החיים התחילו בחלום משותף. הוא רצה לגדול בתורה, היא רצתה לעשות הכל כדי שיצליח. ואז הרעים הרעם: הוא עזב כמעט הכל, היא נשארה לבד עם שברי החלום · הסערה הייתה עצומה: הוא הלך רחוק מאוד, היא נקרעה בכאב נורא · אבל החלום לא נזנח. הוא עוד לא חזר, היא לא ויתרה · הבית שלהם הוא בית של תורה. לא בגללו, בזכותה · בשבת בה אנו קוראים על מחיית עמלק – 'רפידים – אשר רפו ידיהם בתורה' – יצאנו לשמוע על נשים גדולות שרפו ידיהם של בעליהן בתורה ובמצוות, ולהבין איך יכולה אישה לבסס חיי רוח בלי שותף למשימה, מה מסבירים לילדים ואיך מחברים אותם לתורה למרות הכל
"שמי מיכל, אני אמא לשמונה, מורה ויש שלוש סיבות בגללן אני מוכנה להיחשף", כך מתחיל מכתבה של מיכל, ששלחה את מילותיה למערכת 'בתוך'.
מיכל היא אחת מתוך אותן נשים שחלמו בכל ליבן לתת הכל בשביל התורה של האיש שלהן, ובאה רוח סערה והקיצה אותן מחלומן.
נשים שבוכות בגלל געגוע, כאב אין קץ וכמיהה. הלוואי שגם האיש שלהן היה חוזר אחרי חצות כי הוא לומד תורה. הלוואי שהוא לא היה עוזר בבית כי הסוגיה משכיחה ממנו את העולם הגשמי.
כמותן, מיכל חלמה לתת הכל בשביל התורה שלו, אבל הוא – לא.
היא החליטה לכתוב, לספר, לבקש שנדבר על זה. וכך היא מסבירה למה:
"שנים שתקתי, ויש בי זעקה גדולה ומרה שאני רוצה לזעוק ומבקשת לומר: אל תשפטו. תבינו אותי. לא בחרתי ולא רציתי את מה שקורה עם בעלי. זאת מציאות שהשם בחר לשים אותי בה. אל תחרימו ואל תנדו את מי שזה קורה לה. תתמכו בה ותחזקו אותה.
"אני רוצה גם לתת כוחות לנשים שנמצאות במצב דומה, ולומר שסיפור כזה יכול להיראות אחרת. אפשר להמשיך לגדל משפחה שמחה ובריאה ובעיקר מחוברת לתורה ולמצוות, מתוך שותפות אמיתית ורצון טוב של שני הצדדים.
"הסיבה השלישית לא רלוונטית אצלי, אבל כן אצל רבות מחברותיי: היחס של המשפחה. משפחה יקרה, הורים אהובים, השבר שלכם הוא גדול – אבל הבת שלכם שמתמודדת, השבר שלה גדול פי כמה. גם אם היא נראית שמחה ומתפקדת. אם אתם רוצים בת ונכדים קשורים להשם ולתורתו, אל תרחיקו, אל תנדו ובטח אל תתרחקו".
נשים צדקניות מתמודדות גם בדור שלנו עם מציאות שבה הן לפעמים נמצאות לבד במערכה על קדושת הבית ועל נשמות הילדים.
והן לא מוותרות.
ממשיכות, למרות הכל, לבנות בית של תורה יום אחרי יום. בעשר אצבעות. מפלסות את דרכן אל הפסגה עבור עצמן, עבור ילדיהן, ואולי – הלוואי – גם הוא יחזור.
החלום על הבית
הן היו תלמידות סמינר, למדו מקצוע מכניס, הקשיבו היטב בשיעורי השקפה ותכננו לתת את כל כולן לתורה.
"קשה לי מאוד לשחזר את החלומות והשאיפות שהיו חלק ממני שנים כה רבות", משתפת מיכל. "גדלתי בבית תורני מאוד. אבא שלי עד היום יושב ולומד, ואין בעולמו דבר חוץ מתורה. הוא גם רב חשוב, והרבה באים ללמוד ממנו איך לומדים. אמא שלי היא התגלמות המושג 'אשת חבר'. התמסרה ומתמסרת בכל מאודה לתורת בעלה.
"אין פלא שכילדה היה לי ברור שגם אני ארצה בעל כזה. תלמיד חכם, שהתורה ממלאת את כל עולמו. ככל שגדלתי, השאיפה לבית של תורה התחדדה והתפתחה.
