הדיכאון פוקד אותן. הן מכירות מקרוב את הערפל הסמיך וחוות את תחושת חוסר האונים ולמרות זאת לא מאפשרות לו להשתלט על החיים שלהן • זמן שמחתנו הוא העת בו נעלה על נס נשים מופלאות ומעוררות הערצה, שרבות כמותן מסתובבות בינינו, והן נלחמות בדיכאון מלחמה יומיומית. חלק מהן נחשפות בשמן ומשתפות בקורות אותן, כדי שכולנו נבין שדיכאון הוא כמו כל מחלה אחרת, שלא נשפוט ולא נחשוב שרק הן אחראיות למצב הרוח שלהן. הן ומבקשות לחזק אחרות שסובלות בסתר כמותן – שיש תקווה, גם אם מסך הדיכאון השחור מסתיר אותה • לשמחה מה זו עושה
"הבית ריק. כולם ירדו לשמחת בית השואבה. רק אני במיטה. החדר חשוך. התריסים מוגפים. מנסה לישון, אבל השירה מטפסת מעלה, פורצת מהחלון. ושמחת בחגך. והיית אך שמח. אני מקשיבה, מעורפלת. הלב שלי שומע רק 'אחחח!'"
(אילה, התמודדה לפני עשור עם דיכאון אחרי לידה)
חג הסוכות הזה. זמן שמחתנו. עת דמעתן. יום טוב יורד לעולם, מתקדש במילים "והשיאנו השם אלוקינו את ברכת מועדיך לשמחה ולששון". הן עונות 'אמן'. מתפללות שלא תיפול רוחן, שיישא השם הטוב את ליבן. כבד עליהן דוב שחור.
שלוש גיבורות רוח הן גיבורות הכתבה הזאת:
ידידה דרך (51), מורה לאנגלית ומרצה בתוכנית 'עמיתים לזכויות', אמא וסבתא
מירי יעקובוביץ (35), חשבת שכר, אמא לשבעה בנים ושתי בנות בלי עין הרע ובינתיים
שולמית (28), מנהלת מותג
שלושתן נלחמות על שמחה, על חיים. חתומות על נפש יפה. ומה היא הנפש? זו תפילה:
"ריבונא דעלמא, יהא רעוא מן קדמך. ולהצילנו מכל שעות רעות המתרגשות לבוא לעולם".
(מתוך התפילה הנאמרת בעת פרדה מן הסוכה)
וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ (קהלת יא ח)
ידידה: "אובחנתי לראשונה בגיל שלושים, כשכבר הייתי אמא לחמישה ילדים. אבל כאשר הפסיכיאטרית שאבחנה אותי שאלה מתי הייתה הפעם הראשונה שחוויתי דיכאון, חזרתי בזמן לגיל עשר שבו חוויתי נטישה.
שנים רבות הייתי שתי ידידות. כלפי חוץ הייתי ילדה טובה, הבכורה. כל עול הבית היה עלי. תלמידה מצטיינת. נערה נחמדה, נעימה. אז, לפני ארבעים שנה, לא הייתה מודעות לטיפולים רגשיים, ואף שחוויתי חוויית נטישה קשה, אף אחד לא חשב שאני זקוקה לעזרה, כי הידידה שהייתה 'שרת החוץ' ואחראית על התקשורת עם העולם החיצוני תפקדה היטב.
"אגב, זה אחד המאפיינים של פגיעות נפשיות. יכול להיות 'טריגר' שמוליד אותן, אבל לוקח המון זמן עד שיש אבחנה. זה עוד הבדל בין נפש לגוף. במחלה גופנית, האבחנה היא מיידית בדרך כלל. לכאב נפשי אין כלי מדידה, וגם האבחנה, כאשר היא קורית סוף סוף, נשענת רק על הידע של המטפל וההתרשמות הסובייקטיבית שלו מהסיפור שהמטופל מספר לו".
מירי: "לנפש יש זיכרון ארוך, והיא רושמת הכל, כל מאורע שרומס אותה. מילדות עד בגרות. עד הרגע שבו היא נמעכת לגמרי, ורק אז היא מתחילה לצעוק לעזרה.
"אבא שלי ז"ל סבל ממחלת נפש במשך שנים. הוא היה אדם אוהב, אצילי, צדיק. חולה. המחלה הרסה אותו. אימי ע"ה הייתה אישה שברירית שניסתה לגדל אותנו בכוחות עצמה, לצד טיפול בבעל חולה. חייה לא היו קלים, בלשון המעטה. תוסיפי למשוואה גם בדידות, כי במקור, אנחנו מארצות הברית וכל המשפחה המורחבת נשארה שם, כשעלינו לארץ, קצת אחרי יום הולדתי העשירי.
"בתור ילדה התביישתי באבא מאוד. כיום, כאדם בוגר קשה לי להודות שהתביישתי באבא שלי, המקסים, החולה, על לא עוול בכפו. אבל אני מזכירה לעצמי שהמחלה של אבא סיפקה לנו לא מעט סיבות להתבייש…
"עברה עלינו ילדות קשה. אמא תפקדה בקושי. הסתרנו מה שיכולנו כמה שיכולנו, ומי חשב בכלל על הצרכים הרגשיים שלנו, כשהמאבק היה לפעמים על הלחם? על החשמל שיהיה או שלא? גם אותם הסתרנו, אגב. את המאבקים, את כל מה שהיה ושלא. רק היום, עשרים וחמש שנים אחרי, אני מסוגלת לשחרר ממני את החרפה על פשעים שלא פשעתי ולספר את המציאות כמו שהייתה, בלי להרגיש שטבוע אות קין על מצחי".
שולמית: "לפני כמעט שנתיים חוויתי אובדן. לא רוצה ולא יכולה לדבר עליו. רק מספרת על התזמון הגרוע שלו: חודש לפני פרוץ הקורונה. לא הספקתי להתאושש לפני שבאה הקורונה, סגרה אותי בין ארבעה קירות וכאב. התחלתי להרגיש פחות טוב, פחות שמחה. יותר רע, יותר עצובה. לא הבנתי שכל הפחות והיותר האלה מצביעים על דיכאון".
וְאִילוּ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל (קהלת ד י)
ידידה: "בגיל עשרים התחתנתי. בפגישה השלישית שלנו לפני האירוסין מצאתי את עצמי יושבת מול בעלי לעתיד ובוכה. הוא היה האדם הראשון שהודיתי בפניו על הקשיים שלי. מעולם לא בכיתי קודם בפני אף אחד, ונדהמתי שהוא לא נבהל.
"הוא ראה מעבר לדיכאון ולכאב, והשידוך קם והיה, ברוך השם. לא הוא ולא אני הבנו מה יבוא עלינו. אחרי החתונה, כשלא הרגשתי עוד צורך להציג, חוויתי הצפה גדולה של רגשות שליליים. הסימפטומים היו הרבה התקפי בכי, קושי להתמודד עם דברים שנראים קטנים, לכאורה, אבל עבורי היו הר שלא הצלחתי לטפס עליו, מצב רוח ירוד, סערות רגשיות לפני הלידה ואחריה.
|איכשהו שרדתי, שתי ידידות בתוכי; למדתי הוראה והייתי מוצלחת בכל פרמטר חיצוני. עין אנושית לא יכלה לראות כמה אני סובלת. במשך התקופה הזאת הלכנו כמה פעמים לראש הישיבה שלו כדי להתייעץ. אחרי שנתיים הוא אמר לי: 'אני רוצה לעזור לך, אבל אני לא איש מקצוע. אני חושב שכדאי שתלכי לטיפול פסיכולוגי'.
