פרשת ויחי
חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב (בראשית מט יב).
"דאמר רבי יוחנן גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שניים מחלב. אל תקרי לבן שיניים אלא ליבון שיניים" (כתובות קיא ב).
"אני זוכרת את האוכל כסיוט", סיפרה לי נערה אחת על ילדותה, "לא שלחו איתנו אוכל לבית ספר".
פקחתי עליה עיניים גדולות, מתקשה להאמין. היה נראה לי שהיא גדלה בבית מתפקד, הגיוני. לא הייתי מעלה בדעתי שהיא, כילדה, רעבה ללחם כל יום.
"באמת?" נרעשתי, "לא שלחו לכם אוכל בכלל?"
"לא", היא צחקה צחוק עצוב, "שלחו כמובן לחם ואיזה פרי. אבל זהו. לפעמים, כשהיינו מבקשים עוד משהו, אמא שלי הייתה מוסיפה לנו ביסקוויטים פשוטים וזהו".
"וזהו?" פתאום יצאה ממני הציניות. אבל היא בכלל הרגישה טובעת בנהר של אומללות עצמית.
"כן, זהו. חברות היו מביאות חטיפים, דגנים מיוחדים, עוגיות, ורק אני אכלתי פרוסות לחם עם גבינה ותפוח. זה היה סיוט שלא אוכל לשכוח".
חזרתי הביתה מוטרדת.
האם אני היחידה שאכלתי מתבואת השיגעון, ואני מאכילה בזה את ילדיי, ואף אחד לא הודיע לי?
התקשרתי בדחיפות לאחותי. "מה מרחנו על הלחם כשהיינו ילדות?"
"לא יודעת", שמעתי אותה בוהה בי מבעד לטלפון, "אבל נראה לי שגבינה".
"גבינה לבנה?" שאלתי שוב, ליתר ביטחון. "כן", היא ענתה, "וגם חמאה עם דבש או ריבה".
"נכון", נזכרתי. לפעמים החמאה הייתה קשה, והניסיון למרוח אותה על הלחם הרך יצר אצלי תמיד תאונת עבודה.
"מה עוד הבאנו לבית ספר?" שאלתי.
"תפוז", היא הזכירה לי.
נכון. תפוז, וקלמנטינה, ודברים מהסוג המפיץ הזה שהיינו מביאות בחורף ומקלפות לתוך הפח של הכיתה.
"ומה בקיץ?" אחותי לא זכרה. החלטנו שהיינו מביאות תפוחים. בסדר. תפוח זה הגיוני. היינו לוקחות אותו שלם וגדול בדיוק כמו התפוז. וזהו. ואם היינו נשארות עד מאוחר ללמוד היינו מביאות עוד מאותו הסוג.
"ויכול להיות שהיה לנו טוב? והיינו שמחות?" שאלתי אותה, "כי מוזר שאין לי חסכי ילדות. לא?"
"את מוזרה בעצמך", היא צחקה עלי. "מה השאלות האלה היום?"
באמת מה השאלות האלה שלי, חשבתי אחר כך לעצמי.
איך נפלתי בפח יקוש הזה, כאילו הביסקוויטים הם הסיפור, כשברור לגמרי שילדים שוכחים מה הם אכלו וכמה, ומה מרחו להם בכיתה ב' או ד' ואם הם לקחו תפוז או אגס, אבל הם זוכרים מה גרמו להם להרגיש? הם זוכרים רעב רגשי. הם לא יכולים לשכוח את הכמיהה לאהבה וחום שנותרה ככה, ריקה ועגמומית, מתגלגלת בתוך שתי פרוסות לחם.
"שהמפייס את העני בדברים מעלתו גדולה יותר מאשר שנותן לו פרוטה. והדבר תמוה. הרי לכאורה המשקה חלב והנותן פרוטה לעני נתן משהו מרכושו ואילו המחייך לחברו והמאיר לו פנים בדיבורים נעימים לא הוציא משלו כלום.
"והתשובה היא שתשומת הלב עדיפה הן מצד המקבל שעל ידי ההתייחסות היפה של הנותן מתרומם ערך עצמו בעיניו ורוחו טובה עליו הרבה יותר מהפרוטות והחלב שאינם הופכים אותו לעשיר ומאושר" (שפתי חיים, מועדים א).
ערך עצמי לא נוצר ממותגים, לא מפרסים ולא מממתקים. ערך עצמי נבנה ברגע הזה שבו מקשיבים לילד, משחקים איתו על הרצפה, מחבקים אותו באהבת חינם ואומרים לו מילה טובה, מדויקת, אמיתית.
ילדים שזוכרים חסרים כסיוטים מערבבים בין חוסר רגשי לחוסר פיזי. אבל החוסר הרגשי הוא הגדול באמת.
"והן מצד הנותן שבפיוס וחיוך לנצרך קרוב יותר לביטול האנוכיות מאשר בנתינת צדקה שבו יש מקום להסתת היצר לעשות זאת לטובת הנותן עצמו… כדי לקבל כבוד וכדומה.." (שם)
על החיוך אף אחד לא אומר תודה, ועל מארז שוקולדים אנשים יוצאים מהכלים.
אולי בגלל זה קל יותר להשקיע בשוקולד מאשר בחיוך?
אולי בגלל זה גדול יותר מצידנו להשקיע במילים טובות מאשר במעדני חלב?
"'והוה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'. מלמד שאם נתן לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום.
אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו כלום מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות שבעולם" (אבות דרבי נתן).
שמעתי על קבוצת מורות מטלז סטון שמפיצה את העיקרון הקדוש הזה. הן קראו לזה מבצע לש"ם – לבן שיניים מחלב.
בכל בוקר הן עומדות בשער בית הספר, ובמקום למזוג חלב הן מחייכות לכל אחת, אומרות מילה טובה, מתייחסות, מאירות פנים בחום.
אחר כך כל מורה מקבלת רשימה של בנות, ובאותו יום הבנות שמופיעות ברשימה מקבלות מהמורה יחס מיוחד, התעניינות, הערכה כנה ומאור פנים. עד סוף החודש כולן מקבלות לש"ם.
אני מכירה באופן אישי נערה אחת שניצלה כפשוטו מנשירה בזכות לש"ם כזה.
למרות כל כך הרבה מכונות קפה עם חלב מוקצף בכל המשרדים, ואייס קפה בכל פינת רחוב, כולם נשארים צמאים.
בתוך אולמות פאר וארוחות גורמה, מסעדות וטורי סופר עמוסים להתפקע, מסתובבים האנשים רעבים. מבקשים מאיתנו חיוך, כמהים לאהבה, למאור פנים ולידידות אמת.
בואו נפתח אצלנו סניפים של לש"ם, שלוחות מפעל חיים של 'כל מתנות שבעולם'.
אין צורך בתקציב, במשרד ובטפסים, אבל גם אין שולחן כבוד ומחיאות כפיים. יש רק נתינה עמוקה, מופלאה, שמושכת חוט דק מהאלוקות עצמה, ממאור הפנים שמשתקף בנו.
ברגע אחד, במפגש אנושי פשוט, אנחנו מזריחים את כל השמש שבעולם.