"ואכן, זכיתי להתארס עם בחור תלמיד חכם בקנה מידה עצום. בעלי בקי בהרבה תחומים, מעל ומעבר לבחור ישיבה רגיל. אם בהלכה, אם בהיקף ידיעותיו בגמרא ובספרי השקפה. הוא גם מגיע ממשפחה מיוחדת ומיוחסת בכל קנה מידה. אביו תלמיד חכם עצום ומרביץ תורה ברבים.
"כשהתארסנו, הרגשתי שהגעתי לפסגת שאיפותיי. לשנינו היה ברור, כמובן, שהוא יישאר אברך כל ימי חייו".
בתיה מספרת על חלומות שהיא טוותה בכנות: "כבת להורים חוזרים בתשובה, גדלתי עם מודעות לחיפוש האמת, וגם חיפשתי מישהו שאוהב את השם באמת. שמקיים תורה ומצוות מתוך בחירה, שמחה ורוגע. וכזה היה בעלי: יהודי אוהב השם, שמח, יצירתי ומקורי. הוא לא עשה את מה שכולם עושים מתוך עדריות, אלא מתוך חשיבה והתבוננות.
"זוכרת את הימים שבהם הוא היה חוזר מהכולל בעיניים בורקות, ומספר לי מה למד ועל מה כדאי שנקפיד יותר בבית. אולי נעבור לברכפלד, לספוג את הקדושה ברחובות? אולי אסכים לחבוש מטפחת? בעדינות הוא הציע, ובקשב. סיפר שהוא מתחיל לא לדבר בין הסדרים…
"הייתה לי הערצה אליו, ולא רק לי. כל חברותא היה עצוב כשנפרד ממנו, כי מעולם לא מצאו מישהו כמותו – חריף ומלא רוח נעורים.
"חיינו בהרמוניה נפלאה, והיה לנו פשוט טוב. בשבתות היינו מארחים בחורי ישיבות. אחד הבחורים שיתף אותנו שהוא מגיע מרקע של בית הרוס, ורק לראות את הבית שלנו גרם לו להבין איזה בית הוא רוצה להקים".
וגם מירה רצתה בכל מאודה: "בסמינר הייתי התלמידה הכי צדיקה. זו שהולכת בדיוק לפי התקנון, מתפללת כל היום, לומדת ספרי מוסר. בכלל לא ידעתי מה זה עולם הזה, רק עולם הבא.
"אין פלא שחלמתי להקים בית הכי גדוש בתורה והכי חזק שיש. אם חלום של בת ממוצעת הוא 'בית של תורה', אז החלום שלי היה: 'בית של גדול הדור'…"
"ולא ירא אלוקים"
אנחנו רגילות לשמוע שהכל תלוי באישה, אבל לא תמיד זוכרות שלפעמים, התפקיד שהשם מכין לנו שונה לגמרי מזה שהיינו רוצות למלא. וזה לא בידיים שלנו.
בתיה מתארת: "פתאום התחילו כל מיני דברים קטנים. הוא התחיל לאחר לכולל. רצה לצאת ללמוד עוד משהו.
"התפלאתי. אני עובדת והמצב הכלכלי שלנו בסדר גמור, אז מה פתאום? אבל הוא רצה. ואף על פי שהלך לשאול ונענה לא לעזוב את הכולל, הוא החליט שכן לעזוב והתחיל ללמוד מקצוע מהבית.
"בתחילה זה עוד היה סביר. לעיתים רחוקות – כי אני הרי לא המשגיח שלו – התעניינתי מה קורה איתו, והוא השיב שהכל בסדר. אבל לא היה בסדר. הזמן עובר, ואני שמה לב שכבר שלוש שנים אנחנו הולכים ומתרחקים זה מזה. אין בינינו שיחות אמיתיות. ההרמוניה שהייתה לנו פעם איננה.
"כשהוא איחר לחזור הביתה, כעסתי: מילא אם היית מאחר כי אתה לומד תורה, אבל לאחר סתם כך? כל היום-יום נעשה לי קשה ומכעיס. אתה כבר לא לומד תורה בשביל שנינו, וגם לא עוזר, ואני לבד.
"הכל נהיה גרוע, ואני הצבתי עובדה: או ייעוץ נישואין, או שדרכינו נפרדות. אני לא יכולה כך יותר.
"הלכנו לייעוץ. באחת הפעמים שנפגשתי לבדי עם היועצת, היא שאלה אותי ישירות: 'בתיה, מה את חושבת שקורה?' אמרתי: 'לא יודעת… נראה לי שהוא כבר לא הולך לתפילה… ואולי כבר לא ממש מניח תפילין'… והיא, היועצת, הנהנה. כן, ידעתי הכל, אבל עד לאותו רגע לא הסכמתי להודות בשבר העצום.
