נקודתיים | טוק טוק

"זהו", הפטירה איילת באנחה כבדה ומדכאת שלא תואמת את גילה הצעיר, "השערים נעולים".
"שערים? נעולים?" ביקשתי להבין.
"כן… השערים של התפילה", הסבירה איילת, וכדי להוכיח את טענתה, פצחה בשיר ששרים בבוקר לפני התפילה: "טוק טוק, דופקות על השער תפילות – המלאכים מקשיבים. של מי התפילות היפות שעולות, אותן מהר מקבלים".
"ואת חושבת שהשערים של התפילה נעולים?" נחרדתי מהתובנה המבהילה, אבל הקטנה לא התבלבלה ואמרה: "כן, אמא. אני אומרת לך שהשערים של התפילה נעולים, כי כבר יותר ממאה ימים שאנחנו מתפללות בכיתה שהמשיח יבוא ושהמלחמה תפסיק, אבל זה לא קורה, אז סימן שהשערים נעולים".
אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר… שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ (אסתר ב ה).
גזרה איומה נגזרה על היהודים בתקופת המן. גזרה של מוות, כליה ואובדן. על פניו, לא נראה היה שאפשר לבטלה, שכן כתב שנחתם בחותם המלך אין להשיב. אבל יהודי אחד היה בשושן… יהודי אחד ויחיד מתוך אומה שלמה. יהודי שידע בוודאות שבידו מפתח אדיר, עצום וגדול שיכול לפתוח שערים נעולים ולקרוע את הגזרה. יהודי שהכיר את מפתח התפילה.
"תנא: כולן על שמו נקראו, בן יאיר – בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. בן שמעי – בן ששמע אל תפילתו. בן קיש – שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו" (מגילה יב עב).
המגילה מייחסת את מרדכי היהודי לשלושת אבותיו: יאיר, שמעי וקיש, ומסבירה הגמרא כיצד השמות הללו מעידים על מעשיו ופועלו של ראש הסנהדרין.
אבל מעיון בשם 'קיש' עולה התמיהה, מדוע מרדכי נקרא על שם שהקיש על שערי שמיים, הרי לכאורה היה נכון ומתאים יותר לקרוא לו 'יפתח' או 'פתחיה' – על שם שזכה שנפתחו בפניו שערים נעולים.
ונראה מכאן שהמעלה העצומה של מרדכי לא הייתה רק שהצליח לפתוח את השערים, אלא מעצם העובדה שהוא הקיש ודפק והתפלל עד שנענה.
האמונה שתפילות יכולות לשנות את מציאות העולם, ושבכוחן לבטל גזרות קשות, היא היא המעלה הגדולה שעל שמה נקרא מרדכי בן קיש.
וָאֶתְחַנַּן אֶל השם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן… (דברים ג כג-כה)
"אמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו, אף על פי כן, לא נענה אלא בתפלה". ופירשו בעלי התוספות: "שהרי משה רבנו עליו השלום אף על פי שהיו בידו מעשים טובים הוצרך לתפלה" (ברכות לב ע"ב).
משה רבנו עומד מול ארץ חמדה טובה ורחבה ומתחנן בפני בורא העולם שיאפשר לו לעבור את הירדן ולהיכנס אל ארץ ישראל.
משה רבנו, שאין גדול ממנו במעשים טובים, לא מצליח להעביר את רוע הגזרה, אבל אז הוא שולף את המפתח האחרון, מפתח התפילה.
משה רבנו מתפלל שוב ושוב ושוב – חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמניין 'ואתחנן'. בשלב זה עוצר אותו הקדוש ברוך הוא ואומר לו: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". חדל מתפילותיך משה, שכן תפילה אחת נוספת תכריע את הכף ואתה תוכל להיכנס לארץ, וזה לא רצוני.
התיאור הזה, שכולנו מכירים עוד מהגן, מרגש, מטלטל ומחייב. תפילה יכולה לעשות כל כך הרבה, עד שהקב"ה נצרך לעצור אותה בציווי מיוחד.
לא המעשים הטובים הועילו לו למשה להיכנס לארץ, אבל התפילה שהוא התפלל – היה בכוחה להועיל, אלמלא עצרו השם.
"אמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר: (יחזקאל ד ג) "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר" [סימן למחיצת ברזל המפסקת בינו לבינם. רש"י].
בזמן שבית המקדש היה קיים, ראו בני ישראל בחוש איך תפילתם מתקבלת ונענית ברחמים וברצון, אבל מיום שחרב הבית, נפסקה חומת ברזל אימתנית בינינו ובין הבורא, או בלשונה של איילת הקטנה שלי: השערים נעולים.
לא פשוט לעמוד מול שער נעול.
לא קל להביט בחומת ברזל אימתנית.
הרגש הטבעי שעולה הוא ייאוש, וכאן מצויה הטעות שלנו.
התפקיד שלנו הוא להקיש, לדפוק, לטלטל את השער. שוב ושוב ושוב. לנקוש על השער הסגור עד שהוא ייפתח, גם אם זה אומר להתפלל חמש מאות ושש עשרה פעמים.
ואם אנחנו לא מנסים להקיש על החומה, סימן הוא שעמוק בפנים איננו חושבים שיש ביכולתנו לפתוח אותה, ובמידה מסוימת, איננו מאמינים שהמצב ניתן לשינוי.
ובמילים אחרות: הקושי בפתיחת שערים נעולים לא טמון בעצם הפתיחה, אלא באמונה שאפשר לפתוח אותם.
איילת מתוקה,
שרת לי כל כך יפה את שיר הבוקר המתאר את המלאכים המזמנים את תפילת תשב"ר, אבל דעי לך שהמילים הכי חשובות בשיר הן אלו שבהתחלה.
"טוק טוק דופקות על השער תפילות" – לדפוק ולהקיש, ממש כמו שלימד אותנו מרדכי היהודי, מרדכי בן קיש.
והלוואי שנדע להחזיק בפלך התפילה ונזכה להקיש על חומת הברזל שנפסקה בינינו ובין בורא העולם, ובמהרה בימינו ייפתחו שערי ישועה ורחמים, שערי גאולה.