"גם הפעם תיתני לילדים שלך לתלות על המרפסת שלטים?" שאלה אותי מישהי בעוקצנות, אבל אני לא התרגשתי ועניתי שאם זה ישמח אותם, אז כן.
"למה את מערבת את הילדים בפוליטיקה?" היא התעקשה להבין. "לכי ותצביעי מה שאת רוצה, ותעזבי אותם במנוחה".
"ילדים? פוליטיקה?" פערתי עיניים בתימהון. "למה את מאשימה אותי באשמה כל כך חמורה?"
"את סתם מיתממת", היא התרגזה. "בבחירות הקודמות ראיתי שהיה לכם שלט על המרפסת".
"רק שלט?" התגריתי בה. "את יודעת שאני דואגת לקחת את הילדים שלי איתי לקלפי, ובאופן כללי אני משתדלת לעשות מזה עסק גדול?"
"ולמה את טורחת לעשות את זה?" היא שאלה וצחקה עלי, "חשבתי שאת עסוקה".
"אני עסוקה במה שחשוב, ואני עושה את זה מכמה סיבות", השבתי. "הראשונה שבהן היא שזו מצווה ואני אוהבת לעשות עסק ממצוות. מלבד זאת יש פה עניין של מצוות חינוך".
"חינוך?" היא תהתה בקול. "מה הקשר למצוות חינוך?"
"תביני, כשאני משלשלת לקלפי את הפתק שהורו לי רבותיי", הסברתי, "אני מחנכת את הילדים שלי לקיים את דברי התורה, בדיוק כפי שאני מחנכת אותם להדליק נרות בחנוכה ולצום מספר שעות ביום כיפור".
"נסחפת", היא קבעה בביטחון. "אני יכולה להבין מה הקשר בין הצבעה למצוות 'ועשית ככל אשר יורוך', אבל לדחוף לכאן את מצוות חינוך?"
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז י).
"על מה דוד ידבר בבר מצווה?" שאלתי לפני כחודש את בעלי, ועוד לפני שהוא הספיק לענות, דוד קפץ ואמר: "אמא, אני יגיד תודה להוריי שהביאוני עד הלום ואז תתחילו לשיר".
"תשכח מזה", הודעתי לילד.
"לשכוח מלומר לכם תודה?" הוא התחכם וזכה במבט נוקב שהעמיד בסימן שאלה את אירוע הבר מצווה.
"את התודה אף פעם אל תשכח", הבהרתי, "אבל את עניין השירים שקוטעים את הדרשה – תשכח גם תשכח".
"אבל למה?" התבכיין דוד. "למה רק אני צריך ללמוד את הדרשה בעל פה וכל החברים שלי לומדים רק את המשפטים הראשונים?"
"כי אתה מוכשר וחכם וכי אתה כל כך תאהב את הדרשה עד שתרצה לחזור עליה פעם אחרי פעם עד שכל הקהל הקדוש יתרגש", שכנעתי בפאתוס. "וחוץ מזה, שסבא בכל מקרה לא ייתן לך להתחמק מזה".
"נו טוב", נאנח הילד כאילו משא העולם על כתפו. "אז על מה הדרשה?"
"על נושא מעניין", הבטיח אבא, והשניים התחילו לדון בנושאים מנושאים שונים.
אני יודעת שכל הנושא של דרשות בר מצווה, מתרכז בעיקר ב'מתי כבר בני הדודים יתחילו לשיר ובכך יגאלו את החתן הצעיר מייסורי הדרשה', אבל במקרה שלנו – הבן יקיר בחר נושא מרתק, ואבא כתב וסבא אישר, והוא מתכונן לדבר והקהל יתבקש להקשיב, ואתם יודעים למה?
כי מעבר לעובדה שהדרשה מעניינת, יש בה יסוד נפלא ומרגש ומחייב (אלו לא סופרלטיבים. כל מילה נבחרה מתוך מחשבה תחילה), ואני אשמח לשתף בו אתכם.
השאלה הבסיסית שישאל חתן הבר מצווה היא אם מצוות חינוך, שהיא מצווה מדרבנן, מוטלת על הילד או על ההורה. הראשונים נחלקים בזה. רש"י אומר שהמצווה מוטלת על ההורה, בעוד התוספות סוברים שזו חובת הילד.
על דברי התוספות נשאלת שאלה קשה.
איך אפשר לחייב ילד קטן במצוות חינוך? הרי ילדים לא כלולים בחיוב של "לא תסורו מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". כלומר, הם לא מחויבים לשמוע בקול דברי חכמים, ומצוות חינוך היא גזירת חכמים.
אומר רבי אלחנן וסרמן יסוד מבהיל: ילדים שעוד לא נכנסו לעול תורה ומצוות באמת לא מחויבים לשמוע בקול גדולי וחכמי ישראל, אבל הם כן מחויבים לשמוע בקול השם.
ומכיוון שגדולי ישראל אומרים לנו את דברי השם, נמצא שכשיהודי שומע לרבותיו, הוא בעצם מציית לקדוש ברוך הוא, ובזה, גם קטן מחויב.
עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים יז יא).
אני יודעת שיהיו מהקוראים שירימו גבה וישאלו מה אני רוצה מהם ובמה הם אשמים שהבן שלי מתאמן על הדרשה. אבל אני בוחרת בכל זאת להציף את הנושא, דווקא בגלל הבחירות ששוב נוקשות לפתחנו…
גם אם יבוא אי מי וישמיע אלף תירוצים הגיוניים למה כן ואלף תירוצים ישרים למה לא, הוא לא ישנה את האמת.
האמת היא שגדולי ישראל הם בבחינת הכהנים של דורנו ודבר השם נשמע מפסיקותיהם.
האמת היא שחובת הציות לדבריהם היא מצוות עשה דאורייתא.
האמת היא שגם אם מה שהם יורו לנו יישמע לא מובן, כמו ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין, חייבים לשמוע להם.
האמת היא, שחובת הציות נוגעת לכל יהודי באשר הוא, בין קטן ובין גדול.
האמת היא שהבחירה האמיתית היא בכלל לא בקלפי אלא במרנן ורבנן מוסרי התורה ומעתיקי השמועה.
האמת היא שהאמת תמיד מנצחת, והיא תנצח גם עכשיו כי האמת היא אחת!
