גל עד

"נכנסנו לחוסט", ציין הנהג האוקראיני והצביע על שלט גדול המלא באותיות קיריליות. "כאן הרבינר שלכם קבור…"

ישבתי ברכב ההסעות עם משפחת בעלי, אחרי שעות ארוכות לאין ספור של נסיעה בכבישים משובשים, ובלב עמדה ציפייה. הקור הצולף לא היה יכול לעצור בעד הלב שלהט בהתרגשות…

התבוננתי ב'חוסט', העיר שכאילו נעצרה אי שם בשנות השישים. מכוניות עתיקות מילאו את הרחובות, בארות מים – מאלה שראינו רק בציורים של ספורי צדיקים, ניצבו בכל חצר, אנשים עטופים בשכבות ובתים ישנים שמשו כתפאורה מצוינת למסע בעקבות אנשי ההוד שפיארו את שושלת משפחת בעלי.

"אנחנו מתקרבים אל קברו של סבי הגדול", אמרה חמותי והדמעות חנקו את גרונה. "רבי משה שיק הידוע בכינויו ה'מהר"ם שיק'".

בעוד הנהג מחפש את בית הקברות היהודי, האזנו לסיפורים על גדלותו של המהר"ם שיק, שעוד מילדותו ישב והגה בתורה בהתמדה עצומה, ואף שהעיד על עצמו שהיה קשה תפיסה מאוד ואפילו לימוד של דף גמרא עלה לו במאמץ בל יתואר, לא התייאש ובכוח ההתמדה גבר על כל המכשולים. ואמנם, כשהגיע לגיל ארבע עשרה, יצא לפרשבורג ללמוד בישיבתו המפורסמת של ה'חתם סופר' שלקח אותו תחת חסותו והיה לו כאב, ואף התבטא עליו ואמר: "רבי משה איז מיינער ארון ספרים" (רבי משה הוא ארון הספרים שלי).

המהר"ם שיק שימש אב"ד ביערגין ופתח בה ישיבה גדולה שמנתה 800 בחורים. (אם גם כיום, כשאנו חיים ברווחה ובשגשוג מופלא של עולם התורה, מדובר בישיבה גדולה מאוד – תחשבו על התקופה ההיא… שמונה מאות בחורים זה מספר בלתי נתפס!) לאחר כמה שנים עבר לעיר חוסט ושימש בה אב"ד. כתלמיד מובהק ל'חתם סופר', גם המהר"ם שיק נלחם בכל כוחו ברוחות הקדמה, ברפורמים ובכל מי שביקש לעקור או לשנות ולו משהו מתורתנו הקדושה.

עם הסיפורים בלב, עצרנו בסמטה צרה שעיזים וכלבים שוטטו בה. הנהג הצביע על שער בית הקברות ואמר: "זה שם…"

ניתן היה לחוש בבירור את ההתרגשות שאחזה בכולם. זה לא עוד קבר צדיקים… מדובר בסבא של בעלי… סבא של הילדים שלי… היה קל לפרוק את הלב ולהתחנן שיעמוד לפני כיסא הכבוד וימליץ טוב בעד הצאצאים שלו.

כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר. וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלוקִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדוֹת תְּרוּמִיּות, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְנִימִית, לֹא יִרְאָה חִיצונִית, וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְּוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וָכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן (מתוך תפילת השל"ה).

מסע השורשים בן שלושת הימים עבר בין ציוני צדיקים נוספים, וכיוון שחזקה עלי מצוות אבי שלא להיכנס לבתי עלמין, בכל פעם נותרתי לעמוד בפתח בית החיים לצד שומר בית קברות – גוי מקומי שקיבל עליו את הזכות לשמור על קברי היהודים.

אני מוכרחה להודות שבכאלה מקומות יש יתרון בעמידה דוממה ובודדה… השקט משאיר מקום למחשבות, וההבנה מחלחלת שזמננו קצוב ושהעולם הזה הוא בר חלוף. עמדתי שם, מול הקברים המספרים את סיפוריהם של אנשים ענקי רוח וסיפוריהן של קהילות מפוארות שחרבו בשואה, והתבוננתי בשומר שהסתובב הלוך ושוב והמתין למטבעות שייתן לו חמי כתודה על עבודתו.

'גוי כמו בסיפורים', הרהרתי. 'תווי פנים גסים, לבוש בלויים אבל עושה עבודתו נאמנה ושומר על המצבות, על הזיכרונות, על ההיסטוריה של עמנו'.

ופתאום חלפה בי מחשבה שבעצם כל אדם גדול וכל זיכרון ראוי וכל מעשה טוב צריכים שומר… מישהו שיהיה שם כדי לספר ולתעד.

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר… שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב ז).

פעם שמעתי הרצאה מופלאה שעסקה בחורבן יהדות אירופה. המרצה הסביר שבעוד בעולם מקימים אנדרטאות מפוארות ושותקות לזכר הנרצחים, אנחנו, היהודים, עסוקים בהקמת אנדרטאות חיות. במקום לבנות גל עד על שם המתים, אנחנו מקימים ישיבות ובתי חסד למען החיים.

במהלך שלושת הימים שבהם חלפנו באדמות רומניה, אוקראינה והונגריה, ראיתי זאת במוחש. בדרכים הארוכות זיהינו כמעט כל שלט שניצב בכביש: סאטמר ווסלוי, שטפנשט ובוהוש, נדבורנה ובישטינא, סקולען וריבניץ, ספינקא וקאליב, קרעסטיר ומונקאטש ועוד ועוד ועוד… ואם לרגע ניתן היה לבכות על העיירות והערים שהיו עמוסות ביהודים של צורה שעבדו את השם ושמרו את תורתו ועלו בסערה השמיימה, הרי שברגע שאחרי, זקפנו את קומתנו כי ידענו שבירושלים ובני ברק, בביתר ובית שמש, במודיעין עילית ואשדוד קמים יהודים ומניחים תפילין והולכים לתלמודם וכל מהותם היא זיכרון חי ופועם.

כל יהודי ראוי לזיכרון.

כל יהודי זקוק לשומר.

הלוואי שנזכה להיות זוכרי אבות, שומרי הגחלת ומעבירי המסורה.