נעם פתחי ויותם זמרי נולדו בפריפריה הישראלית, הכי רחוק שאפשר מעולם התקשורת ההגמונית ששלטה כאן שנים | אבל אז הגיעה המהפכה התקשורתית והשניים, סטיריקנים, חדים ומושחזים כתער, הפכו למייצגים הכי בולטים של התקשורת הימנית בישראל | מאות אלפי מאזינים מעריצים אותם והם לרגע לא מתנצלים | עכשיו הם מתיישבים לשיחה מרתקת על הקשר שבין הימין הישראלי למגזר החרדי; על הקרבה למסורת ועל העתיד הימני הנראה לעין
כבר קרוב לעשור שהם מתיישבים פה מדי בוקר.
מאות אלפי ישראלים מאזינים להם.
הכנות, הליצנות שמגובה בהמון רצינות, הפכו את מגישי התוכנית לטאלנטים ודוברים מבוקשים מימין בכל פלטפורמה תקשורתית אפשרית.
הם עושים היסטוריה. לא תשמעו דובר בהווה, בעתיד הקרוב ובוודאי ברחוק, שיספר את סיפור מהפכת תקשורת הימין בישראל בלי להזכיר את הצמד "פתחי וזמרי".
נעים להכיר: נעם פתחי, יליד העיר רחובות, סטיריקן, פובליציסט ופרסומאי בדימוס. נוסף לעבודתו בערוצי תקשורת שונים הוא משתתף קבוע בפאנל של תאגיד השידור הציבורי ולאחרונה החל להגיש תוכנית קבועה בערוץ 14.
שותפו לצמד, יותם זמרי, הוא יליד העיר עפולה, סטיריקן, פובליציסט, ועובד גם הוא עבור מספר ערוצי תקשורת ביניהם ערוץ 14 וגלי ישראל.
"נעביר מסר שלוקח את המוסכמות בתקשורת פחות ברצינות". נעם פתחי ויותם זמרי (צילום: אלחנן קוטלר)
לא רק הסגנון, גם הרקורד של שניהם לא אופייני לעולם התקשורת. עפולה, רחובות, עבודה במשרדי פרסום. בניגוד לרבים מהקולגות שלהם, פתחי וזמרי לא נולדו באזור חיוג 03 ולא שירתו שירות צבאי בתחנה הצה"לית שמכתיבה בסופו של דבר את עתיד התקשורת בישראל. הפריצה של הרשתות החברתיות שינתה את תפיסת התקשורת בישראל והפכה את שניהם לכוכבים, שמאות אלפי אנשים עוקבים בהתלהבות אחרי הגיגיהם.
כשהשניים החלו לשדר ברדיו, בענף התקשורת טרם הבינו את הסיכוי שלהם לשנות שיח. "איפה אתם על הסקאלה שבין אראל סג"ל מימין לרזי ברקאי משמאל?" נשאלו שניהם בריאיון משותף לפני שהתוכנית עלתה לאוויר. "אנחנו לא שם", הם ענו פה אחד. "אנחנו מביאים שיח אחר. לא נסכים לקחת ברצינות ובכובד ראש פולמוס רדוד כמו 'כן ביבי' או 'לא ביבי'. אנחנו נעביר מסר שלוקח את המוסכמות בתקשורת פחות ברצינות".
שמונה שנים חלפו מאז שהצמד הצליח להעתיק את השפעתו מהרשתות החדשות לתקשורת הישנה. מוקדם לסכם, אבל אין חולק על העובדה שהשניים מחזיקים ביכולת השפעה קריטית על תקשורת הימין, והתקשורת בכלל.
איך זה התחיל? איך נוצר החיבור ביניכם?
זמרי: "ההתחלה הייתה ברשתות החברתיות, וזה לא במקרה. לאנשי תקשורת מימין אין מקום אחר לגדול בו".
