הדיון בדבר ההשתתפות החרדית במאמץ המלחמתי הוא הזדמנות להציף מספר הסכמות יסוד שבלעדיהן לא ניתן להתקדם
יותר ממאה ימים.
יותר ממאה ימים של מלחמה גורלית. יותר ממאה ימים של מלחמת קיום שמנהל העם היושב בציון עם האכזר שבאויבים, אשר ביצע את הזוועתי שבמעשי הטבח; יותר ממאה ימים של מאמצים למחות את הרוע הצרוף מן העולם; ויותר ממאה ימים של חרדה קולקטיבית שהחלה בשמחת תורה, עת עמד עם ישראל וזעק 'תולדותם נשפך דמם עליך כמים'. המלחמה נמשכה לתוך חודש מרחשוון וגלשה לימי החנוכה, הסתיים גם חודש טבת, וגם בחודש שבט המלחמה נמשכת, אם כי בעצימות נמוכה יותר.
והחטופים טרם שבו, והביטחון עוד לא הוחזר, והסיום אינו נראה באופק.
ולצד ההצלחה שהקב"ה מנחיל לחיילי צה"ל במיגורם של קיני האויב – על הלב היהודי הקולקטיבי מעיק מחירה של המלחמה, הכבד מנשוא: צעירים יהודים קדושים ששילמו את התשלום היקר ביותר בעולם – את החיים שלהם עצמם, את היכולת להמשיך לחיות, ולהקים בית, ולהוליד ילדים, ולשגשג בעולם – בעבור חייהם של בני עמם ובעבור שלומה של ארצם.
*
אחת השאלות שהוצפו בעוצמה בתקופת המלחמה היא שאלת ההשתתפות החרדית במאמץ הכללי של המלחמה. שאלה זו הופנתה במאה הימים האחרונים מכיוונים רבים, חלקם מתוך התרסה פוליטית מהסוג שאליו הורגלנו עוד לפני המלחמה, אולם חלקם הגדול מתוך אכפתיות אמיתית וכאובה. דווקא מתוך כאב על המחיר הקשה מנשוא, יש מי ששואלים, מבלי להקניט: "היכן התרומה החרדית?" "מדוע צעירים לא חרדים מקריבים את חייהם ואילו החרדים פטורים ממטלה זו".
התעלמות משאלה זו היא הדרך הקלה, אך לא בהכרח המשכנעת ומקרבת הלבבות. כיוון שערֵבים אנו זה לזה, וכיוון שכאבם האותנטי של רבים מאחינו ואחיותינו, בהם בני המשפחות השכולות, ראוי למענה הולם – נבקש במאמר מערכת זה לספק התייחסות נאותה לדיון הציבורי הרגיש בנושא.
צריך להתחיל עם מה שיש, גם אם לא תמיד מקבל את הביטוי הציבורי והתקשורתי הנכון: הציבור החרדי נמצא עמוק במעגלי התרומה והעשייה. לצד אמונתנו האבסולוטית בחשיבות לימוד התורה להצלחת המערכה ולהגנה על יושבי הארץ – רבבות חרדים מתנדבים בארגונים האזרחיים שמעניקים תמיכה עורפית למאות אלפי המפונים, הנפגעים, הפצועים והמשפחות השכולות.
עבודת הקודש של השמירה על כבוד הנפטרים נעשית בידיהם המסורות של מאות יהודים חרדים, הן בארגוני זק"א והן ביחידות זיהוי החללים הצבאיות, בהם משרתים במילואים חרדים ממעגלי העבודה שכבר יותר מ־100 ימים זונחים את משפחותיהם ואת כל עיסוקיהם, נחשפים לזוועות שורטות נפש, וכל כולם נתונים לטיפול מכובד בנפטרים ובהענקת יחס אנושי לבני המשפחות המיוסרות. אין זו פעילות של מה בכך.
