הנחה היא כלי מצוין בדרך כלל, כי היא מביאה בחשבון ידע וניסיון ומקצרת תהליכים, אך השימוש בה מחייב זהירות, כי היא עלולה 'להרדים' אותנו ולגרום לנו לחשוב פחות
בכל מקצוע בעולם יש בבסיס העבודה הנחה, כלומר יש איזו קביעה סבירה בהקשר להתנהלות שצריכה להיות, וגם אם בסופו של דבר לא יתנהלו כפי שהניחו מלכתחילה, הרי בבסיס תמיד עומדת ההנחה שבנויה על ידע וניסיון.
גם בהתנהלות האישית היום-יומית שלנו, בלי לשים לב, הרבה מאוד פעמים בבסיס כל דבר שאנחנו עושים עומדת הנחה שנבנתה על ידיעות קודמות שלנו על אותו העניין, ניחושים, שמועות וכל מידע מוקדם אחר שיש לנו ביחס לאותו דבר. מה שאומר, שעוד לפני שאנחנו זזים אנחנו כבר משערים מה אמור להיות, ואפילו קובעים כבר דרך פעולה אפשרית.
אנחנו מניחות שאם נבקש מהבעל שנוטה לחסכנות מחמירה לקנות משהו, שתמיד נראה לו מיותר, הוא יגלה בתחילה התנגדות. אנחנו גם מניחות שאם נפעיל עליו את כוחות השכנוע שלנו הוא בסוף יתרצה. האם אנחנו יודעות בוודאות? לא, אנחנו מניחות ולפי זה מנהלות את הפנייה אליו. אנחנו מניחים שמהרגע שהשובב התורן נכנס הביתה מהלימודים יהיו מריבות, כי זה מה שהוא עושה הרבה פעמים, ולכן אנחנו מתארגנים בהתאם. האם ברור לנו שהיום יהיה כמו אתמול? לא בטוח בכלל, אבל יש לנו איזו הנחה שלפיה אנחנו כבר מתארגנים נפשית למריבות שאמורות להגיע ולבית הפוך. אנחנו מניחות שנוכל בשבוע הקרוב לעשות כך וכך וכך כי אנחנו יודעות פחות או יותר איך נראה השבוע שלנו, ושיום רביעי הוא יום חופשי, ולכן אנחנו מניחות שבשבוע הבא נוכל לערוך קניות ביום רביעי, ואנחנו מזמינות את הבנות הנשואות להצטרף. האם בטוח שביום רביעי בסוף נצא? לא בטוח, אולי לא נרגיש טוב חלילה? אבל אף על פי שאין ודאות אנחנו מתנהגות לפעמים כאילו יש כזו בבסיס התכנונים או ההבנה שלנו.
הנחה היא סוג של כלי שאנחנו משתמשות בו לפעמים כמובן מאליו, אבל האמת היא שהוא מחייב זהירות, כי הוא עלול לקבע דברים שאסור לנו לקבע. הילד הזה שכשהוא מגיע יש מריבות? בגלל ההנחה שלנו אנחנו כבר בהיכון למריבות ומגיבות על כל דבר. אולי כדאי שנניח שהפעם הוא יהיה רגוע ושקט, ובשל כך נהיה פחות ערניות ופחות נתערב, דבר שבדרך כלל משקיט את המוטיבציה לריב או להלשין על הריב.
דוגמה מוחשית מאוד לאיך הנחה יכולה להטעות את האדם עד שהוא מאבד לגמרי את הכיוון הייתה לי בשיעור בקורס של שיטת טיפול חדשנית שאני לומדת. התבקשנו להתחלק לזוגות, להוציא בעצימת עיניים חפץ קטן מתוך שקית אטומה, ובמהלך עשר דקות למשש אותו, לנסות להבין ולהרגיש מה יש לי ביד, ולשתף במחשבותיי את חברתי לקורס.
בקליניקה אני שומרת על עצמי מפני הנחות מוקדמות. אני זהירה מאוד, כי אני יודעת כמה הנחה מוטעית עלולה להרוס טיפול, אבל אני בקורס, תלמידה עכשיו, ולכן מורידה את כל ההגנות ששומרות עלי.
