שלום מבית

כל מיזם של שיתוף פעולה בין ציבור היראים לאזרחי מדינת ישראל, חייב לקחת בחשבון את ההשלכות על שלמות המחנה האמוני

שמעתי פעם סיפור על אחד מחכמי ירושלים הידוע בפיקחותו. פעם באו אליו יהודים שרצו להקים אגודה למען השלום, אגודה שמטרתה להשכין שלום בכל מקרה של ויכוח שיתעורר בעיר הקודש. לפי הסיפור, השיב להם אותו גדול: "קשה לתאר כמה מלחמות האגודה הזו תגרום".

במילים אחרות, בדרך כלל יהודים יראי שמיים אינם נוטים לעשות מחלוקת בלי סיבה של ממש. האיסורים החמורים על מחלוקת ושנאה ידועים לכולם, ורק היצר מתגבר ומסית.

אבל נפוץ יותר מצב שבני אדם נקלעים לשנאת חינם מחמת וויכוח על עניינים שבקדושה. אז מצטרף אל הסערה גם 'היצר הטוב', שמפיל את האדם אל המרחב של שנאת חינם תוך שהוא נוטע בו רגש שבשנאה עצמה הוא מקיים מצווה גדולה. דורשי רשומות דרשו כך באירוניה את המשנה 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים' – כי מחלוקת על עניינים גשמיים יכולה להפסיק כשאחד מהצדדים יתעורר לשוב בתשובה. אבל 'מחלוקת לשם שמיים' חייבת להתקיים, כי אם יתעורר האדם לתשובה ולחיזוק, הרי שהוא ינהל מריבה חזקה יותר…

האמת היא שפעמים רבות אנשים מתעשתים, ויודעים שגם לצורך מצווה לא נכון לשלח מדנים בין אחים. הבעיה הגדולה מתחילה, לפעמים, כאשר אדם עסוק במאמצים לעשות 'שלום', ומתוך אותו שלום הוא בא למריבה גדולה. אז קשה מאוד לעצור אותו. כי הוא הרי מחפש 'שלום'. כך אפשר להגיע למחלוקות חריפות יותר מאשר בכל דרך אחרת, כך הורה אותו זקן.

כלפי מה דברים אמורים?

הטור הקודם שלנו עסק בסיפור של יחסי הציבור החרדי והציבור הכללי כאן בארץ הקודש. מטרת הטור הייתה להצביע על המורכבות שבנושא. מחד גיסא, האחדות הזו יש בה הכרח קיומי גמור, ומאידך גיסא יש בה גם קושי גדול – משום שקשה למצוא מכנה משותף שסביבו אפשר יהיה לבנות שיתוף פעולה. חשוב לתת את הדעת גם לסיכונים הגדולים שיכולים להופיע בשיתוף ובחיבור עם יהודים חילוניים. ועם זאת, פנינו לתקווה לשיתוף פעולה על בסיס המגמה המשותפת של דאגה לעם היהודי.

וכאן ברצוני לפתוח סוגיה נוספת שחייבים לתת עליה את הדעת: אסור שהוויכוח על אופני ההשתתפות עם העם היהודי כולו יביא אותנו למריבה ולהיפרדות בתוך ציבור היראים. לדעתי, העניין הזה הוא עיקרון שאין לעבור עליו.

חשוב להבין: היחסים בין הציבור החרדי לבין הציבור החילוני והמדינה, הם סוגיה יסודית בחיינו, ומטבע הדברים היא מעוררת רגישויות מכיוונים שונים. חלק גדול מהקודים שמנחים אותנו בחיינו, נובעים מחרדה עצומה מפני ההשפעה של המציאות החילונית על המרחב שלנו. בחרדה הזו מונח צדק רב. אין איש שיכול לבטלה וללעוג לה. אפשר אולי להתווכח על דרכי הזהירות הדרושים, אבל אי אפשר להתווכח על עצם העובדה שחייבים זהירות.

מעל הכל מרחף חשש שאמירות של גורמים חרדיים כאלה ואחרים ינוצלו לרעה על ידי גורמים חילוניים. ומשכך, אך טבעי שאמירות כאלו מעוררות חשש וגם זעם והתנגדות. זה אמור להיות מובן, גם אם לא תמיד צודק. כל זה מחייב אותנו לשקול ברצינות לא רק את התוצאות שעלולות להיגרם מכל צעד, אלא גם את העמדה של הציבור ומנהיגיו לצעדינו.

