בשלב שני

אחרי שהכרנו את האתגר המשולב של ילדים מיוחדים בגיל הרך, האתגר עולה שלב: הבעיות הרבות שהורים לילדי חינוך מיוחד או בעיות תקשורת נתקלים בהן: חוסר הדרכה של הצוות בחינוך הרגיל, לפעמים חוסר רצון לשלב, ילדה שלא אפשרו לה להשתתף במסיבת הסיום, ילדה ששכחו לחשב את מקומה בטיול השנתי וחזרה הביתה במפח נפש, כיתה מיוחדת שלמה שלא נקנו עבורה ערכות בחופשת הקורונה ועוד • משרד החינוך מגיב ומבטיח תקציבים ותגבור הכשרה. הורים מתלוננים שדברים לא מיושמים בשטח, וגם אנשי מקצוע מגיבים • אתגר בשלבים

נעמה

אלישבע שטיין, אם לילדה על הרצף הסובלת גם מנכות פיזית קלה, היא הסיבה לכתבה הזאת. לפני מספר חודשים היא כתבה למערכת על מסיבת סוף השנה של בתה, יחידה בין בנים.

"נעמה משתלבת שלוש פעמים בשבוע בגן רגיל. חודש לפני סוף שנת הלימודים התקשרתי לגננת כדי לשאול מתי תתקיים המסיבה. היא התחילה לגמגם: 'תראי, דיברתי עם הסייעת. אני לא יודעת איך להגיד לך את זה'. שאלתי: 'מה הבעיה?' היא הסבירה בחצי טון שלדעתה, מוטב שהילדה לא תשתתף במסיבה. נימקה את עצמה בטיעון האובייקטיבי שקשה לאמן אותה, כי היא נמצאת בגן רק חצי שבוע. הצעתי שאנחנו נאמן את נעמה בבית. ואז נפלטה ממנה אמת נוספת, שהיא לא מרגישה בנוח עם העובדה שהילדה תשתתף במסיבה.

"למען התמונה המאוזנת, אציין שזו גננת שהפגינה אכפתיות גדולה מול בתי, והייתה חמה ומסורה לאורך כל השנה. אבל ברגע שעלה הצורך להציג את הבת שלי כחלק אינטגרלי מהגן, שהאימהות האחרות תדענה שהיא קיימת, נוצר סדק, ושם זה חרק. אני מבינה שמסיבת סיום בגן היא אתגר לגננת. סוג של מבחן. ואני מבינה שהיא חששה להקשות על עצמה עם ילדה מיוחדת. אבל למעשה, לא הייתה סיבה לחשש שלה. הילדה עם סייעת צמודה, וגם אני הייתי אמורה להיות. לא היה נופל על הגננת עול נוסף. זאת הייתה רק הרגשה שלה, שמדובר בפרויקט בלתי עביר.

"קיבלתי קשה מאוד את הדחייה שלה. נעמה היא הבת היחידה שלי, לעת עתה. מקווה שתהיינה בנות נוספות, אבל עכשיו היא בתי היחידה, והתקשיתי לקבל את העובדה שלא נחגוג ביחד את סיום הגן. הרגשתי שנגזלה מאיתנו חוויה משותפת, רגע משמעותי בגדילה שלה לפני שהיא עולה לכיתה א'. ממש כאבתי כשנטרקה בפנינו הדלת הזאת. לא סיפרתי לנעמה על המסיבה כי לא רציתי שהיא תתאכזב. הגננת הקפידה שלא תתקיימנה חזרות בימים שבהם השתלבה. הגננת גם ניסתה לגמד את הדחייה, אמרה שהיא רק אורחת בגן. נכון שנעמה לומדת בגן רק שלוש פעמים בשבוע, אבל המשמעות של שילוב אינה הכנסת אורחים. המשמעות היא לאפשר לילד או לילדה, במקרה שלנו, להרגיש שהם שייכים והם חלק בחברה הרגילה".

היו פעמים נוספות שהרגשת שנעמה היא רק 'אורחת לרגע'?

"לפני שאענה, חשוב לי להבהיר שאני מרגישה וגם מודעת לרצון הטוב של הגננת לשלב, אבל חוסר התפיסה של משמעות השילוב משפיע לרעה ומתבטא גם בפרטים הקטנים. נעמה לא מופיעה, למשל, בדף הקשר של הבנות. כפועל יוצא, אימהות לא ידעו שהיא קיימת בכלל. כשהייתי מתקשרת לאימהות של חברות להזמין אותן אלינו, הן אפילו לא ידעו מי אני, מי הבת שלי".

למה זה קורה?

"אין מערכת מסודרת שנועדה לעודד שילוב. גם כאשר הגננת מביעה נכונות לשלב, היא עדיין חסרה את הכלים לשילוב. ואני לא בטוחה כלל שגננות מתוגמלות על התיק הזה. התהליך של שילוב עובד ככה: הפיקוח מאשר, אבל הוא לא דואג לתת הדרכה מסודרת וקבועה לצוות בגן הרגיל. הצעתי אמנם לשלם באופן פרטני על הדרכה שתיעשה על ידי הפסיכולוגית של הגן המיוחד. אבל הגננת סירבה. לא רצתה שאישה זרה תיכנס לגן שלה, תצפה בה, תדריך אותה.

"אם היה מערך מסודר של שילוב, אם הגננת הייתה מתוגמלת עליו, ואם אוטומטית, הייתה ניתנת הדרכה לכל צוות משלב, היה לכולנו קל ונעים יותר. הצוות היה מקבל הבנה רחבה יותר של המושג שילוב, ובמקביל, הייתה לו אפשרות להתייעץ פרטנית, לקבל מענה לדילמות אישיות הקשורות לילד המשולב.

