הילדות של אודל קליגר, אישה מוכשרת ומרתקת, היא סיפור של רעב עצום, רגשי ופיזי. החיים הנוכחיים של אודל הם סיפור של עושר רגשי ענק ושל הענקה עצומה. בין לבין, משתרע סיפור חיים עצוב לעיתים, מלא תקווה לעיתים, שרגע השיא שלו היה במשפט מכונן בסוכה חשוכה.
סיפור חייה המטלטל של אודל קליגר, אמנית ויוצרת, מספר את סיפור הכתבה כולה: את האין והיש, את החסר ואת היכולת למלא אותו.
"נולדתי מרתקת", צוחקת אודל. "אבא שלי גֵר צדק מקנדה, ואמא שלי ממשפחת כהנים תוניסאית מנתניה. השנים הראשונות של חיי היו בתוך שכונת 'בתי אונגרין' שבמאה שערים, בתוך הקהילה של 'העדה החרדית', שבתוכה אבא שלי התגייר גיור מתוקשר ומרגש. כל גדולי התורה הכירו את משפחת לנגר וליוו אותה.
"אבא שקד על התורה יום ולילה, הוא היה מתמיד עצום שחי בעניות מופלגת, לא עניין אותו דבר חוץ מתורה, תפילה ועבודת השם. הוא היה חסיד ברסלב נלהב ומקורבו של המשפיע הצדיק רבי צבי אריה רוזנפלד זצ"ל. כשעלה ארצה והתיישב במאה שערים, פרס עלינו הגה"צ הגרי"מ שכטר את חסותו.
"כשהייתי בת ארבע, ההורים שלי נקלעו למצבים כלכליים לא פשוטים. לא היה לחם לאכול ומים לשתות. בצר לו, נאלץ אבא לנסוע לחו"ל לגייס כספים לפירעיון החובות ששקע בהם. שם בנכר ליבו לא עמד בעומס, והוא נפטר מדום לב. אמא שלי נותרה אלמנה בת 28, עם בן בכור בן שבע, ילד בן חמש, אני בת ארבע ואחותי הקטנה – תינוקת בת כמעט שנתיים.
"מאותו רגע, המצב הלך והידרדר. תבינו לבד, אבא גר צדק שנפטר, אמא פריפריאלית מנטלית ועדתית, עם אתגרים עצומים כלכלית ורגשית, ובלי הרבה יכולת לטפח את הילדים ש…לא היו ממש עדינים ורגועים. היינו כולנו אנרגטיים פלוס…
"השכנות הדאוגות לימדו את הילדים שלהן להתרחק מאיתנו, האבות ביקשו מהילדים לא לשחק איתנו, וכשהגעתי לכיתה א', אמא שלי קיבלה סירוב מבית הספר המקומי ללא נימוק מינימלי.
"היא לא ויתרה ושלחה אותי ביום הראשון לבית הספר, בניסיון לקבוע עובדות. אבל גם המנהלת לא ויתרה. היא נכנסה לכיתה וקראה בקול: 'אודל! ארזי את חפצייך ולכי הביתה, את לא שייכת לכאן'. זו הייתה החותמת לנידוי חברתי קבל עם וכיתה. אלו היו הרגעים הכי מביישים בחיים שלי, והם לא יסורו מליבי לעולם. עד היום אני דומעת כשאני נזכרת בסצנה הקשה הזו.
"שבועיים נשארתי בבית, עד שנכנסתי ללמוד ב'תורני רמות' – בית הספר השכונתי של רמות א' בירושלים".
אב מסור. הרב דוד אפרים אברהם לנגר עם אודל, (במרכז) אחיה ואחותה נחמה לאה
"עֵת לַחֲשׁוֹת" (קהלת ג ז)
"לפעמים העוני הכלכלי והדלות הרגשית חייבים ללכת יד ביד: אם אישה צעירה צריכה להתמודד לבד עם ארבעה ילדים קטנים ולפרנס אותם, והיא קורעת את עצמה בעבודות כדי להכניס כמה שקלים, שיהיה גם חלב ולא רק מים – אז היא לא יכולה לשבת איתם להכנת שיעורי בית, ולא יכולה לקלוע להן צמות ולשמוע בחביבות איך היה היום בכיתה ואיזה סיפור את רוצה שאני אספר לך היום. זה פשוט לא באותו לקסיקון!
