החיים עולים שלב
ההורים של אריה ישראלי משתפים:
אנחנו שוב ניצבים באותה פוזיציה, כמו כל ערב קלאסי בעשור האחרון. אמא מטפטפת אקונומיקה סמיכה בריח לימון על משטח השיש, מקרצפת תחתיות של סירים, וקוצצת ירקות לארוחת הצהריים של מחר. אבא מסדר לעצמו את שולחן הסלון העמוס שיתאים ללימוד. הלוקיישן נותר קבוע, הטיימינג גם הוא משחזר את עצמו בלופ חוזר. רק הנפשות בשטח הם אלו שמשתנות. פעם הבית היה שקט, הערב היה ארוך ונעים, ואחרי פעילות של שיקום מטבח, היה נשאר לנו עוד ערב ארוך ושקט.
לאט-לאט הפנמנו שהילדים גדלים, והערב שייך גם להם. מסביב לשולחן המטבח מתנהלת קדנציה שנייה של ארוחת ערב, והפטפוטים ממלאים את הבית שהיה פעם שקט ורגוע בשעות האלו.
נכון שהפנמנו שהערב אינו נכס שרשום על שמנו בטאבו, והילדים שגדלו חולקים איתנו את הזמן שהיה קודש שלנו, אבל עדיין, השינוי שעומד לקרות השנה, הוא לא פחות מדרמטי.
השנה ארי עולה לישיבה קטנה! נכון שהערב בבית שלנו שוקק חיים, אבל מעולם לא הייתה מציאות שילד שלנו חזר הביתה רק בשעה עשר בלילה. פתאום נצטרך לחשבן כל יציאה בערב. האם לקפוץ לאירוסין של שכנים לפני שארי חוזר הביתה, או לחכות לראות אותו, ורק אז לצאת? תמיד ידענו שאימהות רצות הביתה להספיק לקחת ילדים מהגן, פתאום אנחנו נתקלים במציאות חדשה שלא הכרנו עד היום: אימהות שצריכות לחזור מהר מהחתונה, כדי לפגוש את הילד שחוזר בשעת ערב מאוחרת כל כך.
מעבר לעניין הטכני, קיים רובד נוסף: העלייה של ארי לישיבה קטנה, מפגישה אותנו, ההורים שלו, מול שאלות אישיות וחשבון נפש. אנחנו זוכרים אותו קטנצ'יק, ופתאום מפנימים כמה מהר דוהרת לה רכבת החיים. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מול שאלות מהותיות כמו איזה סוג הורים אנחנו, איך גידלנו אותו יפה, מה היו ההישגים שלנו במהלך השנים שחלפו ומה יכולנו לעשות טוב יותר… פתאום אנחנו רוצים לתת חיבוק חזק לשנים שבהן הילדים היו צעירים, ולנצור אותן קרוב-קרוב אלינו, להחזיק בהן שיישארו אצלי לתמיד. אבל שעון החול משליך כל העת גרגירים קטנים, והיציאה של ארי לישיבה קטנה, ממחישה לנו את הדברים ביתר שאת!
הרה"ג צבי בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל בכולל 'דורשי ציון' בביתר עילית ומחבר סדרת הספרים 'בעצתך תנחני',
מעניק לבקשתנו הכוונה להורים של בני הישיבות:
השלב שבו הילד מסיים את הת"ת ומתחיל חיי ישיבה, הוא בעצם השלב שבו הוא הופך מילד לבחור. השינוי הוא משמעותי גם לו עצמו, וגם בנוגע ליחס של ההורים אליו.
בחור הוא ילד שהולך ונעשה איש. הוא רוצה להרגיש איש צעיר. זה אחד הדברים החשובים לו ביותר. הוא איש צעיר ומבולבל שצריך הדרכה, אבל הוא צריך שיאפשרו לו להיות איש.
בהקשר לכך כדאי לצטט משפט מכונן של הרש"ר הירש, שנכתב כהקדשה בעמוד השער של אחד מספריו. הוא פונה להוריו, וכותב להם בזה הלשון: "להוריי, מחנכיי בילדותי; מדריכיי בנערותי; וידידיי בבגרותי".
אם חז"ל אומרים "מילה בסלע", לכאורה הם התכוונו למשפטים כאלה. כל מילה כאן היא סלע איתן, שאפשר לבנות עליו בניין. במילים קצרות אלה הרש"ר הירש שופך אור בהיר על תפקידנו כהורים בכל תקופה בחיי ילדינו. כל תקופה דורשת צורת התנהלות שונה בתכלית.
התקופה הראשונה היא הילדות. את הילד – עלינו לחנך, לנהל. זה התפקיד של הורים מול ילד. הוא בנוי לקבל זאת, כי הוא עדיין לא לגמרי אדם לעצמו. הוא נשען עלינו וסמוך על שולחננו. הוא רוצה וצריך שיגידו לו מה לעשות. בלי זה – הוא מבולבל וחסר ביטחון.
התקופה השנייה היא הנערות. את הנער עלינו להדריך. הדרכה אינה משדרת בעלות על הנער, אף שהיא בהחלט משדרת אחריות, הובלה וסמכות.
ניתן להמחיש זאת דרך הדרכת טיולים: המטייל סומך לחלוטין על המדריך, כי המדריך הוא בעל הניסיון והידע, אבל התחושה היא לא שהמדריך הוא בעלים על המטייל, אלא שהוא מסייע לו. המדריך משדר סמכות, והמטייל סומך עליו, אבל לא משום שהמדריך הוא בעלים על המטייל, כמובן.
כך היא ההתייחסות אל הנער: הוא זקוק להדרכה, והתפקיד של ההורים הוא להוביל ולהדריך, כי הם החכמים והמנוסים. לא בגלל שהנער הוא שלהם. ההדרכה ההורית מגיעה עם הבנה שיש כאן אדם לעצמו.
ואת הבוגר – הבחור בן העשרים או הבן הנשוי הצעיר – גם אין לנו צורך להדריך, אלא רק להיות ידידיו. זה מזכיר את האמרה החכמה שאמר פעם הורה לזוגות צעירים: "כשהזוג מגיע אני סוגר את העיניים ופותח רק את הלב והכיס…"
אין ספק שגם זו תובנה חשובה שעשויה לפתור בעיות רבות במערכות היחסים הסבוכות מול ילדים נשואים, אבל לא בזה עסקנו כרגע. אנחנו מתמקדים בנושא הליווי של בחור ישיבה, וכאן הנוסחה היא – להדריך, לכוון ולהוביל, ממקום של הבנה ונתינת כבוד, ובעיקר מודעות פנימית לכך שיש מולנו אדם לעצמו.
כל האמור מונח בשתי מילים קצרות של מרן הגר"י אדלשטיין זצ"ל. הוא התבטא שהדרך לחנך בחורים היא דרך של "כבוד וידידות". שתי מילים קצרות הכוללות עולם ומלואו.
