כשהחיים המשותפים והעשירים נקטעו פתאום, הן מצאו את עצמן לבד, לומדות לחיות מחדש לצד החלל הגדול שנפער בחייהן • שלוש נשים שהתאלמנו בשנות החמישים לחייהן, מספרות בגילוי לב על האובדן שהיכה אחרי שנות נישואים רבות, על ההתמודדות ביום שאחרי, על עבודה פנימית והיאחזות איתנה בחיים • הן מדברות גם על תחושה של בדידות: "כשאישה מתאלמנת בגיל צעיר כולם מתגייסים לעזור, אך כשמדובר באלמנות מבוגרות יותר, יש לפעמים התעלמות" • מסמך מחייב ומרגש
"לחיות בלי בעל, זה אומר ללמוד לחיות את החיים מחדש", אומרת לביאה פז, ובמילים אלו מנסה להביע ולו מעט ממה שעובר עליה, כבעלת ניסיון של כשנה ורבע. "ניקח לדוגמה אפילו נושא שנשמע שולי, כמו מקום הישיבה על יד שולחן השבת. פתאום זה מתחיל להעסיק אותך, ואת תוהה – האם כמי שעומדת כעת לבד בראש משפחה עלייך לשבת במקום של בעלך, או שעלייך להישאר במקום שבו היית קודם, ואולי דווקא להתמקם במקום שלישי?
"אני באופן אישי לא הייתי מסוגלת להמשיך לשבת במקום שבו ישבתי לפני פטירת בעלי, לא יכולתי לראות את שולחן השבת מהזווית שהכרתי – בלעדיו, לכן העדפתי לתפוס את מקומו בראש. אבל יש כאלו שבדיוק להפך, לא מסוגלות לשבת במקום של מי שאיננו. וכמו שאמרתי – זו רק דוגמה".
לביאה מדברת על הכל בפתיחות. "ההתמודדות של נשים שמתאלמנות באמצע החיים כמעט לא עולה על השולחן", היא מצרה. "אנשים נרתעים מלדבר על כך, אבל האמת היא שדווקא נשים כאלו רוצות בדרך כלל שישוחחו איתן. בפרט כשמדובר בנשים שאינן צעירות מאוד, אז החברה כבר אינה עוטפת, לא מוקמות קרנות צדקה, והלב לא נשבר – הרי כביכול מדובר בנשים שכבר מסודרות בחיים, בלי ילדים קטנים, אבל דווקא הן עוברות מסע לא פשוט בכלל".
כדי להבין מה באמת עובר על נשים במצבים כאלו, ואולי גם ללמוד מה נדרש מאיתנו כחברה, שוחחנו עם לביאה פז וגם עם אריאלה בן ארי שהתאלמנה לפני שבע וחצי שנים, ועם נאוה כרמון שבעלה נפטר לפני כשנה וחצי.
השיחה עימן הייתה מאלפת. הן הרשו לעצמן לדבר על הכל בחופשיות, לכאוב, להעיר וגם לצחוק. "אנחנו אלמנות, אבל עדיין חיות את החיים", מציינת נאוה, בעוד חברותיה מהנהנות בהסכמה.
החיים משתנים
לביאה מתגוררת בקדומים. במקצועה היא עובדת סוציאלית בעלת קליניקה לטיפול זוגי ומשפחתי. "במשך 36 שנים הייתי נשואה לד"ר יעקב פז", היא מספרת, "כך שהייתי גם בתפקיד של אשת רופא ומנהלת המרפאה העצמאית שלו מדי ערב. אני אמא לשבעה ילדים, ברוך השם, מתוכם ארבעה נשואים ושלושה בגילי שידוכים, וסבתא להרבה נכדים.
"השינוי הגדול בחיי התחולל לפני שבע שנים, כשקיבלנו את הבשורה הקשה על מחלתו של בעלי. מאז התמודדנו, עד שהמחלה החמירה והגענו לפרק האחרון… מהבחינה הזו אני שונה מאלמנות שאצלן זה התרחש באופן פתאומי, כי הייתה לי הכנה. אבל זו לא הייתה הכנה אמיתית. חיינו כל הזמן בהכחשה, לא האמנו שהנורא מכל עומד לבוא עלינו. נוסף על כך, דווקא תקופת המחלה חיברה בינינו יותר, היו לנו הרבה נסיעות משותפות לבדיקות ולטיפולים ושיחות מעמיקות. כך שהחלל שנוצר אחרי הפטירה, היה גדול מאוד".
