מסכת מידות

את האמת אגיד: די נדהמתי. מאז שפרסמתי את טורי הראשון בשנת תשנ"ט, שעסק בדמותו של הפוליטיקאי דאז, יעקב ליצמן, אינני זוכר שטף כזה של תגובות. נדמה לי שהמילה ששמעתי הכי הרבה בחול המועד האחרון הייתה 'סליחה', שהגיעה גם בוורסיות של 'אקסקיוזמי' ו'אנטשולדיג', תלוי היכן בדיוק חלפתי.
מכל עבר פנו אליי, בשאלות ובבקשת פרטים נוספים, מדויקים יותר, כיצד משילים כמעט חמישים וחמישה קילוגרמים במסע אישי של פחות משנה. אני מודה שהיו רגעים שבהם חלפו בי הרהורי חרטה על הסכמתי להשתתף בפרויקט החגיגי, וביני לביני תהיתי עד כמה החשיפה האישית הזו בגיליון החג של 'משפחה' מכבידה עליי, על פרטיותי ועל שגרת החג שלי.
אבל ככל שחלפו הימים וקיבלתי עוד ועוד פניות ותגובות, בכתב ובעל פה – רובן מאנשים שאיני מכיר – הבנתי שנגעתי בדיוק בפיל שבחדר. זה שכולם רואים וחשים, ואיש אינו מעז לדבר על אודותיו. ללא ספק, זהו העצב החשוף והרגיש ביותר במרכז חייה של החברה. לאו דווקא בשל היותה חרדית, אלא כחלק מבעיה אנושית-חברתית שאין לה כל קשר ישיר להשקפת עולם. התמודדות שחלקים רבים מאוד במגזר החרדי עוברים וחווים.
"שפשפתי את העיניים בתדהמה", כותב לי אחד המגיבים. "טור אישי, חשוף, בנושא שיש עליו טאבו בכל סקטור קיים, מבצע בעצם 'הרמת מסך' וטיפול שורש בועט ונשכני, בכנות ויושרה שקשה למצוא אצל פרשנים או עיתונאים שמקדשים היגיוגרפיות על ביוגרפיות.
"קראתי בשקיקה כל מילה. ולוואי ואזכה להטמיע חלק מהמשמעת העצמית שאתה מתאר שרכשת על הפה בתחומים אחרים בחיי היום-יום, באכילה או בדיבור. אולי זה רק פונקציה של גיל ופחד המוות", הוא חותם.
והוא לא לבד. "קראתי בשבת את הכתבה במשפחה על דיאטת הקיטו. נראה שעשית דרך, ועברת אותה בהצלחה יתרה, שאפו. אני אולי לא בן 50 אבל כן צריך פריצת דרך בנושא הזה, ואחרי החגים זה זמן מקובל לעניין… בדקתי את העניין ויש יותר מדי סוגים, טענות, מרצים ושיטות. אשמח לדעת מי ניווט אותך בדרך אל היעד".
פרופ' חגי לוין כתב בפומבי את המילים הבאות: "חשיפה אישית יוצאת דופן על עבודת המידות והתמודדות עם שמירה על הבריאות בעזרת תזונה נכונה ופעילות גופנית תוך השלת כ-50 ק"ג… כפי שכתב הרמב"ם: לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב. לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו".
יהודי אחר כתב לי: "לא יודע למה, אך הרגשתי צורך לומר לך שקראתי את הכתבה שלך ופשוט התרגשתי והתפעלתי מהתוכן, מהחשיפה, מהרצון לשתף את האחרים בלי כל מיני מילים מצועצעות ומכובסות, אלא את האמת לאמיתה".