"זאת הייתה תגובה נדירה מאוד בימים ההם, בטח מפיו של ראש ישיבה. והייתה לי סטיגמה קשה על עזרה פסיכולוגית. מבחינתי, ללכת לטיפול פסיכולוגי זה להגיד 'נכשלתי'. לכן דחיתי את הרעיון. לא הבנתי שקשיים נפשיים הם לגיטימיים. רק בגיל עשרים וחמש פניתי לפסיכולוגית שהרב הפנה אותי אליה, היא היתה אחת מהפסיכולוגיות הדתיות הבודדות שהיו אז".
מירי: "התבגרתי. התארסתי. עם אדם מקסים, ברוך השם. התחלנו ביחד את החיים ממינוס מאתיים. לווינו כסף כדי לשלם על האולם, על נדוניה בסיסית. שנינו אנשים חרוצים, ויום אחרי השבע ברכות התייצבנו למשמרות ארוכות, אבל הילדים נולדו, ואחד מהם נזקק לטיפולים יקרים שהקופה לא מימנה, ואמא נזקקה לעזרה.
"להטטתי בין החזיתות, לא הייתה לי שנייה אחת פנויה לעצור בה, לנשום. גם הנפש לא קיבלה פריווילגיה לנוח. בסוף, כשהגיע המשבר הכלכלי שרוקן אותי לחלוטין וסחט את מה שכבר לא היה בי, היא הפסיקה לחכות להפסקה. התפרקה".
שולמית: "ידעתי להגיד שמשהו לוחץ על קנה הנשימה שלי, אז קבעתי פגישה עם פסיכולוגית שהכרתי בעבר. זו הייתה אמורה להיות שעה קלה של ייעוץ. לא תכננתי ללכת לטיפול או להתחיל. בסך הכל, למרות האובדן והקורונה, הייתי חזקה ותפקדתי. אבל במהלך הפגישה הפסיכולוגית שיקפה לי את המציאות, והבנתי שאני מתחילה לפתח דיכאון.
"היא המליצה שאתחיל טיפול, והתחלתי אותו אצלה. זאת הייתה סייעתא דשמיא עצומה, כי לא התכוונתי להתחיל טיפול, ואני מודה להשם שהיא קלטה את סימני המצוקה, אף שהם היו רק ניצנים. מודה להשם שלא היו בי שום מגננות נגד הטיפול. מודה גם על חלקו של 'בתוך המשפחה' בפשטות שבה אני מספרת עליו. זאת תרומתה של סיפורת איכותית שמשקפת מציאות לא אופטימלית ומעודדת להתמודד איתה, בלי להתכחש ובלי להתבייש.
"תוך כדי טיפול הרגשתי שהדיכאון מתעצם. בהמלצתה הלכתי לאבחון פסיכיאטרי, בסופו קיבלתי מרשם לכדורים נוגדי דיכאון".
עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי (קהלת ז כח)
ידידה: "בפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית היא שאלה אותי: 'מה יש לך לספר על עצמך?' ואני אמרתי: 'שום דבר מיוחד'. ואז גוללתי את סיפור ילדותי, שלכל הדעות היה סיפור חיים לא נורמטיבי. לא באתי בגללו. באתי בעקבות התקפי זעם שחוויתי כלפי הילדים. עצבנות שלא רציתי לחוות, כי הבטחתי לעצמי שהילדים שלי יחיו בבית בריא. לא הבנתי שגם בתוכי יש ילדה שצריכה עזרה.
"ככה התחילו שש שנים של טיפול פסיכולוגי. אלה היו שנים מייסרות. כל הכאב מהעבר הציף אותי, אבל לא הייתה ברירה. הבנתי שאני חייבת לגעת בו, להסתכל עליו. במהלך השנים האלה ילדתי ילדים נוספים. החודשים לפני הלידות היו חודשים קשים מאוד, ואחרי ארבע שנים, אף שהייתי בטיפול רציף, הדיכאון השתלט על הכל.
"אחרי הלידה של בני הרביעי לא חזרתי לעבודתי כמורה. לא הבנתי שאני חווה חוסר יכולת לעבוד בגלל הדיכאון, ולא הבנתי שאני נמצאת בסכנה. כן הבנתי שמשהו קורה איתי ורציתי להבין מה ולמה. הייתי נכנסת לחנויות ספרים לחפש ספרים על פסיכולוגיה ועל התמודדויות נפש, שואלת את עצמי עם מי אני יכולה להתייעץ על הטיפול הפסיכולוגי. לא הייתה לי שום חברה שעברה טיפול דומה והייתה יכולה להגיד לי שטיפול טוב יכול לייצר רגרסיה לפעמים, והכאב הוא בלתי נסבל, כי ככה קורה כשאנחנו נוגעים בפצע, במוגלה פנימית.
"הייתי מוצפת. ולבד. אחרי ארבע שנות טיפול שבועי עברתי לטיפול פעמיים בשבוע. לא יכולתי לסבול את עצמי בימים בין לבין. הפסיכולוגית ניסתה להציע אבחנה פסיכיאטרית, ברמיזה, כי היא ידעה שאם תציב את ההצעה באופן גלוי על השולחן בינינו, לא אחזור אליה. כל המפגשים איתה היו סוד, והוכחה לכישלון שלי. כל הזמן האמנתי שאם רק אהיה טובה יותר, הפצע בתוך הנפש שלי יתרפא. לא הבנתי שאין קשר בין הפצע להתנהגות שלי".
מירי: "רוחי נפלה במובן התהומי של הביטוי. הרגשתי שאין בי כוח לסחוב את העגלה, לסחוב את עצמי. נאנחתי לא מעט, ונדרשה לי מנוחה לעיתים קרובות. זו לא הייתי אני, ולא התכוונתי להיכנע לאישה הזו שהיא לא אני.
"הייתי צריכה את עצמי בשביל עצמי, בשביל בעלי, בשביל הילדים. הלכתי לרופא המשפחה שרשם לי כדור כלשהו. משהו קל ברמה שמותר לרופא משפחה לרשום. חזרתי אליו כדי להגיד לו שאני לא רואה הטבה במצבי הנפשי, ובבקשה שירשום לי כדור חזק יותר. הוא המליץ שאגש לפסיכיאטר.
"קבעתי תור לאחד הפסיכיאטרים הגדולים בארץ, מנהל מחלקה בבית חולים. אחרי חצי פגישה הוא החליט שיש לי הפרעה דו קוטבית. רשם לי תרופה. האבחון שלו פגע בי, וזאת נקודה למחשבה עצמית, כי היא מוכיחה שגם בתוכי קיימת סטיגמה עמוקה ושלילית על חולי נפש.
"אחרי האבחון שלו פניתי למטפלת רגשית שהכרתי. נחשפתי לאישיות המיוחדת שלה כאשר טיפלה בבן שלנו, והחלטתי לשתף אותה באבחון ובתחושותיי. היא הזדעזעה, הודיעה לי שאין קשר ביני ובין ההפרעה. התעקשה שאגש לפסיכיאטרית אחרת. ככה הגעתי לד"ר טלי וישנה. קודם כל, היא אבחנה אצלי הפרעת קשב שהפתיעה אותי. רק למפרע זיהיתי את הזמנים והמקומות בילדותי שבהם סבלתי, ואף אחד לא ראה או שמע…
"שנית, היא אמרה שאנשים מסוימים נוטים להיות בעלי תנודות נפשיות, ואני אחת מהם. אולי הייתי יכולה לשרוד את העליות והמורדות במצב הרוח אלמלא העומס הנפשי הגדול שחוויתי בחיי. היא הציעה שאנסה תמיכה תרופתית, והסכמתי ברצון. לא דוחה שום תמיכה".
