"סבתא", זה קולה של נכדתי, תלמידת כיתה א' שלא יודעת אפילו איך נראית שנה רגילה ונורמלית בבית ספר, שכן היא התחילה את שנת הלימודים הראשונה בבית ספר עם סגרים, בידודים והרבה יותר ימי חופשה מלימודים. את מראה פניה של המורה היא זכתה לראות באופן ממשי מעט מאוד פעמים, ואת החוויה של בית ספר אמיתי היא עוד לא מכירה, ואני מקווה שהיא תזכה להכיר בשנה הבאה. אמנם בשעת כתיבת שורות אלו באמצעו של הסגר השלישי המוארך שוב, ובהבנה שמוטציה חדשה, דרום אמריקנית / אפריקנית נבדקת עכשיו, אני לא בטוחה שזה באמת יקרה, ולפעמים אני חולמת חלומות בעתה שכל הסיוט הזה נמשך עד שהיא מגיעה לתיכון…
אז מה היא רוצה התלמידה החכמה? "המורה אמרה שנבקש מהסבתות שתי עצות לחורף בריא", מבארת הנכדה היקרה.
מה חורף בריא? אני חושבת לעצמי. בחורף הכי חולה שידעה האנושות במאה השנים האחרונות, זה קצת לעג לרש לחפש עצות לחורף נורמלי עם מחלות נורמליות לחורף. מסתבר שנורמלי זה עניין מאוד אינדיווידואלי, מה שלאחד נראה נורמלי ונכון ומתאים וכדאי לאחר נראה בדיוק ההפך, ולי, שלמדה בכיתה א' שהכי חשוב בחורף לאכול פרות הדר וליהנות מהוויטמין סי שלהם, נראה עכשיו משונה מאוד להמליץ לתושבת הצעירה של העולם מה שהומלץ לי לפני חמישים שנה.
אבל – העצה של אז עדיין במלוא תוקפה, התפוזים עדיין מלאי ויטמינים ולתזונה יש מקום חשוב בבריאות, ולא משנה אם זה של חורף או קיץ, אם זה לבת שש או לבת שישים, ומה שלמדתי אז עדיין נכון גם היום. בכל זאת, נשמע לי מצחיק עד בלתי אפשרי להגיד לנכדתי, זו שעוד מעט מטעמי בריאות תיאלץ על פי חוק לעטות מסכה, לכתוב, נניח, לאכול תפוז ובננה כל יום.
היא עדיין מחכה מעבר לקו לתשובה. אני מנסה לחשוב במהירות מה הכי חסר לי עכשיו בחורף הנוכחי, הגלגלים במוחי מסתובבים ולגברת השקט מעבר לקו נשמע חשוד, והיא בודקת. "סבתא?"
"אני חושבת", אני מסבירה לה את הדממה, מנסה לדמיין אותה מציירת תפוז ליד העצה שאתן לה ומבינה שזה לא מתאים. התפוז איכשהו איבד את קסמו הבריאותי לשנה זו, שבה מספר החולים מטפס מדי יום. רק ברגעים אלו יש תשעת אלפים מאומתים חדשים ליום, ועשרים נשים צעירות נאבקות על חייהן במחלקות הקורונה. לא. לחיים בריאים של חורף תשפ"א צריך הרבה יותר מתפוז, הרבה הרבה יותר.
מה יעשה אותי בריאה? אני שואלת את עצמי במהירות. מה הכי חסר לי עכשיו כדי להרגיש חיונית ובריאה וחיה לגמרי? ואני מיד יודעת. "שמחה ותפילה, חמודה", אני אומרת לה, ויש רגע של הלם בקו לפני שהיא שואלת "מה?" המום.
טוב, ברור לי שהמורה שאלה את השאלה במסגרת שיעור טבע או איך שקוראים לזה היום ולא במסגרת שיעורי יהדות, אבל כן, ברור לי לגמרי שחסרה לי שמחה. כל הדברים שגורמים לנו להרגיש חיים: החתונות, השמחות, מפגשי המשפחות, שמחות קטנות כמו ברית ובר מצווה, הרצון והצורך לחפש בארון בגד שיתאים, ואם אין אז לפחות הרצון לקנות. המפגשים החברתיים במתנ"ס, הלימודים שלא דרך המרחב הקולי, כל הדברים שגורמים שמחות קטנות, אושר פצפון וביחד משמשים תבלין של שמחה.
כן, חסרה לי שמחה. החיים בארבע האמות הפרטיות שלי ברוך השם נהדרים ואפילו לא צפוף כמו באלפי בתים שאין בהם טיפת פרטיות, אבל חסר בהם התבלין שהחזיק אותנו ערים וערניים בחיים הקודמים שלנו, אלו שלפני המגפה. אז כן, רוצה שמחה והרבה וצריך להתפלל שתגיע ונזכה לקבל אותה בריאים. התלמידה הקטנה רושמת בכובד ראש את המילים וברור לי שהיא לא מבינה למה אני מכוונת, אבל אין לי ספק שהמורה תבין. שהיא תסביר לה (בטלפון כמובן).
כי זה חלק ממה שקרה לנו השנה. המון דברים שהיו ברורים קודם לכן, הרבה התנהלויות קטנות וגדולות, פרטיות וציבוריות, איבדו את יופיין ותוקפן, והרבה כללים חדשים חדרו לחיינו בכפייה מוחלטת, מלמדים אותנו שאפשר להסתגל להרבה יותר ממה שחשבנו.
השיחה הסתיימה, היא חזרה לשיעורי הבית, אני לארגון הבית, חושבת תוך כדי כמה לא יכולתי להיות ברורה וחלקה ולענות תשובה מובנת ופשוטה כמו שכתבתי אז במחברת חורף שלי ומבינה שהייתי בסוג של (חוסר) מצב רוח.
כמעט שכחתי, אבל כמה ימים אחר כך סיפרה לי אימה שנכון, התשובה הייתה קצת סתומה ולא מובנת, אבל הנכדה דווקא שמחה בה ודווקא משום היותה קצת סתומה לבנות שש-שבע. היא שיתפה ש"הייתה לי תשובה שלאף אחת מהכיתה לא הייתה". התברר שהתפוז עוד מככב למרות התקופה המשונה וסבתות עדיין תופסות חזק את המוכר והאהוב, ולפחות כשהן מדברות עם הנכדות שלהן הן שוכחות את הקורונה. רק סבתא אחת לא הצליחה להשתחרר, ולנכדה הייתה תשובה מקורית ומיוחדת, וזה כבר היה שווה.
איזה מזל שאפשר לשאוב נחת גם בטלפון, איזה מזל שאפשר לשמוח במשפחה גם מרחוק. כמה חשוב לשאוב כל פירור מכל משהו שיכול לגרום לנו שמחה וזה בהחלט צורך שטוב להתפלל עליו.