אריאלה בן ארי מצאה את עצמה לבד, לאחר שבעלה היה חולה במשך תקופה. "הרופאים כלל לא נתנו לו תקווה", היא אומרת. "כששמעתי לראשונה שבעלי חולה, התאבלתי קשות על השגרה המקסימה שהייתה לנו עד אז ואיננה עוד, וכאבתי מאוד על המחלה. אבל שנינו בחרנו להאמין שהוא עוד יבריא ושהכל זמני וחולף.
"עברו עלינו חודשים שבהם היינו במאבק לשמר אותו בחיים, וכן לשמור על איכות החיים. המאבק הזה לא השאיר לנו זמן לחשוב על כך שייתכן ואנו עומדים לפני פרידה. רק אחרי פטירתו של בעלי התחלתי להסתכל על עצמי ולהבין מה בעצם נשאר לי כאן בעולם, ואיך אני אמורה להמשיך לחיות מכאן".
כחודש לפני שבעלה של נאוה כרמון הלך לעולמו, נפטר אביה של נאוה לאחר שחלה בקורונה, וכחצי שנה קודם לכן הלך לעולמו חמיה.
"לאחר שחמי ואבי נפטרו עברו עלינו ימים מאוד מורכבים, בפרט שכל המשפחה נדבקה בקורונה וחלק מילדינו היו באשפוז", היא מציינת. "ייתכן שהדברים האלו מנעו ממני לשים לב לכך שבעלי עובר תקופה לא פשוטה. לחץ הדם שלו עלה, אף על פי שדווקא הוא לא נדבק בקורונה.
"במוצאי תשעה באב תש"פ הוא חזר הביתה לא רגוע, נתן חיבוקים ונשיקות לילדים, סיפר להם שהוא אוהב אותם, כביכול בלי קשר לכלום, ואז החלו לצוץ אצלו תופעות של בחילה, סחרחורת והקאות. חשבתי שהוא סתם לא מרגיש טוב. אבל כאשר עלה לו לחץ הדם, כבר הזעקתי אמבולנס.
"בעלי היה עדיין בהכרה והוא ביקש שלא להתפנות לבית החולים, אבל אני ידעתי שאם לא אזעיק את כוחות ההצלה, אצטער על כך כל חיי. בבית החולים הכניסו אותו לסי-טי בהול, והוא שקע בקומה, אחרי שנגרמה פגיעה בגזע המוח.
"במשך שלושה שבועות שכב בעלי בבית החולים ואנחנו ניסינו להיאבק. לא עזבנו אותו לרגע, ובמקביל קרענו את שערי השמים בתפילות. לא רק אנחנו, כמעט לא היה מקום שבו לא נישאו תפילות לרפואתו, ממש הפכנו עולמות. אפילו הרופאים שלא ראו שום פוטנציאל, נדבקו באופטימיות שלנו ונתנו לו תרופות במאות דולרים ליום. לצערי, שלושה שבועות בדיוק אחרי שאושפז, בערב ראש חודש אלול, הוא נפטר, בן 53 בסך הכל".
נאוה מספרת על עצמה: "בתוך חודש וחצי מצאתי את עצמי יושבת פעמיים שבעה – בתחילה על אבי ואחר כך על בעלי. דווקא בימי השבעה היה משהו קל יותר, כי הייתי עטופה מכל הכיוונים. זה גם המקום לציין שכבר בתקופת האשפוז עטפה אותנו הקהילה באופן מדהים, עזרה בכל מה שאפשר ושלחה ארוחות מדי יום. העזרה הזו נמשכה גם לאחר מכן, עד שהצלחתי לעמוד על הרגליים.
הרב והרבנית קרניאל, שליחי חב"ד בגדרה, העיר שבה אנו מתגוררים, ניצחו על המלאכה ועזרו לנו באופן מעורר התפעלות".
להתרגל לחיים חדשים
הפרק הבא מגיע ביום שלאחר השבעה, אז מתחיל הקושי האמיתי. "הרגשתי כמו תינוק שרק עתה נולד וצריך ללמוד לעשות כל דבר מחדש", מספרת נאוה. "זה בא לידי ביטוי אפילו במובן הטכני ביותר, כמו למלא תפקידים שבעלי היה עושה. בעבר הם נראו לי זניחים, אך פתאום הכל נפל על כתפיי, וזה במקביל לכך שהיה עלי להמשיך לצאת לעבוד, כי הפכתי למפרנסת היחידה.