וחבר ותיק שהתמודד רבות עם המשקל כתב לי מילות עידוד: "כבעל ניסיון קראתי מרותק את סיפורך על המסע שעברת. אכן, זר לא יבין זאת", הוא כותב כמי שעבר מסע לא פשוט בשמירה על המשקל ובאימוץ אורח חיים בריא אחרי שניתוח שעבר לא השיג את התוצאה. "שלוש שנים לא הפסדתי אף יום של אימון כושר גופני. התמדה היא הסוד". בהמשך הוסיף הלה עצה, שיש בה כיוון חשיבה נוסף: "אל תחשוב על האוכל שאינך יכול לנגוע בו בחתונות, אלא על הבגדים שתוכל ללבוש בהן", והציע שלא להשתכר מריחן של מאפיות שההתבשמות מהן מתפוגגת במהרה ואת התוצאות צריך לשאת שנים ארוכות. או כפי שכותב מישהו בפשטות: "רק לזכור, שאלוקים הפקיד בידינו גוף כדי לשמור עליו".
והייתה גם מחמאה, שחשוב להדגיש אותה ולו רק בגלל מה שנמצא בין שורותיה. "לא דקדקת דקדוקי דיאטנים, או קלישאות ונונסנס פסיכולוגי-תרפויטי, אלא שיקפת חוויה אישית במלוא פשטותה ואמיתותה". חושבני שהדברים ברורים, ובכל זאת אדגיש: אינני רופא או דיאטן. שיתפתי במסעי האישי, וכל מה שייכתב מכאן ולהבא בנושא החשוב והקריטי הזה, ייכלל בהגדרה של חוויות מסע ותובנות אישיות. אני ממליץ לכל אחד להיוועץ עם הרופא שלו או עם תזונאי מוסמך.
לא באתי להטיף בשער או לגחך על מי שכושל באכילת יתר. המטרה היחידה היא שלא יהיו הררי המלל שנכתבו כדברים בטלים, שלא נעשה עימם דבר מעבר לשעת קריאתם. אדרבה, הירידה הנוספת לפרטים היא כדי לשנות את תפיסת העולם ולהביא את ההרהור הנוסף שיוכל להוביל לשינוי מעשי.
ודבר נוסף: כל אחד יכול להיכשל וליפול. בוודאי כשהפיתויים קורצים פי כמה מהקושי בבלימת הפה. אך הרמת דגל לבן והכרזה על ייאוש מראש, לא מתקבלות על הדעת כשהתוצאות בשטח כואבות וגובות חיים. ואם יתעוררו מיריעה זו אפילו בודדים שיקבלו דחיפה לבצע שינוי, להוביל מהלך – והיה זה שכרי.

נושא ב'טאבו'
מלבד העידוד והבעת הסולידריות, הייתה בשטף הפניות בקשה לשתף עוד בתהליך, לספר עוד על הקשיים ועל הניסיונות, ואולי גם לתת טיפים לעמידה בהם.
אודה ואתוודה כי מספרן של התגובות שהגיעו אליי היה בהיקף שגרם לי לא להספיק להתייחס לחלק גדול מהן. רצף החגים אילץ אותי לדחות את התגובה למרבית הפונים. בכל זאת, גם למשפחתנו מגיעה שמחת חג ושהייה משותפת בצוותא. הצלחתי לשלוח כמה תגובות קצרצרות רק לחלק זעיר ממאות הכותבים. לאחדים בלבד, ממכריי, יכולתי להאריך מעט (כלומר, בקושי שני משפטים) ולומר שעצם הבקשה וההעמקה בנושא הוא כבר שמונים אחוזים מהדרך לפתרון.
החג חלף עבר, נוות הבית, הילדים והנכדים יצאו לנאות דאצ'ה באזור ירושלים רבתי, אחרי שהצפון והדרום יצאו לצערנו אל מחוץ לתחום, והתפניתי לעבור על מאות ההודעות הכתובות שעדיין המתינו לי.
