בבוקר בתי מתקשרת ומספרת בזעזוע שהתינוקת, עוד לא בת ארבעה חודשים, נוחה בדרך כלל, התעוררה בלילה בבכי מבוהל ואי אפשר היה להרגיע אותה.
לכאורה היא לא הייתה רעבה ולא צמאה וגם סירבה לכל הצעה כזו, לא הייתה רטובה ולא היה לה חום. "ואיך עכשיו?" אני מתעניינת. "ברוך השם, היא בסדר גמור", אומרת האם הצעירה וקולה עדיין מזועזע מהחוויה. ואף על פי שזה קרה לפני שעות והקטנה כבר ישנה אחר כך שלווה ורגועה, היא עצמה לגמרי לא.
"זו האימהות", אני אומרת לה, חושבת מה באמת היה לקטנה שכאב לה כל כך, ואם זה עבר באמת.
המשמעות של להיות אמא היא שהילדים כל הזמן נמצאים בראש שלך גם אם הם לא לידך וגם אם אינם צריכים כרגע כלום, וטוב שכך. (רק בלי להגזים כמובן…) גם אני, שכבר אין לי קטנים בבית, בברוך השם אמא, אבל בגילי אני כבר יודעת שאני לא יכולה לעשות למען ילדיי כל מה שהייתי רוצה לעשות למענם. ממרום שנות הניסיון אני זוכרת המוני מקרים שבהם לא היה להם נעים וטוב ולא יכולתי להושיע. כשהמלמד בתלמוד תורה העניש נוראות, כשהמשגיח אמר מילים פוגעות, כשהחבר העליב ודחף והכפיש, כשהוא נפל מהאופניים ואיש לא היה לידו לעזור לו, כשהוא נסע לטיול הלא מוצלח ההוא, וכשבגר וגם אז לא יכולתי לסדר לו את הדברים כמו שרציתי ואהבתי וחשבתי.
גם עכשיו אני רוצה לעזור לבת שלי, להקל עליה, אבל כל מה שאני יכולה להציע כרגע הוא הקשבה, אמפתיה הכלה… אני מתעניינת מה היא עשתה ומסכמת בקול בוטח שהיא אמא נהדרת, וצריך לעקוב ולראות שזה היה אירוע חד פעמי וחולף.
במהלך היום אני מגלה שלא רק האם הטרייה יחסית חושבת על האירוע הזה, הגם שהוא עבר לכאורה, אלא גם הסבתא הדי מנוסה. אני חושבת על התינוקת החמודה הזו ואיזה מזל שיש לה אמא אכפתית. חושבת על הרבה תינוקות שבכו בלילה בגלל חלום רע או כאב בטן פתאומי או חום או קור, ואמא לא המשיכה לישון בשלווה, היא באה ובדקה: חם? קר? צריך לאכול? צריך החלפה? חיכתה עד שהתינוק יירגע וחזרה למיטתה לישון.
ואז המחשבה שלי נודדת בפתאומיות לקשישים. גם הם לפעמים חסרי אונים, צריכים שיקומו אליהם בלילה, שיחבקו, שיביאו, שיכסו… יש מי שכבר עשה את המסלול הארוך והגיע לזקנה ושיבה ולא תמיד קל לו. יש המון אירועים חדשים שהגיל גרמם. הבריאות לא במיטבה, כואב פה, לוחץ שם, הבדיקות לא בסדר, מתעוררים בלילה בפחד, החברים נפטרים בזה אחר זה, ויכולות שהיו תמיד, הולכות ודועכות ונעלמות… מי מחבק אותם כשהם חסרי אונים? למי הם מספרים? מי מכיל ומי מבין את הפחדים ואת הכאבים בגוף בנפש? מי מפנק אותם?