פתחי: "אני מסכים לגמרי. הרעיון לתוכנית רדיו הגיע לאחר שפנו אליי עם הצעה להגיש תוכנית ימין. בימים ההם הכרתי את יותם במטרה לשכנע אותו לעבוד במשרד הפרסום שלי. ראיתי שהוא התחיל לכתוב דעות ימניות בחופשיות, אני הייתי מאוד מהוסס. באתי מעולם הפרסום, היו בו כמה ימנים שהיו ידועים, ועדיין, לא מערבים פוליטיקה כדי לא להרגיז אף אחד. ארך לי זמן להשתחרר. אט אט התחלתי לכתוב. היו לזה מחירים גם. אבל משמיים, בדיוק באותה תקופה הגיעה הצעה מאוד מוזרה לאיש פרסום, להגיש תוכנית אקטואליה ברדיו".
"אף פעם לא הרגשתי שהחרדים זרים לי או שמדובר ביצורים מעולם אחר, כמו שמציגים אותם בתקשורת". נעם פתחי (צילום: אלחנן קוטלר)
בוא ניתן רגע קרדיט להוגה הרעיון. מי האיש?
"שני אנשים: צביקה שלום וקרן אוזן. אני הצעתי שהתוכנית תהיה עם זמרי, והם מאוד התלהבו, אבל אמרו לי שבעבר הוא סירב לעסוק בתחום".
זמרי: "כן, אני לא רציתי. עבדתי במשרד פרסום, לא הכרתי רדיו, וגם ביקשו שאמצא שותף לתוכנית. לא הכרתי, אז שחררתי את זה ממני".
פתחי: "אכן, חשוב להגיד שהוא לא חשב על השם נעם פתחי כשהציעו לו לפניי".
מתי הבנתם את סדר הגודל של הצלחת התוכנית?
זמרי: אתה מקבל המון ריקושטים, אבל אתה אף פעם לא באמת יודע אם זה בגלל הרדיו, הופעה בפנל מצולם או כתיבה ברשתות. זה הכול ביחד. אנשים נהיים יותר גדולים כשהם עושים כמה דברים. את התוכנית 'פתחי וזמרי בעם' אנשים אוהבים כי באמת לא נעשה דבר כזה קודם לכן, לדעתי. אנחנו מדברים אקטואליה לגמרי, אבל אי אפשר בלי לצחוק על זה, ואנחנו לגמרי צוחקים על זה".
כשהתוכנית עלתה לאוויר לא היו לכם ציפיות?
זמרי: "אתה מדבר עם אדם שמונע מחרדות בחיים שלו. לא מחלומות".
פתחי: "הרקע כל כך שונה. לא גדלנו בתל אביב, לא גדלנו בתקשורת בכלל, ופתאום לתפוס רצועת שידור של שעתיים. קשה לדמיין אם זה יצליח".
ובכל זאת, איפה הבנת שהצלחת לפתח סטארט-אפ תקשורתי סוחף?
זמרי: "בוא, תחום העלאות השכר עוד לא הוכיח את זה".
פתחי: "מבנה האישיות גם של יותם וגם שלי, הוא ביקורת עצמית. איפה אני יכול להיות יותר טוב. אנחנו לא מסתובבים בהרגשה של 'וואלה, זה הצליח'".
מה צריך לקרות כדי לגרום לכם להבין שיצרתם מהפכה בתקשורת הימין?
פתחי: "אנחנו לא מרעיפים על עצמנו מחמאות כאלה".
זמרי: "אתה לא מבין? זאת המחלה של התקשורת. היא לוקחת את עצמה בכזו רצינות. רק בנאדם שחושב ככה יכול להרגיש שהוא יותר חשוב מכל ראש ממשלה, מכל פוליטיקאי. אחת הבעיות של התקשורת היא שהיא עונה על שאלות כמו 'מתי הרגשת שאתה כזה גדול?' אתה לא כזה גדול. כולה תקשורת".
באתם לתת פרופורציות לכוח של התקשורת?
זמרי: "ברגע שאתה מנצח אותה, אתה מחזיר אותה לפרופורציה. פתאום היא לא כזאת צודקת. פתאום היא לא כזאת חכמה. פתאום היא לא כזאת חשובה".