המרכזים הרפואיים מלאים בימים אלו באלפי מתנדבים חרדים. חלקם פועלים מטעם ארגוני הרפואה שקיימים ופועלים בשגרה, וחלקם מטעם גופים אזרחיים שהוקמו לאחר פרוץ המלחמה, כמענה לצורך שעלה מהשטח. יהודים חרדים אלה פועלים גדולות ונצורות, מוצאים פתרונות, משמחים יתומים ומגשימים משאלות, והכל בלב פתוח ובמסירות עצומה, תוך תחושה מובהקת של שותפות גורל. כך גם בפעילות מקיפה לצידם ולמענם של בני משפחות החטופים, אשר גם בה מתבלטת פעילות חרדית מבורכת.
ולצד הסיוע לצורכי המלחמה נמשכת בכל עוז פעילותם ההתנדבותית של אלפי חרדים נוספים בארגוני ההצלה הלאומיים והפרטיים. זוהי פעילות התנדבותית שלא החלה במלחמה ולא תיגמר עם סיומה. יהודים חרדים יקרים שכל סדר יומם – בחירום ובשגרה – מוקדש למען הזולת. עכשיו ביתר שאת.
הציבור החרדי מזדהה אפוא עמוקות, מעורב בחלקיו הגדולים במעגלי ההתנדבות והפעילות, ומיעוטו אף משולב במערכות שונות מטעם הצבא ועושה כל אשר לאל ידו כדי לסייע במאמץ המלחמתי.
*
ועדיין, תמיד תופנה האצבע – השואלת או המאשימה – כלפי לגיון הלומדים המבורך, גאוותה של היהדות החרדית. כאן טמונה נקודת המחלוקת. עלינו להיות כנים ולומר את האמת במלואה: על כך הציבור החרדי לא יוכל לוותר.
בהקשר זה מן הראוי להציג הערה חשובה. במהלך השנים העיסוק בנושא הגיוס החרדי הפך למטרה בפני עצמה: לא משנה להיכן יגויסו, לא משנה לאיזה סוג של פעילות ילוהקו, ובלבד שצעיר חרדי יגויס לכל סוג של שירות למדינה בדומה לבן גילו הלא חרדי. אפשר אולי להבין את המקום הרגשי שממנו נובעת הדרישה הזו, בוודאי בימים כאלו, אולם המסר החבוי הוא: אפילו שירות אזרחי פעוט נחשב בקרב הדורשים זאת למועדף על לימוד תורה בישיבה. כלומר, אין הבנה אמיתית למקום שתופס לימוד התורה בקרבנו, ואין כבוד לערך של לימוד התורה.
בתור ציבור שנשמת אפו היא לימוד התורה הקדושה – הציבור החרדי גם אינו יכול לקבל דרישה להוציא את לומדי התורה מהישיבות הקדושות. זוהי עמדה חרדית עקבית שנמשכת דורות ואינה צפויה להשתנות.
זוהי תפיסתה של היהדות החרדית כפי שהורו לנו רבותינו. היא נשענת על מסורת של לומדי תורה שמקדישים את כל זמנם ללימוד התורה בלבד. כך נוהגים חרדים במלבורן ובניו ג'רזי, בטורונטו ובלונדון, בבני ברק ובברוקלין. שנות הבחרוּת מוקדשות לישיבה. אין על כך עוררין בתוך הציבור החרדי.
כל דיון בנושא יכול להתקיים רק על בסיס ההכרה בכך שהציבור החרדי רואה את עצמו רתום למשימה הלאומית של לימוד התורה. התביעה כלפי הציבור החרדי לרוקן את היכלי הישיבות לצורך כל שירות שלא יהיה – מתקבלת כקריאת תיגר על ציפור הנפש החרדית.
כל עוד מובילי הדעה בחברה הכללית בזים לערך לימוד התורה ומשדרים מסר לאמור: "צאו מהישיבות, תתגייסו, לא חשוב לאן" – הדבר לא מותיר מקום לפתרון ולשיח. אי אפשר לצפות שהחברה החרדית תקבל את הקריאה לבטל תורה בשביל להתנדב כמה שעות בעמותה זו או אחרת, דווקא בשנות לימוד התורה.