"לא פלא שבבית הספר גילו אצלי כושר לימודי ירוד, הפרעת קשב וריכוז חמורה, חוסר מוטיבציה ובעיות חברתיות שעליהן ניסיתי לחפות בחוצפות. צריך שמישהי תעשה 'גע גע' בשיעור משעמם? אודל תעשה את זה, אולי ככה ירצו להיות חברות שלה. צריך להשפריץ מים כי חם נורא? אודל מתנדבת, אולי ככה יעריכו את האומץ שלה.
"כל שבועיים נשלחתי הביתה כדי שיהיה קצת שקט בכיתה, כל טיול שנתי כלל איומים וחתימה על טפסים שבהם אני מבטיחה ואמא שלי מבטיחה ומקבלת אחריות. תבינו, בימים של לפני עשרים וחמש שנה לא הייתה ההבנה שאני צועקת צעקה גדולה, צועקת שאני רעבה עד מוות לתשומת לב, לטיפוח, למילה טובה ולאוזן קשבת.
"אני זוכרת שבאחד המקומות שלמדתי בהם, הייתה מורה שהטילה עלי וטו והכריזה: 'או אני או אודל'. למנהלת לא נותרה ברירה, והוחלט לסלק אותי מבית הספר, במקום לנסות להבין עם מה אני מתמודדת ולמה אני מתנהגת כך. הועברתי בעל כורחי לבית ספר מרוחק (עשרים וחמש דקות הליכה ברגל לכל כיוון, כי למי היה כסף לכרטיסייה?)
לפני כמה שנים אותה מורה התקשרה אלי. היא שכבה על ערש דווי, המחלה קיננה בכל גופה, ובדמעות שזולגות ללא הרף, אמרה נשנקת: "נתתי את נשמתי לחנך את בנות ישראל, אבל המקרה שלך יושב לי על הלב עד היום. אני רוצה להסתלק מהעולם נקייה, לכן אנא ממך תאמרי בקול שלוש פעמים: 'מחול לך, מחול לך, מחול לך'.
"השיחה הזו טלטלה אותי. נפגשתי איתה, חיבקתי אותה, בכיתי איתה את נשמתי. היא הייתה דמות חינוכית מהממת, שכל מה שרציתי ממנה בשעתו היה חיבוק ואהבה, רק שביקשתי את זה בדרכי הפרובוקטיבית והילדותית. מובן שמחלתי לה באותו רגע.
"באזור כיתה ט', הצוות התחיל לפקוח עיניים ולהבין שהתפקוד בבית אפסי. זו הייתה המציאות: אמא אחת, צעירה ויחידנית, שחוותה טראומות רבות כל כך – לא יכולה לדאוג גם לאוכל, גם לניקיון וגם לשינה נורמטיבית. המסקנה הייתה שכדאי לשלוח אותי לפנימייה.
"חופה שריגשה את ירושלים". הגר"מ הלברשטם זצ"ל, יבדל"ח הרה"ח רבי משה קרמר והרה"ח רבי מיכל דורפמן זצ"ל בחופתו של ר' דוד אפרים אברהם לנגר
"עברתי לזיכרון יעקב, לפנימייה שבה גילו שאני יודעת לשיר, שאני נחמדה וחברמנית. הייתי ליד בנות שחוו דברים דומים לשלי וקיבלו אותי בלי שהייתי צריכה לעבוד קשה. תקופה קצרה אחרי שנכנסתי, הפכתי למלכת הפנימייה.
"אלא שאז החלו כאבים בחזה וחשדתי שהמקור הוא הלב. כשהתלוננתי, צחקו: 'אם הלב כואב לא מרגישים אותו. יש מבחני בגרויות בפתח, אולי את בלחץ, זה הכל'. התלוננתי שוב ושוב, בפנימייה ובבית, עד שהבנתי שאם אני לא אדאג לעצמי, אף אחד לא ידאג לי.
"רופא המשפחה דווקא התייחס אלי ברצינות, שלח אותי לבדיקות וגילה: יש דליפת מסתמים כתוצאה מווירוס שפגע בלב.