שולמית: "במקביל לתרופות, אני ממשיכה ללכת לטיפול. לא תמיד זה קל. גם כשהמטפלת היא האישה הכי מקסימה בעולם. נדרשים כוחות נפש ללכת בכל שבוע ולהתמיד. בשכל אני מבינה שהדיכאון הוא ניסיון להתנוסס בו, הזדמנות לעשות עבודה עצמית עמוקה. הרגש עדיין מתמרד. קשים לו המקומות האפלים שאני צוללת אליהם.
"אחד מהמאפיינים של דיכאון הוא עיוות מחשבה של המציאות. אנשים שמתמודדים עם דיכאון לא מסוגלים לראות תקווה, גם אם היא רוקדת להם מול העיניים. דיכאון הוא פרשן נוראי של המציאות, והוא צובע אותה בגוונים שחורים ובלתי אפשריים. אחת התובנות שהגעתי אליהן במהלך הטיפול היא שאני לא שם, ברוך השם. כן רואה תקווה, כן שמה לב שאנשים טובים אלי.
"המקום שהתעוות אצלי הוא המקום שבו אני עומדת לדין עצמי. לא משנה כמה אני מוצלחת וכמה אני מוכשרת, עדיין הערך העצמי שלי במינוס. מרגישה שזה מחיר שכולנו משלמים על עולם החומר שתובע מאיתנו להצליח ולהיות 'שוות', והצורך הזה במצוינות – להוכיח ערך, לצבור תעודות ולהביא קבלות בשטח – רק הולך וצובר תאוצה.
"אני מנסה להגיע למצב שבו אהיה מסוגלת להגיד לעצמי: 'את בדיכאון, וזה בסדר. תהיי בתוכו'. בלי לנזוף בעצמי שהבית נראה ככה, ושבעבודה אני לא עושה מעל ומעבר. להפסיק לנסות ללהטט. כרגע, מודה, אני עדיין לא מסוגלת. חסרה לי היכולת להכיל את הבינוניות. וכשהיא פה, באשמת המציאות ונספחיה, אני מרגישה אוטומטית שאין לי זכות קיום, חלילה".
וְעֵת לִרְפּוֹא (קהלת ג ג)
ידידה: "בניסיון להתמודד עם המצב, הלכתי לטיפול בפרחי באך, אבל הוא רק החמיר את מצבי. וזו תובנה שכדאי להדהד: אדם שצריך כדור פסיכיאטרי ומקבל במקומו תמציות פרחים – לא רק שמצבו לא משתפר, הוא אף עלול להחריף ולהגיע לסכנה ממשית. לשם הגעתי. לא רציתי לחיות יותר.
"הסביבה הקרובה, בעלי וחברה טובה, היו מודאגים מאוד. ככה הגעתי לפסיכיאטרית פרטית שהחברה לחצה עלי ללכת אליה. סיפרתי לפסיכיאטרית על הרצון שלי לא להיות יותר, והיא אמרה: 'אבל את לא באמת מנסה לעשות משהו, נכון?' הלכה שולל אחרי התפקוד הגבוה שלי. סטיגמות קיימות גם בתוך עולם בריאות הנפש. אין מספיק מודעות לעובדה שדיכאון הוא אויב שקט. הוא מתעתע ומבלבל, בפרט כשהתפקוד כלפי חוץ הוא נורמטיבי, כביכול.
"שלושה חודשים אחרי לידת הבן החמישי עברנו לבית חדש. יום אחרי חנוכת הבית הפסקתי לישון בלילות, סימפטום מובהק של משבר נפשי. הלכתי לרופא המשפחה והוא רשם לי כדורי שינה. הם לא עזרו. לא היו לי כדורים נוגדי דיכאון, כי הפסיכיאטרית לא התרשמה שאני זקוקה להם. הסתובבתי בלי שינה, בלי תיאבון. איבדתי משקל, וכמעט לא תפקדתי מעבר לחיוך שמרחתי על הפנים כשהגיע הזמן להאכיל את התינוק.
"כאשר המצב החמיר, הגעתי לחדר מיון ב'עין כרם', ברחמי הבורא עלי, וקיבלתי תרופה לראשונה בחיי".
כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ (קהלת ב יג)
ידידה: "בעלי והפסיכולוגית לחצו שאשתחרר, עם התחייבות לטיפול מקצועי בסביבה הביתית. לי לא הייתה שום דעה. לא חיכה לי כלום בבית. לא הרגשתי כלום. הרגשתי כמו שק, ריק. שוחררתי עם מעקב צמוד של המרפאה הפסיכיאטרית ועם כדור. תוך שלושה שבועות הכדור האנטי דיכאוני שקיבלתי שינה את חיי.
"אני מסתכלת עליו כעל נס גלוי שהשם עשה לי. מגיל עשר הסתובבתי בעולם עם צעיף שחור שכיסה את עיניי. לא ראיתי את צבעיו היפים של העולם, לא נהניתי מהדברים הגדולים והקטנים שהחיים הציעו לי. שרדתי רק בזכות תפקוד גבוה. אלה היו חיי עד הכדור: סופר-סופר מתפקדת. נולדתי מחדש בזכותו. אחרי שנים של חושך ראיתי שוב אור.
"במקביל לטיפול התרופתי, הצלחתי להשלים את הטיפול הפסיכולוגי. חזרתי לעבוד כמורה אחרי שנים שלא לימדתי. הייתי רכזת מקצוע, והצלחתי מאוד, ברוך השם. ילדתי שתי בנות נוספות. ותפקדתי, כהרגלי, מעל ומעבר".
שולמית: "לא מזמן סיפרתי למישהי שהטיפול בשבילי הוא עוגן. מקום בטוח לעבד בו חוויות, לעכל אותן, אותי. בלי סתירה לכוחות הנפש שהוא דורש, אני מחכה לפעמים שיעבור השבוע ויגיע הרגע ללכת למטפלת. היא שאלה אותי מי המטפלת שלי. עניתי. היא הופתעה. סיפרה שהיא מכירה אותה אישית, גם הלכה אליה בעבר. לא סבלה אותה. כשהיא ציינה את הנקודות שהפריעו לה, שמתי לב שאלה הנקודות שנותנות לי כוח.
"לה, למשל, הציקה העובדה שהמטפלת היא אישה מאופקת, לא שופעת חום. אני אוהבת שהיא כזאת. מרגישה שה'אדישות' שלה יוצרת אצלי שלווה. אם מדברים על הבדלים בין רפואת גוף לרפואת נפש, זה הבדל גדול. רופא גוף, אם הוא מנוסה, יודע את העבודה, בעל יכולת אבחנה ותפיסה, מן הסתם הוא יהיה טוב לכל הפציינטים. בזירה הנפשית אפשר לפגוש מטפלת שתעשה טוב למישהי אחת, תהיה בחירה רעה למישהי אחרת. אין בהכרח מטפלת אידיאלית, נכונה. יש מטפלת נכונה בשבילי.
"בכלל, כל טיפול נפש הוא כל כך אינדיווידואלי. גם הכדורים מעבירים אותו מסר. יש כאלה שמתחילים ליטול כדורים וחווים הקלה מיידית. אני לא חוויתי אותה. הייתי צריכה לעבור לכדור אחר, וגם הוא לא מדויק לי. קיימות תופעות לוואי שאני עדיין לא מצליחה להתמודד איתן. הכדור שאני נוטלת משפיע לרעה על התיאבון ועל השינה, וההקלה קיימת באופק רחוק שטרם הגעתי אליו. ממש צריכה לשכנע את עצמי להמשיך לקחת את הכדורים. שורדת רק בזכות התקווה (ונס שהיא קיימת לי) שארגיש טוב יותר בקרוב, שעוד קצת סבלנות ואורך נשימה, ואצליח לשמוח שוב".
דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי (קהלת א טז)
ידידה: "במשך עשר שנים של בריאות המשכתי לקחת את הכדור. חוויתי בושה בכל פעם שנאלצתי לדווח עליו, בבדיקות לפני הלידות, או אצל רופא השיניים, לדוגמה. הביכה אותי העובדה שאני נעזרת, ובשלב כלשהו הפסקתי מעקב פסיכולוגי. אני כן חייבת לציין שבתקופות לפני הלידות ואחריהן התייעצתי עם הצוות הרפואי לגבי הכדורים, ואיך נכון לשלב אותם במצבים האלה. לאורך כל התקופה הפגנתי אחריות על חייהם של הילדים. גידלתי אותם, והכל היה רגיל, לכאורה. כלפי חוץ ניהלתי חיים נורמטיביים לחלוטין.
"לקראת יום הולדתי הארבעים פצעים נפערו מחדש. בתזמון אלוקי, באותה תקופה הוקם מרכז חוסן קהילתי משפחתי ביישוב שבו אני גרה, מרכז שנועד להציע שירותי בריאות הנפש בקהילה. הכרתי את מנהלת השירות וכתבתי לה. היה לי קל יותר לכתוב לה, מאשר לפגוש אותה פנים אל פנים. כתבתי לה שאני לא מרגישה טוב, וככה הגעתי לפסיכיאטרית שמלווה אותי עד היום.
"היא שמעה את הסיפור שלי, אמרה: 'הגבת מצוין לכדור. נראה לי שתגיבי מצוין גם לכדור הבא'. בהכוונתה חזרתי לטיפול הפסיכולוגי אחרי עשור שלא הייתי בטיפול, ובמקביל, התחלתי ליטול כדור אחר. הוא לא היה נכון לי, וככה התחילו חמש שנים של ניסיונות לאזן אותי תרופתית, עם אשפוזים דחופים, כי המצב היה ממש לא טוב.
"חוויתי התקפי חרדה, קשיים בריכוז, בשינה, ביכולת לקבל החלטות. לא הצלחתי לקום מהמיטה. כל פעולה הכי פשוטה דמתה לטיפוס על האוורסט. גררתי את עצמי מיום ליום. האשפוז אפשר לי להוריד מסכות והרשה לי, בפעם הראשונה בחיי, לא לתפקד ולהניח בצד את אובר העשייה שלי והצורך להיות בסדר תמיד. הייתי מאושפזת במשך חודשיים. חזרתי לעבודה אחרי תקופה. ושוב הגעתי לאשפוז. במשך חמש שנים עברתי ארבעה אשפוזים. תמיד ברצון, אף פעם לא בכפייה.
"האשפוז הראשון שלח אותי מאוזנת הביתה. האשפוז השני לא היטיב איתי. יצאתי ממנו במצב גרוע. דווקא שם, בתוך התהום של האשפוז השני, בעלי ואני הבנו שאנחנו מוכרחים לבקש עזרה אם אנחנו לא רוצים להרוס את החיים של הילדים שלנו. פנינו לרווחה".
כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי (קהלת ב י)
ידידה: "קיבלנו ליווי צמוד של עו"סית. עזרה בניקיון, בחונכות ועוד. אני רואה את ההחלטה שלנו לפנות ולבקש עזרה כהתקדמות אמיתית. גם הרגע שבו יצרתי קשר בעצמי עם הפסיכיאטרית וסיפרתי לה שאני לא מרגישה טוב היה רגע של גדילה נפשית.
"חברה לחצה עלי לפנות לביטוח לאומי. עברתי תהליך בירוקרטי מתיש עד שזכיתי בהכרה ובארבעים אחוז קצבה על נכות נפשית. לא ידעתי מה אני עושה בזמן שלי בין האשפוזים. איך אני בונה לעצמי סדר יום שיעסיק אותי, כי רביצה במיטה לא מביאה שום מרפא לנפש. נדרש תהליך של החלמה ושיקום, וזה תהליך שונה לחלוטין מתהליך החלמה ושיקום פיזיים. יש בו עליות ומורדות, יש חובות וזכויות. לא ידעתי על רובן.
"העו"סית שליוותה אותי מטעם מחלקת הרווחה, סיפרה לי שיש מפעל בירושלים לייצור אמנות והציעה שאשתלב שם מטעם סל שיקום. לא ידעתי מה זה בכלל. כשאני אובחנתי, בשנת 1998 למניינם, סל השיקום טרם היה קיים. גם לאחר מכן, ואף שאושפזתי, לא הייתה מספיק הסברה לגבי הזכויות.
"בסייעתא דשמיא הגעתי למפעל המוגן בירושלים. עבדתי בו במשך שנתיים. רציתי להישאר שם, אבל הצוות המקצועי במקום חשב שאני יכולה וצריכה לחזור לעבודתי כמורה. התחלתי תהליך של ליווי תעסוקתי מטעם סל שיקום. כך קיבלתי את העבודה הנוכחית שלי בכפר הנוער 'זוהרים' שייסד הרב גרוסמן.
"אני עובדת פעמיים בשבוע, עם קבוצות קטנות. למדתי הוראה מתקנת בגיל ארבעים, ויכולתי לשזור את הכישורים והידע המקצועי שלי בעבודה מדויקת למידותיי. במהלך הליווי התעסוקתי המלווה שמעה על קורס 'עמיתים לזכויות'. לפני שש שנים סיימתי את הקורס עם עוד מתמודדי נפש מכל הארץ. למדנו ביחד מה הזכויות שלנו, מה פירוש טיפול נפשי בקהילה, מה מציעות קופות החולים. בסוף הקורס התחלנו להעביר הרצאות בקרב הקהילה. ככה התחלתי את העבודה השנייה שלי בתור מרצה מטעם תוכנית 'עמיתים לזכויות' של החברה למתנ"סים בשיתוף משרד הבריאות".
עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת יב, ב)
ידידה: "חוויתי סייעתא דשמיא עצומה לאורך כל הדרך. השם הטוב זיכה אותי להגיע למקומות הנכונים, לפגוש את האנשים הנכונים. וזו הסיבה שאני מתראיינת. אני רוצה שאנשים ידעו שכדורים פסיכיאטריים הם לא מילים אסורות. אנשים שנוטלים כדורים פסיכיאטריים יכולים להקים משפחה מבורכת, להתקדם, להתעלות מעלה.
"סטיגמה היא רק אנושית, לא אלוקית. השם רואה אותנו כמו שאנחנו מתחת לכל המסכות שעטינו על עצמנו והתוויות שהסביבה מדביקה לנו. בואו נראה גם אנחנו את כל מנעד הרגשות שבני אדם יכולים לחוות, ניתן להם מקום.
"אני רוצה להזכיר לטובה את בעלי שקיבל את האשפוזים שלי בצורה טבעית וזה המסר שהוא העביר לילדים. הילדים הגדולים ידעו איפה אני נמצאת. לבנות הצעירות שהיו אז בבית ספר יסודי בעלי אמר שאני נמצאת בבית הבראה.
"כשהייתי מאושפזת במחלקה פתוחה בבית חולים 'ברזילי' באשקלון, המחלקה הייתה בסוף בית החולים, המון ירוק בעיניים. מדשאות. עצים. ים יפהפה באופק. בכל פעם שבעלי הגיע עם הילדים לבקר, זאת הייתה חוויה בשבילם. הם לא נכנסו למחלקה, כי ילדים עד גיל שמונה עשרה לא נכנסים פנימה. אז נפגשנו בחדר המשפחה או בחוץ, ובדרך בעלי קנה להם פלאפל וגלידה.
"הילדים ידעו, כל אחד לפי גילו ואופיו, שאמא מתמודדת וזה בסדר. זה המסר שבעלי העביר להם: אנחנו עושים מה שאנחנו צריכים לעשות. הם מעולם לא קיבלו ממנו את המסר שאמא שלהם לא מוצלחת, חס ושלום או שיש להם סיבה להתבייש. הוא הזכיר להם, גם לי, שמהרגע שהקדוש ברוך הוא גירש את אדם הראשון מגן עדן, אנחנו בעולם של שבירה ותיקון. מן המצר קראתי ק-ה.
