טורים ישראל מאיר כ' כסלו התשפ"ד

 

1.

בוקר שבת פרשת 'ויצא'. בית הכנסת 'קהל חסידים' בשכונת שערי חסד בירושלים.

לאחר מניין ותיקין מתקיים קידוש עבור המתפללים שהשכימו קום. ביניהם סא"ל שלום אייזנר, ששב משדה הקרב וזיכה את המתפללים ב"מי שגמלך כל טוב – הוא יגמלך כל טוב סלה".

"תגיד משהו", מבקשים המתפללים בין כזית מזונות לטעימה מההערינג. אייזנר נפרד מבית הכנסת 'קהל חסידים' בעיצומה של התפילה בשמחת תורה, כשהוקפץ לסייע לכוחות בדרום. "תתפללו חזק, זו קטסטרופה", הוא הספיק לומר למתפללים ההמומים תוך כדי ריצה החוצה.

ביקום מקביל, השם שלום אייזנר מצלצל לכם מוכר מלפני 12 שנה. בשנת תשע"ב (2012) פעל אייזנר לפזר הפגנה של תומכי חמאס בבקעת הירדן. כמפקד שחש מאוים מהתקרבות הפלסטינים ותומכיהם לעבר חייליו, אייזנר תועד מרחיק פעיל שמאל מדנמרק כשהוא מכה בו בנשקו. ביקום הנוכחי, אייזנר היה נדרש להשיב למפקדיו איך תקרית, שבה פלסטינים עם דגלי אש"ף מרשים לעצמם להתפרע במרחק נגיעה מלוחמיו, מסתיימת ללא שימוש באמצעים קשים לפיזור הפגנות. אבל ביקום המקביל שבו חיינו לפני שמחת תורה, בתגובה לתיעוד ההוא, דובר צה"ל יישר קו עם עליהום תקשורתי שחגג על התיעוד, והוציא הודעה: "מדובר באירוע חמור. יבוצע תחקיר יסודי ונוקב שבו ייבחנו הנסיבות שקדמו לאירוע המצולם, יופקו לקחים וינקטו צעדים מתאימים".

אייזנר מצא את עצמו על ספסל הנאשמים. אלוף פיקוד המרכז לשעבר ניצן אלון, הטריח את עצמו לבוא ולהעיד בפני בית הדין הצבאי. "באירוע המדובר ראיתי במעשיו כשל ערכי". רגע לפני שאייזנר קודם לתפקיד יוקרתי של פיקוד בבית ספר לקצונה, הוחלט להרשיע אותו, להדיחו מצה"ל ולהשית עליו עונש של חודשיים עבודות שירות. אז, קראו לזה 'כשל ערכי'. היום, קוראים לזה קונספציה.

"לא נשוב להיות כשהיינו בליל שמחת תורה תשפ"ד", משתף אייזנר את המתפללים ב'קהל חסידים'. "אין רחמים לעם אכזר. כן, עם. לא 'יחידים'. עם שלם שחוגג את הזוועות". ואייזנר מספר על קביעת מזוזה בשדה הקרב: "חבר לנשק, מפקד, רחוק משמירת תורה ומצוות, אבל למלחמה הוא לקח איתו פריט אחד שהוא יודע שיש בכוחו לשמור עליו: מזוזה. לאחר ימים ארוכים של לחימה נכנסנו למבנה שעתיד לשמש את הכוחות. המפקד החילוני נעמד בכניסה ומתחיל טקס מאולתר של קביעת מזוזה, לא לפני שלקח ממני את כיפתי וחבשה לראשו: 'אני אגיד רק דבר אחד', אומר החילוני שסחב איתו מזוזה לקרב. 'בשמחת תורה חיפשו בתים שיש בהם מזוזה כדי להרוג את מי שנמצא שם. כן, רק בגלל שיש שם מזוזה. רק בגלל שהם היו יהודים. עכשיו אנחנו נקבע את המזוזה. זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש בטוח להיות פה. אנחנו זוכרים איך נלחמנו פה לפני ימים ספורים על כל מטר, ועכשיו אנשים מסתובבים כאן בלי קסדה. אני בטוח שקביעת המזוזה היא התחלה של ניצחון גדול לעם ישראל. אייזנר, מה מברכים?' אני אומר את הברכה מילה אחר מילה, והמפקד חוזר אחריי: 'ברוך, אתה… אשר, קדשנו, במצוותיו, וציוונו, לקבוע מזוזה'".

 

2.

"הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד".