"זה היה מצב כמעט בלתי אפשרי. התמודדתי עם חרדות ומועקות בעקבות הפטירה, ויחד עם זה נדרשתי לתפקד לא רק ב-100%, אלא בהרבה יותר.
"זמן קצר לאחר מכן כתבתי צ'קליסט לאלמנה, עם רשימה מפורטת שכמעט לא נגמרת. בין היתר ציינתי נושאים כמו הוצאת צו ירושה, ביטוחים, טיפול במשכנתא, חשבונות טלפון וארנונה, ביטוח לאומי, כרטיס אשראי של הבעל שאמנם נחסם אך את התשלומים והחיובים שבו צריך להמשיך לשלם, ועוד נושאים מגוונים.
"מובן שכל שיחות הטלפון והבירורים האלו אינם פשוטים כלל במצב הרגשי שבו האלמנה נתונה, לכן אני חושבת שיכול לעזור מאוד אם יהיה בן משפחה או מישהו קרוב שיוכל לעזור, ואפילו יקבל ייפוי כוח. אגב, כששוחחתי אחר כך עם נשים במצבים דומים, שמעתי שחלק מהן נקלעו למשברים כספיים אחרי פטירת בעליהן, כי לא ידעו אפילו לכתוב צ'ק".
לביאה: "בימים של אחרי השבעה הרגשתי כאילו מכניסים אותי למקום עבודה חדש בלי חפיפה. היו כל מיני דברים טכניים וקטנים, שפתאום מצאתי את עצמי נדרשת לטפל בהם, כמו למשל החלפת נורות בבית, סידור שעון שבת של הפלטה ועוד המון נושאים שבכל פעם מחדש נזעקתי: 'אבל זה התפקיד שלו! אני לא רגילה לזה!' ולא נותרה לי ברירה, הייתי לומדת ועושה.
"יש גם השלב שבו את מתחילה ללמוד מה זה אומר להיות לבד. זה תפס אותי בכל פעם מחדש בסיומו של יום, כשהייתי מתלבטת – איך מסיימים את היום? עד אז היה כל כך ברור ומובן שאני יושבת עם בעלי לשיחה שבה אנו מסכמים את מה שהיה ונפרדים בברכת לילה טוב, ופתאום אין ממי להיפרד, אז איך אפשר בכלל ללכת לישון?
כך גם בשעות הבוקר, הרגשתי לפעמים שאם אין מי שיגיד לי בוקר טוב וישאל איך עבר הלילה, אז אין בשביל מי לקום".
ואילו אריאלה בן ארי מספרת: "במשך תקופה ארוכה אחרי הפטירה הרגשתי שאני ממשיכה לנהל מאבק, רק שהפעם זה על החיים שלי. היה לי ממש קשה לנשום פיזית.
"לצערי, בעלי ואני לא זכינו לילדים, כך שאמנם היו הרבה בני משפחה סביבי, אך ילדים ונכדים קרובים לא היו כדי שארגיש שיש לי בשביל מי ומה לקום בבוקר. אלו היו ימים של הישרדות בעיקר, שבהם התפללתי בכל בוקר על דבר אחד – שהיום הזה יעבור בשלום, בלי הכאב התהומי והגעגוע על כך שמחצית מהנשמה שלי איננה כאן.
"כששאלו אותי באותם ימים איך אני מתמודדת, השבתי שאני מנסה ללמוד ללכת בלי בעלי משה, למצוא את עצמי מחדש בנפרד ממנו ולהיות עצמאית".
בואו נדבר רגע על האנשים שסביבכן – האם ידעו כיצד להגיב? האם היו איתכן בתקופת האבל? אולי ציפיתן שינהגו אחרת?
"גיליתי שיש תופעה שבה אחרי שהבעל נפטר, פתאום מצטמצמים המעגלים החברתיים ואנשים פשוט מנתקים את הקשר", מספרת נאוה. "קיימת משום מה רתיעה מלהיות בקשר עם אלמנה, אולי כי חושבים שזה מדבק, והרבה אנשים בוחרים להפנות עורף.