"גם זה תהליך שהייתי צריכה לעבור. להבין שעבודת השם שלי צריכה להיות אחרת והפוכה מהעבודה שניסיתי לכפות עלי. כל הזמן האמנתי שאני לא צדיקה די, שאני נענשת כי לא הייתי טובה מספיק. הייתי צריכה ללמוד שהניסיון שאני עוברת הוא בגלל פצעים שקרו לי, שאני לא אשמה, שאני לא נענשת. שהשם קרוב".
מירי: "הילדים מודעים לעובדה שאני מדוכדכת לפעמים. הגדולים יותר שמעו גם על הכדורים. אני מודה ומתוודה שהיה לי קשה לספר להם. כבר סיפרתי שבתוך תוכי עדיין חיות ובועטות הסטיגמות על מתמודדי נפש. בכל זאת סיפרתי, כי אחרי התבוננות על הסביבה, הבנתי שהסטיגמות האלה נוצרות כבר בילדות, כשהורה מסובב אצבע על מתמודד נפש או פולט משפט פוגעני על אדם שקיבל אבחנה של מחלת נפש.
"כל השיפוטיות ההורית שוקעת בנו ומחלחלת גם לדור הבא. זו הסיבה שדיברתי עם הגדולים, הסברתי להם. מקווה שהם יעבירו זווית מבט רחבה וחומלת לנכדים שלי… מאמינה שהיכולת לשים בצד סטיגמות, להביט פנימה על הנשמה, תעזור לנו לגדל דור יותר מקבל, יותר מאפשר".
שולמית: "אני לא מסתירה את הדיכאון. משתפת חברות קרובות. אבל גם כשאני משתפת, אני עושה את זה באופן מושכל, מנוסח היטב, לא כבד מדי. זוכרת שהן בנות גילי. אם אפול עליהן עכשיו, כמה זמן הן תוכלנה לשאת אותי? לסחוב אותי לפני שתמאסנה בי?
"משפחה היא בלי תנאים. חברה היא מציאות אחרת, יש בה כללי משחק אחרים. וגם אם, תאורטית, תקום החברה שתסכים לסחוב אותי בלי סוף, אני אפסיק להיות שולמית, החברה. אהיה שולמית, פרויקט החסד. אני לא רוצה להיות פרויקט חסד של אף אחת. רוצה להישאר זו שתמיד נחמד לדבר איתה, שיש לה מה לתרום. להיות אדם, לא צדקה. תוצר לוואי של הרצון הזה: אני נלחמת לבד בזירת הקרב, ואין שום לב ביציע".
מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה (קהלת ג כא)
ידידה: "הימים הנוראים היו כפשוטם, ימים נוראים. כל הנושא של 'תשובה מיראה' הוא אקוטי למתמודדי נפש, כי גם ככה הם מרגישים רשעים מוחלטים. הלא אם אני בוכה, אז אני בעצם חוטאת לחובתי לעבוד את השם בשמחה. כל הלחץ הטכני שמאפיין ערבי חגים מצטרף ללחץ הנפשי ועושה שמות במתמודדי נפש. הנפש שלהם רגישה עם סיסמוגרף מאוד חזק שקולט כל תנודה, כל רעידת אדמה.
"כשהייתי מאושפזת פגשתי מאושפזים אחרים. אף אחד מהם לא היה רע. כולם היו אנשים טובים, שבורים. הרבה פעמים המחשבה השגויה היא שמתמודדי נפש הם רעים ומסוכנים כי הם בוחרים להיות כאלה, הבעיה בהם, והכל עניין של עבודת המידות. זה לא נכון. מתמודדי נפש עוברים סבל בל יתואר.
"כשחוויתי משבר דיכאוני עמוק, לא הצלחתי לקום מהמיטה, להתיישב על כיסא סמוך. הגוף לא הצליח לעשות את התנועה הקטנה הזאת. לא הצלחתי ללכת. לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לשתות, לא הצלחתי להתקלח, לא הצלחתי לישון. לא הייתי במצב בחירי בכלל.
"לא בחרתי שהדיכאון יבוא אלי. כן בחרתי להילחם ולהתמודד ולהיעזר. לא מתעסקת כיום באשמה, בבושה או בסוד. אני לוקחת כדורים, כמו שאני לוקחת ויטמינים. הם באותו גודל, באותה קופסה. אומגה שלוש, קומפלקס בי, יחד עם הכדור האנטי דיכאוני".
שולמית: "אני מתראיינת רק בשם פרטי, לא חושפת יותר מדי פרטים על עצמי, כי יש פה כאב שאני רוצה לתת לו קול, ורק ככה, סמויה למחצה, אני מסוגלת: המשפחה החמה והנהדרת שלי בכל פרמטר אחר, לא מסוגלת לקבל את העובדה שיש לי דיכאון.
"כשחוויתי אובדן והתאבלתי בגללו, הם תמכו והיו איתי. אבל עכשיו, כשאני כמעט שנתיים אחריו, הם לא מבינים מה הסיפור שלי, מה זה דיכאון בכלל, למה. מזווית מבטם, אני עצלנית אם אני לא קמה מהמיטה. אם היה לי סרטן, חלילה, הם היו מבינים שאני לא יכולה לזוז, כי אני חולה. אבל דיכאון הוא לא מחלה, הוא רגש. ורגש אפשר לקבור, לעבור הלאה. זאת התאוריה שלהם, והיא משאירה אותי בודדה מאוד, בלי שום משענת משפחתית.
"סופגת בלי סוף ביקורת והאשמות שאני לא בסדר, עושה לעצמי הנחות, עצלנית, כאמור לעיל. ובעיקר, שומעת שוב ושוב כמה אני אחראית לגורלי, ואם הוא מרגיש לי מר, זאת אשמתי שלא זריתי עליו סוכר…
"כשאני מנסה להסביר לאמא שלי שדיכאון לא קורה מבחירה, בדיוק כמו שהמחלה לא קורית מבחירה, היא לא מבינה. נוקבת בשמות של נשים אחרות שחוו אובדן דומה לאובדן שלי והתאוששו ממנו. אני מנסה להסביר שכל נפש ונתיב חייה. יש אופי, נתונים סביבתיים. כל אדם ופצעיו, הקצב שבו הם מתרפאים. היא מסרבת לשמוע.
"לכן אני כאן. כדי להגיד את הדבר שבוער בדמי. אם מישהי בסביבתכם הקרובה סובלת מדיכאון – אל תצעקו עליה. צעקות לא תרפאנה את הפצע. אל תאשימו. אל תבקרו. גם הן לא ימשו אותה מהתהום. אני מבינה שקשה לא לשפוט אדם מדוכא כי נראה שהוא יכול לעשות הכל, והמרה השחורה נתפסת כאילו היא רק בראש שלו. אבל תאמינו לי, כבעלת ניסיון, שלפעמים הוא לא מסוגל. לא מסוגל לקום מהמיטה, לא מסוגל לאכול, לשתות, להתקלח. כל טיפול עצמי הוא אוורסט שלא מעניין אותו בכלל לטפס עליו, וגם אם כן, מאגרי הכוח שלו ריקים. בלעדיהם, אפילו אצבע לא זזה.
"האפתיות הזו שכל כך מרגיזה ומתסכלת את הסביבה היא נכות. המשאלה שלי היא שהסביבה הקרובה תבין ותתייחס לאדם המתמודד כאל פצוע-קרב. זה באמת המצב".
וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא (קהלת ו ז)
ידידה: "טיפול תרופתי הוא פלטפורמה. כשאדם עובר מצב טראגי או טראומתי לאורך זמן, הוא מגייס את כל כוחות הנפש שלו כדי לשרוד. המוח משחרר חומרים כמו אדרנלין, דופמין, סרוטונין ועוד. החומרים האלה לא נמצאים בלי סוף בתאי המוח שלנו, וכשאנחנו מגייסים מהם יותר ויותר במצבים של פיקוח נפש, אנחנו עלולים להגיע למצב שנשאר לנו מהם מעט מאוד או בכלל לא.
"זה המקום שבו הכדורים נכנסים לתמונה, הם מחזירים למוח את החומרים שחסרים לו. הנפש סובלת, אבל החומרים במוח הם שעוזרים לגייס סימפתיה, שמחה, מוטיבציה, שלווה, סבלנות. להתמודד עם כל מצוקות החיים.
"עוד משהו שכדאי לדעת על כדורים אנטי דיכאוניים – תהליך של איזון תרופתי דורש זמן. לפחות שלושה שבועות, ולפעמים גם שישה. וכשמורידים כדור קודם, עושים זאת בזהירות כדי שהנפש לא תחווה משבר.
"כדורים פסיכיאטריים הם כדורים מצילי חיים, אסור באיסור חמור לשחק איתם בלי ליווי צמוד של פסיכיאטר. קיימת סטיגמה גדולה על כדורים, לכן אנשים מנסים להיפטר מהם. גם אני, עד שראיתי כמה הם עוזרים לי, הייתי נגדם.
"כשבאתי לפסיכיאטרית שלי וביקשתי ממנה להוריד מינונים, היא אמרה: 'אם זה היה אינסולין, לא היית מבקשת להוריד מינונים. רק בגלל הסטיגמה את מבקשת להיפטר מהם'. היא צדקה. גם אני, אגב. כי התברר שבאמת יכולתי להתחיל להוריד מינונים, אבל התהליך צריך להיות מושכל, ומדויק לנפש, ולא בגלל סטיגמות כאלה או אחרות".
מירי: "עברתי כמה תרופות ומינונים. לפני מספר שנים התייצבתי על תרופה ומינון שמדויקים לי. ומאז, השלום והשלווה לי. מתמודדת פה ושם עם דכדוכים בתדירות נמוכה, ויש גם זמנים מאיימים יותר, שהנפש לא עומדת בעומס, אבל הם נדירים, ברוך השם. ההתוויה היא ייצוב מצב הרוח.
"זו הסיבה שאני מתקשה להגדיר את עצמי כסובלת מדיכאון. לא מרגישה בכלל 'על כדורים'. אני יודעת שהנפש שלי צריכה אותם. ואני דואגת לנפש שלי ומפנקת אותה. מה ההבדל בין הכדורים האלה לבין אספירין שרופא כלי דם המליץ לי בגלל הוורידים? אולי אני מגזימה, אבל כך אני מרגישה".
שולמית: "בתחילת הדרך עם הכדור, הרשיתי לעצמי קצת-קצת לשחק איתו. לא נצמדתי ממש להתוויה הרפואית. כשהמטפלת שלי ביררה אם אני נוטלת אותם באופן מסודר, הודיתי שלא.
"הסיבה ששיחקתי בהם הייתה טכנית לחלוטין. צריך ליטול את הכדור מוקדם, שלא ישפיע על השינה. ומהצד האחר, אסור ליטול אותו על קיבה ריקה. הבעיה היא שהכדור גורם לי לחוסר תיאבון, ועל הבוקר להכריח את עצמי לאכול כדי שאוכל ליטול כדור אחר כך – זה אתגר שלפעמים אני מעדיפה לזרוק למגירה, לטרוק. גם זו מסקנה שאני הולכת ומפנימה: לטפל בעצמי זה לא פרויקט צדדי. אני צריכה להתייחס אליו ברצינות. נכון, יש לא מעט פרויקטים בחיים שדורשים את תשומת ליבי, אבל פרויקט 'נפשי' צריך לזכות במקום הראשון".
הוֹלֵךְ הָרוּחַ (קהלת א ו)
ידידה: "בפעם הראשונה שאושפזתי שיתפתי את מנהל המוסד שבו לימדתי. עבדתי אצלו שתים עשרה שנה עד המשבר והוא זקף אותן לזכותי. ישבתי אצלו בבית, רגע אחרי שחשפתי את הנפש הפצועה שלי, והוא אמר: 'לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח. ברגע שתהיי מסוגלת לחזור לעבוד, יהיה לך מקום לחזור אליו'. זאת הייתה תגובה כל כך מרגשת. ומאז החֶברה, כך לתחושתי, רק פותחת ידיים גדולות יותר לחבק, להכיל.
"לא מזמן מסרתי הרצאה במסגרת יום חשיפה לבריאות הנפש. ההרצאה שלי נקראה 'בדלת ממול'. זה המסר שרצינו להעביר, וכך קורה בפועל בקהילה שלנו. התמודדות נפש היא לא בושה, לא משהו שאי אפשר להכיל. כשאדם מתאשפז במחלקה פסיכיאטרית, המשפחה זוכה לעזרה בדיוק כמו העזרה שזוכה לה משפחה של יולדת. נכון, יש עדיין מה לתקן בזירה הציבורית, השופטת, אבל אני רואה התקדמות אדירה, מתמקדת בה".
מירי: "לא מסתובבת בעולם ומספרת לכל אישה שאני פוגשת שאני נוטלת תרופה לנפש. אבל הנה, את רואה, אין לי בעיה להתראיין לכתבת חג על העניין. מרגישה שהכותרת לא צריכה להיות 'כן תרופה, לא תרופה'. הכותרת צריכה להיות 'כן שמחה, לא שמחה'. זאת ה-התמודדות. לפעמים החיים שואבים מאיתנו את השמחה עד הטיפה האחרונה. ואז אני מוצאת את עצמי יבשה ומרוקנת, ובלי גרם של כוח להרים ראש, להזדקף, להמשיך הלאה.
"כשקרסנו כלכלית ופגשתי לראשונה את התהום, ממש הרגשתי דוב שחור רובץ עלי, בדיוק כמו שמספרות נשים שמתמודדות עם דיכאון. ומהניסיון שלי אני יכולה להגיד שסבל נפשי הוא סבל ממשי ומוחשי. הוא כואב ומכביד על הנשימה וקשה לשאת אותו. אלה ייסורים שאנשים בריאים לא מסוגלים להבין.
"גם היום, עם כל המודעות להתמודדויות נפש, אני יכולה לשמוע או לקרוא דעות שגוערות בנשים שהן 'מתפנקות', כשהן בוחרות לדאוג לנפש הפגועה, לשמר אנרגיה, להתמקד בעיקר (כן, לפעמים זה אומר לשכב במיטה עד שתיים בצהריים). זאת שיפוטיות שחורה לי עד דמעות. נשים שנופלות למצב שאני נפלתי אליו לא מתפנקות. ואבסורדי בעיניי שהן מואשמות על סבל שהן לא בחרו בו.
"כשאני פוגשת אישה שמתמודדת עם דיכאון קשה, אני תמיד מעריצה אותה שהיא בכלל פוקחת עיניים. גם זו פעולה לא אפשרית ברגעים שדובים שחורים רובצים על הלב. אני מודה להשם שהוביל אותי לשביל הזהב, לדרך חיים מאוזנת. מודה לו גם על היכולת להבין יותר נשים מתמודדות, וכמה הן רחוקות מהתואר 'מפונקות'".
שולמית: "מישהי הציעה לי להצטרף לקבוצת תמיכה. אולי אצטרף בעתיד. כרגע לא רוצה לשים על עצמי את תווית ה'דיכאונית' או זו שחוותה אובדן קשה. פוחדת שהתואר ישתלט עלי, יהיה הדבר היחיד שיגדיר אותי. מעדיפה להישאר במעגל החברתי המגוון שלי.