זה לא אומר שכל צעד שמישהו יתנגד אליו הוא בהכרח פסול, אבל זה מחייב להביא בחשבון גם את השפעת צעדינו על הלכידות של הציבור החרדי, שהיא נכס רב ערך וחשיבות עבור כולנו.

המציאות שלנו מחייבת אותנו להבין שבעניין הזה כל החלטה שמתקבלת היא לא החלטה פרטית שאדם מקבל בחייו הפרטיים ואין לאחרים זכות להתערב בה. לפעמים להחלטות אישיות, קל וחומר להצהרות פומביות, יש השפעה על הציבור כולו וסביר שיהיה על כך ויכוח נוקב.

ברור לכל, שאם יקום אזרח ישראלי שיטען שהממשלה שוגה בכך שהיא נוהגת עם איראן כאויבת ועם ארה"ב כאוהבת, ולדעתו של אותו אדם ההפך הוא הנכון – צריך לפתח יחסי ידידות עמוקים עם איראן ואילו ארה"ב היא אויב סמוי שצריך להתרחק מכל מגע עימו – כל עוד הוא רק יחשוב כך, ואפילו יביע את דעתו, אני מניח שבמדינה דמוקרטית לא יעשו לו דבר. אבל אם האזרח יפעל לפי דעתו זו, סביר להניח שהוא יובל אל הכלא ובמידה רבה של צדק.

מדינת ישראל ומדיניותה כלפי אויביה וידידיה, הובאו כאן כמשל בעלמא לגבי הציבור החרדי ודרכי ההתמודדות שלו עם הסוגיות האדירות העומדות לפניו. המשל אינו דומה לנמשל ושונה ממנו בכמה מובנים, ולכן אין ללמוד ממנו לימודים מוחלטים. הציבור החרדי אינו מדינה, וכללי ההנהגה שלו שונים לגמרי. אך מכל מקום, יש במשל כדי לעורר את המחשבה על המשמעות שיכולה להיות להחלטות ולאמירות של אנשי ציבור בתוכנו.

אם לזקק את דברינו: כל מהלך של שיתוף פעולה עם הציבור הכללי כאן בארץ ועם העם היהודי כולו – שאני משוכנע שהוא חשוב וקריטי – צריך להיבנות גם על שלום פנימי בתוך הציבור, ולא על פירוק הציבור של יראי השם לקבוצות שונות וקטנות. הציבור החרדי הרחב, על העוצמות התורניות שיש בו, הוא מאגר-כוח אדיר עבור העם היהודי כולו, פירוק שלו הוא החמצה היסטורית.

אינני מתכוון לגזור ממחשבות אלה הוראות פעולה מפורטות. ברור לי שמי שירצה שלא להרגיז איש, יצטרך לוותר על כל פעילות אפשרית, ועל כגון דא מפורסמים דברי בעל 'חובת הלבבות': "מן הזהירות שלא תיזהר יותר מדי". מאידך גיסא, חשוב שכולנו נעמיד את הערך של אחדות בתוך הציבור החרדי כערך תורני חשוב, ונשקול גם אותו בכל מעשינו.

ולא פחות חשוב, גם אם יש לנו טענות איש על רעהו – ובמציאות המורכבת שבה אנו נמצאים זה כמעט מוכרח – ואנו צריכים להביע את דעתנו על טעותו של הזולת, צריך להימנע מההרגל הפסול לפרש את עמדתו של הזולת פירוש פסיכולוגי ואינטרסנטי. כשטוענים שמישהו טועה ומזיק, זוהי עמדה לגיטימית; אבל כשתולים את עמדת הזולת בנגיעות אישיות ובסיבות פוליטיות, שוללים ממנו גם את הכבוד המינימלי –  להתווכח איתו.

ברור שהתחשבות בשיקול הזה של אחדות מחנה היראים לדבר השם, מצמצמת את אפשרויות הפעולה. אומנם נראים הדברים, שבטווח רחוק, כך נצליח יותר.