"לא נעים לומר, אבל שמחתי: זה לא סתם גבס, זו לא שריטה בלחי, זו מחלת לב. סוף סוף ייקחו אותי ברצינות ויטפלו בי כמו שצריך, אבל יותר מזה: יתייחסו אלי!
"חזרתי הביתה, סיפרתי לאמא שלי, והיא חיבקה אותי, הסתכלה לי בעיניים ולחשה: 'אודל, תקשיבי לי טוב טוב: אם את רוצה להתחתן, אסור שאף אחד בעולם ידע את זה'.
"בשבריר שנייה התנפץ החלום שלי לקבלת תשומת לב. בתוך תוכי הבנתי שגם לאמא שלי אסור לדעת. שאני צריכה להמשיך להתמודד לבד. ולא, אני לא אקבל שום יחס, אפילו לא כי יש לי מום בלב. אם עד אז פחדתי מי ירצה להתחתן איתי, עכשיו הפחד רק התעצם.
"אני זוכרת את עצמי, נערה צעירה מתרוצצת בין ביקורי רופאים ובמסדרונות בתי חולים מדי כמה שבועות למעקבים רפואיים, רועדת שמישהי תזהה אותי כשאני נכנסת למחלקת קרדיולוגיה. טוויתי לעצמי מסכת הסתרות והערמות כדי שאף אחד לא ידע חלילה שאני חולה, שאני מטופלת. שהכל יישאר ב'שושו'".
גייס את הכסף לחתונה. זקן חסידי ברסלב הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל מגיע לחופה (מאחוריו החתן)
"עֵת לְבַקֵּשׁ" (קהלת ג ו)
"הגיעה עת השידוכים. נפגשתי עם בחורים רבים מכל הזרמים האפשריים – כאלו שמתאימים לאמא המזרחית שלי וכאלו שמתאימים לבת של גר צדק קנדי וכאלו שמתאימים ליתומה וכאלו שמתאימים ל… והאכזבות היו איומות. רציתי לצעוק להם: אתם לא רואים? יש בי משהו מעבר לסיפור החיצוני, מחוץ לקטלוג שבאתי ממנו. תתבוננו, תקשיבו! אבל הבנתי שיש שיוכים ברורים שאם אין לי אותם, אני פשוט 'לא שווה'.
"לא התייאשתי, והנה, הגיע אהרן בעלי. ולמרות התחזיות הקודרות של הרופאים והמצב הרפואי המטלטל שלי, יש לנו ארבעה ילדים מקסימים. לא היה דבר בעולם שרציתי יותר מילדים. הרופאים חששו וניבאו שחורות, אבל בורכתי מכ"ק האדמו"ר מאמשינוב ומהצדיק הגר"ד קוק מטבריה, וסמכתי ואני סומכת עליהם בכל החלטה שאנחנו צריכים לקבל בחיים ואנחנו מתייעצים איתם ומקבלים את ברכתם.
"זה לא היה קל. כדי לזכות לילד הראשון הוצרכתי לעבור צנתור, ולפני שנתיים גם עברתי ניתוח לב פתוח מורכב, אבל כאמור, ברוך השם יש לנו ארבעה ילדים, ואת כל האהבה שלא קיבלתי אני נותנת להם.
"טרום הניתוח שעברתי, הבטחתי להשם, שכשהוא יוציא אותי מהניתוח הזה, אני אלך עם כל כאבי חיי ואגע בכאבים של נשים. הרי הכל אני מכירה: בדידות, חסר, הזנחה רגשית, עוני וחולי. דווקא אני אוכל לגעת בכאב. רק משם תצמח לנשים הללו נחמה, לא מנשות הדבש וה'קצפת'.
"אני חושבת שדווקא אישה שסבלה מאותו עוני רגשי, מאותם חסרים, שלא גדלה על מצע של שושנים ורקפות, מקבלת כוחות עצומים כדי לראות נשים במצוקה ולומר להן: אפשר לצאת מזה. זה לא לכל החיים. דווקא כי עברתי מכל כיוון אפשרי, וטיפלתי בעצמי ואני ממשיכה לטפל (כי הילדות היא לא משהו שאפשר לדפדף הלאה, אלו חוויות שחייבים לטפל בהן כל החיים), דווקא מהמקום הזה אני יכולה לומר: אפשר לעלות. לא צריך להישאר שפופים. תראו אותי, הנה. אני רק דוגמה לאן גם אתן יכולות להגיע.