פתחי: "זה לא נכון, יותם. לתקשורת יש המון כוח".
זמרי: "לגמד את הכוח של התקשורת זה לא כדי להגיד אני ענק, אלא להגיד אני כמוה, וזה לא כזה דבר גדול. אני אומר על ינון מגל שהוא נער גבעות של התקשורת. הוא מאתגר אותה בכך שהוא מזכיר לה את גבולות הכוח שלה. מכיר את ה'אוייויו' שלו? זה הסיפור. תמונת הניצחון של תקשורת הימין תהיה כשייקחו את התקשורת בכללי פחות ברצינות".
"רבין הכניס אנשים לפוליטיקה בלי שהם רצו". ההפגנות נגד הסכמי אוסלו (צילום: פלאש 90)
פתחי: "אני כן חושב שצריך להילחם בתקשורת השמאל. תמונת ניצחון תהיה אפילו אם יהיו שני שחקנים על המגרש, והציבור יקבל תקשורת שהכוח שבה מייצג נכון את יחסי הכוחות בציבור. זה עוד לא נמצא שם, אבל זה בדרך".
אפשר לומר שמצאנו נושא שאין ביניכם הסכמה עליו. וזה חתיכת נושא: מה תפקידה של תקשורת הימין? לייצר קונטרה לשמאל, לדעת פתחי. או להכניס לפרופורציות את המושג תקשורת בכלל, לדעת זמרי?
זמרי: "בכללי, על חלק מהדברים אנחנו מסכימים, על חלק יש מחלוקות, ועל חלק זה עניין של גישה".
פתחי: "באופי של שנינו, אם היו הרבה מחלוקות לא הייתה תוכנית. תקשורת הימין היא דבר שיש לו הרבה רבדים. אני אומר שהימין צריך לקבל את כוחו בתקשורת כמו בציבור".
זמרי: "כשכל החשיבות יורדת, יותר קשה להנדס תודעה ולארגן מהלכים. זה האירוע. התקשורת תהיה במקום שהיא לא מספיק חשובה, בשביל לקדם את כל מה שהיא החליטה עבורנו שהוא חשוב".
פתחי: "טוב, אני מסכים איתו".
אגב, פתחי הזכיר שיש הרבה רבדים לתקשורת הימין. אולי ההשפעה הטובה יותר היא להיות סמן ימני בתקשורת השמאל. בסוף אתם שחקנים בזירה שבה כולם חושבים כמוכם. אם להיות ספציפי יותר: למה לא עמית סגל?
זמרי: "תגיד, היית שואל עיתונאי שמאלני איך זה להיות בסביבה שבה כולם חושבים כמוך? לא. כי זה הטבע בעיניך. זה העולם בעיניך. רק הימין מתעסק כל היום ב'אם עדיף לנו להיות ערוץ או עדיף לנו להיות בתוך הערוצים'. לא רוצה. אני רוצה שיהיה גם את זה וגם את זה. גם ערוץ ימין ולא אכפת לי שיגידו שבערוץ ימין אני עוד אחד מהשופרות והביביסטים, ושימשיכו לפרגן לעמית סגל".
פתחי: "אם תיתן לי את הכישרון של עמית סגל, אני לוקח בשתי ידיים. אבל את הזהירות שבה הוא צריך להתנהל בערוץ 12, לא. לשאלה עצמה: שנים הופעתי בפנלים בתקשורת השמאל, ברוב המקרים לבד בפנל שלם ועם מנחה שלא חושבים כמוני. היום גם את היחס המעוות הזה לא מקיימים ברוב התקשורת. יש רצועות שלמות שבהן הדרת הימין היא תוכנית עבודה. לא סתם ערוץ 13 למשל נחלש בהשפעה שלו, כי הציבור הימני לא טיפש. הוא מבין שמרחיקים מהמסך את מי שחושב כמוהו".
