– איך היה?
– טוב.
– האוכל היה טעים?
– כן.
– נהנית?
– מאוד.
הרמתי גבה, צמצמתי את העיניים וניסיתי לבדוק מה עובר על הילד שלי שרגיל לספר ולדבר ולתאר כל דבר בפרוטרוט. "אתה רוצה לספר לי עברה עליך השבת אצל סבתא?"
"כן".
"אז תספר!"
"אהמ… אני אספר אחר כך", הכריז ספי והסתובב לאחור. "אני צריך קודם לחפש את המילים".
הבטתי בו, בילד החכם שלי, ונותרתי הלומה והמומה. "ספי, למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאתה צריך לחפש את המילים?" ביקשתי להבין. "הרי יש לך בראש המון המון מילים".
"נכון, אבל אני לא יודע איזו מילה הכי תתאים", התעקש הבן. "אז אני אחשוב קצת ואז אספר לך הכל, טוב?"
"שאין דבר בעולם שהאדם ניכר בו, אלא בזמן שפותח פיו. פיו מודיע לבני אדם מי הוא" (פירוש בעל הסולם, פרשת בלק, עמ' סג).
גייטסהד. ערב חג השבועות.
ארבע מאות נערות גדשו את אולם חדר האוכל, לבושות בגדי חג. המעברים היו מלאים בתלמידות לשעבר ובעשרות נשים המתגוררות במקום.
אין מי שלא כוספת לעלות לסמינר בשבועות, החג שאוצר בתוכו שעות של התרוממות וחיבור ואהבה אין קץ לתורה הקדושה.
"הרב מגיע!" הכריזה הממונה, וכולן נעמדו ביראת כבוד ורוממות. הרב נכנס, התיישב על הקתדרה ומייד פתח בשיעור הראשון, אחד מני רבים שעוד נשמע בחג.
בשל קדושת החג הרב דיבר בלי רמקול, ובכל זאת קולו הדהד באולם כולו, חדר ללב, הסיר את שכבות החולין, הזמין אותנו להפוך ליהודיות של קבלת תורה.
דממה חגיגית הייתה תלויה באוויר. חריקות העטים הוחלפו בנשימות קצובות של מאות מאזינות.
אני זוכרת היטב את הרגע שבו התרווחתי מאושרת לאחור, והתמסרתי לתחושה המדהימה שהציפה אותי ומילאה אותי באהבה גדולה להשם ולתורתו. הרגשתי באופן פיזי ממש איך הלב שלי מתרחב ונמס מרוב שמחה.
השיעור הסתיים, נשות הקהילה עזבו וכולן החלו לארגן את אולם חדר האוכל לסעודת החג. אבל אני נשארתי לעמוד בצד, והדבר היחידי שביקשתי היה לרוץ לטלפון הציבורי, לחייג הביתה ולהעביר את השיעור, מילה במילה, לאבא ואמא שלי.
ככל שחלפו השעות גבר הצורך שלי לספר ולשתף ולעדכן. מצאתי את עצמי משננת את הפרטים והאירועים והתמונות והתחושות – כדי שלא אשכח שום פרט, כדי שאוכל לתאר לבני משפחתי בדיוק נמרץ איך נראה ומרגיש 'שבועות ב'גייטסהד סם', אבל מכיוון שחגגנו יום טוב שני של גלויות, נאלצתי להמתין עוד ועוד.
בבוקר היום השני שיתפתי ידידה ברצון שלי להתקשר הביתה, והיא חייכה ואמרה: "רואים שאת תלמידה של השנה הראשונה…"
"סליחה?" כמעט נעלבתי, "אולי תסבירי לי בבקשה איך הרצון שלי לשתף את הוריי בחוויה שאני חווה כאן קשור לכך שאני תלמידת השנה הראשונה?"
"אהה, זה פשוט מאוד", שמחה חברתי להסביר. "באחד השיעורים, רבי מילר שליט"א סיפר לנו סיפור על אחד מגדולי המוסר שהעביר שיחה נוקבת לתלמידיו. בתום השיחה יצא הרב מההיכל, ובדרכו החוצה שמע את התלמידים דנים בדברים ששמעו.
הסתובב הרב ושב חזרה אל הבימה.
שקט השתרר בבית המדרש. מה קורה כאן? למה הרב חזר?
"התלמידים מיהרו לתפוס את מקומותיהם והרב פתח בדברים: 'רבותיי, האם יש כאן מישהו שיוכל לומר לי מהי מהות הלשון?'
"התלמידים, שהכירו את קו מחשבתו של הרב, השיבו מייד: 'הלשון במהותה חיצוניות. היא הנוטלת מחשבה פנימית או רגש עמוק ומעניקה להם קווים חיצוניים בדמות מילים'.
"'אתם צודקים, המילים נועדו לפשט את עומק פנימיות האדם', הנהן הרב וכאב ניכר בעיניו, 'ובדיוק משום כך אני תוהה: מדוע לא נתתם לדברים שלי לשהות בתוככם עוד מעט?! בשל מה אתם ממהרים להוציא את הרעיונות בטרם חרשו להם חריש עמוק בליבכם? למה אתם הופכים מושגים מופשטים לדברים פשוטים?
'"עזבו את המילים… תנו לתובנות לנוח בתוככם. אל תמסחרו את העולם הפנימי במילים קטנות שלעולם לא יהיו מסוגלות לתאר באמת את מה שמתרחש לכם בלב'".
חברתי סיימה לספר את הסיפור, ואני שאלתי בסקרנות: "ומה השיבו התלמידים לרב?"
"הם כמובן שתקו…" היא ענתה, ואחרי רגע קרצה בשובבות: "ומהשאלה האחרונה שלך, אני שוב מבינה שאת תלמידת השנה הראשונה…"
נדרשו לי שלוש שנים של לימודים כדי להבין שאם יש משהו שחשוב ויקר לי עד מאוד, כדאי לי לעצור ולאצור אותו בתוכי לזמן מה כדי למצות את התחושות ולהפנים את המשמעות.
שלוש שנים חלפו עד שהבנתי שיש אירועים בחיים שבהם נפלא להיות חסרת מילים ולא כי אין לי דרך לתאר את האירוע ואפילו לא כי אוצר המילים אבד, אלא רק כי אני מפרגנת לעצמי לשתוק כדי להכיל את החוויה עד תומה. פשוט לרצות להחזיק בפנים את המתרחש עד שהדבר יהפוך לחלק בלתי נפרד ממני.
העולם היום מדבר הרבה על שיתוף. מספרים לנו עד כמה חשוב לפרוק את החוויות, לתאר את התהליכים, לספר את כל מה שקורה. אבל כשכל אירוע עובר במהירות הבזק מהממד הפנימי לממד החיצוני, כשהמוחצנות מרחיקה את האדם מהחוויה הפנימית, ישנה סכנה עצומה של שטחיות ורדידות.