לקחתי חפץ מסוים ובחצי שנייה קפצה לי הנחה מסוימת וזרמתי איתה. אמרתי שזה מסוק עם רוטור וזנב ארוך. תיארתי במדויק איך אני מרגישה את החלק הקדמי שלו וכו' וכו', ואחרי חצי דקה נתקלתי בגלגלים שלא הסתדרו לי עם המסוק, ואמרתי לבת זוגי לתרגיל שאני כנראה טועה. אבל ההנחה תקעה אותי, לא הצלחתי בשום פנים ואופן לצאת מהמחשבה שזה מסוק, וכל הזמן הארוך הזה התעסקתי עם המסוק ועם האפשרות שאני טועה וזה לא מסוק, אבל לא ניסיתי אפילו לנחש שזה משהו אחר…
בושה אחזה בי כשפקחתי עיניים לאחר תום הזמן הקצוב וגיליתי שזו מכונית מנוף, שאכן היה לה זנב ארוך, אבל זה היה מנוף ולא גוף של מסוק, ואכן היו לה גלגלים כי המנוף היה מותקן על גבי מכונית, והרוטור שהייתי בטוחה בו לא היה אלא גוף שעליו הסתובב המנוף… ובקיצור טעיתי הכי בגדול שאפשר. למה? כי #הנחתי# מהר מדי שזה מסוק והלכתי שבויה אחרי ההנחה הזו, עד כדי כך, שאף על פי שהבנתי שאני טועה, כי היו דברים שלא הסתדרו לי במישוש, המשכתי לטעות…
מזל שזה היה תרגיל בלימודים ולא בחיים האמיתיים.
בחזור מהקורס הזמנתי מונית. תחנת המוניות השכונתית יצאה במבצע שבו ניתן לנסוע בתשלום של עשרים שקלים לנסיעה בטווח הרבעים הקרובים בעיר, כלומר לנסיעות קצרות. זה מגלם הנחה של אולי שקל או שניים לצרכן לא יותר. מה הנהגים מרוויחים? יש להם יותר נסיעות כי אנשים אוהבים להרגיש שהרוויחו אף על פי שבחשבון אמיתי זה ממש גרושים, וגם שלרוב הם לא צריכים להפעיל מונה, כך שהנסיעה לא ממש נרשמת, וכך הם חוסכים את המיסים. כלומר למרות התעריף הקבוע הם מסיימים את הנסיעה ברווח כי זה סכום נטו.
הזמנתי מונית בידיעה שזה המחיר, והנהג אכן לא הפעיל מונה עד שהגענו לפקק לא צפוי. איך שהוא ראה את הפקק והבין שזו לא תהיה הנסיעה הקצרצרה והמשתלמת בעשרים שקלים הוא הפעיל את המונה. הוא הפעיל מונה, כי #הניח# שהפקק הלא שגרתי הזה נובע אולי מתאונה ולכן הפקק יתקע אותנו בכביש והנסיעה תיקח זמן הרבה יותר ארוך, וכך הוא יכול להרוויח כי המונה אולי יגיע לשלושים ויותר שקלים, ובעצם אני אפסיד את המבצע אף על פי שמובטח לי מהחברה שהמחיר קבוע וזול.
אפילו שהייתה כאן איזו הפרת חוזה ואי הגינות לא אמרתי דבר. לדאבונו של הנהג הפקק השתחרר שנייה וחצי אחרי שהוא הפעיל את המונה… והגענו הביתה, אכן, בעשרים ואחד שקלים… אני הפסדתי שקל והוא הרבה יותר, כי על עשרים ואחד השקלים הללו הוא הולך לשלם גם מע"מ וגם מס הכנסה ומי יודע מה עוד.
מה קרה כאן? הוא הפעיל את המונה כי הניח שהנסיעה תהיה ארוכה והוא יפסיד בנסיעה בלי מונה. ההנחה נסמכה על ההיכרות שלו עם המקום והידיעה שאם כבר יש פקק במקום הזה אז מדובר לרוב בסיבה משמעותית שתעכב את התנועה זמן רב. ההנחה התבררה כשגויה והוא הפסיד. לו לא היה מניח הנחות אלא אולי מתקשר לנהג חבר לשאול אותו אם ידוע לו למה יש פקק במקום ההוא, ומשאיר את ההסכם הראשוני של תחנת המוניות במקומו, הוא לא היה מפסיד.
הנחת עבודה היא כלי מצוין בדרך כלל, כי היא מביאה בחשבון ידע וניסיון ומקצרת תהליכים, אך השימוש בה מחייב זהירות כי היא עלולה 'להרדים' אותנו ולגרום לנו לחשוב פחות, כי הרי יש לנו הנחה. היא מצוינת דווקא כשלא סומכים עליה לגמרי, אלא מביאים בחשבון מראש שהיא יכולה להיות שגויה, ולכן למרות ההנחה בודקים שוב.