ימין מסורתי
"תראה את ינון מגל של אז וינון מגל של היום. הימין מתחיל להגיד בקול את מה שהוא מאמין בו". מגל בשנותיו כעורך 'וואלה' (צילום: פלאש 90)
פתחי וזמרי מזוהים עם תקשורת הימין, אבל יש תכונה בולטת מאוד אצל שני הטאלנטים האלה שאינם חובשים כיפה: היחס ליהדות. ביחד ולחוד כל אחד מהם בבמות שלו מציג בהוגנות ואפילו בהתלהבות את העמדה הדתית בסוגיות ציבוריות. "כילד שגדל בעיר רחובות", מספר פתחי, "אף פעם לא הרגשתי שהחרדים זרים לי או שמדובר ביצורים מעולם אחר, כמו שמציגים אותם בתקשורת. זה לא שהיה לי ממשק איתם, אבל ראיתי שהם לא זרים. אני תמיד אומר שבהיררכיה ברחובות, או יותר נכון: בתפיסה החינוכית של הבית החילוני שבו גדלתי, הדתיים היו כיתה אחת מעל כולם. ללכת עם חבר או קרוב משפחה ביום שישי לבית הכנסת, הרגיש לי כמשהו מיוחד. משהו ששייך לרמה גבוהה. בלי לעשות מזה עניין של שינוי אורח חיים. ככה התייחסו לזה בבית החילוני שבו גדלתי. בפסח בשנה שעברה, אחיך, ידידיה מאיר, התארח עם אשתו סיוון בעיר רחובות. אני חגגתי את ליל הסדר עם המשפחה שלי, והם נתנו לי כתובת ואמרו: 'כשאתה מסיים, תקפוץ. מן הסתם עוד נשב'. תקשיב, הגעתי לליל הסדר אצלם כשהם היו איפשהו בהתחלה, קצת אחרי שתיית הכוס הראשונה. תכננתי לבוא לכמה דקות להגיד שלום, ומצאתי את עצמי יושב עד השעה אחת בלילה ומקשיב לפירושים של הילדים שלהם. כל שורה בהגדה מישהו שאל שאלה, אחיו או אחותו שלפו תשובה. זה היה נראה לי כמו חידון התנ"ך עם כמות הפסוקים שהם שלפו שם בעל פה, אבל זה היה ספונטני לגמרי.
"היחס החיובי שלי לדברים האלה בתקשורת לא יושב על איזושהי נחיתות או משהו דומה. זה נובע ממקום שאתה ממילא מכיר מהכיוון של לראות את הטוב. אני לא זוכר שום סוגיה ציבורית בשנות הילדות או הנערות שלי, שבה הייתה לי איזושהי טינה כלפי דתיים וחרדים".
יותם זמרי לא מגדיר את הבית שבו גדל כבית מסורתי. "זה לא היה נוכח. לא כיחס שלילי גם. פשוט ללא יחס. בתור נער זה כן העסיק אותי מעט מהכיוון השלילי. היה לי סטיקר של 'חופש מדת' על דלת החדר שלי בבית הוריי. כן, איפשהו בגיל 15-14 שנאתי חרדים. אבל הייתי פריק כזה. האם חגגתי בר מצווה? כן. גם חגים. לא הייתה שנאה לדברים האלה. בעפולה בכלל לא היו חרדים באותה תקופה. גדלתי בעיר שסבלה המון מהאינתיפאדה. הנושאים הביטחוניים תמיד העסיקו אותי הרבה יותר מיחסי דת ומדינה. אוסלו היה אירוע משמעותי. מבחינת העיר, מבחינת האזור, מבחינת המשפחה. את אמא שלי כמעט דקר מחבל בעפולה. התפוצצו אוטובוסים כל הזמן. מורה שלי נרצחה. זה היה נוכח מאוד, האירוע הפוליטי היה נוכח. לא דת ומדינה. גם הסטיקר על דלת החדר היה משני ביחס לנושאים חשובים הרבה יותר בעיניי.