"אני מבינה שמכנה משותף יוצר שפה משותפת ומאפשר שיח, לחלוק כלים, לקבל, לתת. אבל לא מזמן דיברתי עם מישהי שהתמודדה עם אובדן דומה לאובדן שלי, ולא הצלחתי למצוא שום נחמה במילים שלה. היא חוותה אותו באופן שטחי למדי. החוויה שלה הייתה אחרת לחלוטין משלי, אף שהמאורע היה אותו מאורע. מרגישה שקבוצות תמיכה מתבססות על מכנה משותף חיצוני. אני מחפשת את המכנה המשותף הפנימי.
"גיליתי שיש נשים שדוברות את השפה שלי, אף שההתמודדות שלהן היא אחרת. והן יכולות להכיל את הכאב שלי, גם כשהוא אוקיינוס. אולי ההבדל הוא בתפיסה, בעומק. אולי זה סוג של תדר מסוים שלא כולם 'מתבייתים' עליו".
וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם (קהלת יב ב)
ידידה: "במסגרת התוכנית 'עמיתים לזכויות' אני גם נכנסת היום למחלקות סגורות, כאלה שמעולם לא הייתי בהן, פוגשת מקרים קשים. כשהמאושפזים שומעים שהייתי מאושפזת בעבר, הם מתמלאים תקווה שאפשר לצאת מהמחלקה ואפשר להתקדם.
"אני מרצה לא מעט, גם למתמודדי נפש אחרים, גם בקהילה. זה המקום לספר יותר על תוכנית 'עמיתים לזכויות' שנוסדה למען המטרה הזאת – לקדם ולשלב אנשים כמוני בתוך הקהילה. לקלף סטיגמות, לייתר את הצורך בבושה ובהסתרה. הנציגים של התוכנית זמינים לענות על כל שאלה, גם אנונימית, בכתב או בעל פה.
"כשלמדתי בקורס, המרצים היו הטופ שבטופ. המטרה של מנהלי התוכנית היא לרומם את קרנה של הפסיכיאטריה, שלא תגור יותר בחצר האחורית. ביקרתי לא מזמן במרכז בריאות נפש מסוים, והתרגשתי מהמקום המטופח. בריאות הנפש באמת לא אמורה להיות בדיעבד, היא אמורה להיות מלכתחילה".
מירי: "עת לכל חפץ. גם למיטה. יש זמנים שבהם המיטה קורצת מאוד. תקופות של עומס פיזי, רגשי וטכני עצום, שאני יכולה כמעט להרגיש איך הנפש שלי מתכופפת תחת המשקל של הכל.
"לא מתביישת לספר שאני עושה שימוש במיטה. לא רואה בקריצה שלה הזמנה לקרב, משהו שאני צריכה להילחם בו. יכולה להיכנס למיטה גם אחרי הצהריים או בשעות הערב המוקדמות. נטענת לזמן קצר, קמה. ברוך השם, יש מי שזקוק לי על הרגליים. וברוך השם שלא עזב חסדו מאיתי. מודעת לעובדה שאילו הייתי בדיכאון 'אמיתי', הייתי מתקשה לאסוף את עצמי.
"דכדוך מאפשר יותר איסוף עצמי, אבל גם הוא דורש עבודה פנימית ומציאת כוחות אבודים בתוכי. נשענת על המחויבות לבעלי, לילדים. הם ממגנטים אותי בחזרה למציאות. אני נמשכת אחריהם, אחרי החיים. הולכת למטבח לבשל להם אוכל אהוב שרק אני יודעת לבשל. הפעולות הקטנות של קילוף, קיצוץ, תיבול, אידוי – יש בהן גם ממד מרפא. הידיים עובדות. הראש משוטט במחוזות אחרים, מטהרים.
"יש גם זמנים אחרים, שבהם אני לא עושה שום דבר עם אף אחד. עושה דין לעצמי, שופטת את עצמי לזכות, משחררת אותי לחופשי. ואז אני חוזרת למיטה או פותחת דלת, יוצאת למקום כלשהו לבד. גיליתי שאני מוכרחה 'ספייס' כשהמדרון מתקרב אלי, ואני לוקחת הפסקות מהחיים באופן שוטף.
"אני יודעת שהאופנה בעידן שלנו היא 'מולטיטאסקינג' מוגזם. אני לא אופנתית. זאת אני, אישה בלי כוחות-על. למרות חסרונותיי, אני אוהבת את עצמי (באמת באמת, גם כשאני מעצבנת).
"ו… יש בכיס גם עזרה ראשונה למקרי חירום: ואבן. כדור הרגעה שפועל מייד. לוקחת אותו לעיתים נדירות מאוד, אבל לפעמים כשאין ברירה, והמציאות דוחפת אותי לתהום, אני משתמשת בו. מרגישה שאין סיבה שאלחם בו, אבזבז את כוחותיי המוגבלים. חיה איתו בשלום. חיה. זאת תמצית הסיפור שלי".
וּלְשִׂמְחָה, מַה זֹּה עֹשָׂה (קהלת ב ב)
ידידה: "הזכרתי קודם את 'הימים הנוראים', אבל גם חגים וזמנים לששון מועדים לפורענות. הפער בין הציפיות הסביבתיות לתחושה הפנימית מחמיר את המצב וגורם לתחושות רעות יותר.
"בכלל, כל יציאה משגרה, כמו החופש הגדול, עלולה להיות אויב. לכן גם החגים הם 'אויב'. דווקא הקורונה, עם כל הבלגן שהביאה איתה, לימדה אותי לקבל ולא להתמוטט ממציאות שאין בה שגרה.
"יהדות היא דרך חיים. היא מהות של ציבור וקהילה. ברוב עם הדרת מלך. רובנו חיים בקהילות סגורות ומשפחות גדולות. זו עוד סיבה שזמנים כמו חגים ושמחות עלולים לחנוק ולאיים ולתבוע תפקוד גבוה יותר, שלא תמיד אפשרי למתמודדי נפש. חוויתי בלי סוף רגשות אשמה בגללם עד שהבנתי שאחת הבעיות המרכזית שלי היא שאני לא חומלת עלי. אני ממשיכה להאשים את עצמי, לדרוש מעצמי. הבנתי שאם לא אלמד לאהוב את עצמי, לא אוכל להתקדם.
"לא לשווא המילה 'חמלה' נמצאת בתוך המילה 'החלמה'. למדתי לעבד את המציאות ולזהות מה עושה לי טוב, מה רע. יש אנשים שאני מרגישה בטוחה לצידם, ואותם אני מארחת, או מתארחת אצלם.
"תמיד, גם בזמנים הקשים, הקפדתי להתפלל ולומר תהילים. תמיד הרגשתי שדוד המלך 'מדובב' את כאביי. לפני מספר שנים מישהי דחפה לי 'תפילת תודה'. התחלתי להגיד אותה טכנית, בלי כוונה מיוחדת. עד היום אני אומרת אותה. מרגישה שגם היא עוזרת לי להבין שהשם הביא עלי את עיצבון הלב, והוא יודע מה הוא עושה. לא מתעסקת עם השאלה למה זה קרה. מבינה שהכל בא עלי משמים כי כך מתאים ומדויק לי. כיום מנסה לבחור רק מה שנכון לי, מאמינה שזה מה שהשם רוצה ממני, ושהוא שמח שאני מודה בקושי, מזהה שהמשבר לגיטימי. כשרע לי, אני מתכנסת במקום של אהבה, בוכה ומבקשת ממנו שיעזור לי. הוא אב רחמן".