התפיסה האמונית הזו לא השתנתה. לימוד התורה היה ויהיה הערך המכונן והמעצב עבור כל אדם חרדי הרואה עצמו חלק משרשרת הדורות המגינה על עם ישראל. מבחינתו, עולם הישיבות ומעמדם של בני הישיבות הם אבני היסוד.
מה שכן השתנה – אלו השיח והדיון, לצד ההבנה שצורכי הביטחון של מדינת ישראל לוקים בחסר המגיע לכדי פיקוח נפש.
*
ברור שבשמחת תורה האחרון נפל דבר. בוודאי שאי אפשר להפטיר כדאשתקד. לצד ההבהרה על מה הציבור החרדי לא יכול לוותר בשום אופן, כפי שנעשה במאמר זה, צריכה לבוא אמירה היכן כן תתבטא תרומתו של הציבור החרדי הרחב, קרי: חרדים עובדים. כאן בהחלט ראוי לתת את הדעת ולדון בכובד ראש, תוך היוועצות עם רבותינו, מרנן ורבנן גדולי ומאורי הדור שליט"א.
עובדה היא, שהוויכוח עד היום נמנע כמעט לחלוטין מלעסוק בצורכי הביטחון האמיתיים של מדינת ישראל. כאמור לעיל, עד לשמחת תורה, איש לא קרא לחרדים להתייצב כי הם נחוצים, אלא בעיקר בשמו של עקרון השוויון, כי לימוד התורה לא התקבל כחלק מאותו שוויון מקודש. האמירה 'למה אנחנו כן והם לא' היא שעמדה בבסיס הוויכוח הציבורי; כמעט לא נשמעו טיעונים ביטחוניים. הדיון התנהל אפוא במחוזות הרגש הסנטימנטליים, ופחות במחוזות הרציונל הצרוף.
כעת נפל דבר. דווקא האירועים הקשים בשמחת תורה הראו את החוסרים במתן מענה רחב לצורכי הביטחון של מדינת ישראל מחד גיסא, ומאידך גיסא הקרינו לעיני החברה כולה את יכולות הארגון, הרתימה וההתגייסות של הכוח האזרחי החרדי העובד. מכאן זו כבר לא שאלה של 'שוויון בנטל', אלא קרוב לתחום של פיקוח נפש. ולשאלה הזו הציבור החרדי בהחלט קשוב כערך בפני עצמו.
המודעוּת קיימת אפוא, והיא מושרשת בלב־ליבו של הציבור החרדי. האכפתיות ניכרת בשטח. יש קושי ביִצוּא של הדברים, בתיעולם הנכון, ובהבנה של ישראלים רבים כי התמונות שהם רואים בתקשורת, שבהן נראים המוני חרדים המתנדבים בחסד של אמת ובחילוץ והצלה – הן תמונות של שירות לכל דבר; שירות שגובה לעיתים מחירים נפשיים, משפחתיים ואישיים כבדים מנשוא: רק בחודש האחרון נפטרו שני מתנדבי זק"א צעירים מדום לב ועוד אחד לקה באירוע מוחי, לאחר חודשיים של היחשפות לנוראות שבזוועות במסגרת פעילות הקודש שלהם בשטח.
ולא, אין מדובר בקוריוז או בתופעת שוליים. מדובר בעשרות אלפי חרדים שמשולבים במערכים הללו ועושים זאת בכל לב ונפש. עוד רבים מאחיהם החרדים נכונים להצטרף אליהם ולהשתלב אף הם במודלים דומים ושמורים, בלי לפגוע בלימוד התורה שהוא הערך הנעלה מבחינתם.
*
כעת נדרש דיון ציבורי פומבי – בתוך הציבור החרדי – כיצד להגדיל ולהביא לביטוי נרחב יותר את התרומה הנתרמת ממילא על ידי רבבות חרדים המשולבים בארגונים האזרחיים ובגופי ההתנדבות השונים, וכיצד לתת לכך את המעטפת הנדרשת.
