גיטי מאירוביץ כ"ט סיון התשפ"ג

 

"אבל למה?" צעקה איילת בגרון ניחר ונשכבה על הרצפה. "למה לא?"

"כי אני לא יודעת להכין עוגות עם קצפות וקישוטים וקומות", עניתי רגועה. "ואין לי מושג איך ממיסים אותיות משוקולד ואיך מרדדים בצק סוכר".

"זה לא הגיוני בעולם!" זלגו דמעות של עלבון וכעס על הלחיים האדומות מחום הצהריים. "בגללך, כל החיים שלי אני לא אוכל להשתתף בהגרלה בכיתה שקובעת איזו אמא תכין עוגה למסיבה".

"ממש כך", השבתי מחויכת. "בגלל שאמא שלך לא מספיק מוכשרת באפייה, את תיאלצי להתמודד עם השלכות מרחיקות לכת שישפיעו עלייך לכל החיים".

"זה לא מצחיק!"

"אני לא צוחקת", בלעתי חיוך חמקן. "תארי לך כמה קשה יהיה לך בחיים בלי אמא אופה. איך תצליחי בלימודים? לאיזה סמינר תתקבלי? מי בכלל ירצה להתחתן איתך?"

"די אמא!" צחקקה איילת בין הדמעות. "את מגזימה".

"את מגזימה", החזרתי נעלבת. "מהרגע שחזרת מהצהרון את מייללת על משהו שאני לא יכולה לשנות. אני פשוט לא טובה באפייה".

"במה את כן טובה?" התעניינה הבת, ואלמלא הייתה קטינה ותמימה הייתי נפגעת.

"אני יכולה לכתוב לך סיפורים ולספר לך אגדות", סנגרתי על עצמי. "לשיר לך שירים ולבשל לך אוכל טעים ועוד המון דברים נעימים וטובים".

"אבל למה את לא יכולה גם לאפות?" התחננה הבת על נפשה ותלתה בי עיניים מפצירות שכמעט שכנעו אותי שאולי בכל זאת כדאי שאנסה.

"כי גם כשאני מכינה לשבת עוגה בחושה רגילה", נאנחתי, "היא זקוקה לרחמי שמיים, ורק בגלל שאבא שלנו צדיק גדול הוא אומר שאין כמו העוגות שלי".

"אבל את כן יודעת לבשל", טענה איילת בתוקף. "וזה אותו דבר".

"ממש ממש לא!" הגנתי על עצמי. "בבישולים אני מצוינת ובאפייה אני גרועה, ולכן הדבר היחיד שאני יכולה להציע לך זה שתשתתפי בהגרלה, ואם במקרה, חס וחלילה וחס ושלום, הפתק שלך יצא בהגרלה, נבקש מאבא לקנות במאפייה עוגה עם קומות וקצפת וקישוטים".

"אני לא רוצה עוגה של מאפייה", ניגבה איילת את הלחיים הרטובות. "מספיק בושות שאת לא אופה, אני לא צריכה גם בושות שיטעמו וירגישו שזה לא טעים".

המומה ומבודחת (וקצת מעורערת) נותרתי מאחור, תוהה מה בדיוק קרה כאן.

"יכוון בברכות פירוש המילות, כשיזכיר השם יכוון פירוש קריאתו באדנות – שהוא אדון הכל ויכוון בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והווה ויהיה. ובהזכירו אלקים – יכוון שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם" (אורח חיים ה א).

"לולה, את רוצה שאקרא איתך קריאת שמע?" הצעתי בשעת לילה מוקדמת והתיישבתי על המיטה.

"זה במקום העוגה?" היא שאלה, ויכולתי לראות בעיניה שהיא בודקת אם העסקה משתלמת.

"לא במקום, אבל בגלל העוגה", הודיתי. "ובגלל שגרמת לי לחשוב כמה מחשבות".

"כמו מה?"

"כמו המחשבה שאפילו שאני אמא שלך, אני לא יכולה תמיד להיענות לבקשות ולרצונות שלך", לחשתי. "או כמו המחשבה שאני לא כל יכולה".

"ברור שאת לא", הפטירה איילת בנינוחות. "את רק אמא, לא השם".

"נכון מאוד!" התלהבתי מההבנה הפשוטה של בת השבע. "ובדיוק לכן אני רוצה לקרוא איתך קריאת שמע".

ישבנו יחד, אמא ובת, ברגע מהסוג שמספרים עליו בספרים. כיסינו את העיניים והכרזנו בפני כל ישראל שהשם אלוקינו השם אחד, ואפילו בירכנו את ברכת המלאכים בלחש עם אצבע על הפה.

"זה כיף שאת מרדימה אותי", שיתפה איילת (והעירה את המצפון ששאל למה זה לא קורה כל יום…). "אבל מה הקשר בין זה לעוגה?"

"את יודעת מה הכוונה של המילה אלוקינו?" השבתי בשאלה רטורית ועניתי: "אלוקים הוא בעל הכוחות כולם, וזה אומר שלקדוש ברוך הוא יש את כל הכוחות שיש בעולם. הכל שייך לו והוא נמצא בכל".

"נכון", הנהנה הילדה והביאה הוכחה נמרצת לדבריה: "אפילו יש שיר שאומר: 'השם הוא פה – השם הוא שם – השם בכל מקום בעולם'".

"את מבינה ילדונת?" שאלתי אותה (וגם את עצמי), "יש דברים שאנחנו יודעים ויש דברים שלא. יש דברים שאנחנו יכולים ויש דברים שלא, אבל השם הוא אבא שלנו והמלך שלנו, והוא יכול ה-כ-ל!"

"וזהו גם כן בכלל ענין יחוד פסוק ראשון דקריאת שמע השם אלקינו השם אחד. רוצה לומר: לכוון שהוא יתברך, הוא אלקינו, בעל הכחות ומקור שורש נשמתנו וחיותנו ושל כל הברואים והעולמות" (נפש החיים, שער ג יא ו).

זה היה יום של חול וחולין, שבו נעתי בציר מתיש של עבודה וילדים שהלכו למוסדות הלימוד ושבו מחוממים משמש הצהריים. יום של בלגן בבית ומקלחות, ולחם ששכחו לקנות וארוחת ערב שהתחילה מאוחר מדי. זה היה יום שהייתה בו ילדה של כיתה א' שרצתה בכל מאודה להשתתף בהגרלה על עוגה מקושטת, וכשזה לא הסתייע, היא בכתה בכי מר של מרמור ואכזבה.

אבל אז קראנו קריאת שמע…

וכשעצמנו עיניים והרחקנו את כל הרעש והאין והחסר, והתרכזנו יחד בהכרזה המהותית שלנו כעם, הפך היום לים של אמונה וידיעה מוצקה ובירור מוחלט באין סופיות של אלוקינו ובתלות שלנו בו. פתאום הפך יום החולין ליום של חיבור לאבא גדול, כל יכול שאין בלתו ואי אפשר בלעדיו ואין כוח בעולם שידמה לו.