"בתחילה הייתה סביבי המון אמפתיה, אבל בסופו של דבר לכל אחד יש את החיים שלו והוא נשאב אל השגרה שלו. אני לא באה בתלונות, ברור לי שאלמנות כמוני יכולות להישכח, בפרט כשאנשים מרגישים כביכול ש'הכל בסדר איתה', ונראה שהיא יוצאת לעבודה ומנהלת אורח חיים רגיל, אז מה הבעיה בעצם?
"לשמחתי, חסידות חב"ד מאוד עוזרת לנו, ובכולל חב"ד קיימת בין היתר מחלקה מיוחדת לאלמנות ויתומים, שבה מציעים עזרה וטיפולים רגשיים. ילדיי ואני קיבלנו במשך שנה טיפולים רגשיים משפחתיים ופרטניים, וזה היה חשוב ביותר.
"עד היום ישנם דברים שאני לא מרגישה בנוח לשוחח עליהם עם ילדיי, אלא מעלה אותם רק באוזני המטפלת שמלווה אותי פעם בשבוע".
לנאוה יש מסר לסביבה: "אם יש לך חברה שהתאלמנה, תני לה חיבוק! את לא חייבת להקשיב לבעיות שלה, אבל עצם זה שתשדרי לה שאת חושבת עליה, ייתן לה המון כוחות.
"אני יכולה לספר על גיסתי שבתקופה שאחרי פטירת בעלי הייתה מתקשרת אלי כמעט מדי יום רק כדי לספר לי ש'הם אוהבים אותי'. המשפט הזה נתן לי המון כוחות, הוא ריפא את הגוף ואת הנפש".
"בשלבים הראשונים היו לי הרבה ציפיות מהסביבה", מגלה לביאה בכנות. "אולי זו הייתה טעות, אבל קיוויתי לקבל יותר תמיכה מזו שזכיתי לה. חשבתי שהקהילה תתגייס יותר, שיהיו יותר כאלו שיבואו לשאול מה קורה, ודי חוויתי אכזבה. עם זאת, היו גם אנשים שממש הפתיעו אותי והתפעלתי מהם – כאלו שלא היו בקשר קודם לכן, וכשהתוודעו למצב שלי פשוט יצרו קשר. יש לי חברה שהתקשרה מדי יום בין תשע וחצי לעשר בלילה, לשאול אם היא יכולה לבוא, וזה היה כל כך במקום. ודווקא זו מישהי שלא היינו בקשר רציני קודם לכן.
"אני חושבת שזה המקום לציין שאם נשים יודעות שיש אלמנה באזור, גם אם אין להן קשר קרוב איתה, כדאי מאוד שירימו טלפון ויציעו עזרה. ייתכן שהיא לא תהיה מעוניינת, אבל היא בוודאי תשמח. זו גם הזדמנות להמליץ לנשים אלמנות לדעת לקבל את הנכונות של הסביבה לתמוך, ולקבל בתודה את הסיוע.
"אגב, זה לא רק עניין של ביקורים, לפעמים יש אלמנות שזקוקות מאוד לסיוע בניקיונות או בהכנת ארוחות, וכן יש כאלו שצריכות עזרה בצד הטכני. אני למשל גרועה מאוד במחשבים ובטכנולוגיה, ובכל פעם צריכה לחכות בסבלנות עד שאחד מבניי יבוא לעזור לי. ומכיוון שאני לא רוצה להטריח, זה יכול לארוך זמן.
"יחד עם זאת, זה שהפכת לאלמנה עוד לא אומר שאת צריכה להיות מסכנה וכולם צריכים להתגייס לשרת אותך. את יכולה תמיד גם לקחת עזרה בתמורה כספית ולנסות לעזור לעצמך ולהיות עצמאית".
גם לביאה מציינת שהיא גילתה שיש אנשים שלא יודעים איך לעכל את היותה אלמנה. "לפני זמן מה ראיתי חברה טובה שטיילה בדיוק ברחוב שלי. יצאתי החוצה, ובלי להתבלבל קראתי לה: 'בואי', וכשהיא נכנסה לבית שאלתי אותה בשיא הרצינות: 'לאן נעלמת? חיכיתי לך'.
"מפתיע לראות איך אנשים יכולים להיות בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה, ועם זאת פתאום פשוט להיעלם. זה גם המסר לחברה – נסו להתגבר על עצמכם, צאו מתוך התחושה של חוסר הנעימות ובואו לבקר. גם אם תרגישו שהביקור היה מיותר, לא קרה כלום".