קל לנו עם תינוקות. אנחנו מערסלים ומחבקים. את הגדולים יותר אנחנו מפנקים בסוכרייה, במדבקה או בעשרה שקלים לקנות בהם משהו טעים. אנחנו שוכחים שכמעט לכל הורה לילד קטן יש גם הורה משלו או סב, שהיה לו הרבה יותר קל לו היה מקבל חיבוק, פינוק, עם הכלה, עם אוזן קשבת ומרגיעה.
יש מישהו כזה בסביבה שלכם? אתם יכולים להיות בשבילו.
חסד שאין כמותו יירשם לזכותכם.
מלמול
סבא של הני בת החמש היה מאושפז במצב קשה בבית חולים. התהילים שלה ושל כל בני המשפחה וכל הקבלות הטובות ממש הצילו אותו ממוות. הני ממש השתדלה ואמרה הרבה פעמים את כל פרקי התהילים שהיא מכירה בעל פה, והיא יודעת לא מעט, ובמקום לשחק התאמצה והתפללה. היא גם שמעה על הנס הגדול שהוא יצא מבית חולים. היא בטוחה שהוא כבר בריא וחזק בדיוק כמו שהיא מכירה ואוהבת.
ועכשיו יוצא לה לראות אותו לראשונה אחרי תקופת האשפוז הלא פשוטה, בכיסא גלגלים, מחובר לחמצן, והיא ממש כועסת: מה, ככה הוא אחרי התהילים שלי???
מילה בסלע
משמעות
היא מגיעה שפופה וכאובה, אפשר לומר כמעט מרוסקת. הדיכאון נוכח קבוע בחייה ואין לה אופק. לוקח זמן עד שהיא ממש מוכנה ומצליחה ויכולה להגיד את הסוד הכבד שהיא נושאת בתוכה ולא העזה להעלות אותו על דל שפתיה מעולם. כל כך לא העזה, שאפילו לחשוב על זה ממש קשה לה, והיא בוכה: למה כולן יכולות? למה אני לא יכולה? מה לא בסדר בי?"
זה לא דיכאון של אחרי לידה אם כי היא אחרי לידה, התינוק כבר די גדול, בן שנתיים, ולפניו יש ילדים, יותר גדולים אבל לא ממש גדולים. יש לה כסף, יש לה עזרה, יש לה בעל תומך, משפחה מקסימה אבל אין לה אופק.
"מה?" היא שואלת והדמעות שוטפות את פניה, "ככה עכשיו אני אצטרך להמשיך עשר שנים? עשרים שנה?"
יש אימהות שלא קל להן להודות שקשה להן ולא בא להן לעסוק במלאכה הסיזיפית שקוראים לה לגדל ילדים. זה לקום בלילה כמה פעמים, זה לא לנוח ביום, זה להאכיל ולנקות, לכבס ולקנות, לבשל ולעזור בהכנת שיעורי בית. זה ללכת לאספת הורים במקום לדבר עם חברה, זה להדיח כלים במקום לקרוא ספר, זה לקפל הררי כביסה בשעה שכל מה שהיא רוצה זה לישון.
היא אוהבת את הילדים שלה ולא תיתן אף אחד מהם גם לא תמורת מיליונים, היא לא מוותרת על אף אחד, היא שמחה בהם, אבל כל העניין הזה כבד לה מאוד, והיא רואה שזה הולך להיות כך שנים ומתמוטטת מראש.
את כל מה שניתן לנסות כבר עשו. היא הגיעה אלי אחרי שמרבית העבודות הפיזיות כבר נעשות על ידי עוזרת, היא כבר הייתה בנופש, בחופש ומה לא. הילדים מקסימים, הם לא הבעיה, הם רגילים ונורמליים ודורשים בדיוק כמו כל ילד ולא טיפה יותר. היא הייתה אמורה לשמוח בחייה והיא מאוד מאוד לא. אמנם יש רגעים של שמחה, של נחת וסיפוק, אבל הסך הכללי מרגיש לה כמו משקולת. היא לא מצליחה להרים את הראש וליישר את הכתפיים. בעלה אובד עצות וכך כל המשפחה. גם היא.