בשנים שחלפו נוצר בינינו – קרי: ביני לבין הקוראים – קשר שבועי רציף. אני משתף אתכם בהגיגיי, ואתם שומרים לי נאמנות ומקדישים מזמנכם לקריאה. אני חש אפוא כי נוצרה עם השנים מחויבות אישית כלפיכם, שנוגעת לחיים עצמם, מעבר לשורות העיתון בלבד. מעין מועדון חברתי משותף, שמחייב את שני הצדדים. וכשמגיע לפתחנו נגע חברתי, בעיה בוערת, יש צורך לנער אותה מעל גבי אותה בימה חשובה שבאמצעותה נוצר הקשר בינינו.

מגפת ההשמנה במגזר היא נושא בוער לא פחות מפוליטיקה פנימית שמעוררת את כל החושים ומסעירה את מבואות השטיבלך. אילוסטרציה צילום: פלאש 90

אמת, המערכת שכרה את שירותיי לשתף אתכם בתובנות, בדיווחים ובפרשנויות בנושאים מדיניים ופוליטיים ובנושאים פנים מגזריים, אך אל תכעסו אם אקבע כי מגפת ההשמנה במגזר והעובדה כי כמעט אף אחד לא עושה כלום כדי לעצור את קרונות הרכבת שדוהרים אל פי התהום, הן נושא בוער לא פחות מפוליטיקה פנימית שמעוררת את כל החושים ומסעירה את מבואות השטיבלך. משכך, ייתכן שגם בטורים הבאים אשתף אתכם פה ושם בתובנות, טיפים, תכסיסים ועזרים, שיוכלו למלא את ארגז הכלים שיאפשר לכל אחד לנהל את המלחמה ההישרדותית שלו בתופעת האכילה הבלתי מבוקרת, שמהותה היא חטוף, זלול ואכול כי מחר נמות. ואתם, מי שלא סובלים מההשמנה או מאכילת יתר ומהחוליים התלויים בהן, אל נא באפכם. בקרוב נשוב לשגרה.

החברה החרדית רבת יתרונות היא. זר לא יבין זאת. המגזר מציע לכל אחד מבניו ומבנותיו מוח ולב, מלאים אדירים של טוב, מסגרות תומכות וקהילתיות עוטפת. אך לעיתים יש צורך לדרג את האתגרים. וכאן הבן שואל: הכיצד מגזר ערכי שמוותר הרבה על החומר עבור הרוח, לא מרשה לעצמו לעצור ולדבר גלויות וברורות על מגפת ההשמנה. קשה ואולי אפילו 'פאסט נישט' לשוחח על יהודים שרוצים להאריך ימים, לחיות בלי להפוך את ימיהם למזללה גדולה שמקיפה אותם לאורך היום מכל עבר, בשלל גוונים. ודווקא משום כך מותר וראוי להתכנס ולהעלות את התופעה שאיתה מתמודד בסופו של דבר כל אדם שלישי, באוזני הרופא או לפחות על המשקל ואל מול המראה הבלתי מלבב.

בלי קיצורי דרך
כשעברתי על השאלות הרבות, הייתה אחת ששבה על עצמה שוב ושוב. "לא מאמין לך", כתב לי מישהו. "אין מצב שסגרת את הפה בלי זריקות, כדורים או כל מיני עזרים חיצוניים. בגיל שלנו, בעיסוקים שלנו, לא ייתכן שהצלחת לעשות את זה לבד". הכותב הוא חכמולוג ירושלמי שאני מכיר היטב כבר שני עשורים לפחות. הוא בנה קריירה ישיבתית יפה מ'פּוּנְקט פארקערט' ו'איפכא מסתברא'. אך הוא לא היה היחיד. ולאותו חכמולוג שאמר את מה שרבים עוד יותר חשבו, אני מחויב להשיב.