"זאת תחושת בגידה איומה. החוזה הלא כתוב בינינו נקרע. הוא בחר במטרה אחרת ממני, מטרה אחרת מזו שבחרנו יחד בתחילת הדרך".
מירה מספרת על הרעם הנורא: "בחמש השנים הראשונות בעלי למד בכולל, אבל כל הזמן התחושה הייתה שמשהו מציק לו. בתחילה כעסתי שהוא לא מגשים את החלומות שלי, אבל אחרי שיחות עמוקות עם המחנכת שלי מהסמינר, הבנתי שיש אנשים שצריכים להגשים את עצמם אחרת, ועדיין הבית שלנו יכול להיות בית של תורה.
"הקל עלי כשחשבתי על אבות של כמה מחברותיי – אחד יהלומן, אחד מתכנת, אחד מנהל אדמיניסטרטיבי, ועוד אחד בעל מפעל, שמהבית שלהם אפשר לקבל השראה איך נראה בית של תורה. אני זוכרת שבאחד משיעורי ההשקפה, כשדיברנו על בית של תורה, סיפרה אחת החברות על אבא שלה שנרדם בדגים אבל קם בזמירות, ובכל ליל שבת מספר להם סיפורים על גדולי ישראל ושר שירי געגוע על האיש הזוכה לידיעת התורה שבאמת הוא כמו מלאך.
"זה היה המודל שהיה מול עיניי כשהצעתי לבעלי לחפש לעצמו עוד תחום עיסוק תורני. חלמתי שגם הוא יתגעגע.
"אבל הוא לא.
"אולי כי לא היו לו כלים. אולי כי לא הייתה בו אהבת תורה וקשר אליה לפני כן, רק כישרונות. הוא שמח שהצעתי לו לצאת, ויצא. מהר מאוד הוא היה מוכרח לטוס לחו"ל לאסוף תרומות למוסד. מהר מאוד הוא קנה כובעי מצחייה צבעוניים לחבוש בארצות שיש בהן אנטישמיות. מהר מדי היה חוזר מותש בימי שישי, מתארגן בצפצוף וישן כל הסעודה. איפה מתעורר לזמירות, בקושי לקריאת התורה למחרת. ג'ט לג".
מיכל עברה את המסלול שלה: "היו נורות אדומות, אבל היה לי קשה להכיר בהן. בעלי החליף כולל, ושוב החליף. לאט לאט הוא הפסיק ללכת למניין, התחיל להניח תפילין רק לפני השקיעה…
"מהחוויה האישית שלי הבנתי שחשוב מאוד ללמוד לייצר שיחה פשוטה, קשובה, שומעת ולא מטיחה, במקרים שמגלים תהליכים של שינוי. לפעמים, כשנשים מגיעות למצב כזה, הן מנסות לעשות הכל כדי לרַצות את הבעל. אפילו למחוק את עצמן, את שאיפותיהן, את מה שנכון להן, רק כדי לשמור על שלמות הבית, לכאורה. בדרך הן מוותרות על חינוך הילדים ועל דברים נוספים ומשמעותיים. ולפעמים להפך, הן מתעקשות במקומות הלא נכונים – ומפסידות עולמות.
"קשה מאוד לנווט לבד בסערה כזאת. קשר עם דמות תורנית ועם אנשי מקצוע שמתמצאים בסוגיות האלה, הוא קריטי. ואני מדגישה: מתמצאים. כי לא לכולם מוכר הנושא הזה, והניסיון בטיפול בו הוא חשוב מאוד.
"בכל פעם שגיליתי משהו דרמטי, הלכתי להתייעץ. לצערי הגדול, הגעתי למטפלים שנחשבים למקצועיים, אך היו לא מקצועיים בעליל בטיפול בסיפור כמו שלנו. התגלגלנו מטיפול כושל לייעוץ טרגי.
"אחד היועצים הידועים שאליו הגענו, הרביץ בבעלי דברי כיבושין מספר פגישות, דבר שנראה היה כפועל לטובה בטווח הקצר, אך התגלה כאסון בהמשך הדרך.
"בעלי היה אכול רגשות אשם בשלב ההוא, והתוכחת רק העמיקה אותם וגרמה לנזקים קשים. ייתכן שאם בשלב ההוא היינו מגיעים לטיפול נכון הנותן מענה מדויק, היו מטפלים בחוויית האשמה הנוראית שליוותה אותו, במקום להעצים אותה – דבר שדחף אותו בסופו של דבר החוצה. רק היום, כאשר בעלי מטופל בצורה מקצועית אצל פסיכולוג מומחה, אני מבינה כמה הפסדנו בדרך.
