"ויהי בנסוע הארון" (י, לה).
"וברש"י: 'נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות'.
"אף על פי שחטאו בני ישראל וסמכו פורענות לפורענות, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה כתוב בתורה קטרוג כה גדול עליהם. לפיכך נעשה שינוי בסדר כתיבת התורה, שגרם פגם בכל התורה, לעקור פרשה אחת ממקומה, ולהעבירה למקום אחר. הרי כמה גדולה היא אהבת המקום לישראל וכמה חס על כבודם היקר לו מכל, ואין דבר העומד בפני זה" (הסבא מסלבודקה, 'אור הצפון', מלוקט מ'לקח טוב').
"אני שוקלת להתנדב במשרד מבקר המדינה", אומרת לי אמא אחת בקול עצוב, "לפחות יהיה לי משרד מסודר ומכונת קפה הפוך… בינתיים אני מתנדבת בזה בבית שלי, עובדת מסביב לשעון בלהעיר, לבקר, ולהיות לא מרוצה מספיק. ילדים אומללים יש לי".
הסכמתי איתה. ביקורת היא המקום הכי כאוב באימהות שלנו שרק רוצה ילדים טובים, מחונכים, ורגילים. זה לא הרבה. בקשות אלמנטריות.
אבל המציאות איכשהו הופכת להיות בלתי אפשרית. לכל ילד יש משהו בהתנהגות שלו שמושך אליו את האש שלנו כמו היה שדה קוצים ביום חמסין, גפרור שנדלק בלי שמתכוונים בכלל.
הבעיה שהאש לא שורפת קוצים אלא את הלב שלהם. הם לא. הם כל כך הרבה לא. האופי שלהם מעצבן, ההחלטות שלהם שגויות, המאמצים שלהם לא מספיקים והטעם שלהם די גרוע…
"אני רוצה להפסיק", אומרת לי האמא היקרה הזאת, "אבל בדיוק ברגע הזה, של ההחלטה הטובה, מתרחש משהו שמוכרחים להגיב עליו, צורך חינוכי / עניין עקרוני / משהו בלתי נסבל. איך אפשר לשתוק?"
"ועוד, שלא כתב כאן הקדוש ברוך הוא פרשה רגילה שכל מטרתה תהיה להפסיק בין פורענות לפורענות בלבד, אלא בחר דווקא בפרשת 'ויהי בנסוע', כדי לגלות בה באותו הזמן את חיבתו לישראל. חז"ל אומרים: 'אמר הקדוש ברוך הוא נכתוב צרה אחר צרה? לאו! אלא נכתוב פרשה של כבוד ביניהם. לכך נכתב 'ויהי בנסוע הארון'" (ילקוט במדבר י).
מחנה האוהלים הגדול של בני ישראל במדבר היה שקט באותו בוקר. רוח קלה הביאה איתה חול רך, והצאן גלש מן הגבעות באיטיות. ריח המן הסתלסל מן האוהלים. ואז זה קרה. ארון העדות הזדעזע, זעזוע שפשט כמו גלים במחנה כולו. תכונה פתאומית קמה, ענני אבק התאבכו בבת אחת מרגלי האנשים הרצים. קדחתנות דחופה. כולם העמיסו צרורות. פרקו יתדות. אספו את הצאן ואת הילדים. התכוננו למסע.
תרועת חצוצרות נשמעה מרחוק, הכהנים עמדו הכן ומשה קרא: "קומה השם"!
הארון המשיך לרחף לכל אורך מסעם, וכאשר הוא נעצר, פרק העם את השקים, תקע יתדות מחדש ומתח אוהלים על פני המרחב. על פי השם הם נוסעים, ארון בריתו מתהלך עימם, וכל מסעותיהם, נדודיהם וטלטוליהם כרוכים יחד עם השכינה הקדושה.
"ומה כתוב בפרשה זו? 'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה השם ויפוצו אויביך' ובנֻחֹה יאמר: 'שובה השם וכו" (במדבר י) כלומר שהשכינה הייתה שורה בתוכם. ואמרו חז"ל: בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש שייסעו, היה הארון מזעזע עצמו וכו' וביקש משה להודיע לישראל שהשכינה עימם' (ילקוט). וזה מה שאומר הכתוב 'וארון ברית השם נוסע לפניהם'. ועוד, לפי שהיה (-הארון) מקדים לפניהם, היה משה אומר: 'עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר'" (רש"י שם בשם תנחומא).
יש פורענות, יש ביקורת, יש חטאים ושבע ייפול צדיק. אבל התורה הקדושה תעקור פרשה אחת ממקומה כדי להפסיק בין ביקורת לביקורת ולומר לנו: שכינה תמיד ביניכם, נוסעת איתכם, חונה עימכם. בכל אשר תלכו אהבתי מצויה, קרובה, חלק בלתי נפרד.
לעולם אינכם ניטשים. אם טעיתם עליכם לתקן, אם התבלבלתם עליכם לחזור, אבל עודני עימכם. ואהבתי מחבקת אתכם בכל שביל שתפסעו בו, גם אם זה יהיה השביל השגוי והרחוק ביותר.
לפעמים הביקורת על אחרים באה מתוך הביקורת על עצמנו. תחושת התסכול הפנימית שלנו. הצורך הנואש בתוכנו להיות מושלמים, ראויים.
בשבילך עקרו פרשה בתורה. כדי לספר לך שגם אם טעית או אינך מושלמת, גם אם העירו לך וביקרו אותך בילדותך… גם אם את עסוקה כל חייך במרוץ של ריצוי ואפס סלחנות לטעויות של עצמך, עצרי לפעמים והקשיבי לקול החצוצרות, לקריאת האהבה: "קומה השם".
השם כאן. מה שלא יהיה איתך, טעות או חוסר שלמות, פורענות או נפילה, לעולם לא תהיינה רצופות, כי תמיד בפנים תבצבץ האהבה שאוהב אותי בורא עולם. בבואי ובלכתי, ביציאתי ובחזרתי, בשפלותי ובכישלוני השם איתי, לא נוטש אותי. אוהב וחומל ומרחם.
"הרי גילה להם הקדוש ברוך הוא בזה שהפסיק בפרשה זו בין פורענות לפורענות, שלמרות חטאיהם ולמרות הפורענות המגיעה להם, הקדוש ברוך הוא אוהב אותם ומכבד אותם ואין השכינה מסתלקת, אלא מלווה אותם בצאתם ובבואם" (שם).
הילדים שלנו טועים לפעמים, והאנשים סביבנו שוגים, ויש לנו אלף הערות לסדר. אבל אי אפשר שהן תהיינה רצופות. בואו נלך בדרכיו. נכניס פרשיות של כבוד בין ביקורת הכרחית להערות אין-ברירה. נכניס אהבה וחיבה. הבנה שהם יקרים עבורנו תמיד, ואנו אוהבים אותם למרות ועל אף.
נעקור פרשיות של אהבה וכבוד, ונכניס אותן ללבבות של אחרים ושלנו…
