ניסיתי להעיר בעדינות את היושב לצידי, אבל השינה הייתה חזקה מהכל. בלית ברירה, נשכתי שפתיים, לחצתי על דוושת הגז והמשכתי בנסיעה.
עד… עד פתח ישיבתם הקדושה.
שם הערתי אותם בפחות עדינות, וכשהם גילו את מבנה הישיבה, הם הודו לי מעומק ליבם ושחררו אותי לדרכי.
למרות השעה המאוחרת, נהגתי כשחיוך מרחף על שפתיי לאורך כל הנסיעה. אח, כמה אהובים הם בחורי הישיבה הזו לפני המקום, שעל מנת להביא אותם בקלות ובנוחות ובעיקר כדי לחסוך מהם המתנה בצמתים שונים שיש בהם מראות שונים ומשונים – הוא דאג שבדיקת קורונה אחת תצא לא ברורה, ואנוכי אסובב את רכבי ואזהה את הפקק בנתיב הנגדי (שמי יודע מה הסיבה להיווצרותו) וכך אפנה לכביש 443 ואעלה לרכבי את בחורי החמד, והכל כדי שאוביל אותם עד פתח הישיבה הקדושה…
