פורים בלייקווד הכבושה

ניצחתם. הסבל שעברתי בפורים הזה שבר את גב הגמל. הגעתי למסקנה שהחיים באמריקה מסוכנים לכל אדם שפוי. לא משנה כמה נורמלי אדם יגיע מהארץ, תוך שנה-שנתיים הוא יאבד כל קשר לשכל ישר ויהפוך לאיפכא מסתברניק.
רוצים ראיה? הטור הזה יוכיח. בשבוע שעבר, כשכולם כתבו טור פורימי, התעקשתי להיות ונהפוכניק ולכתוב עוד טור מלא פתוס על הצורך בהקמת כלכלה עצמאית שכוללת אפילו נהגי־משאיות־פינוי־אשפה חרדים. השבוע, כשכולם כותבים על פינוי הררי האשפה ממשלוחי המנות, אני כותב טור פורימי.
האמת תיאמר שכל עוד היה מדובר בעניינים גשמיים החרשתי, אך כשמדובר בעקירת עיקרי היהדות ממש, מחובתי להוציא את המטען מהנדן ואת המחשב מהתיק ולהחזיר מלחמה להשם בזכר עמלק שחולל עד אפר בשבת האחרונה.
הכל התחיל בהזמנה תמימה של האחיינים לבית עינגל לעשות את שבת זכור בביתם שבלייקווד הכבושה. פנינת החמד הליטאית האחרונה שנותרה לפליטה בגלות אמריקה עד שנמנו וגמרו חסידי בארא פארק ווילימסבורג להשמיד ולאבד אותה, אומנם לא ביום אחד, אלא בסיפוח זוחל שהחל בהקמת התנחלויות תחת שמות תמימים כמו קריית בעלזא א', ב', ג', ד', ה' וו' שעברו בשקט והניעו חסידויות נוספות להצטרף. אך הקרב הוכרע כשבצעד תקדימי אפילו סאטמר ניאותה להתנחל בשטחים הכבושים והקימה את השכונה שבה התארחנו.
לאחייני ר' ליפא הסאטמרער יש חלק נכבד בהשתלטות החסידית העוינת על העיר. כמי שעושה חיל בתעשייה שמניעה את החיים באמריקה, אוכל, הוא הבין שהדרך להרס צורת החיים הליטאית עוברת דרך הקיבה. קצת יאפצ'יק, טשולנט והרינג, ותוך שנה בחורי לייקווד ינהלו דיון סוער היכן היו יותר קומות פארענצעס בפורים, בלייקווד או בפוניבז'.
כמי שניהל את מחלקת האוכל המוכן באחד הסופרים הגדולים בעיר לפני שעבר לתחום הדגים, היה ר' ליפא הראשון שהביא לידיעת ליטאי העיר את פצצת השכבות החסידית העונה לשם 'עמלק' שמורכבת מארבעת סוגי הקוגלים שנהגו לאכול חסידים מסוימים בשבת זכור, בבחינת כל האוכל בתשיעי כאילו נתענה תשיעי ועשירי, יען שאכילת פצצה קולינרית זו היא סגולה בדוקה לבטל כל יכולת לראות משהו שקשור לאוכל בכל יום הפורים, שעליו אמרו צדיקים שהוא ככיפורים, ואף בימים שאחריו.
ר' ליפא סיפר לי כיצד הצליח להטמיע את המוצר: בכל פעם שליטאי נחשף למיצג ושאל לפשרו, הוא ענה: "זה לא בשבילך, זה משהו של חסידים" וכך גרם לליטאי להתעצבן ולקנות דווקא שניים. אחרי שהם טעמו את זה שום דבר כבר לא היה בלתי ניתן לכיבוש עבור החסידים.
כשר' ליפא התקשר להזמין התניתי מראש: בלי עמלק-קוגעל. ר' ליפא לא הבין מה אני רוצה מחייו: "למה שאביא דבר כזה? זה מאכל ליטאי בכלל, הם היחידים שקונים את זה". האמת היא שכעת מזכה ר' ליפא את אמריקה הליטאית והחסידית כאחד בליין חדש של עשרות(!) סוגי הרינג, שהאחרון שבהם הוא הרינג עם פיסטוק (אמיתי). איני יודע אם הוא יוצר בהשראת טרנד גלידת הפיסטוק, אך הרעיון די דומה, במקום וניל וקרמל, שמן ודג מלוח.
ועכשיו למה שחוויתי בשבת הנוראית. אני לא יודע מה איתכם אבל אני נושא מקטנות לחץ לא פשוט מקריאת 'זכור' ומאמירת 'ואת פרשנדתא' בנשימה אחת. יש אומנם יהודים ששני הזמנים הללו הם פסגת שמחת הפורים שלהם, אצלי פחות.
יימח שמו וזכרו של עמלק, רק על הלחץ שהוא גרם לכל כך הרבה יהודים שמפתחים בכל שנה מחדש חרדה אמיתית אם האוזניים שלהם, שהאישה טוענת שאינן שומעות כלום ממה שהיא אומרת כל השנה, יצליחו דווקא השבוע לשמוע את ההבדל הדק בין 'זֶכר' ל'זֵייכר'.