על מה נכון לדבר עם אישה שהתאלמנה? האם כדאי להעלות את נושא הבעל, או שאולי זה עלול להכאיב?
"לא צריך לחשוב כל כך הרבה", פוסקת לביאה, "מספיק שתשאלו שאלה אחת: 'מה שלומך?' והאלמנה בעצמה תבחר אם היא רוצה לשתף ועד כמה. עוד תראו שהשיחה תתגלגל לבד. בדרך כלל היא תעסוק באדם שנפטר, כי ידוע על פי הפסיכולוגיה שאדם שמצוי באבל, הוא בעל צורך גדול לדבר ולספר.
"כאשת מקצוע ליוויתי בעבר לא מעט אנשים שחוו שכול, בפיגועים וטרגדיות אחרות, ורבים מהם הרגישו לא נעים כשהם פגשו אנשים, ובמקום להתעניין בשלומם רק סיפרו על עצמם. הייתי צריכה להסביר להם שוב ושוב כמה שזה טבעי והגיוני. הצורך שלהם בשלב הזה הוא לספר על האבדן האישי שלהם, וזה חלק מהעיבוד שהם חווים. התפקיד של בני המשפחה והחברים הוא לבוא, לשמוע ולתמוך".
לבד באמצע החיים
האם לדעתכן, ההתמודדות בגילכן שונה משל אלמנות צעירות יותר?
לביאה: "נכון שכשמדובר באלמנה צעירה עם ילדים קטנים, ההתמודדות עם הילדים היא מורכבת, צריכים להשיב להם על שאלות וללוות אותם. אבל ככל שאת מתבגרת והילדים גדלים, ישנה ההתמודדות עם הבדידות, והיא הרבה יותר חזקה.
"במקרה שלי אמנם יש ילדים לא נשואים בבית, אבל כולם גדולים ועסוקים בלבנות את עצמם ואת החיים שלהם, כך שזה לא מונע את ה'לבד'.
"זהו גיל שבו האלמנות תופסת אותך בנקודה הכי קשה בחיים, שבה מצד אחד הילדים לא איתך, ומצד שני גם הבעל לא נמצא. זה מתבטא בעיקר בשבתות וחגים. אצלי זהו נושא שעולה לדיון בכל שבוע מחדש – איפה אהיה בשבת? לפעמים אני נוסעת להתארח ולפעמים באים אלי הילדים הנשואים, אבל תמיד זה מעסיק. אין את השלווה בידיעה שאת בכל מקרה בבית…"
"גם לי יש בבית ילדים לא נשואים, הקטנה בת 11", מצטרפת נאוה, "ויחד עם זאת יש גם בדידות, כי הילדים מבחינתי הם לא חברים לחיים, אלא חלק ממני. לכן כשאני רוצה לפרוק ולהתייעץ לא תמיד יש לי עם מי.
"אני חושבת שלאלמנה צעירה עם ילדים קטנים, קשה יותר מבחינה טכנית, כי באמת לא קל לגדל ילדים קטנים לבד, אבל לעיתים קרובות יש לה הרבה כוחות נפשיים, וגם מבחינת פרק ב' יש בוודאי יותר הצעות ואפשרויות. אני אמנם לא רואה את עצמי כמבוגרת, אלא בדיוק באמצע החיים, אבל עדיין זקוקה להרבה יותר כוחות כדי להתרומם".
"הגיל שאני נמצאת בו כיום הוא גיל מדהים, עם הרבה בשלות", מוסיפה אריאלה, "זהו גיל מרתק, ולכן גם התמודדות עם אלמנות בגיל הזה שונה עד מאוד מהתמודדות של אלמנה צעירה. כשאישה מתאלמנת בגיל צעיר, היא בדרך כלל מאוד מפוחדת, יש לה ילדים קטנים שהיא צריכה לטפל בהם, בדרך כלל גם יש לה פחות ניסיון בהתמודדויות עם משברים, מהסיבה הפשוטה – היא צעירה ולא הספיקה לעבור הרבה. גם האמונה והביטחון בהשם מתחזקים לרוב עם הגיל.
"ויש גם דבר נוסף: אני לא רוצה להכליל, אבל כשאני התאלמנתי זה היה מבחינתי להיפרד מאדם שהיה הכי קרוב אלי במשך שלושים וחמש שנים. זה אחרת מלהיפרד מבעל אחרי חמש או עשר שנים. אני חלילה לא ממזערת שום התמודדות או קושי, אבל זו המציאות.