"החיבור בפועל החל מאוחר הרבה יותר. לפני כ-15 שנה ישבתי עם חברים בדירת שותפים בתל אביב, ולפתע דפקו בדלת שני צעירים חרדים, אברכים בכולל בתל אביב. הרב אלעד גואטה והחברותא שלו ינקי ראבד, כיום יועץ משפטי של עיריית בני ברק. ברגע הראשון הצעתי להם כסף קטן שהיה ברשותי, כי הייתי בטוח שהם שנוררים. אבל הם אמרו מייד: 'אנחנו לא רוצים כסף. באנו להציע לכם ללמוד יחד, לפתוח שיעור וללמוד קצת יהדות'. זה היה נשמע מוזר ברגע הראשון. האינסטינקט היה להגיד: 'לא. תודה'. זה מה שענינו להם. אבל ראבד לא ויתר, ואמר לחבר שלי משפט כמו 'אתם לא חייבים. אבל אחרי 120 שנה כאן, יגידו לכם שם למעלה: שלחנו אליכם לדירה שני דוסים שיציעו לכם שיעור תורה, וסירבתם'. זה היה מספיק נוקב כדי להסכים לשיעור אחד בלבד. תכל'ס, למדנו שבע שנים. הרב אלעד גואטה היה מוסר לנו שיעור שבועי של כמה שעות. הגיעו המון אנשים לשיעור הזה. עד היום אנחנו בקשר מאוד טוב".
יש ויכוח ארוך שנים על יחסה של מדינת ישראל ליהדות. האם היא חלק ממנה, או שאפשר להפריד בין השתיים? בתפיסה שלכם כאנשי ימין: אפשר להחזיק בדעות ימניות ולהתנתק מהאלמנט הדתי?
"יש רצועות שלמות שבהן הדרת הימין היא תוכנית עבודה". בשיחה עם 'משפחה' (צילום: אלחנן קוטלר)
זמרי: "יש ימין חילוני, אבל אם הוא לא מאמין בזכות ההיסטורית שלנו כאן, שעליה הצהיר כבר דוד בן גוריון, הוא משקר לעצמו. אם ניקח לדוגמה את ביבי, שהוא לא איש דתי כמובן, בכל זאת התפיסה שלו צריכה להתבסס על ההצדקה ההיסטורית שהיהדות מעניקה לנו כאן בארץ. גם בן גוריון וגם ביבי יודעים את זה. איך בן אדם שמנותק מהיהדות יכול לטעון שהארץ היא באמת שלו? אני לא יודע".
סחף קולקטיבי
ממתי החלה אצלכם ההתעניינות הגבוהה בנושאים ציבוריים? הרי לא צמחתם בתקשורת.
זמרי: "הסכמי אוסלו והטרור בעקבותיהם. רבין הכניס אנשים לפוליטיקה בלי שהם רצו. כל האירוע הזה של אוסלו ורצח רבין. ילד שגדל בפינלנד לא חייב להיות בפוליטיקה – כי לא קורים דברים שמכריחים אותו להתייחס, אבל במדינת ישראל קורים אירועים גדולים, ואתה שואל את עצמך אם אתה מבין את מי שפוצץ את האוטובוס בגלל שהוא 'מתנגד לתהליך השלום'. זה השיח. אותו דבר עם רצח רבין. בסוף המורה שלי מדבר על כמה הימין אשם. אני מבין שאני כועס על המורה, אבל אני לא יודע למה. כלומר מה זה 'הימין אשם'? ככה זה סוחף אותך. אני לא יכול לשים את הנקודה על הרגע שבו נסחפתי לדיון. אבל בתקופה הזאת החלה התעניינות גבוהה".