אך פחד טראומתי יותר אני נושא מקטנות מאמירת 'עשרת בני המן' בנשימה אחת. המחזה השנתי שבו בית כנסת שלם מאדים כסלק ואז משחרר לחלל בית הכנסת ענן קיטור שיכול לספק חשמל לשכונה בינונית בגודלה, יכול בהחלט להבעית ילד של בית רבן.
אין ספק שאיזו קללה רובצת על בני המן גם במותם, אחרת לא ניתן להסביר את העובדה שעצם תהליך אמירת שמם, שעורך חמש שניות על השעון, מביא אנשים למצבי קיצון של איבוד נשימה.
ניסיתי לשאול רבים וטובים לפשר העניין. שאלתי אפילו בעלי תוקע אם הם חווים אפילו בתקיעה גדולה משהו שמתקרב לרמת איבוד הנשימה באמירת עשרת בני המן, ונעניתי בלאו מוחלט. מאז אני נוהג לתרגל כל חודש אדר נשימות מתחת למים במקווה ולהקדיש את ערב שבת זכור לניקיון פסח של האוזניים.
ואז הגיעה שבת בבוקר. יצאתי לבית הכנסת הסאטמרי היחיד בשכונה, לחוץ כולי לתפוס מקום טוב קרוב לבימה, אך כבר בכניסה לבית המדרש משהו באווירה החשיד אותי. האנשים היו רגועים מדי. ניסיתי לחפש איזה גבין מכווץ, אך נלאיתי מלמצוא. אף אחד גם לא רב איתי על מקום ליד הבימה, והשיא: אף ילד לא חטף סטירה, גם לא ממש לפני זכור.
לפני תחילת הקריאה ראיתי את הגבאי ניגש לבעל קורא, ישראלי בעצמו, ומזהיר אותו בתנועות ידיים. תיארתי לעצמי שהוא הזהיר אותו לדקדק היטב ב'זֶכר' ו'זֵיְייייכער'. ה'זֵייייכער' הראשון עבר חלק, אך לפני שהוא הספיק לחזור שוב, החלה להישמע אוושה קלילה ברחבי בית המדרש. ארך לי זמן להבין שמקור הקול מגיע ממאות נעלי עקב מסוגננות שמלטפות קלות את הרצפה הבוהקת, זכר למנהג דפיקת עמלק. חטפתי התקף חרדה: 'זֶכר' שאגתי בקול ניחר שנבלע בין תיפופי העקבים.
ניגשתי לגבאי וניסיתי להסב את תשומת ליבו שהבעל קורא הימרה את פיו. הוא חייך אליי חיוך מרגיע שרק העלה את חמתי והסביר: "להפך. הזהרתי אותו שלא יעז לחזור פעם שנייה, כי אצלנו נוהגים לומר רק פעם אחת".
חשתי סחרחורת. שנים של לחץ וחבילה שלמה של קיסמי אוזניים שגמרתי ביום שישי היו לשווא, כי אם בסאטמר שהכריזה מלחמה בעמלק הציוני מסתפקים בזֵייייכר אחד, מה יגידו אזובי הקיר.
חזרתי הביתה אבל וחפוי ראש, רק כדי לגלות שר' ליפא לא יכול היה להתאפק והביא הביתה את כל ארבעת סוגי הקוגעל, אבל בנפרד. התנחמתי שלפחות אקיים את מחיית עמלק באמצעות אכילה רגשית.
בכך לא נגמרה סאת הייסורים, שהגיעה לשיאה בעיצומה של קריאת המגילה. חיכיתי בנשימה עצורה לקרוא בנשימה עצורה את 'ואת פרשנדתא', ואיך שהבעל קורא הגיע למילים 'חמש מאות איש' לא יכולתי להתאפק ושאגה יצאה מפי 'ואת'.
את מה שהתרחש באותו רגע אני מאחל רק לעשרת בני המן. בית כנסת שלם, מהבעל קורא ועד אחרון הילדים, הביט בי בתדהמה, לא מבין מה עובר על המסכן. בפנים אדומות ולשון בחוץ כמו עשרת בני המן אחרי התלייה הבנתי שאני בעצם היחיד שמקריא את השמות שלהם, כי בסאטמר החליטו למנוע מהציבור גם את ההנאה הפשוטה להיחנק באמירת שמותיהם של בני הצורר; משאירים את התענוג רק לבעל קורא.
מאז עוד לא חזרתי לעצמי. ככה לקחת מיהודים שניים מהמעמדים המכוננים של חג הפורים? שיתפתי את הזעזוע שלי עם כל המשולחים מהארץ שהתדפקו על ביתי ביום הפורים. משום מה כולם הסתכלו עליי במבט מוזר כשענו לי: "אנחנו לא יודעים מה אין להם, אנחנו יודעים מה יש להם ואת זה היינו מאוד שמחים שיהיה לנו גם: כסף. עד אז תפסיק לבלבל לנו את המוח".