"כלפי חוץ החיים נמשכו כרגיל. אני בעבודתי, בעלי בכולל. חיים רגילים ונורמליים. איש לא חלם שמתחת לפני השטח יש בקיעים שהולכים ומתרחבים. אני חושבת שגם אני הייתי בסוג של הכחשה בשלבים מסוימים. מעדיפה לא לדעת. לא לחשוב. היה כואב מדי.
"עד שיום אחד נפלו השמים על ראשי. בעלי ביקש שנדבר. לא זוכרת מה אמר, ואיך הסביר. הטראומה הייתה כה גדולה, שהנפש כנראה מחקה את מה שבדיוק נאמר שם. זוכרת רק את השלב הבא. את ההלם הנוראי כשהבנתי ממנו שהוא כבר לא מי שהיה. שהוא לא התלמיד חכם ולא גדול הדור הבא, אלא משהו אחר לחלוטין.
"לא האמנתי שזה אמיתי. איך זה קרה לבעלי? איך זה קורה בבית שלנו? ניסיתי להתווכח, לדון, לשכנע, לטעון. אלה היו ימים נוראיים ומטלטלים. בכיתי המון. כלפי חוץ המשכתי לתפקד כרגיל. לחייך לילדים, לחתוך להם פירות. לא מבינה איך. לא שיתפתי אף אחד. לא הייתי מסוגלת. ועד היום אף אחד לא יודע ולא חולם עם מה אני מתמודדת. כולל המשפחה הקרובה ביותר.
"בשלב מסוים, כשהרגשתי שאני קורסת, סיפרתי אך ורק לחברה אחת, והיא תמכה בי ככל יכולתה בתקופה הראשונה. פחדתי שאם ההורים שלי ידעו, הם יכריחו אותי לפרק את הבית. כמה ימים לאחר ההלם הנורא פניתי לרב לשאול לדעתו. הרב פסק להמשיך יחד".
"ויזנב בך…"
יש מי שצריכה לקום וללכת, ויש מי שצריכה לקום ולעשות. להחזיק בכל הכוח את הבית. ההכרעה, במקום כזה, שמורה לגדולי תורה בלבד.
"בתחילה שמרנו על הכל בסוד", מספרת בתיה. "לא רציתי לפגוע במשפחה, במוסדות הלימוד, במרקם העדין של חיי הבית. לאט לאט הבנתי שזה הולך להישאר פה, ושאין לי ברירה, אני צריכה ללכת לשאול שאלה הלכתית.
"באותה תקופה כבר היו לנו חמישה ילדים. הגעתי לגר"י זילברשטיין ופרשתי בפניו את התמונה כולה. הוא שאל כמה ילדים יש לנו, ואז אמר: 'למה את מספרת רק את הדברים הרעים שבו? הוא מכריח אותך או את הילדים לעבור עבירות?' וכשהשבתי שממש לא, הוא השיב: 'אז אין בעיה, אתם יכולים להמשיך לחיות יחד'.
"יצאתי מבולבלת לחלוטין, והייתי צריכה לחשוב טוב אם אני רוצה בכלל להמשיך לחיות כך, גם אם אני יכולה. חשבתי הרבה, והחלטתי להישאר. בתחילה עשיתי חשבון שהוא אבא של הילדים שלי, וגם אם ניפרד הוא ימשיך להיות איתם בקשר. במצב הנוכחי אני לפחות יכולה לפקח על הקשר הזה. אבל אז אמרתי לעצמי: רגע, אני לא נשארת יחד בשביל לחיות חיים של בערך. אני רוצה חיי נישואין טובים, והכי טובים שאפשר בנתונים הקיימים.
"המשכנו ללכת לייעוץ נישואין, ולמדנו לדבר זה עם זה בלי לברוח. כעסתי המון. בכיתי המון. הייתי צריכה שהוא יקבל את האחריות לכך שהוא ניפץ לי את החלום. אבל גם עשיתי המון עבודה אישית, כי זה מה שיש לי עכשיו, וזה צריך להיות טוב.
"הוא כאב איתי על האובדן שלי, אבל נשאר בדרכו. ואני לאט לאט עיכלתי: החלום מת. עכשיו אני צריכה להפסיק לבכות ולהתחיל לחיות בהווה, לחפש מה אני כן מעריכה בו, מה תהיה הדרך שלנו. למדנו לומר את הדברים, חזרנו להיות אני והוא בלי הסתרות, בלי להחביא ובלי לברוח.