"אני חושבת שבנוגע לפרק ב' לאלמנות צעירות קל יותר, לא רק כי יש יותר הצעות, אלא גם כי קיימים אצלן יותר עוז ואומץ שעדיין שייכים לגיל הנעורים. הן מעיזות לפרוץ קדימה, בזמן שאנחנו, המבוגרות יותר, לפעמים קצת חוששות".
השאיפה לחיים מלאים
אריאלה מבקשת לעצור לרגע את השיחה, ומציינת שלדעתה לא נכון להביט על ההתמודדות רק כצער וכקושי. "אני יכולה לציין שכיום, דווקא בגלל מה שעברתי, אני נמצאת במקום טוב, שלם ואפילו שמח. אולי כי התנהלתי מתוך אמונה וביטחון שאם השם הביא אותי לשבר הגדול, אז התפקיד שלי כרגע להיות שלמה דווקא בחסר הזה.
"הדרך לעשות זאת הייתה לבנות את העולם הרגשי והרוחני שלי בנפרד מבעלי, והתרגול היה בין היתר לקדש על היין בשבת בקול ובשמחה, גם אם אני פורצת באמצע בבכי, או ללמוד דבר תורה ולהגיד אותו בקול אף על פי שאני יושבת לבד, להשלים ולקבל את המצב.
"נכון, אין לי כרגע בעל, אבל זו המציאות שהשם נתן, ואני נדרשת להפכה למציאות שלמה. זכיתי לעשות עבודת חיים, שברור לי שלא הייתי מגיעה אליה אילולא הייתי עוברת את מה שעברתי, וכיום החיים שלי מלאים ואפילו מתוקים".
אבל זה היה כמובן אחרי תהליך. "אחרי שבעלי נפטר הרגשתי תחושה חזקה מאוד של געגועים", מסבירה אריאלה, "לא רק לחיי הנישואין הנהדרים שהיו לנו, אלא גם לכל ההנאות הקטנות והגדולות שהיו בחיי, ולאחר הפטירה הרגשתי כאילו הן מתו בתוכי. התגעגעתי לרגשות כמו שמחה, שירה, התפעלות והתרוממות הנפש, בפרט שבאופיי אני אדם מלא בשמחת חיים, פעיל וחיוני מאוד. ניסיתי בכל הכוח להחיות את הרגשות האלו בתוכי, הייתי יוצאת ללמוד, לצעוד, לטייל. בסוף הפעילות הרגשתי שאני יכולה וזה מחזק אותי. זה היה תהליך ממושך, אבל זה עבד, ואחרי כמעט שלוש שנים אמרתי לעצמי: 'וואו, אני מרגישה בתוכי תחיית המתים', כי אותם רגשות שמתו, קמו לתחייה בתוכי וגיליתי אותם מחדש".
אי אפשר שלא לשאול – מהיכן הכוחות האלו?
"אני לא אוהבת את הביטוי 'מחצית הכוס המלאה' – זה ביטוי קטן ליכולת גדולה", אומרת אריאלה, "אבל אני פשוט בוחרת לראות את החיים במלא ולא בחסר. בזמנים קשים, ויש כאלו, אני מזכירה לעצמי ששום דבר לא מובן מאליו – לא הבריאות שלי, לא החושים שמתפקדים ברוך השם, גם לא השכל והאושר. כל אלו דברים נפלאים שקיבלתי משמים, ואיך אני יכולה שלא להודות על המתנות המדהימות האלו?
"הכרת הטוב הזו עוזרת לי מאוד. כשאני מתפללת לקב"ה ומבקשת ומספרת לו על מה שחסר לי, אני משתדלת לזכור גם להודות על כל מה שהוא נותן, וכן להודות על הכוחות שהוא נתן לי בעבר, כי הייתי במצבים קשים מאלו וזכיתי לצאת מהם, בעזרתו יתברך".
גם לביאה עובדת על עצמה לא מעט כדי להיות חזקה ואופטימית. "אני מחייכת המון, אוהבת לצחוק ולהביט על העולם במבט חיובי ואפילו בהומור", היא מספרת. "באופן אישי, מה שעזר לי מאוד להיחלץ מהבור השחור היה החזרה למעגל העבודה. ככל שפגשתי בקליניקה יותר מטופלים וביצעתי את העבודה שלי, הרגשתי שאני חוזרת לפרוח. זה אחד הדברים החשובים לדעתי לכל אלמנה במצב כזה. גם אם היא לא עובדת, חשוב שתמצא לעצמה התנדבות כלשהי או מקומות שבהם תוכל להתנתק מהכאב ולעסוק בדברים שבהם היא יכולה לתרום.