"תקצוב השילוב הוא סעיף עצוב. מבחינת החוק, ילד שזכאי לטיפולי בריאות מקדמים, צריך לבחור בין שני סלים. סל בריאות מקדם טב"ם, שזה סל של טיפולים שילד יכול לקבל רק במסגרת של חינוך מיוחד, או סל שילוב. ילד שהוריו בוחרים לקבל סל בריאות מקדם, טב"ם, משובץ במסגרת חינוך מיוחד. ילד שהוריו בוחרים סל שילוב, מקבל סל שילוב ומשובץ בגן רגיל.

"הורים שרוצים לשזור את הסלים – שמבינים שהילד שלהם מוכרח מסגרת מיוחדת המותאמת לו אבל מעוניינים שהוא ישתלב בחברה הרגילה בזמנים מוגדרים וקצובים מראש, מוצאים עצמם לבד, מכיוון שהחוק אינו מאפשר שזירה של סלים.

"לילדי תקשורת, יש אפשרות לבחור גן תקשורת של ממ"ד, שם יש אפשרות של שילוב מובנה ללא תוספת תשלום כי הגן המשלב צמוד לגן החנ"מ. מכיוון שאין אצלנו אופציה מובנית של גן תקשורת משלב במערכת, מהרגע שקיבלתי את אבחנת התקשורת, בחרתי לשלוח את נעמה לגן תקשורת כדי שהיא תקבל את מלוא שעות הטיפול המקדם, שלהן היא זקוקה. במקביל, בחרתי לשלב אותה שלוש פעמים בשבוע בגן חרדי רגיל.

"הייתי צריכה לבצע בכוחות עצמי את כל תהליך השילוב: לפנות לפיקוח לקבל אישור עקרוני, ומהרגע שקיבלתי את אישור הפיקוח, נדרשתי לצאת לדרך עצמאית. לפרסם שאני מחפשת סייעת, לראיין, לשכור, לדאוג לתשלום קבוע של אלף שקלים לחודש (נוסף על התשלום הקבוע של שש מאות שקלים לחודש עבור גן תקשורת). ליצור קשר עם גננות, לחפש את הגננת שתסכים לשלב. עבר עלי קיץ במשרה מלאה כאם משלבת. אולי בשל העובדה שבתי לומדת בגן תקשורת, היא נופלת בין הכיסאות. זאת עובדה מצערת, כי ילדות תקשורת בתפקוד גבוה יכולות להשתלב בלי בעיה בגן רגיל, בזמנים מסוימים, ועם תמיכה נכונה.

"כבר ארבע שנים נעמה משתלבת. בשנה הראשונה נאבקתי לקבל תקציב בשבילה. מעבר לעלות הסייעת, שילמתי גם על הדרכות מיוחדות ושילמתי לגננות שתסכמנה להקדיש זמן להדרכה ולקבל אותה. לצערי, לא זכיתי למענה או לתקציב מיוחד משום גוף ממשלתי".

איך הילדות ה'רגילות' קיבלו את נעמה?

"נעמה מסוגלת לשחק עם עצמה גם כשיש חברות מסביב. לשמחתי, בגן רגיל הבנות לא מאפשרות לה להישאר במעגל האישי. הן מושכות אותה למשחק איתן, מכריחות אותה להתייחס אליהן. כשהיא נכנסת לעניינים, היא בעניינים. היא רק צריכה דחיפה קלה, כי קשה לה ליזום.

"זאת המטרה החברתית בשילוב, והיא אכן קרתה במסגרת הגן הרגיל. הבנות שילבו אותה בטבעיות, אהבו אותה מאוד. לצערי, זה נשאר במסגרת הגן. אחרי הצהריים היא לא הוזמנה לבקר אצל חברות, לא השתתפה במסיבות יום הולדת. האימהות לא ידעו שהיא קיימת. כאמור, היא לא הופיעה בדף הקשר של הבנות בגן. אני לא הוזמנתי לאספות הורים. הקיום שלנו בגן הרגיל היה חלקי ושקוף לעיתים קרובות מדי".

לכל ילדה 'רגילה' יש אם 'רגילה'. איך מגיבות האימהות האחרות?

"חייבת ורוצה לציין שנעמה זוכה ליחס מקבל מאוד מהסביבה. וכאשר אני משתפת אימהות בקושי, אני זוכה להבנה ולאמפתיה. אבל מעטות האימהות שיוזמות מעצמן קשר, דואגות שהילדות שלהן תרחבנה את המעגל. אמא אחת, נדירה, ריגשה אותי בשנה שעברה. הבת שלה חגגה יום הולדת ביום שנעמה לא הייתה בגן. היא שמה לב וזכרה לשלוח לה שקית ממתקים. התרגשתי מתשומת הלב, מהמודעות שלה לנעמה.

"לצערי, היא באמת נדירה. מי כמוני מבינה כמה החיים עמוסים, כמה אנחנו עסוקות. אבל רוב הזמן שילוב לא דורש הרבה. רק מחשבה אחת, מעשה קצר – משהו שיגיד 'את שייכת'".

מה נעמה חושבת על השילוב?

"היא קטנה מדי להבין שהיא משתלבת. היא יודעת להגיד שהיא הולכת לגן שילוב, אבל אין משמעות מאחורי האמירה. היא יודעת שהיא לומדת בגן מיוחד, אבל לא תופסת שהיא ילדה מיוחדת. זאת הברכה בגיל צעיר. אין מודעות לפער".

תובנה לשנה הבאה?