"איך מתנהלים יחד עם צרכים מנוגדים כל כך? היינו חייבים ללמוד להיות קשובים לקולות דקים ולנהל 'שיח צרכים'. מה אני צריכה, מה אני צריך. למדתי לחלק בין מצוות לבין צרכים שלי, ואיך לבקש נכון את הצרכים. איך לא להיות דורסת ודורשת, ואיך לא להיות אסקופה נדרסת שמוותרת על העצמיות שלה.
"למדתי גם להבין למה הוא הסתיר ממני כל כך הרבה זמן את השינוי שחל בו: הוא אדם מגונן, ורצה לשמור על השקט והשלווה שלי, גם כשכל כך הכאיב לי".
מיכל, גם היא, גיששה את דרכה. "הייתי מבולבלת וחסרת אונים לחלוטין", היא נזכרת. "בתחילה הרגשתי שאין לי כלים. מעולם לא הכינו אותי לסיטואציה כזאת. בסופו של דבר צלצלתי לרב גדול מאוד, הוא שאל מה ששאל ופסק שמותר לנו להישאר נשואים.
"ארך זמן עד שאזרתי אומץ ופניתי לטיפול. הייתי חייבת תמיכה והדרכה למצב הלא נורמלי הזה. המטפלת הפנתה אותי לרב מסוים, שעד היום אני מתייעצת איתו בכל מה שקשור להלכה, לחינוך ולהשקפת עולם.
"זה לא קל. בכלל. פתאום כל העול הרוחני עלי ועל גבי. בתחילה ההתמודדויות היו יום-יומיות נוגעות בכל פרט מפרטי החיים. והיה קשה. שובר. נורא. התנאי היחיד שהצבתי לבעלי, בשיחה שבה הוא שיתף אותי, היה שימשיך לאכול בכשרות המהודרת שאנחנו נוהגים. לא יכולתי לשאת את המחשבה שייגאל במאכלות אסורות. בכיתי לו ש'הדם הוא הנפש', ואם אין בינינו הסכמה על כך, לא אוכל להיות אשתו. והוא הבטיח. ועד היום, ברוך השם, הוא עומד בהבטחתו. מעבר לכך, העוגנים הרוחניים שלו הלכו נשמטו.
"דבר נוסף שביקשתי היה שיפנה לטיפול. גם בשבילו מדובר היה בטראומה נוראית.
"הפעם כבר הכרנו יותר את השטח, ובסייעתא דשמיא הוא הגיע למטפל שהציל אותו ואת כל הבית. הטיפול היטיב איתו מאוד, ובאופן כללי הרבה דברים השתנו אצלו לטובה.
"חשוב לי להדגיש: אחד הדברים העיקריים שעזר לנו, זו העובדה שלאורך כל הדרך, במיוחד בהתחלה כשההלם היה עצום וקשה מנשוא, הקפדנו לא לפגוע זה בזה. לכבד. לא להטיח האשמות. למרות הכל, ה'אדם' שבו נשאר, והעדינות שבה הוא התנהג לאורך כל התקופה ריפדה את המהמורות האיומות.
"כיום אני חלק מתוך קבוצה של נשים כמוני. חרדיות. איכותיות. כאלה ששאפו לבית של תורה, וברוב הימים שאיפה זו נופצה כשהיא מלווה בכאב רב".
"והיה בהניח לך…"
בתחילה הילדים של מירה הגיעו ליאור, כמעט טבעו, אבל אז, כך היא מתארת, השם החיה אותה, והיא הצילה אותם: "הייתי רגילה שבעלי הוא הסמכות הרוחנית בבית, והתקשיתי לשנות את התפיסה שלי לגבי זה. אם הוא אמר שנטוס לטיול בחו"ל, אז אף על פי שזה צרם לי מאוד, ארזתי את המזוודות. ואם הוא אמר שלא נורא שהילדים יאכלו את הבמבה הזו שחילקו במלון בפסח בהכשר פושר, אז… הרי הוא אמור להחליט איזה הכשר לאכול או לא, נכון?
"עד שהפסקתי את הכניעה הזו שלי לקח זמן. ולזמן הזה היה מחיר. אבל עצרתי. והצבתי גבולות אדומים מאוד לצורה שבה אני רוצה שייראו החיים הרוחניים שלי ושל הילדים שלנו. למדתי שמותר לי לדרוש, בלי לפחד כל הזמן.