הנחה יכולה לסייע, שכן כל חיינו בנויים על ידע מוקדם שרכשנו, ומנגד הידע הזה לוקח אותנו תמיד לאותו מקום ולא מאפשר לנו להתפתח ולחשוב בצרה פתוחה יותר, משוחררת ואחרת, מה שיכול להביא להישגים גדולים יותר, להצלחות ואפילו להנחות מדויקות יותר.
ובמקצועות הטיפול? ההנחה הטובה ביותר היא ההנחה שאף על פי שלמדנו הרבה ועדיין אנחנו לומדות הרבה, למרות הניסיון שצברנו – אנחנו לא יודעות מספיק על שום דבר, לכן אנחנו לא יכולות לסמוך על מקרה אחר דומה או על אנשים בעלי רקע זהה וניסיון.
לכל הנחה חייבים להוסיף הרבה זהירות ומחשבה. וכמובן כמובן תפילה לסייעתא דשמיא.
כמה מילים
בשבת חגגנו קידוש לנכדה חדשה. מתנה משמים מתוקה ומושלמת שהתווספה למשפחה.
את השבת עשינו בירושלים בבית הוריי שיחיו, וגם אם ניסינו להגיע לשם כמה שפחות אנשים ולהתאים את עצמנו לממדי הבית, אף אחד לא ממש רצה לוותר על שבת של שבת אחים. וכך בתום הקידוש בבית הכנסת ישבנו לסעודה רבת עם ושמחה.
מדי פעם נפתחה הדלת, ומשפחה נוספת שסיימה את סעודת השבת הפרטית שלה רק קפצה להגיד מזל טוב. סבא ישב בראש השולחן וסבתא התרוצצה בין הנכדים והנינים, מארגנת, מסדרת, בודקת שלכל אחד יש את מה שהוא אוהב, פעילה ללא הפסקה. לרגע ריחמתי עליה, היא עובדת וטורחת והכינה לנו שבת יפהפייה, והתעייפה מאוד, אך גם בשבת עצמה היא לא יכולה לנוח. כל רגע צריכים לתת תשומת לב לאורח נוסף, בכל שנייה ילד אחר בוכה ושלושה קטנטנים נוסעים בשלווה ובתרועות על אוטו הפלסטיק הענק במבואה, ומתנגשים בכל דבר. הנכדות הנשואות שלא יוצא להן להיפגש הרבה, כי כל אחת בונה את ביתה בעיר אחרת, מוצאות את עצמן בפגישות מתוקות, מחליפות חוויות וצחוק על הספות והכל רועש. מנוחה? זו פעולה שכרגע היא הכי רחוקה שאפשר.
ואז נכנס נכד עם משפחתו הצעירה, הביט לרגע בכל המהומה ואמר בקול: "סבתא, בגיל שלך לא מתרוצצים ככה! נשים בכל העולם יושבות עכשיו על ספסל בגינה, משועממות לגמרי, בלי משפחה, כי הילדים שלהן כל אחד עסוק בקריירה שלו, והן מגדלות חתולים או כלב להפגת הבדידות והשעמום. ותראי אותך…"
סבתא כמעט לא שמעה. היא הייתה בדרך להביא את עגלת הבובות הגדולה לשתי נכדות שחוסר התעסוקה גרם להם לתלוש עלים מהעציץ היחיד שעדיין שורד בבית, אבל הרבה אחרים שמעו. גם אני. ונעצרתי לרגע. נכון, אני מכירה נשים בגילה של אימי, נשים שלא זכו לגדל משפחה, נשים שעשו קריירה, שיש להן הרבה כסף, שהייתה להן עבודה מרתקת, שראו עולם, שלכאורה 'עשו חיים' בחייהן, אבל לא גידלו משפחה כי לא היה זמן ולא היה כוח. אולי יש להן שני ילדים שחיים בדיוק כמו שחינכו אותם, רודפים אחרי הקריירה, הכסף והכבוד. הם לא באים לבקר הרבה כי הם עסוקים. וההורים שלהם? אחרי שתש כוחם ויצאו לפנסיה – בוהים באוויר, בתקווה שמישהו ייגש להפיג את שיממונם.
הסתכלתי על הנשים הצעירות שהגיעו עם ילדיהן לאחל מזל טוב וחשבתי שבעצם לא קל להן, הן עסוקות מבוקר עד ליל בגידול הילדים וטיפוח הבית. ודאי שמדי פעם עוברת בהן מחשבת ה'אין לי כוח' כי באמת זו עבודה לא פשוטה לגדל משפחה ברוכה. כמה כוח הן יכולות לקבל כשהן יכולות כבר עכשיו לראות איך תיראה הריבית על ההשקעה שלהן בעוד כמה עשורים. מינימום שעמום, מלוא חופניים נחת והמון שמחה.