"לקראת סוף שנה הצוות בגן תקשורת ארגן טיול לגן החיות. בגלל הסדים ברגליה של נעמה, קשה לה ללכת מרחק גדול. הצוות סיכם עם אחת מנשות הצוות שהיא תהיה צמודה לנעמה במשך כל הטיול, תבדוק שהיא מרגישה טוב, וטוב לה. היא הוסעה בקלנועית ממתחם למתחם, ובכל פעם היא בחרה את החברה שתצטרף אליה לנסיעה בקלנועית. היא חזרה מאושרת הביתה, בתחושה שהייתה מלכת הטיול. זאת בעיניי דוגמה מדהימה איך מודעות לקושי, לאתגר, יכולה להשפיע לטוב, ואיך אפשר לקחת מוגבלות ולשים עליה כתר.

"חושבת כעת על כל הבנות המיוחדות, קשת של נפשות שנעה מילדות שלומדות במסגרת חינוך מיוחד ועד ילדות שלומדות בכיתה רגילה עם סייעת צמודה, כמה אנחנו מקבלות אחריות על השילוב שלהן בקליקה החברתית? כבני אדם? כהורים? אני מארגנת מסיבת יום הולדת לבת שלי, כמה אני מקפידה להזמין לאירוע ילדה שאינה שייכת למעגל החברתי הקבוע שלה? תשומת הלב והאכפתיות אמורות להשתלב בכל שיח חברתי שלנו. וכך גם השאיפה לשלב, במסגרת רשמית או בלעדיה".

פייגי

פייגי, ילדת חמ"ד בת שלוש עשרה, משתלבת כבר שש שנים. שרה, אמא של פייגי, מביטה אחורנית במבט נוסטלגי, מתגעגע.

"השילוב בכיתה א' היה חלומי. פייגי הרגישה שייכת והשתתפה בכל תוכנית ואירוע. לא שוכחת את מסיבת הסידור המרגשת, ואת השיר שהופיעה בו כסולנית. לצערי, עם השנים, ההתמודדות נהיית קשה יותר ויותר, והמציאות הופכת אופטימלית פחות ופחות".

למה?

"בשנה האחרונה פייגי הייתה אמורה להשתלב פעמיים בשבוע. היא אכן נכחה בכיתה הרגילה פעמיים בשבוע. האם היא השתלבה? לצערי, אני לא בטוחה. היה טיול שנתי. היא באה, נלהבת, לבית הספר, עם התרמיל שהכנו לה. המחנכת של הכיתה ה'רגילה' עצרה אותה, נבוכה. הסבירה לה שהוזמן בטעות אוטובוס קטן מדי, ואין עבורה מקום באוטובוס שהגיע. היא פשוט לא נספרה. אף שהטיול התקיים ביום שילוב קבוע.

"או קחי דוגמה אחרת. הייתה תוכנית מחזורית. כל הכיתות השתתפו בה, למעט הכיתה המיוחדת. למה אי אפשר לחשוב על תוכנית שתתאים גם להן? שתאפשר להן להשתלב בדרכן? לפני מסיבת 'בת מצווה' נלחמתי שפייגי תשובץ בהופעה. ישבתי עם המורות ועם הרכזת החברתית, בנינו לה תפקיד מיוחד. ואז התחילו החזרות, ופעם אחר פעם היא נשארה מאחור, לא נקראה לחזרות. כאשר ביררנו מדוע, המאמנת התנצלה שהיא 'שכחה' לקרוא לה. אנחנו כל הזמן במרדף אחרי מקום, בתזכורת שגם אנחנו קיימות.

"אני מודעת לעובדה שיש ילדות פחות מתאימות לשילוב. אבל יש ילדות ששילוב יכול להזניק אותן קדימה, והן מתאימות לו. למה לא לאפשר אותו? מרגישה שהכשל הוא מערכתי, מעבר למורה כזאת או אחרת. בסך הכללי, יש רצון להכיל, לתת מקום, אבל כאשר יורדים לרזולוציות של היום יום, לפרטים הקטנים, הילדים המשולבים נשמטים מהרשימה.

"הייתה קורונה. כל התלמידות קיבלו ערכות מבית הספר בערב חג. למעט הילדות של הכיתה הקטנה. המורה שהזמינה ערכות שכחה להביא אותן בחשבון. הסתירה הזאת בין הערך העליון שמדבר על הכלה ושיתוף ושילוב ובין המציאות בשטח היא סטירה של ממש. אני מבינה שיש פה אתגר, להחזיק את החבל משני קצותיו – גם לתת מענה פרטני במסגרת חנ"מ, גם לשלב במסגרת הרגילה. ושוב אומרת, לא תמיד השילוב אפשרי. אבל כשהוא אפשרי, למה הוא לא קיים?"

שני

מיכל התפטרה מעבודתה כפרסומאית ביום שהתקבלה האבחנה של שני כילדה על הרצף. "עברתי לעבוד במשרה מלאה כאמא. מההתחלה, היה לבעלי ולי חשוב ששני תשתלב בחברה הרגילה, תגדל בה, תתפקד כאחד האדם. שני ממוקמת ב'לבל' הגבוה של הרצף. היא עצמאית, ומוכשרת, וילדה מדהימה. לצערי, לא כולם חושבים ככה".

מיכל מעדיפה לא להתמקד בזיכרונות. מדלגת גם על ענייני העו"ש. עוברת לכיתה י', הכיתה שבה שני למדה השנה.