נראה לי שהשורה הזאת צריכה להיות פתיח לכל עיסוק בנושא שאין רגיש ממנו: עסקת שחרור החטופים. לא להאמין באיזו מהירות התרגלנו לפטפט על כך. ראיתי השבוע הודעה שהוציא עיתונאי, שנחשב למקור מהימן, בנוגע לרשימה שהועברה למדינת ישראל שעות ספורות לפני פעימה נוספת בעסקה: "בקיצור – או שאין שמונה ילדים כמובטח, או שאימותיהם לא שם כמובטח". אמא'לה! איך אפשר להקליד אינפורמציה כזאת שיכולה להמית או להחיות משפחות, בניסוח כל כך סתמי? הלו, זה לא עוד פרסום על ספין של גנץ נגד העברות כספים קואליציוניים לחינוך החרדי.

"היה נא מצליח דרכי": ובכן, הנס הגדול ביותר של העסקה, והתקווה הגדולה ביותר עבור אלו שטרם זכו לצאת מאפלה לאורה, היא העובדה שיש מתנגדים. כן, דווקא העובדה שהעסקה לא זוכה לתמיכה מקיר לקיר. אסטרטגית, אם לא היו מתנגדים, צריך היה להמציא אותם. גם כשאתם באים לקנות רכב ביד 2, להיטות יתר היא הדבר המסוכן ביותר במשא ומתן. קל וחומר בן בנו-נכדו-ונינו של קל וחומר, כשאתם מנהלים משא ומתן עם השטן. תמיכה מקיר לקיר רק תקפיץ את המחיר של הבאים בתור.

עיתונאי ערוץ 12 ירון אברהם, שנחשב למתון יחסית לחבורה שיושבת איתו באולפן, שיתף את תחושותיו בזמן אמת כשהילדים והנשים שבו הביתה: "אותי מעניין אם השרים שהתנגדו צופים בתמונות האלה עכשיו. זה מה שמעניין אותי. איך?! איך אחרי שאנחנו רואים את התמונות של הילדים האלה חוזרים הביתה, ובעיקר את אלה שעדיין לא, אפשר היה להרים אצבע נגד העסקה הזאת? באמת, אני לא מבין".

הבנתם? כאילו שההכרעה הקשה אם לאשר עסקה או לא, היא אם אתה מתרגש ממראה של ילד חוזר לחיק משפחתו אחרי חמישים יום בשבי האויב. אותי מעניין אם האישים הבכירים חסרי האחריות שהצהירו בפומבי: "כולם תמורת כולם" (שחרור סיטונאי של כל המחבלים בבתי הכלא בארץ), צופים בתמונות האלה עכשיו. זה מה שמעניין אותי. איך?! איך אחרי שאנחנו רואים את התמונות של הילדים האלה חוזרים הביתה, ובעיקר את אלה שעדיין לא, והכל בתמורה לשחרור עשרות מחבלים בלבד, אפשר היה להצהיר בחוסר אחריות כזה "כולם תמורת כולם"? באמת, אני לא מבין.

 

מבט:

המודעה הזאת שנכתבה בעיצומה של השבת האחרונה, מעידה על יחסי שכנות טובים בין דתיים לחילוניים. חדי עין יכולים גם להבחין בנורת המעלית הפועלת ב'פיקוד שבת' – נושא שלא תמיד עובר חלק ביחסי שכנות בין שומרי שבת לאלה שאינם.

ראיתי לא מעט טקסטים נלהבים שכתבו דתיים, שבעקיפין או במישרין מעודדים את שכניהם לכתוב להם מבזקי חדשות בלוח המודעות של הבניין. הלכתית, התשובה ליוזמה הזאת בשתי מילים, היא: לא. תודה.

ומעבר להלכה, הרהרתי לעצמי מה היה קורה אם אנחנו, שומרי השבת, היינו יכולים לכתוב עדכון על המתרחש בעיצומה של השבת לטובת השכנים היקרים שלא זכו לטעום את טעמה: "לשכנינו היקרים, מייד לאחר הדלקת נרות ירדה לביתנו שלווה שלא הותירה זיכרון מהרעש וההמולה שהיו דקה לפני (הגיוני ששמעתם). בבית הכנסת הרגשנו הערב רטט בגוף (לא בנייד) כששרנו את המילים 'קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה'. בבית התיישבנו סביב שולחן ערוך, ובניגוד למתרחש בימות החול, אף אחד מהנוכחים לא עסק בטלפון הנייד שלו. כששרנו 'בְּלִי מְצָרִים נַחֲלָה' – חשבנו על אלו שהשתחררו. וכששרנו 'וְאַפֵּיק יַת עַמָּךְ מִגּוֹ גָּלוּתָא' – התפללנו על אלו שעדיין שם. האמת, הניתוק מעדכוני החדשות יצר אצלנו חיבור אמיתי למה שמתרחש שם. שבת שלום! עם ישראל חי!"

 

חכמת ההמונים:

"בכל ריאיון על לוחם דרוזי שנפל, שואלים על חוק הלאום. בשום ריאיון על לוחם מתנחל שנפל, לא שואלים על סיפוח יהודה ושומרון". ינון מגל