ביום ראשון ה' בסיון ערב חג השבועות תשמ"א, הם עלו לשמונה מטוסי תקיפה חד מושביים ונסקו בזה אחר זה. המבצע שהוכרז כ'מבצע הצבאי הגדול ביותר בעולם בעשורים האחרונים', יצא לדרך. המטוסים פשטו עם ערב ותקפו את 'תמוז' הכור האטומי בעירק, שהילך אימה על ישראל. מי שחי לפני ארבעים שנה יודע ומבין עד כמה דאגו אז מפצצה אטומית ש'היטלר הבגדדי' ימחק, חלילה, באמצעותה את ישראל.
לפני יותר מ-14 שנים ראיינתי חלק מהטייסים שהשתתפו במבצע ההוא, ובין האפיזודות המרגשות הרבות שסיפרו, אני זוכרת ששאלתי את עצמי איך הם הגיעו אל היעד וחזרו לשלום, כשהם מצוידים במכשירי ניווט מיושנים למדי, שהיום אפשר רק לצחוק איך לא הגיעו איתם לקוסטה ריקה במקום לבגדד.
תוסיפו לזה את החששות הגדולים שהיו, כפי שסיפר לי רובי יופה, אחד מהטייסים, שבתדריך המקדים, הצפי היה ש"אחד נורה ונהרג ואחד נופל בשבי ונתלה בבגדד", והיו גם הגערות של הרמטכ"ל רפול שיפסיקו לאכול תמרים שחילק להם לפני ההמראה, כי "יהיה לכם מספיק זמן לאכול הרבה תמרים בשבי…"
ולא די בזה. ברגע האחרון הוחלט לשנות את כיוון ההמראה בשל רוח בלתי צפויה שנשבה. הטייסים קיבלו תדרוך מחדש וישבו לעיין שוב במפות בכובד ראש כדי להכין את הדרך ולהבין אותה. באותה שעה חלק מהעובדים של וייז עדיין התנדנדו בגינת המשחקים…
הטייסים הקליטו את עצמם במכשיר הקשר. "נכנסנו לארץ הבנדיטים. פלאטה יבשה וצחיחה. מדי כמה מיילים יש מאהל לזכר איזו עיר שהייתה בעבר, או לאיזה שהוא מגדל… הכל צחיח ומשעמם… המסגד הזה ענק… רואה למטה אנשים מנופפים לשלום… אני רואה שיש פה רכבת. כל מיני ערבים מסתכלים למעלה – לא מבינים מה קורה".
אפילו בלי GPS, אלא מצוידים במכשירי ניווט מיושנים לעומת היום, הם התקדמו אל היעד. אחד הטייסים המשיך להקליט בקשר מה עובר עליהם: "אהה, איזה פרת! חתיכת נהר ממש מרשים… עברנו את הפרת. אנחנו צריכים לראות בצד שמאל שדה. יש שדה! בדיוק מה שרצינו… רואים את המטרה!"
התפילות לסייעתא דשמיא נשאו פירות. תרחישי השבי המוחשיים לא אירעו. גם החזרה עברה לחיים ולשלום, עם טיפת הדלק האחרונה במכל, סיפור שראוי לטור נפרד. "בתחקיר שאחרי המבצע חזרו ואמרו הטייסים: 'הייתה אצבע אלוקים!'" נזכר העיתונאי והפרשן הוותיק שלמה נקדימון שכתב ספר על הנושא.
והניווט, פרט קטן ושולי לכאורה, בתוך המכלול הניסי הזה, נשאר לי חקוק בראש, כי הטייסים בעצמם סיפרו עד כמה הציוד שלהם היה מיושן…
אני נזכרת בתיאורים, כשאני מצטרפת לנסיעות ליעדים עלומים ונידחים שחייבים בהם מכשיר ניווט, כמו שנקרא בכתבה המחכימה והמחדשת 'קריאת כיוון' של דבורה נויגרשל.
אם הקב"ה רוצה – גם מכשיר ניווט מיושן מוביל שמונה מטוסים ועוד שישה שמחפים עליהם לאורך אלף קילומטרים ובחזרה בהצלחה רבה. ואם חלילה נגזר עלינו להתייגע להגיע, נגלה ששוטטנו בארבע פינות ולא מצאנו את נקודת הציון, למרות החֶבְרה שהבטיחה "קחו את הווייז ולא תוכלו יותר לנסוע בלעדיו".
השם ישמור צאתנו ובואנו לחיים ולשלום
חנה