"גם לילדיי שלי, אני מודעת, הייתי בור ריק. לא קיבלתי כלום, ולכן לא ידעתי איך לתת. אמא שלי לא הייתה אשמה בשום צורה, היא עברה ימים מרים. רק אתן לכן דוגמה: היא עבדה ועבדה, אבל החסר הכלכלי היה נורא ושום ארגון חסד לא תמך. היו מנתקים לנו את המים והחשמל כל יומיים, אז היינו לוקחים את הצינור של מכבי האש מהכניסה, ממלאים בו את האמבטיה וככה היינו מדיחים כלים ושותים במשך השבוע. מקלחות? זה כבר מותרות של עשירים. במצב כזה של מצוקה, לאמא שלי לא היה שביב של יכולת לטפח אותנו רגשית. היא פשוט לא יכלה לתת לנו, אף שהיא רצתה מאוד.
דורות ישרים מבורכים. האחים ר' צבי אריה בן ציון ור' נחמן על קבר אביהם רבי דוד אפרים אברהם לנגר זצ"ל
"ועדיין למרות הכל, היא נתנה! היא נתנה לנו את הביטחון העצמי שאנחנו מיוחדים ולא צריך לשם כך שום בסיס כלכלי או חברתי. היא פמפמה לנו את זה בלי שהיה לה על מה להישען, וזה נקלט. (היום אני מופיעה ומרצה לקהל של אלפי נשים בלי טיפת פחד קהל. מהיכן זה בא אם לא ממנה?)
"כולנו – כל ילדיה, מקטן ועד גדול, משופעים בביטחון עצמי, בניגוד גמור למקום שממנו באנו. והנתינה הזו מחזיקה אותי. לא צמחתי מכלום. צמחתי ממה שהיא הזרימה לי בעורקים, גם אם זה לא כל מה שרציתי.
"התפקוד היום יומי קשה לי. לא טבעי בשבילי להכין ארוחת ערב, כי מעולם לא ראיתי אמא שמכינה ארוחת ערב. לא מובן מאליו לספר לילד שלי סיפור בארוחת ערב, כי אף אחד לא סיפר לי. אז בכל יום, בכל יום ממש, אני בוחרת מחדש: דווקא כי לא קיבלתי, דווקא כי כאב לי שלא נתנו לי. דווקא כי רציתי כל כך, את הרצון הזה בדיוק אני יודעת לתת לילדים שלי. וכשאני נותנת להם, יש גם לי. אני מוזנת מהנתינה שלי אליהם לא פחות משהם מוזנים ממנה".
"עֵת לֶאֱהֹב" (קהלת ג ח)
"היום אני מרצה בבתי ספר, סמינרים ואולפנות, ומתמקדת בעיקר בשלושה נושאים:
א. נידוי חברתי ב. דיבור עם השם ג. הקשר עם אמא.
"בילדותי, כאמור, גדלתי בבית עני מאוד. זה השפיע עלי מאוד מבחינה חברתית. בעוד בבית הספר שלי היו התלמידות מהמעמד העליון שבאו מבתים מבוססים כלכלית ועם הורים 'נורמטיביים', הרי שהרקע שלי היה חיסרון גדול מבחינה חברתית.
"מצאתי את עצמי דחויה ומושפלת, מנסה בכל כוחי להחניף למלכות הכיתה המתחלפות, מרצה ומתרפסת, רק שיכירו בי, שישתפו אותי. אני זוכרת את עצמי בטיול השנתי נדחפת ועולה ראשונה לאוטובוס, משריינת כמה מושבים ל'חברמניות' של הכיתה ובלבד שאטמע בהן, אבל אז מבחינה בהן מדלגות על פניי ומתמקמות להן במושבים האחוריים, כשאני נותרת בודדה. איזו השפלה. זה לא היה קל, זו הייתה הישרדות. גם לא היה בדיוק את מי לשתף. את מי? את אמא שעובדת מבוקר ועד לילה ומנסה להביא טרף לביתה?! זו הייתה התמודדות קשה. מאוד.