הסיבה שלא עשיתי שימוש בקיצורי דרך, היא לא בגלל שישנם קיצורי דרך שכאלה, שמסוגלים לסייע, ובכל זאת העדפתי את הדרך הקשה והארוכה. ממש לא. כל מי שעשו ניתוחים – כמוני, לפני אחת עשרה שנים – או כמו חבריי הרבים שנוטלים את האוזמפיק או הסקסנדה כקמע של חייהם, יעידו שכשחולפת תקופה, ובמקרה של זריקה – כשהיא פגה או שאיננה בהישג יד, מהר מאוד שבים לנקודת ההתחלה. חיפוש תמידי אחר אוכל. הווי אומר שהכוח צריך לנבוע מבפנים. את האירוע הזה, של האדם מול צלחתו, מול היד הנשלחת אל המאפה נוטף השומנים, עליו לנהל בעצמו. מפנימיותו.
הדרך הקצרה – היא הארוכה ביותר. מה צורה לו ליהודי שעולה על שולחן הניתוחים, עובר ניתוח טבעת או שרוול (בימים ההם) או מעקף קיבה (כיום) ובתוך שנתיים-שלוש מוצא את עצמו חוזר להשמין. משמע, לפני שמעבירים עשרות קילוגרמים עודפים לידיהם של המנתחים או צוברים מאגרים של זריקות למקרה שיהיו בעיות עם החות'ים והמלאים ייאזלו – עדיף לשלוט על הפה, ולא להגיע לנקודת ההתחלה בהידרדרות מהירה, תוך ניעור שיירי הבורקס מזוויות השפתיים.
את מה שתעשו בעתיד, אפשר להתחיל כבר מהיום. קחו שליטה על חייכם.

חמשת המעגלים
שאלה נוספת שהגיעה לפתחי במספר ורסיות, מזקיקה התייחסות, ואילו אציל אפילו את חייהם של מתי מעט שיאזינו להגיגיי בנושא, אבוא בכך על שכרי. הדיאטה שאני מאמין בה מורכבת מחמישה מעגלים. מהמעגל הפנימי והקשוח ביותר ועד החיצוני.
נתחיל מהמעגל הפנימי. לא ניכנס לדיון רפואי או מדעי מדוע זה כך, אך רובנו בנויים גנטית כך שגופנו אינו בנוי לעכל פחמימות. הפרדה מהלחם לשלוחותיו ומחבריו לדרך, הסוכרים, מחויבת המציאות. כדי להגיע לתזונה בריאה ולהסיר מעלינו את הררי הקילוגרמים המיותרים עלינו לומר שלום ולא להתראות לפחמימות ולסוכר.
האלטרנטיבה שנוצרת כך היא ייצור משרפת שומנים פנימית. במקום לעכל בקושי רב גלוקוז וסוכר, האנרגיות שנשרפות הן של שומנים. כאשר אנו זקוקים לאנרגייה – הגוף מפרק שומנים. ההורמון המבורך אינסולין, לא צריך להתאמץ. השלב הראשון הוא להוריד את הפחמימות והסוכרים מהתפריט באופן גורף ולצרוך חלבונים ושומנים במקומם. וכאן מגיעה הערה חשובה: עשו טובה לעצמכם ואל תסמכו על אגדות או זיכרונות מבית סבתא ('תפוח אדמה הוא אבי אבות המזון'; 'מי שלא אוכל לחם לא נהיה שבע', ועוד ועוד). בדקו היטב את תכולתו של כל מוצר שייכנס לפיכם. חסד עשה עימנו הבורא וכיום המרכיבים והתפלגותם מתוארים במפרט ברור ומאיר עיניים על מרבית מוצרי המזון.
המעגל השני בנוי על צום. כמעט 16 שעות ביום הפה סגור לכל דבר מאכל, וכמו כל שינוי בחיים אפשר להתחיל בהדרגה צום של 12 שעות ביום ומשם לטפס למעלה. באותן שעות צורכים שתייה בלבד. אדם שמסיים לאכול בשבע-שמונה בערב, יכול להתחיל לאכול בסביבות השעה אחת בצהריים, ועד אז ליהנות מצום מבורך שמייצר חמצן בתאים, שורף את השומנים המיותרים ו… בעצם, לא אלאה אתכם בערכים רפואיים שגם עבורי הם כתב חידה סיני עתיק. מבחן התוצאה, ולא רק אצל מי שנוהג כמוני 19-18 שעות של הפוגה בין אכילה לאכילה, הוא זה שדואג בסופו של יום שכפתורי החולצה לא ייאנקו בכל סגירה.
