גיטי מאירוביץ י"ג כסלו התשפ"ד

 

זה נראה כמו לפני נצח.

שמחת תורה.

כשעוד לא ידענו את עומק הזוועה ולא תיארנו לאילו מחוזות של אימה אפשר לרדת. כשבית הכנסת היה עמוס במתפללים שחשבו לתומם שהאזעקה היא בטעות, כי מי יורה על ירושלים?

עמדתי אז עם איילת בעזרת הנשים והתמסרתי לריקודים הנפלאים של בני הקהילה. ספגתי בהתרגשות את המראות ושמחתי. שמחתי באמת בשמחתה של התורה.

"אמא, תראי!" הצביעה איילת על הגבאי המסור שלנו, "הוא לוקח את ספר התורה מאבא".

"כי יש עוד הרבה מאוד מתפללים שרוצים לרקוד עם ספר התורה", הסברתי לבת, ושתינו עקבנו במבטנו אחר מכתב האלוקים החבוק והאהוב עובר לידי אברך צעיר.

"וואי וואי", מלמלה איילת בהתפעלות, "תראי אמא, פתאום הוא נהיה מלך הכיתה".

במילים פשוטות, של ילדה בכיתה ב', שיקפה לי איילת מציאות מדהימה שהתרחשה לנגד עיניי ובכל זאת לא הכרתי בה.

הצעיר שהושיט את זרועותיו לקבל את ספר התורה, היה עד לאותו הרגע אברך אחד מני מאות. אני לא בטוחה אפילו שמתפללי בית הכנסת הכירו את שמו ואת שם משפחתו, שכן הוא נראה צעיר שאך זה התחתן.

ופתאום הוא קיבל את ספר התורה וכאילו אור זרקורים אדיר נדלק עליו.

בבת אחת אלו שהחזיקו לו יד רק כי הוא היה שם במעגל, הסתובבו לעברו והתחילו למחוא כפיים בהתלהבות. תלמידי חכמים מובהקים, יהודים מבוגרים, כיתרו אותו ורקדו סביבו.

והוא זרח.

מאושר.

אהוב.

מוקף.

"זה מה שהתורה עושה לאנשים", לחשתי לאיילת. "מלהיות סתם עוד אחד, אתה הופך למרכז הסיפור. מלהיות שקוף אתה הופך למקיים עולם".

"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, נקרא רעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה… ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והווה צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" (אבות ו א).

שמחת תורה היא החג האהוב עלי ביותר. הוא שמור אצלי בלב בצלילים של אהבת תורה ובמעגלי רוקדים. בספרי תורה מחובקים, סוכריות מושלכות ורגליים המורמות טפח מעל הקרקע.

שמחת תורה צבועה אצלי בלב בצבעים של קטיפה ורקמות זהב, טלית פרוסה ופעוטות העולים לעליית הנערים.

אך לא עוד.

שמחת תורה כבר לעולם לא תישא את אותה הקונוטציה… כי את הסוכריות המושלכות החליפו מטחים של אש, הצבע הומר לאדום של דם, והטלית? היא אומנם חבקה פעוטות, אך הם עלו בסערה השמיימה.

"זֹאת קְרָאַתְנוּ וְסִפַּרְנוּ בְּשִׁנּוּן, וְשָׁפַכְנוּ לֵב שָׁפוּל וְאָנוּן, מִמָּרוֹם הַסְכֵּת תַּחֲנוּן, השם השם קֵל רַחוּם וְחַנּוּן: חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים, תִּשְׁפֹּכֶת דַּם הַצַּדִּיקִים וְתַמְצִית דָּמִים, תִּרְאֶה בְּפַרְגּוֹדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים, קֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים" (מתוך הפיוט 'אלה אזכרה').

אתמול חזרתי מהעבודה בשעת לילה מאוחרת. ירדתי מהאוטובוס וצעדתי את המטרים הספורים מהתחנה עד לביתי, ואז נעצרתי, כי מבית המדרש הסמוך בקעו קולות שמיימיים.

היה שקט בחוץ, שום מכונית לא חלפה ורק סברות אביי ורבא מילאו את האוויר.

לא התאפקתי. חציתי את הכביש, הצצתי בעד החלון וראיתי את היכל בית הכנסת מלא בעשרות לומדים. התבוננתי שוב בשעון, כמו מנסה לוודא שאני רואה נכון, ולא טעיתי.

על אף השעה המאוחרת, ואף שכל אחד מהלומדים סיים יום ארוך של עשייה, ולכולם משפחות שמחכות בבית, בכל זאת הם ישבו בבית מקדש מעט ועסקו בקיום העולם.

ופתאום הרגשתי איך אותו פרוז'קטור עצום משמחת תורה כמו נדלק מחדש ומאיר באור יקרות את אוהבי השם ולומדי התורה.

לא היו סביבם מחיאות כפיים, לא מעגלים של רוקדים, ולא שרו מולם בהתלהבות, אבל הם נראו מאושרים.

"זה מה שהתורה עושה לאנשים", לחשתי לעצמי. "מלהיות סתם עוד אחד, אתה הופך למרכז הסיפור. מלהיות שקוף אתה הופך למקיים העולם".

האמת היא שלא יכולתי להתיק את עיניי מהתמונה המדהימה הזו. הרגשתי בחוש איך הבלבול מסתדר, הכאב מתעמעם והפצע המדמם כמו נרגע…

תורה. תורה. תורה.

זו שבשבילה נברא העולם. זו שעבורה אנחנו חיים.

"'לא מאסתים ולא געלתים לכלותם', וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ושלא נמאסו? והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם, ואילולי ספר תורה שנשתייר להם לא היו משונים מאומות העולם כלום!" (ספרא בחוקותי פרשה ב פרק ח)

הרבה מאוד קרה והרבה מאוד קורה ואין-ספור מילים נאמרות ונכתבות ומועברות מתיבת מייל אחת לרעותה. כולן מנסות לתת הסבר לתקופה, פירוש לתחושות ועדיין הלב ממאן לקבל ולהבין.

אבל האמת היא שיש דבר אחד שממנו אפשר וצריך לשאוב נחמה, וזו התורה הקדושה. עלינו לחזור ולשנן לעצמנו שאין אומתנו אומה אלא בתורה. היא הסיבה. היא הגורם. אבל גם היא זו שהופכת אותנו למי שאנחנו.

מוטלת עלינו עכשיו החובה להידבק בה ולדאוג בכל דרך שעוד ועוד יהודים יהגו בה, כי רק כשקול התורה יישמע בארצנו, קול התור ישוב ויישמע.