"ארך זמן עד שידעתי להשיב לעצמי: האם אישה יכולה להחליט בשונה מבעלה מה יהיה הצביון של הבית? האם היא יכולה לשמש דמוּת, כשדמותו קורסת רוחנית? האם זה בסדר שאישה רוצה רוחניות יותר ממה שבעלה רוצה, או שזה מתנשא מצידה? האם מותר לי לדרוש לעצמי ולילדים את מה שהוא לא יכול לתת?
"למדתי לא רק לדרוש, אלא גם להעניק. לעצמי, לילדים, הלוואי שגם הוא יבוא. הלוואי שהמתיקות הזו של התורה שאני מנסה לנסוך בבית שלנו, תהיה קשר, אהבה, עבותות. וזו המשימה שאיתה אני קמה ואיתה אני הולכת לישון: לייצר קשר אמיץ בין מצווה, שהיא צוותא עם השם, לבין הילדים שלי, והכי חשוב – לביני, כדי שזה יהיה אמיתי. זה לא קל כמו שזה נראה, אבל זה מלא שמחה, מוזיקה, 'זיצים' משפחתיים בלילות והליכה משותפת לכותל בחול המועד. אם לא הוא שיביא את ההשראה הרוחנית, שיבוא עם ישראל ויעזור לי בתפילתו".
גם מיכל נלחמת על הילדים שלה: "חשוב להגיע כמה שיותר מהר לשיתוף פעולה עם הבעל. לסכם על הדברים שהם הכי קריטיים, כמו שמירה על המרחב הביתי המשותף נקי. כלומר, בכל מקום שמשותף לשנינו, הבית נשאר במתכונתו כפי שהיה. זה היה חשוב לי, אף על פי שידעתי שהוא כבר לא מקפיד בכלל. לראות את הזלזול מול העיניים, יכול היה לגרום גם לי או לילדים להתקררות, ולכך לא הסכמתי. בחרנו לא לשתף איש במה שקורה לבעלי, כך שהילדים לא רואים כלום.
"היה לי חשוב גם להגיע לשיתוף פעולה לגבי מקומות הלימוד של הילדים. זאת נקודה מאוד לא פשוטה להרבה נשים במצבי. אצלנו, ברוך השם, היה ברור שהם נשארים במקומות הלימוד המצוינים שבהם למדו עד היום. אצל אחרות יש לפעמים לחץ מצד הבעל לשנות, להעביר למוסדות לימוד פושרים יותר ואף פחות מכך.
"יש נשים שמרוב לחץ, מתוך מחשבה שוויתור בחינוך יעזור לשלמות הבית, נכנעות ומוותרות. מהר מדי, ובקלות רבה מדי. וחשוב לי לפנות אליהן: אל תוותרו כל כך מהר על החלומות שלכן. אל תעשו שום צעד של שינוי בחינוך ללא התייעצות עם רב מורה דרך. עמלנו אלו הבנים, וויתור על מוסדות לימוד איכותיים זה ויתור עליהם".
וגם בתיה נדרשה לשאלה הרת הגורל הזו: "בדקנו מה לעשות עם הילדים, שהיו קצת מבולבלים – אבא שלהם הוא כבר לא האברך המתמיד, והלבוש שלו כבר לא בדיוק כולל חולצה לבנה וציציות מתנפנפות… אז ישבנו, אחרי ייעוץ, והסברנו להם, לכל אחד בנפרד, על אבא שהחליט לשנות את הדרך שלו, והוא ממשיך לקיים היום מצוות רבות, אבל כבר לא באותה דרך.
"זו עבודת חיים שלי, להביא את הרוחניות לעצמי, לילדים שלי, לבית. לרדת לסוכה בחג עם כל הילדים ולשיר שם את ההלל. לא לוותר לעצמי. להמשיך להיות קשורה בכל נים לתורה ולמצוות, לזכור כמה אני אוהבת את המקום הנפלא הזה, את מה שהתורה נותנת לנו, את האור על הפנים של מי שלומד אותה.
"במיוחד אני צריכה ללמוד להוריד את רף החרדה מול הילדים. כי הילדים הם גורם החרדה הגדול ביותר שלי. מה אם גם הם יחליטו לשנות כיוון, חלילה וחס? מרגישה שלא אעמוד בזה.
"וכן, אני יודעת בבהירות: זה הניסיון שלהם, והשם הטוב הוא שהביא אותם עם הכלים הנכונים להם להתמודדות. אני יכולה לייצר להם אמא כיפית שרוצים לפנות אליה ולחקות אותה. התפקיד שלי הוא לספק להם מצע רגשי ולחנך אותם לכיוון הזה. והם – הם גם הילדים של השם, והוא דואג להם. הוא דואג להם גם כשהבת שלי צריכה להתקבל לסמינר וכשהבן שלי צריך להתקבל לישיבה.