"כשעברתי לפנימייה ופתחתי דף חדש, הפכתי בעצמי למלכת הפנימייה, אבל לא שכחתי מאין באתי. חשתי שליחות לקרב בנות חלשות. רבות מהן חייבות לי את חייהן עד היום. רק אני, שבאתי מהיכן שבאתי, ידעתי איך הן והכרית שלהן מרגישות בלילות.
הרב לנגר בכיתת החיידר של בניו
"היום, כשאני מרצה בבתי ספר, אני מדברת על האלימות המילולית והנידויים החברתיים, מנסה לעורר מודעות אצל האימהות, שלא ייתנו יד ל'קומונות' בכיתות ולפגיעה בחלשות. עם השנים פגשתי באלפי נשים, מהן גם סבתות, שהנפש שלהן עדיין פצועה ומדממת מחוויות חברתיות קשות בילדות. הביטחון והדימוי העצמי שלהן לא השתקמו עד היום, למרות שהן עובדות במשרות נחשבות…
"אני חושבת שאימהות צריכות להחדיר ולהסביר לבנות שלהן שיש לקרב חלשות. אסור לאמא להתעלם מדורסנות רגשית של הבת שלה. כי מילים הורגות".
"עֵת לְדַבֵּר" (קהלת ג ז)
"אחרי הרצאות ניגשות אלי נשים שהסיפור שלי נגע בהן, ושואלות: 'אז מה למעשה החזיק אותך כל השנים?'
"היו לי קרני אור בחיים. אנשים מדהימים שאימצו אותי לליבם עם השנים. ביתה של משפחת רפאלי המקסימה מרמת שלמה הפך עבורי לבית חם, והיו גם אנשים טובים באמצע הדרך שכן שמו לב, שכן בחרו להישיר מבט ולא לעצום עיניים. הם התגוררו בבניין שלנו בשכונת רמות – משפחת בועז, חסידי חב"ד, אנשים נפלאים ויקרים מפז.
"אני זוכרת את חנה, אם המשפחה, יוצאת לפני החג לצרכניית 'ברכת רחל' בגבעת שאול וחוזרת עם סלים עמוסי כל טוב, קורנפלקס ושאר מותרות. זה היה בשבילנו מיליונים, מושגים רחוקים ונעלמים.
"אני זוכרת שהיא לקחה אותנו לקנות בגד לחג. יומיים לא ישנתי לקראת המפגש עם התופרת. את הבגד הזה לבשתי שנים רבות עד שהשרוולים כבר הגיעו למרפק, לא רציתי להחליף אותו. יותר מהבגד, זו הייתה האהבה שחנה בועז נתנה לנו. הידיעה שיש מי שחושב עלייך. אני חייבת לה המון. היא שליחת חב"ד בגבעת זאב, ועד היום אנחנו בקשר מצוין.
יתומים צעירים. האחים לנגר בבוקר שגרתי בילדותם
"ויותר מכל: הדבר העוצמתי ביותר, שנתן לי כוחות ואני חווה אותו עד היום מדי יום, חוק ולא יעבור – זה הדיבור עם הקב"ה. אני יודעת שיש כאלה שזה יישמע להם קצת מוזר, אבל אני חיה ככה. כל יום מפנה לעצמי זמן, יוצאת בערב למרפסת ומדברת עם הקדוש ברוך הוא במילים הפשוטות שלי במה שעבר עלי באותו יום. בלי מילים גבוהות, בלי התנסחויות ובלי להגיש כתב הגנה או כתב אישום. פשוט יושבת, מדברת ומשיחה את לבבי אליו. רבי נחמן כותב על זה: 'התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל'. במקום אחר הוא אומר ש'אי אפשר להיות איש כשר בלי ההתבודדות'.
"לדבר עם השם זו מתנה שאי אפשר בכלל להבין. מי שרגילה לדבר איתו – ולא חייבים שעה, אפשר גם חמש דקות ביום – זו הנהגה שמשנה חיים. אני קולטת כל יום מחדש שאני לא לבד בעולם. אחרי התבודדות אני בהקלה שאין לי מילים לתאר. כאילו ירד לי סלע מהלב.
"אני מספרת להשם על הילדים, על חוסר החשק שלי לשטוף את הבית, על הכוחות שאין לי לספר סיפור לפני השינה. על הקטנות, הכי קטנות של היום-יום. רבי נחמן מכנה את זה 'לדבר עימו יתברך כפי שמדברים עם חבר טוב'. מאז היותי נערה ועד היום, אני דבקה בעצה הזו ומספרת עליה לכל מי שרק מוכנה לשמוע.
