חנה אפיק י"ב אדר א' התשפ"ב

"את מוזמנת לשמוע שליֵקים יש חוש הומור מיוחד!" הודיעה לי פעם חברה שאביה הגיע מגרמניה.

"מישהו חשב שהם שכחו לעמוד בתור לקבל מנה?"

"כן, כל מיני אנטישמים", היא קרצה וסיננה מבין שפתיים קפוצות.

אחרי יום קישרה אותי עם במבי – רחל שלקובסקי, המיילדת האגדית מ'שערי צדק' – לשמוע ממנה על הבוסים היֵקים שהיו לה.

במבי העלתה זיכרונות וחיוכים מד"ר משה וולך ז"ל, מייסד ומנהל בית החולים, ושוועסטער זלמה מאיר ע"ה, האחות הראשית האגדית הראשונה, שהגיעה לשם מהמבורג.

"יש סיפורים? יש הומור?" התעניינה החברה אחרי הריאיון.

"אפשר להיות רגועים. הם קיבלו ציון יפה. אני רק תוהה איך קיבלו הירושלמים הוותיקים ואוסף העדות שהגיעו לכאן לפני מאה שנה, את ההומור היקי של הדוקטור", שיתפתי אותה.

לא היה אכפת לי להיות לרגע זבוב על הקיר, כדי לראות איך התקבל המחזה הבא:

כולם ידעו ששינה בעיצומה של משמרת לילה היא עבירה שיש עימה קלון. ד"ר וולך הקפיד לערוך בכל לילה סיור בכל פינות בית החולים, והעובדים היו מניחים אצבעות על עפעפיים כדי להשאיר אותן פקוחות, אף על פי שהיו במשמרות של 12 שעות ויותר…

פעם גילה המנהל שהאח צנח על משמרתו על אלונקה ונחר קלות. במקום להעיר אותו בנזיפה או לתחוב לידיו זימון לשימוע מחר, חלץ ד"ר וולך את נעליו ולקח אותן לחדרו.

כשהתעורר, התרוצץ האח יחף בכל חדרי בית החולים וחיפש את הנעליים הנעלמות, עד שגילה אותן מציצות מחדר המנהל…

בפעם אחרת גילה המנהל אחות עייפה נמה את שנתה בחדר התינוקות, כשראשה שמוט על השולחן. הדוקטור חיפש בבית החולים מספר פרחים שהונחו בצנצנות ריבה לשעבר, קלע מהם זר עגול, וביקש משוועסטער זלמה להניח אותו על ראש האחות הישנה…

הייתי מוכנה גם להיות ציפור על הברוש שליד שער בית החולים באותו ערב שבו יצא ד"ר וולך מהשער, כשברור היה לכל נפש, שאין פותחים אותו לביקורים עד הבוקר.

אבל אז אישה ירושלמית פנתה אליו בבקשה: 'אנא, הכניסני לחמש דקות. אני רוצה לבקר את בעלי שנותח אתמול. מהר, תפתח לפני שיגיע לכאן "דער משוגינער דייטשער" ("הגרמני המשוגע", כמו שכינו אותו בחיבה בגלל תקנותיו היקיות).

ד"ר וולך ענה: "אכניסך, אך לחמש דקות בלבד. אחכה ליד הדלת".

אחרי חמש דקות בדיוק, הוא הורה לה לצאת.

בשער חזרה האישה והודתה: "תודה. אדוני אדם

נדיב. מה שמו של אדוני?" והוא השיב בפשטות: "אני הוא וולך המשוגע".

ולנו לא נותר אלא לחייך.

 

 

שתמיד, ולא רק באדר, נחייך ונצחק מכל הלב בשמחה אמיתית

חנה