זוחלים קדימה
לפעמים, במיוחד כהורים לילדים בכורים, יש לנו נטייה לרצות להחיש את ההתפתחות שלהם. אנחנו בודקים בקוצר רוח מתי אפשר לתת להם לטעום מוצקים, צמאים לראות אותם זוחלים, ומשהחלו לזחול – סופרים את הימים עד שיתחילו ללכת.
אבל הגישה הלחוצה הזו, שתמיד מחכים בציפייה לשלב הבא, אינה בהכרח הגישה החכמה ביותר.
במחקר שהתפרסם לאחרונה, שהוא חלק ממחקר אורך של צוות מאוני' אוטאגו, ניו זילנד, נמצאו השלכות מעניינות מאוד ממשך הזמן שתינוק זוחל על יכולתו להימלט מסכנה. מתברר שעד כמה שזה תלוי בנו, כדאי לנו לקוות לתקופת זחילה ארוכה ופורייה של התינוק. ככל שהוא יזחל יותר, כך הוא יהיה בטוח יותר בהמשך. המחקר, שנערך בקרב קבוצת פעוטות בניו זילנד, בדק מה קורה כאשר פעוט משוחרר לנפשו ובקרבתו גיגית או אמבטיה מלאה מים. התוצאות: במקרה כזה, יש תינוקות שחיש קל ייפלו לתוך הגיגית או האמבטיה ויזדקקו להצלה דחופה, בעוד אחרים יצליחו לבחון את אטרקציית המים החדשה בלי ליפול לתוכה. איך זה קורה?
"ההבדל העיקרי בין תינוקות שנפלו למים ובין אלה שהצליחו להימנע מכך היה ניסיון הזחילה שלהם", אומרת ד"ר קרולינה בורנאי, החוקרת הראשית. "תוצאה מעניינת מאוד הייתה שההתנסות בזחילה שרכשו קודם לכן עיצבה את תפיסת הסיכון שלהם ואת התנהגותם גם כשהם כבר ידעו ללכת – מה שאומר שמועיל מאוד לאפשר לתינוקות לזחול ולחקור בזחילה את הסביבה כמה שרק אפשר".
ממצאי המחקר, אומרים החוקרים, מנוגדים לנטייה ההורית המודרנית לחוג כהליקופטר סביב הילד במקום לתת לו לחקור את סביבתו בחופשיות. "מטפלים בילד צריכים להיות מודעים לכך שזחילה משחקת תפקיד חשוב בהתפתחות של פעוטות ושיש תועלות רבות בקידום הזדמנויות זחילה לפעוטות. בכך שהם נוגעים ברצפה ומסתכלים עליה מקרוב, פעוטות לומדים להבחין בין משטחים בטוחים למשטחים שאינם בטוחים, לנוע בהתאם ולהימנע מנפילות.
"הגנת יתר על פעוטות שמגבילה את ההזדמנויות שלהם לנוע אינה שומרת עליהם בטוחים יותר. במקום זאת, היא מעכבת את התפתחות היכולת שלהם לזהות מצבים מסוכנים ולהגיב בהתאם".
מלבד הניסוי הניו זילנדי, ניצחה ד"ר בורנאי על ניסוי נוסף, הפעם בתינוקות בפורטוגל, שבדק כיצד תינוקות התמודדו עם מדרון שהוביל למים. הניסוי אפשר לתינוקות להגיע לתוך המים במדרון הדרגתי, כמו חוף המוביל לים. במקרה הזה, לא הייתה למידת ההתנסות בזחילה השפעה על התנהגות התינוקות – כולם היו נתונים בסכנה שווה במצב כזה.
"לפני המחקרים הללו, הכרנו סטטיסטיקות על טביעות בקרב תינוקות. התוודענו למספרים שהעידו כמה תינוקות טובעים מדי שנה, כמה תאונות טביעה מתרחשות בחופים או בבריכות, אילו קבוצות גיל מיוצגות יותר בקרב מקרי הטביעה, וכן הלאה. הגישה החדשה הזו בודקת כיצד פעוטות מתנהלים מול מקווי מים, מתי וכיצד הם מתחילים לתפוס את הסיכון ולהימנע מטביעה", אומרים החוקרים. "אם אנחנו רוצים לפתח אסטרטגיות טובות יותר למניעת טביעה בקרב ילדים קטנים, אנחנו צריכים להבין כיצד הם מתנהגים בנוכחות מים וכיצד הם לומדים להבין את התוצאות שיכולות להיגרם מכניסה אליהם".
המחקר גם מדגיש את הסכנה הרבה שמציבים מדרונות המובילים למים (חשבו למשל על מגלשה שבסופה בריכה) בפני פעוטות. הורים ובעלי מקצוע העוסקים בבטיחות מים צריכים לפעול ביתר ערנות סביב מתקנים ומקומות כאלה ולמנוע את גישתם של פעוטות אליהם.
זחילה, גורסת הספרות הרפואית כבר שנים, היא פעילות חשובה מאין כמותה להתפתחות המוטורית, הרגשית והקוגניטיבית של הילד. הרבה עמל מושקע בהקניית 'זחילה תקינה' (זחילת שש) לפעוטות המתמהמהים בכך. אולם המחקר החדש מציע לנו תובנה נוספת: לא די בכך שהילד יזחל, כדאי מאוד לעודד אותו לעשות זאת כמה שיותר.
חוקרים מושג
האזור המוטורי העיקרי
אזור זה הנקרא האזור המוטורי העיקרי הוא חלק מקליפת המוח הנמצא באונה המצחית. אזור זה הוא מרכז השליטה הראשי על הפעילות המוטורית הרצונית בגוף ומבקר את פעולתם של יותר מ-600 שרירים רצוניים בגוף האדם. ככל שקבוצת שרירים זקוקה לתנועות מורכבות יותר, כך השטח המוקדש לה באזור המוטורי העיקרי גדל. לדוגמה: בקרת שרירי אצבעות הידיים, המבצעים פעולות רגישות ומורכבות רבות, תופסת חלק ניכר מהאזור המוטורי העיקרי.
