ממך אליך אברח
"אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר… אֱלֹקֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד, ד – הפטרה לשבת שובה).
"הכרה אמיתית זו של 'אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים' יוצרת באדם תחושת זיקה חזקה אל אבינו שבשמים, שכן כאשר 'אבי ואימי עזבוני' מתחזקת ההרגשה של 'והשם יאספני'.
"לפיכך מסתיים הפסוק במילים: 'אשר בך ירוחם יתום'. כאשר ברור שלא אשור ולא הסוס יושיעונו ושאין 'אלוקות' במעשי ידינו, מתגלית ההכרה האמיתית כי יתומים אנחנו ורק אליו יתברך נשואות עינינו. זאת היא הדרך לתשובה" (הגרא"א מישקובסקי, מובא ב'לקח טוב'). @=5
בערב יום כיפור הגיעה אלמנה אל המגיד הרה"ק רבי ישראל מקוז'ניץ, לבקש שיתפלל עליה ועל בנה היחיד.
הרבי ביקש פדיון נפש: שני זהובים. על כל נפש – זהוב.
האלמנה האומללה לא ידעה את נפשה, הסכום היה עצום עבורה, אבל חייה וחיי בנה תלויים במטבעות אלו… את כל אשר לה אספה האלמנה לתוך צרור בד מרופט. פרוטה לפרוטה התאספה שם עד שהשיגה לבסוף זהוב שלם, פדיון נפש לנשמה אחת.
נפשו של מי תתקבל אצל הרבי? השאלה הלמה בה כל הדרך על השביל המוביל אל ביתו של הרבי.
את נפשה תקריב בעד בנה – זו הייתה המחשבה הראשונית והאחרונה שלה. אבל אם לא תזכה היא בשנה טובה, מי יגדל את עוללה? מי יישאר לדאוג לו? עליה לחיות בעבורו.
ברעד דפקה על הדלת של הרבי, אחזה ביד קמוצה את כל אשר לה, זהוב אחד.
"רבי", הפצירה בשפל קול, מתחננת על נפשה, "יש כאן רק זהוב אחד. אנא התפלל עלי ועל נפש בני בעד הזהוב הזה, כי לא היה ביכולתי להשיג יותר".
הרבי, שנודע בטוב ליבו ובאהבת ישראל המפעמת בו, לבש פנים אחרות, הביט בה במבט נוקשה וחסר פשרות.
"לא!" ענה לאישה המתחננת, "לא אוכל להתפלל עבור שניכם. זהוב אחד תמורת נפש אחת. אתפלל עבורך אך לא עבור בנך".
הלומה ומיוסרת יצאה האלמנה מבית הרבי. דמעותיה זולגות על פניה. איך אפשר שהילד שלה לא יקבל את ברכת הרבי, בנה היחיד שהוא כל חייה?
בבית היא חיפשה לה נס שיושיע אותה. אולי מפה שאפשר למכור, אולי ישנה שכנה המבקשת כביסה? מה עוד יכול לעלות על הדעת?
השעות החולפות נשפו בה. ערב יום כיפור. מתח עמד באוויר העיירה, התערבל עם סלילי התבשילים מן הבתים. הרחוב שומם זה מכבר, ואין לה כל דרך להשיג פרוטת נחושת נוספת.
שוב היא צעדה את הדרך, אוחזת את בנה הפעוט בידיה, אולי יעורר את רחמיו של הרבי?
"רבי, רחם עלי". דמעותיה פרצו מעומק ליבה המתחנן והיא השתנקה בבכי. "אישה אלמנה הנני. כיצד אשיג זהוב נוסף? מה מבקשת אני? שנה טובה עבורי ועבור בני היחיד! האם כה יקשה על הרבי להיענות לבקשתי זאת בעבור זהוב אחד?"
הרבי ישב דומם, בגדיו לבנים, ועל פניו כבר נסוך היה הוד יום הכיפורים. אבל להפתעתה הגמורה הוא היה נחרץ בדיוק כמו קודם.
"רק אם תביאי זהוב נוסף אתפלל על בנך, פרוטה לא פחות".
באותו רגע משהו נשבר בה. כיצד הרבי יכול להתאכזר אליה כך?
היא קפצה בכף ידה את הצרור הבלה וקראה בבכי: "אם הרבי לא רוצה להתפלל על בני ועלי, אסתדר בלעדיו! אתפלל אני בעצמי אל בורא עולם, והוא יענה לי. הוא ייתן לנו שנה טובה. הוא בלבד".
אור שטף את פניו של הרבי, והוא קרא בשמחה גדולה: "זאת רציתי. כשבאת אלי ראיתי כי שמת בי כל מבטחך. ביקשתי ממך סכום גבוה כי ידעתי שלא תוכלי לעמוד בו. רציתי שתראי שאין לך כל תקווה מלבד בורא עולם. ועכשיו שיודעת את כי רק הוא יוכל להושיעך, יכול אני לברך את שניכם בשנה טובה ומתוקה. ממקור כל הברכות תבורכי!"
@5="בהלכות ראש השנה אומר הטור (אורח חיים סימן תקפב): מן הכותים אנו לומדים כיצד לבקש.
"הכותים הללו יודעים לבקש על הפתחים. תחילה אומר: 'תן לי מעט מים', ונותנין לו. 'תנו לי בצל אחד', ונותנין לו. אומר: 'בצל בלא פת – אי אפשר'… כך הצדיקים יודעים לרצות את בוראם…
"ונראה שמלבד הלימוד מהכותים שהבקשה צריכה לעלות בהדרגה, יש כאן השוואה בצורת הבקשה: ללמדנו כי כאשר אנו באים לבקש על נפשנו עלינו לחוש את עצמנו כעניים ודלים שאין להם אפשרות לסייע לעצמם" (שם). @=5
אחד אחד עברנו בפני בורא עולם, ואיתנו עברו המעשים, השכחות, הבלבולים והטעויות. דבר לא נעלם.
לבד אנחנו שם, בבית הדין האלוקי, מבינים פתאום כמה אין לנו מאומה משל עצמנו, כמו חשופים ונעדרים הננו, וכמה רק אתה יכול להושיענו ומבלעדיך אין לנו.
פתאום אין משפחה שתוכל לשאת אותנו על הגב, אין ידידים קרובים שיפרשו לרגלינו רשת ביטחון, אין שום משמעות למעמד או לוותק, לכישרונות וליחסי הציבור שלנו. הכל מתפוגג ונעלם.
@5="דבר זה למדנו מה'סליחות' שבהן אנו אומרים 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך, דלתיך דפקנו רחום וחנון'. החזרה מורה על חולשה והיסוס, כעני העומד בפתח ודופק בדלת ונסוג אחור מפחד ומבושה וחוזר ומנסה את מזלו ודופק שנית. ושוב אנו מוצאים רעיון זה בסוף 'אבינו מלכנו' לאחר כל הבקשות שביקשנו. האמצעי האחרון שאנו מנסים "אבינו מלכנו חוננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עימנו צדקה וחסד והושיענו" (שם).
ריבונו של עולם, אין לנו כלום, לא מעשים ולא זכויות. כמה טעינו והרבה התרחקנו. רק אתה תוכל להושיענו!
תן לנו כמו שנותנים לכותים, הדופקים על הדלת. לא תשלום ולא תמורה. רק צדקה וחסד. בבושת פנים עומדים אנו לפניך, דופקים דלתותיך, הושיענו!!!