"זה לא פטנט רשום רק לברסלב, זה לכל יהודייה כשרה שרוצה להשיח את לבבה אל השם יתברך. בכל מצב שבו הייתי, ולו הקשה ביותר, תמיד הרגשתי שהמקום היחידי שאני יכולה לברוח אליו זה הקב"ה.
"בשנים האחרונות הוספתי מאות נשים למעגל הזה, וכולן הודו לי פה אחד. זה אור עצום של אהבה וקרבת השם".
יומם ולילה. הרב לנגר ז"ל בתלמודו
"עֵת לַחֲבוֹק" (קהלת ג ה)
"העניין השלישי שאני מדברת עליו כל שבוע בכינוסים ברחבי הארץ, זה החיבור והכבוד לאמא.
"היחסים שלי עם אמא היו טעונים מאז שאני זוכרת את עצמי. היא עסקה בלהביא אוכל לבית, והיתמות נגסה בנו בכל פינה. העניות הייתה קשה. השבת הייתה מורכבת מחמש 'סופר דרינק' בעשרה שקלים.
"אני זוכרת איך הייתי מסתכלת בקנאה על המשפחות האחרות בבניין, איך האבא חוזר מבית הכנסת בערב שבת. הייתי מאזינה בקנאה מוטרפת לשירי השבת שעלו מהבתים, ואצלנו שממה. אין אבא שמנהל את השולחן, אין יציבות ועמוד שדרה. אמא ניסתה ככל יכולתה לתת לנו את לשד עצמותיה, אבל יכולותיה היו מוגבלות.
"לא יכולתי להבין את המצב שבו היא הייתה נתונה, והייתה לי תרעומת עליה. 'למה אין לי אמא נורמלית'… כשבגרתי והלכתי לפנימייה, השתדלתי להתנתק עד כמה שאפשר ממנה, מהבית. לבנות לעצמי חיים חדשים במעטפת של 'נורמליות'. התביישתי בה כשהגיעה לביקור. ניסיתי 'לנרמל' אותה. התפרנסתי משטיפת חדרי מדרגות במושבה כדי שיהיו לי קצת דמי כיס ובלבד שלא אהיה תלויה בה.
"אחרי החתונה החלטתי שאני כבר עצמאית לגמרי. לא ששתי להיראות בקרבתה. דאגתי שבחתונות המשפחתיות היא לא תיצמד אלי מדי. היא רצתה כל כך להתפאר בבנות שלה בקרב המשפחה, אבל לי לא התאים הסגנון שלה. בחרתי בריחוק, בהתנשאות.
"בחוץ הייתי הכי נפלאה לכל העולם, אבל את מסך הניכור ביני ובין אמא שלי טרחתי להעצים ולטפח. היה לה מאוד קשה עם זה, היא הרגישה מתוסכלת ואבודה. ואני, אמא לילדים, מתנהגת כמו ילדה קטנה שרוקעת ברגליים שהיא רוצה אמא 'נורמלית'.
"כל שבת או חג הייתי מוצאת את עצמי מעירה לה על הלבוש, מנסה לשנות אותה, להתאים אותה לסטייל שיכבד אותי. לא השכלתי לקבל אותה כמות שהיא. מדי פעם היו עולות הסצנות, בעיקר בשבתות ובימים טובים, מהעניות שבה חיינו בילדותנו. האשמתי אותה, סתמתי את אוזניי וליבי מלהקשיב לה.
"כמה שהיא ניסתה להסביר את הסיטואציה של אלמנה צעירה בת עשרים ושמונה עם ארבעה ילדים, ששרדה בציפורניים להביא לחם הביתה ולדאוג לעולליה, זה לא עזר. זה היה פשוט דו שיח של חירשים.
החינוך היה בראש מעינותיו. הרב לנגר ובניו
"לפני שלוש שנים ישבנו יחד בסוכה שלי. הילדים יצאו עם בעלי לטיול. היינו רק שתינו, ושוב הכל צף ועלה. היא הישירה אלי מבט ואמרה לי: 'אודל, תתבגרי. הגיע הזמן שתקבלי אותי כמו שאני. די לשפוט אותי. אין לי מידע או ביטוח כמה זמן יהיה לך אותי'.