"עוד דבר שעזר לי מאוד, זה שהתחלתי לראות את עצמי כסבתא משמעותית בחיי הנכדים שלי, וליצור עם חלק מהם קשר מיוחד. זה מרומם אותי, ובסופו של דבר גם תורם הרבה לנכדים".
"גם אצלי היה מדובר בתהליך", מבהירה נאוה. "אחרי השבעה הייתה לי תקופה ארוכה שבה בכיתי המון. הבכי ליווה אותי עם כל פעולה שעשיתי, לא היה רגע שלא חשבתי על בעלי. אבל ככל שחלף הזמן התחלתי ללמד את עצמי לעשות דברים שיעזרו לי. בהתחלה זה היה ממש בכוח – הכרחתי את עצמי לחייך ולשוחח גם על נושאים אחרים.
"אמא שלי ע"ה לימדה אותי תמיד שכאשר אדם מחייך אז העולם מחייך אליו בחזרה. ניסיתי ליישם את זה, ומתוך שלא לשמה, בא לשמה.
"גם גיליתי שתחום האפייה והקונדיטוריה עושה לי טוב, ובכל פעם ששקעתי בים הכאב, קמתי והלכתי למטבח להכין עוגיות ועוגות, לאפות ולהתפרק… הרגשתי שזה משחרר אותי.
"אני זוכרת שה'שלושים' על בעלי חל בדיוק בערב ראש השנה, ואחרי שחזרנו מבית העלמין הייתי צריכה להיכנס למטבח ולבשל. בישלתי ובכיתי, בכיתי ובישלתי, ודווקא העיסוק באוכל נתן לי כוח".
ויותר מכל, נאוה מציינת שהשגרה המבורכת והעשייה עוזרות לה להתמודד עם האובדן. "אחת מבנותיי אמרה לי אחרי שבעלי נפטר: 'אבא הלך מהעולם, כי ברגע זה העולם לא זקוק לו, ואנחנו נשארנו כי בלעדינו העולם לא יכול להתקיים'. לדעתי זה בדיוק מה שצריך להיות בראש שלנו: אנחנו פה כי יש לנו תפקיד".
ומתברר שיש גם דבר נוסף שיכול לחזק מאוד – זהו נושא ההנצחה. "ההנצחה של בעלי הייתה חשובה לי כבר מהרגע הראשון", מספרת לביאה. "זמן קצר לאחר הפטירה יצרתי קשר עם גבאי בית הכנסת והתעניינתי מה אפשר לתרום לבית הכנסת, שיהיה משמעותי. הוצעו לי כמה אפשרויות, ובסופו של דבר הוחלט שאתרום מנורה גדולה ומיוחדת וכן כמה מנורות קטנות ועוד מנורה לעזרת הנשים. המנורות הותקנו לקראת יום הזיכרון הראשון באירוע גדול, עם שיעורים שנמסרו לזכרו של בעלי, וזה ריגש אותי מאוד".
נאוה: "אחרי שנה שלמה שהייתי עסוקה בלרומם את עצמי מההריסות, הגעתי לשלב שבו אני פנויה לחשוב על ההנצחה של בעלי.
"יש ספר שהוא כתב כמה חודשים לפני פטירתו, הוא נקרא 'בוקר טוב אדוני השופט', ועוסק בקירוב ונושאי יהדות. אני שואפת לעמד אותו בצורה יפה עם גרפיקה מתאימה ולהפיץ אותו. הלוואי שנזכה בקרוב".
"השקעתי ואני משקיעה רבות בנושא ההנצחה", אומרת גם אריאלה ומעדיפה לא לפרט את מגוון הפעולות שהיא עוסקת בהן. "בשונה ממישהי שיש לה ילדים והם בעצם קיומם מהווים את ההנצחה, במקרה שלי אני מרגישה צורך גדול ליצור כמה שיותר דברים לעילוי נשמתו של בעלי. זו גם הסיבה שכתבנו עוד בחייו ספר תורה. התחושה היא שאמנם לא זכינו להעביר את הדי-אן-אי הפיזי שלנו לדורות הבאים, אבל את הדי-אן-אי הרגשי והרוחני, אנו מעבירים בשלל דרכים.
