ישבתי על הספה והאזנתי מרותקת למתבגר שלי שפסע בהתרגשות ובהתלהבות בסלון ונאם בפאתוס על המתרחש בארצנו הקטנה.
"הם צועקים כל היום דמוקרטיה", הסביר בכעס, "אבל זה ההפך הגמור".
"אני שמחה שאתה מבין מה משמעות המילה דמוקרטיה", אמרתי ותהיתי ביני לבין עצמי אם מישהו עדכן את הציבור הכללי שהבן שלי עבר קורס מזורז באזרחות… האם זה נחשב שהוא למד מקצוע ליב"ה? הוא זכאי לקבל אישור לחיות בארץ ולנשום את האוויר שלה? "אבל עליך להבין בן, שהמאבק הזה יושב בעומק העניין על נקודה אחרת".
"על מה?" התעניין דוד, ואני בחרתי לקחת אותו שלושים ושלוש שנים לאחור, להיכל נוקיה המלא עד אפס מקום בהמונים המביטים בציפייה ברשכבה"ג, מרן ראש הישיבה הרב שך זצוק"ל.
"האמת, אומר לכם כי לא התכוננתי ולא כיוונתי לדבר לפני ציבור כה גדול. אני מלא התפעלות ממראה הציבור הזה, ויש לי אימתא דציבורא. חשבתי לעצמי, מה אוכל להוסיף, אבל דבר אחד משמח אותי, בראותי את הצימאון העצום הזה לשמוע דברים לחיזוק התורה ולחיזוק הדת. וברצוני לומר כמה דברים נכונים וישרים, בלי שום סיבות פוליטיות ונגיעות אחרות, אלא האמת הנקייה כמות שהיא.
"רבותיי, אנו חיים בתקופה איומה ונוראה: אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו… ורק הקדוש ברוך הוא יודע מה עוד צפוי. כל המדינות מתחזקות, כל אחת ונשקה בידה, אבל אנחנו, עם ישראל, אנו כבשה אחת בין שבעים זאבים. אבל יש דבר אחד שצריך לחזק כל יהודי, היכן שהוא נמצא, יותר מהנשק החזק ביותר, יותר מן המדינות הגדולות – היהודי השומר על יהדותו חזק פי אלף יותר מהכל. עברנו גלות אחר גלות, גזרות ושמדות, עמים חזקים קמו עלינו להשמידנו אלפי שנים, ואנו שרדנו, בידיים ריקות, ללא נשק. מהו סוד קיומנו? איך ניתן להסביר את המופת הזה?
"אלא, שאת היהודי לא ניתן להשמיד. יהרגו אותו, אבל בניו ימשיכו לדבוק בתורה. כל זמן שהיהודי לא מנתק מורשת אבותיו, הרי הוא קשור עם התנאים וכל הצדיקים, עם אברהם, יצחק ויעקב – הם חייו. העולם כולו יאבד, אך היהודי יחיה לעד. כל עוד מחזיק בדרך אבותיו, ולא מחפש חכמות ואידיאולוגיות זרות".
לפני שמונים שנה הגיע דור החלוצים לארץ הקודש ו'קידש' שני ערכים עיקריים: ישראל כבית לאומי, והצבא. את שאר ערכי היהדות הוא השליך בבוז.
חלפו שבעה וחצי עשורים, והארץ רועשת וגועשת למול האידיאלים והסמלים הישראליים שנשברים בזה אחר זה. הציבור שבנה הוא הציבור שמחריב ומוכר את הערכים ה'מקודשים' שלו תמורת תאוריה אמורפית.
"אומה שאין לה קשר עם אבותיה, מלכתחילה נגזר דינה להיאבד, היא לא תקום ולא תהיה… באו אלי שני אנשים מן הקיבוצים וסיפרו לי כי עד גיל מבוגר לא ידעו מה זה 'שמע ישראל', וכי זה נקרא עם יהודי? אם תהיה מלחמה, במה הם יילחמו? הרי האומות יותר חזקים מהם.