"הפנייה הכנה הזו של אמא, מוטטה אותי. מוססה את החומות שבניתי לעצמי מולה. לא יודעת להסביר מה קרה לי בפגישה הזו, אבל בכיתי את נשמתי. בכינו שתינו. היא ואני, יושבות בסוכה החשוכה בלילה, מתחבקות ורק בוכות. משהו בי נפתח, התנקה.
"המהפך שהתחולל מאז, היה ענק. הפסקתי לשפוט אותה, הפסקתי לדבר על העבר, הפסקתי לנסות לשנות אותה. התחלתי לקבל אותה כמו שהיא, לאהוב אותה ללא סייג. והיא הייתה מאושרת. לא האמינה שזה קורה לה.
"שיניתי את ההתנהלות שלי מולה ממש מהקצה לקצה. התחלתי לצאת איתה להליכה, לאירועים, התגאיתי בה בפני מכרותיי. והיה במה להתגאות. היא הייתה יודעת ספר, בקיאה עצומה בתנ"ך ובמאמרי חז"ל. היא ידעה את כל ספרי רבי נחמן מברסלב על בוריים. היה לה זיכרון פנומנלי, צילומי ממש. היא זכרה ספרי קודש מלאים. היא גם זכרה כל יום הולדת של כל נכד מעשרות הנכדים שלה בעל פה.
"פתאום הבנתי עם איזה אוצר אני חיה. כל סעודת שבת הייתה נמשכת שעות, כשהיא ובעלי מתנצחים ומתפלפלים במדרשי חז"ל ובתורות של רבי נחמן. היא הייתה בור סוד שאינו מאבד טיפה.
"פתאום הרגשתי טיפשה וקטנונית. לא הבנתי איך במשך שנים יכולתי להדיר את עצמי ממנה. היא הייתה אור שסירבתי להכיר בו. מאז שנפקחו עיניי, בלעתי כל רגע בצילה, החכמתי בכל סעודת שבת. היא הייתה יושבת בראש כמו מלכה. כיבדתי אותה והרעפתי עליה אהבה עצומה – תשובת המשקל לכל מה שחטאתי מולה כל השנים.
"בתחילת החורף האחרון היא ביקשה לנסוע לאומן, להיות עם הנכדים שהתגוררו שם. 'הציון' היה מקור חייה מאז ומתמיד. היא הייתה יכולה לשבת שם שעות על גבי שעות, להתבודד, לסיים ספר תהילים ולהתחיל שוב, ולהשיח את ליבה לפני השם. רבי נחמן היה האור בחייה. בספריו ובציון שלו.
"אחרי שהייה של חודשיים בציון, היא התחילה להרגיש חולשה. בתחילה חשבנו שמדובר בשפעת חורף. ככל שהימים חלפו ומצבה לא השתפר, הבנו שככל הנראה היא חלתה בקורונה. אחי טס להיות איתה במטרה להחזיר אותה ארצה, אבל המצב הלך והידרדר, והיא אושפזה בבית החולים המקומי באומן.
השיחה בסוכה החשוכה ששינתה הכל. קברה של הגברת מרת רבקה ברכה לנגר ע"ה
"קצת מצחיק לכנות את הסנדלרייה הזו 'בית חולים'. מדובר במבנה דמוי בית ספר, אפילו מחשב אין להם לרפואה, בכל בית החולים היה מכשיר חמצן אחד, התנאים היו איומים ומצבה הלך והידרדר. העסקנים אמרו לנו: 'אם אתם רוצים להציל אותה, אתם חייבים להטיס אותה ארצה'.
"פתחנו בגיוס המונים, ובתוך ימים ספורים הבאנו אותה ארצה במטוס ג'מבו שיצא ריק מהארץ וחזר רק איתה. עם ישראל פתח את ליבו, והעסקן הרב הלל כהן התמסר לה בכל נימי נפשו.
"היא אושפזה ב'שיבא' שבתל השומר. כל אחד מאחיי ואחיותיי נכנס אליה, אחרי חודשים שבהם לא ראינו אותה כששהתה באומן. כל בני המשפחה טיפלו בה במסירות כשהם עטויים בחלוקים ובמסכות במחלקת הקורונה המסובכת הזו. נתנו לה את נשמתנו במסגרת האפשר. כולם, חוץ ממני. בגלל המסתמים התותבים שלי לא הורשתי להיכנס אליה.