האם יש לְמַסֵד את ארגוני ההצלה והחילוץ החרדיים ולהכיר בהם כיחידות חרדיות בפני עצמן, תוך חתירה להרחיב את שורותיהן בעוד ועוד חרדים מהמעגל העובד שיעניקו מענה לצרכים האזרחיים והביטחוניים הבוערים? ההנחה היא שהנושא הביטחוני עומד ללוות אותנו בשנים הקרובות, מצפון ומדרום, ובוודאי יידרשו עוד ועוד חרדים אשר ישתתפו במתן מענה אזרחי בעורף.
האם לבוא בדברים עם הרשויות שיאפשרו מסגרות חרדיות באמת, ללא פריצת גדרים הלכתית וללא עיגולי פינות, עבור חרדים נשואים ממעגלי העבודה שיקדישו כמה שנים לפעילות במסגרת הצרכים הלאומיים?
האם ניתן לרתום את ההון האנושי החרדי העובד לטובת אתגרי הטכנולוגיה של מערכת הביטחון, בפעילות התנדבותית או תעסוקתית ביחידות הטכנולוגיות, כדי לספק מענה מודיעיני והגנתי?
והאם ניתן לקדם השתלבות של עוד קהל חרדי ממעגלי העבודה בהגנה ובביטחון, באופן מותאם לחלוטין לצרכיו ולאורח חייו? ובכלל, האם צה"ל ערוך לזה? האם יש מי שמוכן לוותר על ערכים פרוגרסיביים דוגמת 'שוויון מגדרי' ו'פקודת השירות המשותף' כדי לאפשר לחרדים שאינם לומדים בישיבות לתרום באופן שאינו מתנגש עם אורח חייהם ואינו מנסה להעלים את זהותם החרדית?
בידיעה שאכן השתנו הצרכים, והשטח משווע להתנדבות חרדית של מי שאין תורתם אומנותם – האם יש מי שמוכן להבטיח שירות שיבטיח את אורח החיים, את חיי הקדושה, את שמירת הדיבור ואת כל המעטפת הרוחנית הנדרשת?
כעת נטל ההוכחה על הרשויות. הציבור החרדי רוצה בכך בחלקיו הגדולים, אבל אם יש דבר אחד שהציבור החרדי לא רוצה – הוא להפוך לחרדי פחות.
*
אלו דיונים חשובים, שבוודאי ראוי להציפם לאור פיקוח הנפש שהתעורר מאז שמחת תורה. אולם אלו דיונים שהתנאי הראשון לפתיחתם הוא הכרה בשלוש הנחות יסוד:
א. לומדי התורה הם בבחינת אקס טריטוריה. הדיון כולו נסוב על אלו שאינם לומדים, ועל גילים מאוחרים יותר. לזאת נדרשת הכרה אמיתית בערכם של לומדי התורה ובתרומתם הייחודית להמשך קיומה של האומה.
ב. התרומה החרדית הקיימת בשלל ענפי ההתנדבות האזרחיים, בכיתות כוננות, בהצלת חיים ובמענה לצורכי חירום במלחמה ובשגרה, לרבות בארגונים חרדיים אשר תועלתם לא תסולא בפז – ראויה להכרה אמיתית וממסדית, לתקצוב הולם ולמעטפת מְמַסֶדֶת אשר תכליתה להרחיב את המודל בהתאם לצרכים שעולים מהשטח.
ג. קבלה של אורח החיים הייחודי ואי כפייה של מסלולים הנוגדים את אורח החיים החרדי. אם המטרה היא 'להתיך' את החרדים למסגרות שבהן יהפכו לחרדים פחות – אין על מה לדבר.
ברור כי שיח שיגיע ממקום המכבד את ערכי הליבה של עולם התורה, לצד בחינה מעמיקה ואיתור של דרכים ראויות לרתימה אמיתית של החלקים הנוספים בציבור החרדי לטובת האתגרים הביטחוניים – יכולים ליצור את ההתקדמות הנדרשת לטובת הכלל במדינת ישראל ולטובת הביטחון של כולנו בסייעתא דשמיא.
בתפילה כי עם ישראל יזכה בסייעתא דשמיא לניצחון מושלם, ותתקיים בנו במהרה הבטחת הקדוש ברוך הוא להולכים בחוקותיו: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד… וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".