"בכיתה ט' שני לא השתלבה. למרות הרצון שלנו שתשתלב, קיבלנו את הדעה של הצוות שזה לא יעשה לה טוב, כי הבנות עסוקות כל כך בעצמן ובבניית הקשרים החברתיים שלהן, שאין להן פניות להכיל חברה מיוחדת. שני חיכתה בקוצר רוח לעלות לכיתה י'. לפני שהתחילה השנה, המרכזת אמרה לי בהתפעמות: 'היא מקבלת כיתה נדירה. בנות יראות שמים, צדיקות, אוהבות חסד'. נדלקה לי נורה אדומה, אבל לא אמרתי כלום. עקבתי אחרי המצב. גיליתי שהיא לא שיקרה. הבנות בכיתה שבה שני לומדת אוהבות חסד באופן מוגזם. כאשר שני השתלבה בבית הספר היסודי, היא הרגישה שייכת. בסמינר היא מרגישה פרויקט חסד, מושא החמלה של החברות, וזה פוגע בה, ומרגיז".

יודעת להצביע על המאפיינים?

"טון מתיילד, למשל. הן מדברות אליה כאילו היא תינוקת. פורשות עליה חסות מוגזמת. קונות לה מתנות שטותיות, כותבות לה מכתבים טיפשיים. הן מאמינות שהיא ברמת גן טרום חובה. אבל היא לא. שני נערה פיקחית מאוד, ואינטליגנטית. בפועל, אף שהיא מוקפת חברות, אין לה אף חברה טובה. היא לא מוזמנת לאירועים סגורים של הכיתה. בטיולים הן מנהלות תורנות מי תשב לידה, והכל קורה מעל הראש שלה. היא לא חירשת! ולא טיפשה!

"בכל פעם שקיבלתי אותה, מרוסקת, הביתה, שאלתי את עצמי אם השילוב לא מחטיא את המטרה. הוא אמור היה להעצים אותה, לתת לה תחושה שהיא שייכת, ואחת מהחברה. במציאות, הוא מקטין אותה ומזכיר לה שוב ושוב כמה היא שונה".

מה יקרה בשנת הלימודים הקרובה?

"התעקשתי ששני תעבור כיתה. אני מקווה שזו הייתה האווירה רק בכיתה ההיא, ולא מגמה של הסמינר. אני מבינה שהדרך הקלה להסביר שילוב היא להגיד לבנות הכיתה כמה זה חסד וכולי, אבל זו לא הדרך הנכונה. הדרך הנכונה היא להסביר לבנות ששני היא בת נעורים, בדיוק כמותן. וזכותה לחוות חיי סמינר, בדיוק כמותן. גם אם היא שונה, היא שייכת".

אלישבע מקשיבה לשיח עם מיכל. בשנה הבאה נעמה אמורה להשתלב במסגרת רגילה. ידה של אלישבע על הדופק. "מקווה מאוד שלא נצטרך לקבל החלטה אחרת בבוא הזמן, אבל מכינה עצמי גם לאפשרות הזאת. ילדה מיוחדת במסגרת רגילה היא סיבה לשים אצבע על הדופק כל הזמן. יודעת שהתפקיד שלי הוא לבדוק מה נכון לנעמה, כמה נכון. האתגר הכי גדול הוא בגידול ילדים על הגבול. הם מתנהגים כרגיל, אבל שום דבר אינו רגיל.

"כאשר יש ילד מיוחד בתפקוד נמוך, אנחנו משלימים עם המציאות הזאת. שמחים בכל התקדמות, ואין שום ציפיות שהוא יעמוד בנורמה החברתית. ככל שילד קרוב יותר לנורמה, כך הציפייה גבוהה יותר. וכשמעבר הגבול הופך לבלתי אפשרי בגלל חוסר מודעות מצד כזה או אחר, הקושי הרגשי מתעצם".

מרים

מרים גולדשמידט, מטפלת רגשית, עו"סית בהכשרתה ואם לילדה מיוחדת, פוגשת את המשלבות בין כותלי בית הספר שבו היא עובדת.

"צוות החינוך המיוחד עובד קשה מאוד כדי לאפשר את השילוב, וכדי שהוא יהיה מיטבי. בכיתות הנמוכות השילוב קל יותר, וזו ההזדמנות לציין לשבח את המורות של כיתות א' שעושות עבודת קודש כדי שהשילוב יצליח. הן מקבלות הדרכה מקצועית וערוכות לשילוב. אם הזכרת מסיבות, אז מסיבת הסידור, לדוגמה, מופקת באופן שמאפשר גם לילדות המיוחדות להשתלב בה".

ובכל זאת הגיל הוא פקטור משמעותי.

"נכון. ככל שהגיל של הילדה עולה, והפער בינה ובין בנות גילה מתרחב, איכות השילוב טובה פחות. בגיל ההתבגרות הבנות עסוקות בגיבוש החברתי, בזהות האישית, ולא תמיד הן פנויות לשלב חברה המגיעה מעולם קצת אחר. גם ההורים נותנים טון משמעותי מאוד. ברוב המקרים הורים חולמים על חברה רגילה לילד המיוחד שלהם, וזה חלום מובן ולגיטימי כל כך, אבל כדאי לבדוק שהמציאות מסתנכרנת עם החלום, שהילדה אכן שותפה פעילה בחברה הרגילה ולא רק נוכחת בה. שהיא משתתפת בפעילות החברתית, בשיחות. אחריותם של ההורים לוודא שהיא במקום המתאים לה".

מרים, בבקשה, תני חוות דעת מקצועית על שילוב, והאופן הנכון לשלב אותו ביום יום שלנו.

"מחלקת את דעתי על שילוב לשלושה חלקים. ראשית, קיימת המערכת, ועליה מוטלת האחריות לדאוג שהשילוב יתבצע בצורה הטובה ביותר בכל הרמות, החל מהרמה הטכנית והביצועית ועד לרמה הרעיונית, של הטמעת מהות השילוב. אם קיים אישור עקרוני לשלב ילדות תקשורת בגנים או בבית הספר, חובה לוודא שהתהליך אכן אפשרי. שיהיה איש צוות שייקח אחריות ויחזיק את המערך.