פתחי: "גדלתי כמי שמתעסק באומנות, תרבות, ועוד כל מיני דברים הכי שטחיים בעולם. משם הגעתי לעולם הפרסום – עולם שבו המהות היא להתעסק בשטחי כדי לעשות כסף. בגיל הנערות התחיל איזשהו תהליך. אני הייתי מתבונן מהצד. אבל כשהייתי צריך לבחור צד, מה שהניע אותי היה אי הצדק בתקשורת כלפי מחנה מסוים. זה שיגע אותי חוסר השוויון הזה. אנחנו מדברים על תקופה שבה יש רק ערוץ 1 עם מאה אחוז רייטינג. ראיתי איך מתייחסים לחרדים, דתיים, ימניים, וכמובן, כבר אז, לנתניהו. לא היה לי איפה לעסוק בזה או לכתוב על זה. לא הייתה לי הסביבה הפוליטית כדי לנהל את הוויכוחים האלה. אבל כשיצא לי, בהחלט ניהלתי אותם מהצד של הימין. בעיקר אחרי רצח רבין כשראיתי שמאשימים ציבור שלם. הקלות הבלתי נסבלת שבה אמרו את זה שוב ושוב, הציקה לי מאוד".
רצח רבין היה מכה תדמיתית קשה לציבור בימין. מתברר שבשקט הוא גם הוליד צמד תקשורתי שעתיד לתת פייט יפה.
פתחי: "זה לא רק רצח רבין. אתה רואה יחס לאויב הערבי בתקשורת הישראלית. הפגנות למען הפלסטינים. זה הכול תמונה גדולה שאתה תופס את הראש. אתה שואל רגע, מה קורה פה? למי יש אינטרס? מי מוביל את המהלכים? ואז מגבשים דעה. במקרה שלי התגבשה דעה להיות שייך למחנה הנכון שהוא נטול תקשורת. זה היה סוג של אובססיה. אני זוכר שאני לא רואה נציגים בתקשורת מציגים את הצד השני. חיים יבין נתפס אז כמגיש חדשות אובייקטיבי, אתה מבין? זאת מערכת שלמה שמציגה כל היום רק צד אחד. בתקופת ההתנתקות מקובל היה לומר, בצדק כמובן, שהימין הושתק. אבל עוד הרבה לפני חיינו פה עשרות שנים שלא היה פרשן ימני אחד. אפס. אי אפשר למנות אחד כזה. התחלתי להבין שיש פה דיפ-סטייט ששולט בנו".
זמרי: "אני קם בבוקר, רואה פיגוע ואחר כך את עיתון 'ידיעות אחרונות', שאבא שלי היה מנוי עליו שנים, ושם היה כתוב: 'נכון, היה פיגוע, אבל הרעים משני הצדדים רוצים שהפיגועים יצליחו והשלום הגדול ייעצר'".
ואז? מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול כדי לשנות את זה?
זמרי: "כילד ראיינו אותי לעיתון הילדים 'אותיות'. לא היה לי חלומות גדולים. שאלו אותי מה אני רוצה להיות, אולי כי אבא שלי היה בנקאי הייתי עונה: רואה חשבון. זה היה נשמע לי משלח יד הגון שמרוויחים בו יפה. לא הייתה לי מחשבה או כיוונים בראש. כן היה עיתון כיתה כשהייתי בכיתה ז' שהייתי אחראי עליו. למרות ההצלחה המסחררת של המיזם, עיסוק בתקשורת לא היה נראה לי הכיוון".
פתחי: "שום קשר. כילד אני רוצה להיות מתופף בלהקת רוק. ואם לא, אז פרסומאי. מאז שאני זוכר את עצמי, זה מה שרציתי".
"התפיסה שלו צריכה להתבסס על ההצדקה ההיסטורית שהיהדות מעניקה לנו כאן בארץ". בנימין נתניהו עם ס"ת בן 800 שנה (צילום: לע"מ)
מעבר לפוליטיקה זה משהו שעובר לכם בראש? הציעו לכם בעבר?
זמרי: "לא מעניין אותי. כל המשבר במדינה בגללי. בנט רץ בימין החדש ולא עבר את אחוז החסימה כי היה חסר לו 800 קולות. באותו סבב הוא הציע לי להצטרף אליו. לא רציתי. נולדו לי תאומים וגם אני לא רוצה להיות פוליטיקאי, ואז הוא לא עבר. אם הוא היה עובר היו לימין 70 מנדטים כי ליברמן גם היה הולך עם הימין באותו זמן. אני תמיד שואל את עצמי בהומור, אם הייתי מביא את ה-800 קולות האלה. לדעתי כן. 800 קולות הייתי מצליח להביא והייתי פותר את כל הבעיה של המדינה. גם השלום כבר היה מגיע".