גם מי ששומר על 16 שעות צום יחוש במהירות את התוצאה. ומה עושים בשעות הללו? תה עם לימון, תה עם נענע, קפה שחור (ללא חלב, אלא אם מדובר בחלב שקדים, למשל, ורק כזה שאין בו פחמימות וסוכרים; או לחלופין קוביות זעירות של חמאה שיש בהן מאה אחוזי שומן ואפס פחמימות), וכמובן הרבה מאוד מים.
המעגל השלישי אחרי הפרדה מהפחמימה, הוא מעגל המים. הגוף שלנו זקוק לפחות לשלושה ליטרים של מים ביום. שתי כוסות מים לפחות בכל שעה מאז ההשכמה. מים מרווים, מאיצים את חילוף החומרים, מנקים את הגוף ואפילו, במובן מסוים, ממלאים ומשביעים. רוצו אל המים ולא תתחרטו על כך.
המעגל הרביעי הוא פעילות אירובית. אין דרך לברוח מהספורט. כדי לשרוף שומנים ולהניע את הלב, הריאות, מחזור הדם ואפילו את המוח, עלינו לעלות על אופני כושר, לצעוד על מסלולי הליכה, לצאת להליכה מהירה, או לעסוק בכל פעילות ספורטיבית אחרת כשעה וחצי, לפחות ארבע פעמים בשבוע. אין אפשרות לעקוף את המסלול המעגלי הזה או לדלג מעליו. כדי להגיע לתוצאות מבורכות – גם בנראות החיצונית, אבל ממש לא רק – הגוף זקוק להגיע למצב שבו הדופק מגביר את פעימות הלב לפחות בחמישים אחוז יותר משהוא פועם בדרך כלל.
המעגל החמישי והנוסף הוא הישמרות מפני מאכלים כבדים בשעות הסמוכות לשינה. זהו מעגל אחרון אך משלים. גם אם שומרים היטב על הצום בלי לחרוג משעות האכילה המותרות, שותים מים ומבצעים פעילות אירובית, אכילה כבדה לפני השינה עלולה להפיג חלק מהתועלת. ארוחה בשרית בשמונה בערב, לשם דוגמה, כשההליכה לישון היא שעתיים-שלוש לאחר מכן, פוגעת בגוף ומעוותת את התוצר הנפלא שקיבלנו מבורא עולם. הגוף לא מצליח לפרק היטב את הארוחה תוך כדי שינה. כשהקיבה איננה מרוקנת, גם השינה תועלתית הרבה פחות. שרפת הקלוריות נפגעת, השינה איננה משובחת והתפקוד למחרת נפגם. מי שיסיים ארוחה שכוללת בשר ושומנים עד שש בערב, יבורך. ואם אתם מאלה שלא פורשים לשינה לפני חצות, המקסימום הוא שבע עד שמונה בערב.
אחזור על כך שוב: אל תיבהלו מהקושי ההתחלתי. אחרי שלושה חודשים כבר תודו לקב"ה על שהעלה אתכם על מסלול ההצלה האישי שלכם מחיי תוהו ובוהו לחיים של שליטה ופוקוס, ותודו לעצמכם על כך שפיניתם מזמנכם כדי לעסוק בהצלת חייכם.