שולמית: "חגים הם זמן קשה. מפגשים משפחתיים הם זמן קשה. מפגשים משפחתיים בחגים הם הזמן הכי קשה… אני לא יודעת אם זה בגלל הדיכאון, בגלל האובדן או בגלל השיפוטיות שאני פוגשת במעגל הספציפי הזה. אבל כשאני שוקעת בדיכאון ובחרדות, כי אצלי מתקיים חוק כלים שלובים: הדיכאון מוליד חרדות, החרדות מזינות דיכאון, אני מדקלמת לעצמי משפטים של חמלה. משכנעת את עצמי להרפות, לוותר, להגיד לליבי המכווץ מילים חמות, רכות.
"כשאני חווה התקף חרדה, אני מזכירה לעיניי שהן רואות כעת את החיים דרך הפריזמה של הדיכאון, והוא מעוות הכל, ומגזים. הרבה פעמים המילים האלה, שאני לא מאמינה בהן, מטפטפות פנימה ומאפשרות שוב נשימה. כשזה לא עובד, אני מתקשרת לחברה או למטפלת. מבקשת מהן לדקלם לי חמלה.
"לפעמים אני מכריחה את עצמי לנגן, ליצור, לצאת מהבית, לצאת מעצמי. חשוב לי לומר שאין פתרון אבסולוטי לעצב. יש כל מיני רעיונות וכיוונים, והם משתנים מאדם לאדם, ומזמן לזמן.
"אם מישהי מרגישה שהיא לא מסוגלת לנגן, לא מסוגלת ליצור, לא מסוגלת לצאת להליכה, לא מסוגלת כלום, כלום, כלום, חוץ מלרבוץ במיטה, זה בסדר גמור. שהמילים שלי לא תגרומנה לשום מתמודדת להרגיש שזה אפשרי, שיש פתרון, ושהיא מוכרחה ליישם אותו. אני מספרת רק על עצמי. אצלי, כבר סיפרתי, התקווה עדיין דולקת, ואולי לכן עשייה מושכת אותי מהגיהינום. אבל אני רק אני. אין פה מרשם".
זֶה כָּל הָאָדָם (קהלת יב יג)
ידידה: "בגיל ארבעים השתתפתי בסדנת מוזאיקה. למדתי ליצור תמונות יפהפיות מפסיפס. שברתי חתיכות חרס, בניתי מהן משהו חדש. זה עשה לי טוב. לאמנות יש יכולת לעשות טוב לנפש, אבל לא תמיד אני מסוגלת להתרכז בה. ולפעמים, כשיש ימים קשים, צריך פשוט לקבל את העובדה שהם כאלה, ולתת להם להיות.
"לפעמים לא נכון להכריח את עצמנו לעשות, ליצור. והכי נכון להוריד את הראש, לאפשר לגל לעבור. לקבל את ההתמודדות, לדבר את הקושי. להכיר בו. להיות מודעת לעובדה שקיים פצע כרוני בנפש שלי, ומדי פעם הוא ייפתח וידמם שוב. ולא להיבהל. לומדים לנהל את המחלה, ולא שהיא תנהל אותנו. לפעמים אני מזכירה לעצמי את האמת הזאת. לפעמים בעלי. אבל לא מצפה לחיות יותר בלי כדורים ושאוכר כאישה בלי דיכאון.
"החיים נעצרים בזמן משבר נפשי. זה נכון. גם מי שעובר משבר קרדיולוגי יגיד כמוני. החיים נעצרים ולא תמיד הם חוזרים להיות מה שהם היו. אבל זה בסדר, יש חיים אחרים. אני לא יכולה להיות האישה שרציתי, אבל אני נותנת מקום לדברים אחרים שיבואו. לפעמים, דווקא מהמקום הזה, אני מגיעה למקומות נהדרים שלא ידעתי לדמיין".
שולמית: "אני מודה על ההזדמנות להתראיין. רוצה לחתום את הריאיון במילים הבאות: אל תקבלו שום משפט שלי כאמיתות מוחלטת. רואה נשים מתמודדות שלומדות בעל פה כל כתבה ששמה נפש בפרונט, אחרות נשענות על חכמת המונים. וקיימות קבוצות התמיכה, והסיפורת. והכל נכון. בעירבון מוגבל.
"דיכאון אמנם מתבטא בחסרים כימיים במוח, ולכאורה דיאגנוזה היא דיאגנוזה, אבל הנפש משפיעה על הדיכאון, על המינונים שלו, על התסמינים. החוויות שהיא עוברת נותנות את הטון של ההתמודדות. ונפש היא נפש, היא כל כך ספציפית, כל כך אינדיווידואלית. אי אפשר לשכפל אותה או לבחור ב'העתק הדבק' כדי לרפא אותה. והנה עוד הבדל בין גוף לנפש: מחלה גופנית נצמדת לתסמינים המקובלים. הנפש לא. ואולי דווקא פה, בהבנה שכל נפש היא אחת ויחידה, עוצמה שאין לה סוף, יתחיל הריפוי.
"אם אנחנו, בתור ציבור, ניתן יותר מקום לפרט, נבין שכל אדם הוא סך העבר, ההווה והעתיד שלו, ושלו בלבד. ושבתוך התמהיל הזה מבעבעים גם נתונים נוספים כמו נטיות, כישרונות, דעות. ואין דרך, שום דרך, להכתיב חוויה אחת אבסולוטית. להגיד: 'כך נכון לנפש, ככה לא. כך היא צריכה להרגיש, ככה לא. כך היא תתרפא, ככה לא'. הפרט זה הסיפור האמיתי. בריאה חד פעמית שמגיע לה מקום בעולם".
נפשות רבות
קשה לכמת סיפורי נפש למספרים ואחוזים. ובכל זאת הם פה כדי להדהד אמת גדולה: הם לא אחד ממשפחה או שניים מעיר. הם לא חריגים, מוזרים, או יוצאי דופן. הם בשר מבשרנו, חלק אינטגרלי מהאנושות. לב נשבר ונדכה, מי אנו שנבזה?
הנתונים הבאים לקוחים מדו"ח שהפיק השנה אגף המידע של משרד הבריאות עבור אגף לבריאות הנפש. הם עוסקים בבריאות הנפש בישראל, שנתון סטטיסטי 2019 למניינם.
במהלך השנה שבה מתמקד הדו"ח, 29,269 אנשים קיבלו שירותי שיקום פסיכיאטרי. מחציתם צעירים בני 44-18, 22% מהם בני 54-45, 19% מהם בני 64-55 ו-8% מהם בגיל 65 ומעלה.
שיעור המטופלים במחוזות חיפה, הדרום וירושלים גבוה משיעור המטופלים במחוזות תל אביב, הצפון והמרכז. יהודה ושומרון מתייצבות בקרקעית הטבלה בשיעור המטופלים.
בסוף השנה האזרחית 26,308 מטופלים הוגדרו כמשתקמים. 3,804 אנשים חדשים הופנו לוועדות סל שיקום. ל-92% מהם אושר השיקום.
58,641 ביקורים נרשמו בשנת 2019 במלר"ד (המחלקות הפסיכיאטריות לרפואה דחופה). כשני שלישים מהפונים הצעירים עד גיל 25 אושפזו בהשוואה ל-44% מבני 25 ומעלה.
אחוז האשפוזים אצל נשים ובנות עומד על 39% לעומת 41% אצל גברים ובנים.
יורדת ים
אני יורדת ים
על פני היבשה
יורדת מהקו
מנתקת בלי בושה
אני יורדת לחיי
מעשה אישה
יורדת לסוף דעתי
אתחיל כחדשה
על סף פסגה משחררת
מסירה רגל מפדל
אופניים מתגלגלים
אין ברירת מחדל
רוח על פניי
אני יורדת מהפסים
עולה אלי
(ציפי, מתמודדת עם דיכאון מז'ורי כבר שלושים ואחת שנים)