"בתורה כתוב כי עם ישראל הפך לעם עוד בטרם נכנס לארץ ישראל, כאשר כרת ברית עם התורה. טריטוריה אינה העיקר. אדמה ניתן לקחת במלחמה, אבל העם יכול להישאר קיים. בזה ניחשב לעם… אלו דברים פשוטים, אך צריך לומר אותם. הדבר שמשמח אותי מאוד הוא שאני רואה, שיש ציבור הרוצה לשמוע את דבר השם בלי פוליטיקה. אלה פונים למערך, זה פונה בכה, וזה פונה בכה, אך מה יהיה להם מהמערך? האם המערך הוא דבר קדוש? הלא המה ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו, ומבקשים תורה חדשה. אם אין שמירת שבת ואין יום כיפור – במה האדם נחשב יהודי?
"רבותיי, אם רוצים להתחזק ולעבור את המלחמות, את הימים הקשים, רק מי שמאמין שהקדוש ברוך הוא לצידו – הוא המאושר שבאדם, כי יודע שיש לו אבא גדול שעוזר לו".
"תבין דוד", ביקשתי מעומק ליבי, "מה שעומד עכשיו על הפרק הוא לא שאלת הדמוקרטיה, הסבירות או המשילות. השאלה האמיתית היא מה המאפיין המזהה של עם ישראל. במה אומתנו מתייחדת. במה אנחנו יהודים".
"בתורה", השיב לי דוד בפשטות ברורה ומשמחת. "אנחנו יהודים כי אנחנו לומדים את התורה".
"נכון", אישרתי. "אין אומתנו אומה – אלא בתורותיה, והתורה שייכת לעם ישראל ולארץ ישראל. התורה רוצה שהילדים שלה ילמדו בה, והיא רוצה שהם יקימו לה בית. בית של תורה".
"אבל לא כולם לומדים תורה", טען דוד, ואני השבתי לו בסיפור על הרב יוסף אברהם וולף, מנהלו האגדי של סמינר 'וולף' בבני ברק, שהיה איש חינוך יחיד במינו. במידה רבה ניתן לומר שהוא עיצב את צורת הלימוד וההשקפה בסמינרים החרדיים בארץ ישראל, והוכיח לכולם שניתן להעמיד מערך חינוכי לימודי עצמאי ללא כל צורך בשימוש בספרי הלימוד של הציבור הכללי.
באחד הימים הזמינו את הרב וולף לדבר בפני בנות סמינר על המושג 'בית של תורה'. המזמינים חשבו לתומם שבדקדקנות היֵקית הטיפוסית שלו, הוא יעמיד גבולות גזרה ברורים מאוד לצורה שבה נראה הבית היהודי, אולם מה רבה הייתה הפתעתם כשהרב וולף קם ואמר:
"תרצו לדעת איך נראה בית של תורה? ובכן, התשובה פשוטה: בית שבו התורה מרגישה בבית – הוא הוא בית של תורה!"
ההגדרה הזו מדהימה ויסודית מאין כמותה.
לא מספר שעות הלימוד, לא עיסוק אב המשפחה – אלא איפה הלב מונח… אם התורה אהובה, חשובה ומוערכת הרי יש לה בית לשכון בו.
ימים אלו של שלהי אב תשפ"ג עוד ייכתבו בהיסטוריה היהודית.
עם שלם נאבק על הגדרת המהות, ואנחנו, יהודים של יהדות ותורה עומדים בתווך.
אלו ימים שעומדים בין האבל על היעדרו של בית המקדש ובין החודש המקרב שבו המלך יורד לשדה וממתין לנו בחיבוק של אהבה וגעגועים.
ימים אלו של בין לבין, הם ימים שכדאי וחשוב להרהר בהם לא רק על התביעות האישיות של כל יחיד ויחיד, אלא גם על החלק של כל אחד מאיתנו בבניין האומה שתורתה – אומנותה.
