פרשת עקב
"ועתה ישראל מה השם… שואל מעמך" (י, כ).
"אין 'ועתה' אלא תשובה שנאמר 'ועתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעמך'" (בראשית רבה כא).
"כיצד נרמז עניין התשובה במילה 'ועתה'?
"ייתכן שהכוונה בזה למלחמה בעיקר כוחו של היצר שהוא הטעיית האדם באומרו לו: 'היום אין לך פנאי ללמוד ולעסוק במצוות ולהתבונן בנפשך כיצד לקיים את התורה. עשה זאת מחר או ביום אחר שבו תהיה פנוי מטרדותיך'. כאשר יבוא האדם ביום המחר לקיים את מצוות התורה וללומדה, ישוב היצר וינסה לדחות את המעשים הטובים ליום אחר. וכך נמשכים הדברים במשך כל ימי חיי האדם" ('אהבת חסד' לבעל ה'חפץ חיים' – מתוך ה'לקח טוב').
אישה אחת, אמא לחבורת ילדים קטנים ותוססים שעובדת במשרה מלאה, הייתה מוצאת את עצמה כל ערב בוהה במהפכה האיומה שהשתלטה לה על המטבח.
"הכל היה מתערבב לי מול העיניים", היא תיארה, "הכלים והמוצרים על פני המטבח, הבגדים של הילדים באמבטיה, המשחקים מהצהריים ושקית עם שאריות סנדוויצ'ים, נעליים, צבעים, תיקים ומגבות. כל היום שלנו היה שפוך שם… הייתי מסתכלת בכל כמו בציור אבסטרקטי, יודעת שאין לי סיכוי ומבקשת את נפשי לישון ולשכוח. בעלי היה לומד בבית הכנסת, והרגשתי שיהיה קל יותר לדחוף משאית סמיטריילר באמצע הכביש מלהתחיל למיין את הבלגן הנורא.
"ואז פיתחתי שיטה", היא סיפרה לי. "הייתי אומרת לעצמי: עכשיו את השולחן. רק את השולחן, אבל עכשיו, הרגע. הייתי קמה מייד ומסדרת את השולחן, קורעת מעצמי חתיכה קטנה של עייפות ומבטיחה שרק אחזיר למקרר וזהו.
"אחרי חמש דקות השולחן היה נקי, והייתי מתחילה לעבור על השיש החלבי, בקטנה. ואחר כך רק את הבשרי. ואז הייתי מטאטאה, עוברת על האמבטיה, מיישרת מפה, מרימה משחק, מחזירה כיסאות, ומרגישה איך העייפות נכבשת, נדחקת, נמוגה, נעלמת לי. הייתי שוטפת כלים ונהיית ערנית ומאושרת, מבשלת משהו למחר והולכת לישון, משאירה אחריי בית בוהק, ארוחה מתבשלת ויצר הרע מת. שחוט על הספה".
"ועל זה נאמר: 'אל תאמר לרעך לך… ומחר אתן ויש איתך' (משלי ג). שלמה המלך רומז כאן על היצר הטוב שהוא ידידו האמיתי של האדם לעומת היצר הרע שדוחה את האדם מיום ליום. על כך רמזה גם התורה באומרה: 'היום הזה השם… מצווך לעשות את החוקים… ואת המשפטים ושמרת ועשית… בכל לבבך ובכל נפשך'. וכן אמרו חז"ל: ישוב היום שמא ימות למחר" (שם).
ליצר הרע יש שיטה, אחת הטובות שלו. בתחילה הוא משתף פעולה, מעודד מעשים טובים, מצמיח להם כנפיים, מבטיח שנתמודד, נצליח, ניבנה – אבל מוסיף רק הערת סיום אחת שקוראים לה: "בהזדמנות".
ברור שזה רעיון מעולה לבקר את סבתא הקשישה, לארגן את החדר כביסה, לפרגן יום איכות לכל אחד מהילדים, לגשת לייעוץ בעניין התקוע ההוא, להתחיל ללמוד שתי הלכות של שמירת הלשון, ולהגיד 'שיר השירים' בערב שבת ו'מזמור לתודה' כל יום. כל יום אבל לא היום. אולי מחר, אולי שבוע הבא. אולי נתחיל בראש חודש… נראה, צריך לחשוב.
"עתה יתבארו היטב דברי המדרש שבראש מאמרנו. 'ועתה ישראל' בא להזהיר את האדם לבל ילך שולל אחר טעות היצר הדוחה את הלימוד ואת ההתבוננות בקיום תורה לזמן מאוחר יותר. ובאה התורה ואומרת 'ועתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעימך'" (שם).
מירי הייתה אחת מעשרות סטודנטיות בטרמינל שלוש, בליל חורף חשוך אחד, שגררה אחריה מזוודה גדולה.
כולן סביבה היו כמוה. גוררות מזוודות ענק, הלומות קצת, תוהות על מה שהיה להן, שואלות את עצמן איך נדחקים שוב לתוך המשבצת שהותירו לפני שטסו לפולין, אל המסע המופלא הזה של 'נפש יהודי', שכולן השילו בו את העור הישראלי המחוספס ושבו להיות נשמות טהורות שנחצבו מתחת לכיסא הכבוד, כרוכות בהתרגשות מכל דבר שבקדושה.
ועכשיו לחזור למעונות באוני', לכלב בדירה המשותפת, לתל אביב הרעשנית. הכל תלוש, ולא קשור אליהן. אבל המזוודה כבר נוסעת על המרצפות המבריקות של הטרמינל ואין ברירה. חוזרים. יום אחד הן תעשינה עם זה משהו…
שנים ספורות אחר כך נסעתי לפגוש את מירי בשכונה מקסימה בירושלים. נשואה לבן עלייה, אמא לשלושה ילדים קטנים, ונראית בדיוק כמו כל חברותיי מהסמינר.
"איך עשית את זה?" שאלתי אותה, תוקעת את מבטי ההמום בארונות ספרי הקודש שלהם.
"הרבה צעירים טסים לפולין, מתרגשים, בוכים, מגלים את הנשמה שלהם, מבטיחים להיות אחרים וחוזרים כאילו כלום. איך זכית?"
ואז היא סיפרה לי על הטרמינל. על הרגע הזה שבו נראתה כמו כולם עם המזוודה והשיער הפזור. ברגע הזה היא החליטה: עכשיו. משהו מעשי עכשיו. החלטה אחת של הרגע. עוד לפני שהיא חוזרת הביתה. היא החליטה להתחיל ללכת רק בשמלות, ויהי מה. עוד טרם ידעה מה יהיה המשכה של הדרך. לא חלמה שיום יבוא והיא תמצא את עצמה פותחת לי דלת במטפחת…
"'ועתה' בכל עת תחשוב מה השם יתברך שואל מעימך עתה.
"רעיון זה צריך ללוות את האדם בכל רגע מימי חייו… 'ועתה ישראל' לא לדחות!" (שם)
עכשיו עומד לרשותי רק היום הזה. הילד הזה. המעשה הטוב והקטן הזה.
עכשיו ממש אני יכולה להתחיל צעד אחד, לבחור בטוב, להשתנות. זה מתחיל עכשיו.
בתוך נקודת זמן מדויקת, בעומק המלחמה בין הטוב והרע, מתגלגלת שאלה אחת: ועתה. מה השם שואל מעימי.
זה רגע של שקט. העולם כולו כורע לך ברך, ממתין רק לך. השם שואל, ואני משיבה לו.
את תשובת הרגע הזה.