"לאחר שבעלי נפטר הרגשתי שהמחויבות שלי אליו גדלה, לכן פעלתי במגוון דרכים לעילוי נשמתו. באותם ימים אפילו לא שמתי לב שאני עושה בכך טוב גם לעצמי, אלא חשבתי בעיקר עליו. רק אחרי כמה שנים התחלתי להבין שאני פועלת גם לטובת העולם הבא שלי, ומטביעה גם את חותמי ואת טביעת האצבע שלי בעולם.
"אומרים שמגלגלים זכות על ידי זכאי, ובתחושה שלי אני זו שזוכה להעביר את מה שיש לנו כאן, ובסופו של דבר הוא של שנינו".
פרק נוסף בחיים
לסיום, אי אפשר שלא להתייחס לנושא פרק ב', שגם עליו מדברות המרואיינות שלנו בפתיחות וברגישות.
"עוד לא הגעתי לשלב שבו אלך לשדכנים או אנסה לחפש", מציינת לביאה. "אני סומכת על הקב"ה שאם ימצא לנכון לשלוח לי מישהו, הוא יעשה זאת בדרכו שלו. בינתיים היו כאלו שניסו להציע רעיונות, וזה דווקא שימח אותי, גם כשלא היה רלוונטי. אל תתביישו אף פעם להציע, רק תמיד תבררו קודם לכן אם האלמנה פנויה ומסוגלת לשמוע. גם אם היא תשיב שזה לא הזמן המתאים, היא בוודאי תשמח שחשבתם עליה".
"פרק ב'?" שואלת נאוה, "האמת היא שאני עוד לא יודעת, לא הגעתי לחשוב על כך… בינתיים אני חיה את הרגע, כפי שממליצים לעשות בתקופה הראשונה של האבל. אני לא ממהרת קדימה, אלא מתרוממת אט-אט, ובכל יום שעובר משתדלת לטפוח לעצמי על השכם – 'הנה, עברתי גם את היום הזה'. אני מאמינה שכשיגיע הרגע הנכון והאדם הנכון, זה פשוט יקרה".
ואילו אריאלה, ממבט של מי שנמצאת שבע וחצי שנים אחרי פטירת בעלה, אומרת: "כשדיברו איתי בתחילה על פרק ב' הייתי משתוממת: 'על מה מדברים כאן? הרי אין לי בכלל מקום בשביל זה'. באותם ימים, אחרי עשרות שנות נישואין, לא יכולתי לחשוב על מישהו אחר, וגם ידעתי שמשה בעלי היה באמת זכייה, ולא ייתכן לזכות פעמיים.
"גם היום אני חושבת שלא קל לזכות, אבל מרשה לעצמי אפילו לבקש משהו בבחינת 'גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון', ואני לא רואה בכך פגיעה בנפטר. הקב"ה הוא אין-סופי, וגם האור והמתנות שהוא מעניק לנו הם אין-סופיים.
"יחד עם זאת אני מדגישה לאלו שמציעים שהרף שלי מאוד גבוה, כי התרגלתי לחיות עם בעל מיוחד ולחיים משותפים ומשמעותיים מאוד".
אריאלה מבקשת להעביר מסר לאלמנות אחרות: "אל תמהרו. אם אתן מרגישות שהלב שלכן עדיין לא מסוגל, תמשיכו לחכות בסבלנות, בינתיים נסו לבנות את עצמכן ולגלות על עצמכן דברים חדשים. אני חושבת שהשנים שחלפו עלי מאז הפטירה רק שדרגו אותי. מרגישה שנבראתי מחדש. גיליתי על עצמי המון דברים מדהימים – גיליתי שאני יכולה להגיע לקרבת השם ולקרבה לבני אדם, וגם לעבוד על המידות שלי ולהתפתח, ובעיקר גיליתי שהאושר שלי לא בהכרח תלוי במישהו אחר. מובן שבעלי חסר לי, אבל אני עדיין יכולה לחיות ולהרגיש שלמה.
"זו גם הסיבה שאני צועדת קדימה בראש מורם, מאמינה שכל מה שהקב"ה מתכנן ומייעד לי בעולם הוא רק לטובה, והתפקיד שלי הוא בסך הכל לראות זאת, להכיר בכך, להיות נוכחת ולהודות…"