"נראה היה שמצבה משתפר. היינו בטוחים שהיא יוצאת מזה. אבל אז, בבת אחת קרסו המדדים, והיא הורדמה והונשמה. הסבירו לנו שתוך כמה ימים יעירו אותה והיא תצא מטיפול נמרץ, אלא שאחרי שעה הגיעה הבשורה המרה: היא הלכה לעולמה.
"לא ידעתי את נפשי מצער. כמה בכיתי בלוויה! כל הצער שגרמתי לה צף ועלה בי, היו לי ייסורי מצפון קשים מנשוא על הניכור כלפיה, אבל לצד זה שמחה עצומה: כמה אהבה והכלה נתתי לה בשנה האחרונה, כמה ייקרתי אותה, כמה נחת גרמתי לה. תחושות מעורבות של החמצה ושל הספק.
"ישבנו 'שבעה' מצומצם. כל העולם ביקש לבוא ולנחם, אבל אני וכל משפחתי חלינו בקורונה. זה היה מוזר מאוד. אני, אודל, שכל כך הרבה נשים היו רוצות להיות לידה, יושבת שבעה, מנודה ומסוגרת בביתה.
"קיבלתי תנחומים בטלפון שעות על גבי שעות, אבל את האמת ידעתי בתוך תוכי, והיא צווחה לי בבטן שבעה ימים עשרים וארבע שעות: 'אודל, מידה כנגד מידה. זה רק פרומיל ממה שהעברת את אמא שלך. הנה, עכשיו בשבעה תטעמי טיפה'. טעמתי, ועוד איך טעמתי…
"כשקמתי מהשבעה החלטתי – לא עוד! אני לא אתן לעוד אימהות לעבור את הניכור הזה, אני לא אתן לעוד בנות לנהוג ככה עם האימהות שלהן. כי איך אמרה לי אמא: 'אין לך ביטוח או ידע כמה זמן אני עוד אשאר פה'. כמה שהיא צדקה, אוי אוי אוי.
"אני נודדת בין בתי ספר וסמינרים ומרצה את סיפורי, מתחננת לפני בנות: שנו גישה. חשבו מסלול מחדש ביחסים עם האימהות שלכן. תתחילו לאהוב, לייקר, לקבל, להעריך, לספוג. אמא זו מתנה וזה לא מובן מאליו… אולי זה תהליך שיארך זמן, אולי צריך לעבור מסע פנימי, אבל תתחילו אותו במטרה להגיע לשם.
מרוץ נגד הזמן. האמבולנס מפנה את הגברת לנגר ע"ה עם הגעתה ארצה
"עוד מעט תחלוף שנה מאז הפטירה, ואני לא מפסיקה להתגעגע. בעיקר בסעודות שבת, כשאני נזכרת בה יושבת בה בראש השולחן ושולפת גימטריות על הפרשה. אז אני פורשת לחדר, מתייפחת וחוזרת עם עיניים אדומות. הילדים כבר לא שואלים כלום. העיניים שלי מספרות הכל.
"בשנים האחרונות, פגשתי לא מעט בנות שהחליטו על שינוי, ולא רק רווקות. גם נשואות עם מטען של שנים מול האמא שהעניקה דלות רגשית. הן התחילו לצלצל בימי שישי, התחילו לשלוח לשבת מאפה או פרחים, ולא האמינו אילו גילויי רגש הן חוות פתאום מאמא, גם הצינית, שנראה היה ששום הבעת רגש לא יכולה להיכנס ללב שלה.
"אמא לא מענישים. אמא אוהבים ומכבדים. זה ציווי מעשרת הדיברות. גם אם היא קשה, גם אם היא נטולת רגש, את כל חיינו אנחנו חייבים לאימהות שלנו. העניין הוא שבדרך כלל אנחנו מכירות בזה רק כשאנחנו הופכות לאימהות בוגרות, וחבל.
כי יפה שעה אחת קודם".
הכל למען אמא. האמבולנס הפרטי האוקראיני בכבש המטוס לקראת הטסת החירום