"ברוך השם, הילדים שלי רואים מודל של חיי נישואין ערכיים ומלאי כבוד. בשבת, בטיול שאחרי הסעודה, המתבגרת שלי שאלה אותי איך בוחרים חתן. אמרתי לה בפשטות ובכנות, שמחפשים שאיפות דומות. שאצלנו, אצל אבא ואמא, יש אמנם שאיפות שונות, אבל כשהיא תבחר – היא תבחר איש עם שאיפות דומות לשלה, ובעלי הנהן אחרי כל מילה שלי. כי אולי לא היינו בוחרים את מי שאנחנו כיום, אבל אם אנחנו כאן, אנחנו עובדים כדי להפיק את הטוב ביותר מהמצב.
"אני עובדת וגם הוא עובד לא לבלבל את החינוך של הילדים. לשמור על הערכים שלי מולם. אם צריך מייל בקורונה אז הוא דואג שזה יהיה רק מייל ולא שום דבר אחר. זו התבגרות עמוקה גם שלו. כי בית צריך להיות מקום נעים, ואנחנו עושים את זה יחד. אנחנו חושבים על הנפש של הילדים, על הטובה שלהם, על החינוך שלהם. והם רואים אותנו יחד בשבילם".
תורת חיים
לא רק בשביל הילדים. אישה חייבת גם היא לשיר את שירת חייה, שירה להשם ולתורתו.
מיכל יודעת מניסיונה: "אישה במצב כמו שלי, זקוקה לרב שמבין בסוגיה ויכול לכוון ולהדריך, ולמטפלת מקצועית שיש לה ניסיון מוכח בתחום, שתתמוך ותלווה.
"למרבה הצער, אין ארגון חרדי ממוסד עם סמכות רבנית שמלווה מצבים כאלה. אישית, פניתי לעסקן מסור, איש חסד ידוע, וביקשתי עזרה. הייתי שבורה ומיואשת. האיש, אדם משכמו ומעלה, אמר לי: 'שטויות, תביאי אותו ל… גדול הדור, והוא כבר יסדר לו את הראש…'
"מעבר לזילות בתפקידם של גדולי הדור, בעיניי, תשובה כזאת מעידה שלא מכירים את התופעה. יש חוסר ידע על העולם המורכב הזה שדורש עדינות ודיוק. והלוואי שיבינו שזה ממש לא שטויות. זאת התמודדות ענקית, ונדרשת הרבה עזרה כדי להמשיך לגדל משפחה נאמנה להשם ולתורתו. 'לסדר את הראש' לא יעבוד כאן.
"אני חושבת שקריטי שגם הבעל יפנה לטיפול. כי ככל שהוא מתוחזק יותר, וככל שהוא מברר יותר את מה שעובר עליו, הוא נרגע יותר. הרוגע הנפשי הזה חוסך המון חיכוכים ודיונים מתסכלים ומיותרים.
"דבר נוסף, אישה במצב כזה צריכה למצוא חברה קרובה שתוכל להכיל ולתמוך. ואם יש אומץ, למצוא עוד נשים דומות שתשמשנה קבוצת תמיכה, גם אם רק וירטואלית.
"חשוב גם למצוא 'תומכת רוחנית'. זאת יכולה להיות רבנית שסומכים עליה, חברה טובה או כל אישה קצת יותר מבוגרת שמקבלים ממנה, כדי לחזק את הבסיס הרוחני. כי כאשר יסודות הבית מטים ליפול, ואין אפשרות להישען על הבעל, חשוב לבסס מחדש את העולם הרוחני והאמוני ולהיטען במצברים רוחניים.
"אני נזכרת באחת הפעמים, כשגיליתי כמה בעלי, שאמור היה להיות גדול הדור בעוד מספר שנים, התרחק ממצוות. למה הוא מקשיב, ומתי… יצאתי מהבית, למזלי כולם כבר ישנו, והתחלתי ללכת ללא מטרה וכיוון. הרגשתי שאם נותר בי עד כה משהו שלם, משהו מחובר, אז זהו. כבר לא. בכיתי בלי שליטה, מזועזעת עד עומק נשמתי. ואני לא אחת שבוכה בקלות. התרחקתי מכל מקום שאפשר לפגוש בו אנשים, ורק הלכתי. כאילו ההליכה תשקיט את רוחי הסוערת. אבל לא. הרגשתי שאני מתפרקת.