בתקופה האחרונה יצא לי לשהות עם אבי בבית חולים לא מעט, וכל יום הבטתי בהשתאות בעובדי הסיעוד. הם עובדים קשה ממש, פיזית וגם נפשית, נחשפים למראות לא פשוטים, עובדים במקומות לא אסתטיים ולא נעימים, והמשכורת שלהם מהנמוכות שיש. מילא הרופאים, יש להם קידום ומשכורת, כבוד ומעמד, אבל לאלו שמנקים את החולה במיטתו אין לכאורה מכל אלו ולא כלום, ובכל זאת היה מדהים לראות אותם מגיעים לחדר, במרץ והתלהבות, וביחד מסדרים, מנקים, מזיזים, מארגנים ובודקים שהכל בסדר ונוח, בחיוך נעים כאילו זה היה אבא שלהם. תהיתי לפעמים בקול, והתשובה הייתה כמעט מובנת מאליה: לעבודה שלהם, בעיניהם, יש משמעות הרבה יותר מאשר לכבוד, למשכורת ולמעמד. הם יודעים, ממש חשים, כל פעם מחדש, איך הם מחיים, בדרכם שלהם, את החולים והקשישים.
כמותם יש המוני אנשים שעובדים במקומות קשים, בבתי אבות, במחלקות סיעודיות, ובמקומות שונים שלא קל בהם פיזית ונפשית. מי הולך לעבוד שם? מי שיודע ליצוק משמעות וטעם למה שהוא עושה, מי שיודע כמה בלעדיו אי אפשר, מי שרואה אידיאל ויופי גם כשהוא נוגע בכאב ובלכלוך. גם אם זה יום אחר יום שעה אחרי שעה. מי שלא – לא יכול. הוא מתמוטט.
רוב האימהות היהודיות למזלנו רואות באימהות את הדבר הכי גדול, נשגב ומיוחד שיכול לקרות לאדם. אין כמעט דבר שהן לא יכולות לעשות בתפקיד הזה, כי הוא מרומם ומלא שליחות וייחודיות, ולכן כל טיטול שמוחלף הוא מצווה ויש לו מטרה. בלי זה – באמת קשה.
תחדירו משמעות לדברים שאתם עושים ותראו כמה הם נעשים קלים ונעימים. לא הצלחתם להטעין משמעות? עזבו את הדבר, זה לא בשבילכם. לא יכולים לעזוב את הדבר? חפשו לעצמכם עזרה בהטענת משמעות לדברים.
עם משמעות אפשר וקל ויפה וטוב ומשמח. בלי משמעות – התוצאה היא דיכאון.
המילה האחרונה
לפעמים אפשר להיות בחיים לא מאה אחוז אלא אלף. זה כשאנחנו חושבים איך להעשיר ולהיטיב עם מישהו בהפתעה, פשוט לעשות לו שמח ברגע קשה או להביע הערכה במקום שזה כאילו מובן מאליו או להשתתף בשמחה גם אם היא רחוקה וטלפון יספיק.
זה לא חייב להיות יקר כי עצם המחשבה היא הדבר המיוחד, ומכתב עם כמה מילים מתוקות ושוקולד טוב יעשו את העבודה. וכך מחותנת שחיתנה את בתה והתרוצצה לסדר הכל כי החתן גר רחוק, ומטבע הדברים אימו לא ממש נגישה, סיפרה כי לשבת האופרוף לפני החתונה קיבלה מהמחותנים מגש פירות גדול עם מילים חמות ומעריכות על הטרחה שלה בהכנת המעון לזוג הצעיר.
"לא חיכיתי לשום תודה", היא סיפרה בהתרגשות, "הרי זו הבת שלי! אבל דווקא משום כך זה חימם וקירב את הלבבות עוד יותר".
נסו גם אתן בכל מיני מקומות וזמנים, דווקא כאלו שלא מצפים בהם לשום דבר, וההפתעה תהיה מושלמת…