"בכל בית ספר קיימת אחראית כיתות מיוחדות, אבל אני מציעה למנות אחראית שילוב, שתוודא שקיים סנכרון בין הכיתות. שלא תהיה עוד מציאות של טיול שנתי, וילדות שאין להן מקום באוטובוס, כי הן נשמטו מהרשימה.

"ולוואי שיעבור חוק שיאפשר לילדי גן ליהנות גם מסל חנ"מ וגם מסל שילוב בו זמנית. שההחלטה לא תהיה כל כך דיכוטומית. יש הורים שמוותרים על שילוב בגלל שאלת התקציב, וזאת תוצאה מצערת, כי אלה ילדות שיכולות לעוף, אם רק יפתחו להן את השמיים.

"מבחינת הצוות, להבין את מהות השילוב. להבין ששילוב הוא מעבר למקום הפיזי שהילדה מקבלת בגן או בבית הספר. זו לא הכנסת אורחים. זה מתן מקום קבוע בחברה הרגילה. גם להוריו של הילד המיוחד. להזמין לאספות הורים, לשתף. לא לאפשר שקיפות. לשום אדם לא מגיע לסבול מתחושה שהוא בלתי נראה בעין רגילה.

החלק השלישי שייך להורים, כפי שציינתי קודם. האחריות עליהם לוודא שהילד שייך למעגל, שהמעגל נכון לו. תחושת השייכות היא חוויה משמעותית שההורים אחראים עליה לא פחות ותמיד יותר מההורים של הילדים האחרים במעגל החברתי. נכון, הציפייה היא שאחרים יתקשרו, ייזמו קשר, ישימו לב לילד המיוחד, אבל המציאות לא תמיד מגשימה חלומות.

"סיפרה לי חברה שיש לה ילדה משתלבת, שבשיעור המלאכה הראשון של השנה, התברר שלא הוזמנה לילדה ערכה להכנת קישוט סוכה. אף ששיעור מלאכה הוא אחד מהשיעורים הקבועים שבהם היא משתלבת. החברה יכלה להתמרמר, ובצדק, על העובדה שהילדה נשכחה מלב. היא בחרה לעשות מעשה: לקחה את הילדה אחרי הצהריים לחנות יצירה, ושתיהן בחרו ביחד את הערכה הכי שווה בחנות.

"נדרש איזון עדין בין המלחמות שעלינו להילחם לבין הצורך להשלים. חוויית דחייה היא לא נעימה, אבל גם בה כדאי לראות את הצד החיובי, להעריך את המקרבים, המשלבים. להיות במקום שנותן כוח לילד ולדאוג שתמיד יהיה לו מקום במעגל המשפחתי שירפא את החסר במעגל החברתי

חובה שהיא זכות

רחל כ' היא גננת בגן חובה של אחד ממוסדות המוכש"ר (מוכר שאינו רשמי, הכינוי לרשתות החינוך החרדיות השונות) כבר למעלה מעשור. בשנה האחרונה השתלבה בגן של רחל ילדת תסמונת דאון. על חוויית השילוב, מזווית מבטה של גננת 'רגילה', היא מספרת כעת.

למה הילדה השתלבה דווקא בגן שלך?

"אחיותיה הגדולות, ה'רגילות', למדו אצלי. בשנה שעברה האם, שהכירה אותי, התייעצה איתי אם כדאי לשלב את ילדת התסמונת דאון שלהם בגן רגיל, או לשלוח אותה למסגרת מיוחדת. בצעירותי הייתי סייעת של ילדת תסמונת דאון בבית ספר 'רגיל', ובמו עיניי ראיתי כמה השילוב תרם לה ועשה טוב גם לסביבה ששילבה אותה. הרגשתי שאין דבר טוב יותר משילוב, וכך גם אמרתי לאם. ההתלהבות שלי הובילה אותה לקבל את ההחלטה לבחור בשילוב. כשהיא ביקשה שאשלב את הילדה אצלי בגן, אמרתי כן גדול. היה לי חלום גדול להצליח, וממש ראיתי בחלומי את הילדה הופכת לחלק אינטגרלי מהחברה הרגילה".

נימת הקול שלך מספרת שהחלום לא התגשם.

"לא, לצערי הרב. כשרקמתי את החלום, שכחתי להביא בחשבון כמה פרמטרים. הפרמטר הראשון, והמשמעותי, הוא העובדה שלא למדתי מעולם חינוך מיוחד. באתי בדרייב גדול לשלב אותה, לדחוף אותה להצלחה. לא הייתי מודעת לכלים שחסרים לי, לידע. לעובדה ש'חינוך מיוחד' זאת כותרת כללית, ולא ממצה, שמופיעה מעל כל כך הרבה סוגי ילדים וכל כך הרבה רמות התפתחות שונות.

"הילדה שאני ליוויתי כסייעת, בצעירותי, הייתה ילדה יחידה להורים שבורכו במשאבים להשקיע בה. היא גם הייתה, מלכתחילה, ברמת תפקוד גבוהה. הילדה שנכנסה לגן שלי השנה היא ילדה מתוקה מאוד, אבל היא באה ממשפחה ברוכה. הכסף לא נוזל שם בבית, באופן שמאפשר לקחת אותה לכל טיפול חדשני ויקר. ההורים עמוסים ועובדים קשה, ואין להם אפשרות לשבת איתה כל יום במשך שעות כמו שעשו הוריה של הילדה היחידה. גם רמת התפקוד הוגדרה כנמוכה. בלי קשר למשאבים הסביבתיים. הייתי מתוסכלת ממש כאשר הבנתי שהיא זקוקה לטיפולים ולמעטפת שלמה של תמיכה מקצועית שלי, כגננת רגילה, אין אפשרות להעניק לה במסגרת יום לימודים רגיל בגן".