"מתישהו, בלי להתחשב בשעה המאוחרת, כשהרגשתי שאם מישהו לא יאסוף אותי משהו יקרה לי, הרמתי טלפון ליועצת שהייתי בקשר איתה. אף פעם לא צעקתי בטיפול. כאן צרחתי: איך? איך הוא עושה את זה? אני לא מסוגלת להכיל את זה! לא מסוגלת!
"לא יכולה אפילו לשחזר מה היא ענתה לי, רק זוכרת את עצמי מתחבאת בפארק נידח וצועקת, בוכה… שרף לי ברמה ששום דבר אחר לא צרב אותי.
"עד היום קשה לי מאוד. אני עובדת על עצמי להפריד בינו לבין מעשיו. לא פשוט לי. אבל למרות הכל, כיום הוא שותף אמיתי. תומך בכל ליבו בחינוך הטהור שאני רוצה לתת לילדים. עושה מעל ומעבר להמשיך להראות כלפי חוץ שהכל כרגיל. הקשר בינינו דווקא העמיק, וזה נותן לי הרבה כוחות.
"אני רואה זוגות כמונו שהתרחקו זה מזה. אצלנו כמעט שום דבר לא השתנה. להפך, אנחנו משקיעים הרבה יותר בקשר, דואגים זה לזה, אכפתיים יותר זה כלפי זה למרות האתגרים.
"לעולם לא הייתי בוחרת בניסיון הזה. אני לא רוצה אותו. ולמרות זאת, מאמינה שאם השם בחר לתת לי ניסיון כל כך גדול ומורכב, זה מה שנכון לי כדי לצמוח. אני מתפללת כל יום, בכל הזדמנות, שהשם יטהר את ליבו של בעלי, שימשוך אותו אליו בכבלי אהבה ואמונה, ושימשיך להחזיק אותנו חזק. כי אם לא התמיכה של הקב"ה, לא הייתי מסוגלת להמשיך ולשאת את המשא.
"אני רוצה לומר לכל אמא בישראל: תני לכל ילד וילדה שלך הרבה חום ואהבה. הרבה הרבה חום ואהבה. לא רוצה להאשים ולא לבקר. אבל ילד, נער, בחור שמרגיש מחובק, מרגיש שמקבלים אותו גם אם הוא לא נותן את התוצאות המצופות, מרגיש שאתם ההורים שמחים בו ושהוא יקר לכם – לעולם לא יעזוב. לעולם".
"התורה שלנו היא תורת חיים, לא תורת מלחמה", מסכמת בתיה מסע דומע, פניה לעתיד. "היא לא כאן כדי לשסות אותנו זה בזה, חלילה. הקב"ה רוצה שבבית שלנו יהיה שלום. אני אומרת מילים פשוטות, אבל הגעתי אליהן מתוך דם ודמעות.
"כמה האשמה עצמית הייתה לי! כמה הייתי מייסרת את עצמי ש'חכמת נשים'… ש'מאחורי אדם גדול עומדת אישה גדולה'… אולי שתקתי מדי ולכן הוא הרשה לעצמו? אבל פגשתי נשים שהאשימו את עצמן שאם הן לא היו כל כך מתערבות אולי הוא לא היה הולך, ונשים שהאשימו את עצמן שאולי בגלל הביקורת שלהן הוא ברח. אנחנו תמיד יכולות להאשים את עצמנו.
"פחדתי שאם אני מקבלת אותו, אולי אאפשר לו ללכת רחוק יותר. אבל איזו ברירה יש, חוץ מלקבל? והנה, הוא אמר לי בשבוע שעבר שהוא מתגעגע לדף גמרא"…
ומירה מסיימת: "אני לא אישה של סיפור. אני באמצע. באמצע התמודדות יום-יומית על הקשר שלי עם ריבונו של עולם, שיהיה קשר חי, וקיים, וכרוך; על הקשר שלי עם הילדים, שיאהבו, שלא ישתו ויאכלו את החרדות שלי, שירגישו שהם רוצים קרבת השם; על הקשר עם בעלי. להאיר לו, לאט ובשקט, את הלב שמֵת בנסיבות טרגיות, שהיום אני יודעת אותן, ויודעת לחמול ולא רק לכעוס.
"כל יום, אחרי שבעלי והילדים יוצאים, אני יושבת חמש דקות עם עצמי ושומעת שירים שפותחים לי את הלב. לפעמים זה 'קה אכסוף', לפעמים 'שימו לב אל הנשמה'. אני חייבת להיות ערנית. כל הזמן. ערנית וקשובה בעדינות נוקבת".