בין הפחמימה לסוכר
שאלוני רבים: לאן הלכת? מי ליווה אותך? נעניתי לכם ואחשוף גם את הפרט הזה. הופניתי על ידי חבר לנטורופתית ענת פישמן מתל אביב, שפקחה את עיניי על משמעותם של כל מה שאנו אוכלים, צורכים ושורפים. והובילה אותי במסע אל הארץ הקטוגנטית, אני חב לה רבות. למרות שהיא עדיין איננה שומרת תורה ומצוות, פישמן צאצאית לאדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד, הרבי ה'צמח צדק' זי"ע, ויש לה מודעות רבה ומפותחת מאוד לסיוע לזולתה. כמה מאות אנשים שהכרתי במעגלים שונים הצליחו סוף סוף לעלות על מסלול של תזונה שפויה ונורמטיבית, בזכותה. ולא רק היא: כל מי שיצליח לסייע ליהודים להיחלץ ממעגל הטרלול של אכול כפי יכולתך, יבורך מפי עליון.
וכאן מגיעה מילה על ההבנה הלקויה שלנו בהכרת סוגי המאכלים. זו סוגיה שצריכה לימוד, משום שאנו לא מכירים את הפיצול של אבות המזון וששילובם זה בזה עלול לבנות או להחריב חלילה. קחו למשל מוצר בסיס שנמצא בכל מקרר ביתי: עגבנייה. מבחינת סוכרים היא נמדדת כפרי, אך המפליא הוא שעגבניית שרי נחשבת כירק, ואין בה כמעט סוכר. הידעתם שיש פער בין בצל לבן לבצל ירוק? הראשון עתיר סוכר והשני כמעט נטול.
אם נעבור לרגע אל כירת הבישול, הרי שבסלט מטבוחה, שבו מככבים הבצל והעגבנייה, הסוכרים שבאותם ירקות מועצמים בעת הבישול והופכים למרכיב פחמימתי. באותו הקשר: תודו שלא ידעתם כי מי שצורך כמות גדולה של בשר צריך לאזן ולמעט את כמות הירק שתתלווה אליו, כדי שהשילוב ביניהם לא יהפוך את הירק למקור פחמימתי.
הנה עוד דבר שהתחדש לי. עולם הממתיקים מוכר לכל מי שמתמודד עם המשקל. מסוכרלוז ועד אספרטיים. אלא שלא היה לי שמץ של מושג שכל הממתיקים הללו, שמככבים במשקאות הזירו למיניהם, מעוררים את הלבלב להפריש אינסולין. בשעה שהורמון האינסולין בפעולה משרפת השומנים נרדמת. רק ממתיק שמבוסס על סטיוויה מסוגל להגיע לגופנו בלי לשדר למוח שמדובר ב'סוכר'. הלבלב ממשיך לנמנם בשלווה והגוף יכול להמשיך בפעולת העיכול והשרפה של החומרים המיותרים, אם הממתיק שנצרך הוא ממשפחת הסטיוויה.
מי מקרב הקוראים שיודע שבכוס חלב יש כמות סוכרים שכמעט משתווה לכוס קולה, שיקום. כמעט ברור לי שאלפים לא מודעים לכך. החלב היחיד שנחשב למותר לבוא בקהל מבחינת סוכרים, הוא חלב השקדים, וגם בו חשוב לבדוק את כמות הפחמימות והסוכר. אל תפספסו את השורות הקטנות רגע לפני שאתם שולחים יד אל מדף מוצרי החלב. במילים קצרות: כל מוצר שאין בו 0.4-0.1 פחמימות לכל מאה גרם, תחששו מפניו. ואם הוא עובר את ה-1.1 וצפונה, משכו כליל את ידיכם ממנו.
אם עוד לא הבנתם, פחמימות הן חלק מהתרגום שהגוף מעניק לסוכרים, ולהפך. למעשה, בעיקר להפך: פחמימה הופכת לסוכר. הסוכר, אבי אבות כל המחלות, הוא אחד החומרים שמחוללים שמות בגוף. ממחלת הסוכרת ועד מחלות הלב השונות. מאירועים מוחיים ועד הגברת קצב גידולה של המחלה הארורה. הסוכר מאיץ את הזדקנות תאי המוח ועלול להחמיר מצבים של אלצהיימר, ועוד אין־סוף מחלות שהסוכר מסייע להן באופן משמעותי. ככל שנצליח להתנזר מסוכר ותולדותיו, תהיה הצלה לנו ולבני משפחתנו.