הזכרת פרמטרים נוספים.

"הסייעת, לדוגמה, הייתה עוד נקודה כואבת. ביום הראשון שהיא הגיעה הנה, כבר הבנתי ממנה שגם לה אין שום רקע בחינוך מיוחד. לא היה לה אפילו רקע של הוראה. לי, לפחות, הייתה אז תעודת הוראה כאשר עבדתי כסייעת. הסייעת של ילדת התסמונת דאון שנכנסה לגן שלי באה בלי שום תעודה, בלי שום ידע. היא הייתה אישה מקסימה, חמה. הייתה מחבקת אותה הרבה, דואגת לכל צורך טכני של הילדה, אבל לא קידמה אותה במילימטר מבחינה מקצועית. לא היה לה מושג מה לעשות, איך ללמד אותה, כיצד לתווך לה את החומרים שנלמדו בגן. לא היו לה בלקסיקון כלים מקצועיים, מושגים הקשורים לחינוך ולהוראה. הייתי צריכה ללמד אותה איך ללמד, ותזכרי שאני עצמי באה מהחינוך הרגיל. הידע שהעברתי לה היה ידע שאינו מותאם לילדה מיוחדת.

"ניסיתי לדבר על כך עם המפקחת. אמרתי לה שלדעתי, הסייעת צריכה לקבל הדרכה מיוחדת, המותאמת לילדה. המפקחת אמרה שאין תקציב. הבנתי שגם לה אין מילה בנושא. העירייה שוכרת את הסייעות, והיא לא מחפשת בכלל נשים שלמדו והתמקצעו בתחום החינוך המיוחד. זאת הייתה נקודת כשל, למרות האהבה הגדולה שהילדה קיבלה מהסייעת, כי היא הייתה זקוקה לסייעת שתשנן איתה את החומר, תעניק לה מוטיבציה להתקדם, וזה לא קרה, לצערי".

את קיבלת הדרכה?

"הלוואי. התחננתי לקבל הדרכה פרטנית. התקשרתי לכל הקשורים והמעורבים. ביקשתי כתובת מקצועית, מישהו שאוכל לשאול, להיעזר. העבירו אותי מכתובת אחת לאחרת. הבטיחו שיחזרו. לא חזרו. דחו בכל הדרכים המקוריות. לא ידעתי מה לעשות. הייתה חסרה לי משענת מקצועית, הדרכה ברורה. שיבוא איש מקצוע מומחה משדה החינוך המיוחד ויכתיב לי תוכנית לימודים לילדה, יגיד לי איך לקדם אותה. הייתי לבד, ניסחתי לבד תוכנית לימודים, וחרגתי מהנושאים שאני מלמדת בכל שנה, כי ראיתי, למשל, שאין לה ידע בסיסי בצבעים, אז לימדתי צבעים בשבילה. אבל אני אומרת, בכנות ובצער גדול, שאני מסכמת את השנה הזאת ככישלון. זאת הייתה שנה מאתגרת עבורי. ולמרות זאת, הילדה סיימה את השנה בלי שום התקדמות לימודית ומקצועית. כל כך קיוויתי והתפללתי להגשים את החלום, ולצערי, השנה הסתיימה רחוק מאוד מהיעד".

למה, בעצם, אין מעטפת מקצועית?

"מתארת לעצמי שיש פחות מודעות כמה חשובה מעטפת מקצועית לצוות ה'רגיל' שנבחר כצוות משלב. וגם, כמו בהרבה זירות, הכסף מתערב ואומר את המילה האחרונה.

"אני אתן דוגמה שחוויתי מהצד. אימה של הילדה רצתה מאוד לקבל עבורה הדרכה מקצועית. ביקשה שתיקבע לה תוכנית עבודה פרטנית, שתותאם לה קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק. שהיא תקבל את המעטפת המיוחדת במסגרת הגן הרגיל.

"בשבועיים הראשונים של השנה הגיעה מרפאה בעיסוק, עבדה עם הילדה. אחרי שבועיים נעלמה. האם התקשרה אליה, שאלה אותה מה קרה. המרפאה אמרה לה: 'מצטערת, אני לא עובדת בחינם'. פנינו לעירייה. העירייה הסבירה שהגנים מוחרגים כי הם שייכים למוכש"ר ולכן העירייה לא מפקחת בפועל על הנעשה בהם, רק מעבירה את התקציבים לרשת. התחנה הבאה – הנהלת הרשת. דלת סגורה. ועוד דלת. בשלב כלשהו התייאשתי, וגם האם. כמה כוחות נפש נדרשים להורים, וגם לצוות בגן הרגיל, כדי לקבל תקציב ומעטפת מקצועית! ואיך אני בכלל מסוגלת לנהל את המלחמה כזאת כשאני אחראית על עוד שלושים וחמש ילדות?!"

איך באמת קיבלו אותה הילדות האחרות?

"וואו, זאת הייתה זירה של נחת. היא הייתה אחת מהן. כל הזמן. הילדות אהבו אותה, וכיבדו אותה. בכל פעם שלקחתי ללב כמה היא תקועה מבחינה לימודית, והרגשתי שבלתי אפשרי לי להכין אותה לכיתה א', כמו שאני מכינה את הילדות האחרות, הייתי עוצרת, נושמת נשימה עמוקה ומביטה בה, בחברות.