פתחי: "הייתה הצעה אחת בבחירות האחרונות, וסירבתי. אני לא עשוי מהחומר של פוליטיקאי ואוהב את ההשפעה דרך הרדיו והמסך, היא מאפשרת לי לגעת בכל התחומים. מה שבטוח, להיות פוליטיקאי עם כל מה שהם עוברים בשנים האחרונות, פחות מעניין אותי. ועם השמאל ששולט פה במערכת המשפט גם ההשפעה של הפוליטיקאי הקטן הפכה למצומצמת".
העשור הבא
לפני כשש שנים, שנתיים בלבד לאחר שתוכנית הרדיו של פתחי וזמרי עלתה לאוויר, זכו השניים בפרס 'אגודת העיתונאים תל אביב' בקטגוריית תוכנית המלל שאינה אקטואליה הטובה ביותר.
בנימוק לפרס כתבו השופטים: "יותם זמרי ונועם פתחי מגישים תוכנית בגובה העיניים, המשקפת מזווית ראייתם את המתרחש בזירה הדיגיטלית – 'כיכר העיר' של ימינו. פתחי וזמרי מובילים סגנון תקשורתי השונה מהמקובל בתקשורת המסורתית בלי כפפות ובלי פוליטיקלי קורקט".
"היה לי סטיקר של 'חופש מדת' על דלת החדר שלי בבית הוריי". יותם זמרי (צילום: אלחנן קוטלר)
הריאיון איתכם מתפרסם במוסף החג שמצביע על מהפכות במגוון תחומים. אתם נבחרתם לספר את סיפור המהפכה של תקשורת הימין. מה השתנה?
פתחי: "מה שהשתנה הוא התבססות של גופי תקשורת שבהם, וזה לא מובן מאליו, כל גווני הקשת מהימין לא מסתובבים בזהירות לגבי כל אמירה שלהם, פרשנות או תחקיר שהם עומדים מאחוריהם. אנחנו עדיין בשלב ההבנה כמה הדבר הזה מטריף את קליקת התקשורת החזקה שמבחינתה יש פה משהו שהוא בגדר תקלה. אנחנו רואים את זה בטבלאות הרייטינג ובתגובות האגרסיביות המשפטיות שהם כמו תמיד רצים להפעיל".
זמרי: "אין לי לזה הגדרות, אני יודע באיזו מדינה גדלתי, אילו שערי עיתונים ראיתי בעיניים, אילו תוכניות ראיתי בעיניים. אני מדבר איתך על תודעה כללית שהתפתחה בתקופת אוסלו. ראיתי מה אני רואה ברחוב וראיתי מה אני רואה בטלוויזיה. אתה שואל אותי אם מאז להיום יש מהפכה? לא יודע. יש מילה יותר גדולה ממהפכה? כי היא המילה הכי גדולה שאתה יכול לשמוע יחסית לעולם שגדלתי בו".
איך לדעתכם זה ייראה בעוד עשור?
פתחי: "בעוד עשר שנים אני צופה פה חלוקה 'אמריקאית' מקובלת בין הצדדים הפוליטיים בתקשורת, ושינוי שייגרר גם לתחום הפרסום שבסוף מממן את התקשורת. בקיצור, חייבים להיות אופטימיים".
זמרי: "כנראה שהמצב יהיה פי מאה יותר טוב מהיום. תראה את ינון מגל שהיה חלק מהמערכת פעם, אני מניח שדעותיו באופן כללי די דומות. תראה את ינון מגל של אז ואת ינון מגל של היום. ברור שהוא חלק מהיוצרים של המהפכה, אבל זה אותו בנאדם? הימין מתחיל להגיד בקול את מה שהוא מאמין בו. רק התחלנו".