פשוט תתחילו!
אפשר להכביר במילים ולמלא עמודים שלמים על תעתועי הגוף מול המזון המודרני ועל תעשייה עתירת שומנים, תרתי משמע, שכל כולה מוכוונת למלא את גופנו בג'אנק ובהתמכרות אליו, כדי שנצרוך ממנו עוד ועוד. אני מאמין שניפגש סביב הנושא הזה של שמירת הגוף והנפש עוד יותר מפעם אחת. אך לסיום היריעה הנוכחית, אין לי אלא לחזק את ידיהם של מי שיצאו לדרך ומעוניינים לשמוע ולהחכים ולעשות שינוי של ממש בחייהם.
אם החלטתם לקבל שליטה על חייכם, אל תתרגשו מהקושי שיזמנו לפתחכם החודש או החודשיים הראשונים. זה לא קל. ממש לא. הפיתוי עצום. אבל שימו לב: אחרי שלושה חודשים של החזרת המושכות בידיים, ההחלטה מתי נאכל ומה עוברת אלינו. הקיבה היא האיבר הכי מחונך בגוף האדם. לאן שנוביל אותו, לשם הוא יגיע.
וכאן המקום לענות את התשובה לשאלת השאלות: "איך". איך עושים את זה. נכון יותר: איך מצליחים לעשות את זה בלי ליפול. איך מחליטים להתחיל, איך ממשיכים באותה תנופה ובאותו דרייב. זהו, שאני מאמין כי כל אחד מאיתנו יכול להשתנות. אדם שאינו בר שינוי, הרי הוא מת מהלך. אין צורך להתפעל מקשיים או ממהמורות בדרך. זו לא שאלה של 'איך' כמו שיש צורך בהכרזת מלחמה והחלטה עיקשת למען הבריאות ושמירת הגוף והנפש. ומי שיש בו רוח ותנופה להילחם, הרי נמנה הוא עם מי שזכו להשפיע על עצמם ולנהל את חייהם שלהם.
מי שמראש מרים ידיים ולא מוכן אפילו לקבל את ההזדמנות לצאת לקרב, כדאי שיברר עם עצמו, או בסיוע חיצוני של איש מקצוע, מה בדיוק מייאש אותו. אני ממליץ באופן אישי: קחו לעצמכם עזרה. הבינו מה המוקד. מה מונע מכם לחולל שינוי בחייכם. אין אדם שלא יכול להילחם. הניחו לכל המניעות. טפלו בעצמכם והילחמו על חייכם שלכם. כולנו אמונים מינקות על חשיבותה של הצלת נפש אחת מישראל. אלא שהפעם הנפש הזו יכולה להיות שלנו. אנחנו, עצמנו ובשרנו.
נכון, זה קשה. אבל הקב"ה הבטיח: "לק-ל עליי גומר". כשאדם ייתן את כל כולו, בלי משחקים ובלי דו פרצופיות ורמאות עצמית, הקב"ה ישלים בסיוע עליון מבורך. לא עלינו המלאכה לגמור, אך אי אנחנו רשאים להיבטל ממנה. נתחיל, נצא לדרך, ניתן את כל מה שמבחינתנו הוא מאה אחוזים, והקב"ה ישלים את האחוזים שלא נצליח להגיע אליהם.
החיים השלווים, הבריאים והנינוחים שנקבל, שווים כל מאמץ. נוכל להחזיק על ברכינו את הנכדים והנינים וליהנות מהנחת שתזמן לנו בריאתו המופלאה של הקב"ה. האדם, נזר הבריאה הוא. עלינו מוטל רק לשמור על הכתר הזה.