"העובדה שהיא באה ממשפחה ברוכה הקנתה לה כלים חברתיים לא רגילים. היא אוהבת חברה, ויודעת לחלוק, ולשתף. הייתה ילדה מאוד מאוד פעילה, מלאת ביטחון. ילדה עוצמתית. היא אהבה להיות חזנית בתפילה, ובאמת אפשרנו לה. היא שרה בקול את המילים של התפילה, והבנות האחרות בגן שרו לה אחר כך 'צדיקה, צדיקה, צדיקה', כל מיני שירים שהמצאנו במיוחד לכבודה, שתרגיש כמה היא אהובה. ופעמיים היא הייתה אמא של שבת, שזה אתגר. כי חלוקת הממתקים לכל הגן, והדלקת הנרות – כל אלה הן משימות לא פשוטות לילדה ברמת תפקוד נמוכה כשלה. אבל היא עשתה זאת, וצילמנו והסרטנו, והראינו לאמא שלה כמה היא כוכב. שתרווה נחת גם כן".

היא השתתפה במסיבת סיום?

"מה השאלה! אני יודעת שיש גננות משלבות שלא מאפשרות, אבל אצלנו זה בכלל לא היה אישיו. היה ברור, מההתחלה, שהיא שייכת לגן ומשתתפת בכל הפעילות. אי אפשר היה לשלב אותה בכל התוכנית. היא ממש התקשתה להתרכז באימונים, לקלוט. אבל לימדנו אותה את השיר המרכזי. התאמנו איתה המון-המון על התנועות. במסיבה שמנו אותה במרכז, והיא צרחה את השיר ועשתה את התנועות, וזה היה כל כך מרגש. לא הייתה אמא אחת שלא נרעד בה מיתר בלב, כשהילדה שרה.

"אני מבינה גננות שמעדיפות לא להתחייב לאתגר הזה, בפרט שכל התקופה האחרונה בגן חובה היא מאתגרת, אבל אצלי הרגעים האלה היו דווקא הרגעים המיוחדים של השילוב, אלה שניחמו אותי מעט על חוסר ההצלחה הלימודית.

"בכלל, לאורך כל השנה, לא הסתרנו אותה מעולם. עשינו הכל כדי להעצים אותה. והיחס הזה חלחל הלאה, מהילדות לאימהות. באספת האימהות בגן, אימה של הילדה קמה, הציגה את עצמה כאימה של ילדת הת"ד של הגן. כל האימהות הגיבו בהערכה גדולה, סיפרו לה כמה הבנות שלה אוהבות אותה. בסוף שנה, כשנפגשנו לסכם את השנה, חוויתי רגעים קשים, כי הזירה הלימודית, כאמור, נחלה כישלון, וכאבתי מאוד. האם ניסתה לנחם אותי ואמרה: 'אבל את יודעת, היא אהבה לבוא לגן, הרגישה מחוברת. הכתרת אותה למלכה'. אני באמת מנסה להתנחם, לקחת את החיבוק הזה איתי".

תובנה לשנה הבאה?

"אני לא אקח עוד ילדת שילוב, ואני אומרת את זה בצער גדול, כל זמן שזה המצב, ואין שום תמיכה מקצועית. דיברתי על הנושא עם המפקחת, והיא אמרה לי: 'כן, את צודקת. שילוב הוא אתגר, ואין לנו משאבים'.

"ובאופן פרדוקסלי, ציערה אותי ההסכמה שלה. אני, כגננת, הייתי מוכנה לתת את הנשמה כדי שהילדה תצליח, תתקדם. איך ייתכן שדווקא אצלנו המשאבים אינם? איך אפשר לבוא ולטרוק דלת בפני הילדים האלה? ההפך, כשומרי תורה ומצוות, כיהודים שאמונים על ערבות הדדית, המוסדות שלנו צריכים לעמוד בשורה הראשונה של המוסדות המשלבים. יש פה לקות שאנחנו מוכרחים להתגבר עליה. לבוא ברצון, באהבה גדולה, לנשמות המיוחדות.

"מישהו צריך לצעוק את הצעקה הזאת. זאת לא מלחמה על כסף. זאת מלחמה על כלים מקצועיים שהילדים המיוחדים לא מקבלים. זאת מלחמה על מקום. ובעיקר, מלחמה על הלב".

חנוך על פי דרכם

במסגרת העבודה על הכתבה, פניתי למשרד החינוך. סיפרתי את אשר סיפרו אימהות לילדים מיוחדים, אנשי הצוות המשלב.

לתחושתן, חסרה מערכת מסודרת שתתמוך במערך השילוב. אמנם כל שילוב נעשה רק לאחר אישור הפיקוח. אבל אין:

1. תקצוב לסייעת.
2. הדרכה פרטנית ומקצועית לצוות המשלב.
3. בחירת הסייעות ופיקוח מקצועי עליהן.
4. מעקב אחרי המוסד המשלב.

משרד החינוך הגיב במילים הבאות:

"משרד החינוך רואה בהכלה ובהשתלבות של תלמידים עם צרכים מיוחדים ערך עליון שיש בו כדי להעניק הזדמנות שווה לכל תלמידה ותלמיד להתפתח, להצליח ולהשתלב בחברה באופן הראוי והטוב ביותר. מדיניות זו מהווה נר לרגלה של המערכת והיא מהווה משקל משמעותי בעת קבלת ההחלטות. כדי להבטיח הלכה למעשה את ביצועה של מדיניות זו, הקצה המשרד סכום גדול ביותר בהיקף של מיליארדי שקלים. הסכום קיבל ביטוי בשורה של תחומים, בהם:

1. הקצאה של 1.2 מיליארד שקלים לבינוי מסגרות חינוך מיוחד.
2. הקצאה של כ-80 מיליון שקלים לטובת פיתוח מקצועי לצוותי החינוך, בפריסה של שלוש שנים.
3. בניה של כ-1,000 מרחבי הכלה בתקציב כולל של כ-100 מיליון שקלים, גם בפריסה של שלוש שנים.
4. הקצאה של 110 מיליון שקלים מדי שנה לבתי הספר לצורך רכישה של תכניות לקידום ההכלה.
5. הקצאה של כ-135 מיליון שקלים מדי שנה לטובת שעות שילוב והכלה.
6. הקצאה של שעות הדרכת הכלה, שעות הדרכה למרכזי תמיכה יישוביים או אזוריים ושעות לרכזי השתלבות בכל מוסדות החינוך.
7. הועבר תקציב גם לגני הילדים לצוותי צומת לצורך פעולות התערבות בבעיות התנהגות, וכן תקציב לטובת סל שילוב והכלה בגני 3-4. החל משנת הלימודים הבאה (תשפ"ב), המשרד ירחיב את השירותים עבור תלמידים משולבים בגילאי 3-4 בהיקף של כ-150 מיליון שקלים. התקציב יוקצה עבור שעות שילוב לצורך העסקת גננות שילוב ומטפלות פרא רפואיות.

פעולות נוספות שבוצעו לקידום ההכלה והשילוב:

• ליווי, הדרכה והנחיית צוותי חינוך.
• פיתוח כלים, פרקטיקות ומענים להגברת מסוגלות צוותי החינוך.
• הקמת מוסדות חינוך מכילים.
• שינוי מתווה הכשרת הסטודנטים לחינוך כך שיוכשרו להוראה בכיתות הטרוגניות.
• גיוס מחקר, הערכה ומדידה, מחקר ותיקוף.

לגופן של הטענות:

התייחסות לסעיפים 3+1:

תקצוב סייעות ובחירת סייעות: משרד החינוך והרשות המקומית מתקצבים את שכר הסייעת. משרד החינוך מתקצב 70% והרשות משלימה עוד 30%. חל איסור מוחלט על העסקת סייעות באופן פרטי. הסייעות מועסקות על ידי הרשות המקומית ולא על ידי ההורים. האחריות על גיוס הסייעות הוא המנדט של הרשות המקומית. לעיתים מאפשרים להורים להיות שותפים בבחירת הסייעות, ואנחנו שמחים ומברכים על ההקשבה אבל אין הדבר אומר שההורים ישלמו את שכרה.

התייחסות לסעיף 2:

הדרכה וליווי לצוותים (פירטנו למעלה) בנוסף, צוותי המומחים מהמתי"א  מנחים את הצוותים החינוכיים במוסדות החינוך לרבות הסייעות.

אם לתלמיד יש צוות פרטי שמטפל בו בנוסף, זה לא שייך למערכת החינוך. יחד עם זאת, אנחנו מעודדים שיתופי פעולה בין צוותי החינוך והגורמים שמכירים את התלמיד בזויות נוספות.

התייחסות לסעיף 4:

מעקב אחר מוסד משלב – קיים מערך הדרכה שתפקידו לסייע לבתי הספר ולגנים בהתייחסות למרחבי ההכלה השונים, הנגשה ונגישות. בנוסף, בכל מוסד חינוכי משובץ רכז הכלה והשתלבות שתפקידו לראות את התמונה הכוללת התומכת בהכלת התלמידים ולתת מענה לבעיות שעולות. זאת ועוד, קיים מערך גם של מרכזי תמיכה יישוביים או אזוריים שאמור לכוון את בתי הספר. מוסדות החינוך נדרשים כל העת לחתור להסרת חסמים בפני השתתפותם של כלל התלמידים בפעילות לימודית, חברתית ורגשית. באופן טבעי, לא כל בתי הספר מטיבים לבצע מדיניות חשובה זו, ועל כן המשרד מלווה אותם מתוך מחויבות מוסרית וחינוכית עד שהמדיניות תוטמע כראוי".

כאשר העברתי את תגובתו של משרד החינוך למרואיינות בכתבה זו, וגם בכתבה הקודמת, הגיבה אחת מהאימהות לילד על הרצף: "במוכש"ר אין אפשרות לבחור סייעות. אין פיקוח ואין הדרכה. ומה קורה עם תקציבים? האם נכנס תקציב גם למוכש"ר? אם כן, היכן הכסף? האם יש פיקוח שהכסף הולך לצורכי השילוב?"

כאשר פניתי עם התגובה שלה למשרד החינוך, הם השיבו שגם מוסדות המוכש"ר בכלל המוסדות המתוקצבים לעניין השילוב, והפיקוח במחוז אמור ללוות ולפקח בדיוק באותה מידה. במקביל, הם הציעו לבדוק את המקרה שלה באופן פרטני. היא אסרה עלי להעביר את פרטיה למשרד החינוך. "לא רוצה בעיות מול הנהלת תלמוד התורה שבו הילד משתלב".

מרואיינת אחרת, אם לילדה על הרצף, הגיבה:

"הם מתקצבים אך ורק סייעות של ילדים שקיבלו סל שילוב. הם לא מתקצבים סייעת שילוב לילדי תקשורת שקיבלו סל טב"ם (טיפול בריאותי מקדם) שנועד לילדים על הרצף האוטיסטי. ומכיוון שאין תקצוב לסייעת, אנחנו, ההורים, צריכים לממן בעצמנו את שכרה. למה אין מענה לילדים עד גיל שבע שקיבלו סל טב"ם ומעוניינים גם בשילוב? למה הוריהם צריכים לשלם לסייעת מכיסם הפרטי? מלבד זאת, מניסיון, יודעת שאין רכז הכלה בגנים שמשלבים ילדים באופן פרטני".

כאשר הפניתי את התגובה שלה למשרד החינוך, הם בחרו לא להגיב כרגע שוב. רק ביקשו לציין שוב שכל פנייה אישית שתגיע למשרד החינוך תיבדק לעומק ותטופל.