שנתיים של לימודים רציניים, ועוד חודשיים של 'חזרות' אין-סופיות, התנקזו לבוקר אחד מרגש עד מאוד, שבו הבן יקיר הלך להיבחן בישיבה שבה הוא מבקש ללמוד תורה.
בשעת בוקר מוקדמת הוא הלך עם אבא להתפלל, כשחזר אכל משהו קטן ועבר שוב על דפי החזרה.
"אתה יודע נפלא", הרגעתי אותו והסתרתי במומחיות ששמורה רק לאימהות את הלחץ שהציף אותי. "אני בטוחה שתצליח במבחן".
"אתה מבין עד הסוף את הרשב"א?" בירר בעלי בענייניות. "השאלה של הר"ן ברורה?"
"כן", ענה הנער שעודנו ילד והשתחל לתוך הכובע והחליפה. "אני הולך…"
"רגע!" נבהלתי, "אתה הולך לבד? בלי אבא?"
"אמא, באמת…" הוא המהמם בינו לבין עצמו, "אני לא ילד במכינה".
"אתה ילד ועוד איך!" התעקשתי ופניתי אל בעלי בתמיהה: "למה אבות לא מלווים את הילדים לישיבה?"
"כי ככה זה", השיב בעלי וצחק כשראה שהלחץ שלי הכפיל את עצמו. "הוא גדול והוא הולך עם החברים שנבחנים איתו, והכל יהיה בסדר".
השניים יצאו ואני נותרתי מאחור, בבית ריק ובלב מלא עד גדות.
מצד אחד דאגתי לו, לבן שכל כך התאמץ בחודשים האחרונים. רציתי שיחווה הצלחה, קיוויתי שיהיה רצוי ואהוב ומקובל. מהצד האחר, הבנתי שאי אפשר עוד לשמור עליו עטוף בצמר גפן. הוא מוכרח לצאת, להתחשל ולהצליח.
שעה לאחר מכן, כשספר תהילים בידי, הוא נכנס, ואני מבטיחה לכם שעוד לא ראיתם עיניים זוהרות שכאלה.
"התקבלתי לישיבה!" הוא נופף בדף באושר מוחלט, ואני חיבקתי חיבוק שהסתיר הרבה מאוד דמעות של התרגשות.
"אל תבכי", הוא צחק ורץ להתקשר לאבא ולסבא ולסבתא, ובזמן שתיאר להם בדיוק מי אמר מה ועל איזו שאלה ענה, אני הרמתי עיניים והודיתי להשם על הזכות להיות אמא של בן ישיבה.
"תדע לך שזה רגע מאוד מרגש", שיתפתי. "אתה נכנס עכשיו לצבא הכי חזק והכי ותיק והכי מוסרי שיש בעולם, אתה מתפקד לחילות השם, ואני גאה בך מאוד".
"אַתָּהּ הוּא הַשֵּׁם אֱלֹקֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֱלֹקֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה קֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדַע אֱלָקוּתָךְ [כדי שתפורסם מלכותך] בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'בְּרֵאשִׁית', בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" (תפילת השל"ה).
אבא יקר,
כששת אלפים שנים חלפו מאז הסתכלת באורייתא ובראת עלמא, וקבעה חכמתך שכל תכלית הבריאה תהיה בשביל ישראל ובשביל התורה. וכן קבעת שששת אלפים שנה הווי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.
אלפיים שנות תוהו, חלפו עד שהופעת על הר חורב ובקולות וברקים נתת תורה לעם הנבחר שקיבל עליו ב'נעשה ונשמע' לקיים את החוקים והמשפטים.
אלפיים שנים נוספות חלפו, שבהן עמדו משכן ומקדש, נביאי השם ומלכים. שנים של ידיעת השם ברורה וקרבת אלוקים.
אבל אז הגיעו אלפיים שנות ימות המשיח… ואלו היו שנים קשות של ריחוק בלתי נתפס. שנים שבהן הילדים שלך, אבא, עונו ונשחטו ונעקדו על תורתך הקדושה. שנים שבהן כל יחיד ויחיד התנסה בניסיונות שרק בניו של אברהם יכלו לעמוד בהם.
ריבון כל העולמים,
אלפיים שנים שבניך צועקים 'שמע' ומבקשים ומצפים לישועה ולגאולה, אך היא מתמהמהת מלבוא.
אלפיים שנים, ובכל זאת בכל רחבי העולם פוסעים ילדים בני שלוש, עטופים בטליתות ומחובקים על ידי הוריהם, והם מלקקים דבש מתוק מאותיות מאירות.
אלפיים שנים, ונערים חוזרים בעל פה על דברי תנאים ואמוראים ומשננים את ה'קצות' ונאבקים בקושיית הרשב"א ומסכמים את הר"ן ומציצים בהתרגשות ברבי עקיבא איגר…
אלפיים שנים, ובחורים ואברכים יקרים מפז גודשים את היכלות הלימוד, ובהבל פיהם מעמידים עולם במלכותך.
"אָנָּא הַשֵּׁם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק: 'וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר הַשֵּׁם רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ… מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם'. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ הַשֵּׁם צוּרִי וְגוֹאֲלִי" (שם).
אבא שבשמיים,
אלפיים שנה, ובכל זאת את שמך לא שכחנו. אנחנו כאן למרות הכל, ואתה, נותן התורה, שרואה אותם אורזים מזוודות בהתרגשות אדירה, עוטפים ספרי קודש באהבה ומלטפים את האותיות המוזהבות בתנועה של געגוע, לא תשוב ותרחם?
הרי אלול בפתח, וששת האלפים עומדים להסתיים – האם לא מגיע לילדים היקרים האלה גאולה? האם לא ראויים הם לחזות בפני משיח? האם לא תרצה שהם יעלו וייראו בבית המקדש וירקדו לפניך בשמחת בית השואבה?
הבט משמיים וראה את האימהות שמשלחות את בניהן בגעגוע עצום, והן מכניסות למזוודה פס של עוגה שתמתיק לבן האהוב את לימודו, ומעבירות יד על חולצה מגוהצת כי עומד הוא להפוך לתלמיד חכם שמלבושו כבוד.
הבט משמיים וראה את האבות שמלווים את הבנים לתחנת האוטובוס. הם אולי לא מורידים דמעות, אבל כשיד לוחצת יד וברכת הבנים נלחשת, אתה יודע שהלב שלהם מלא בדאגה מחד גיסא ובגעגוע מאידך גיסא, ואילו רק יכלו, היו משברים את עול הבית והפרנסה ורצים חזרה לתיבת נח, לאולם הישיבה.
אבא, הבט בילדים הנהדרים שלך – שלנו, שבוחרים בכך באמת. עשה למענם ולמען התורה הקדושה, וחדש עליהם חודש של רחמים, סליחה וגאולה.
