ירוק הוא צבע החיים שלהן. הן אוהבות טבע ופריחה וגם דואגות למשאבי הטבע שלא יתכלו, שלא יהרסו. לקראת טו בשבט, נשים בצבע ירוק עד משתפות בחיבור לאדמה: חנה גוטפרב, חובבת נופים וטיולים, מגדלת גינה מרהיבה בסביבה אורבנית; מירי ירוסלבסקי, מומחית לצמחים, מגדלת אותם; חני קליין דואגת לכינרת וחוסכת במים; אביטל רביבו, חובבת אקולוגיה אפילו השתמשה בחיתולי בד ולא תאמינו אלו יצירות מופת רוחמה שטרן יצרה מחומרים המיועדים למִחזור • ירוק בעיניים
התמונות באדיבות האמנית רוחמה שטרן, 'יצירת מופת'
"דומם אני – ומצמיח,
מת אני – ומפרה,
אני הקבר – ותלם-הבר.
אויב אני, אפל וזר –
ואֵם…"
כתב החידה שזה עתה קראתם הוא הבית הראשון בשירו של צבי יאיר ז"ל, הקרוי 'קול העפר'. לקול הזה מקשיבות מרואיינות הכתבה הזאת. בעיניהן, הצבע הירוק הוא צבעם של החיים. באוזניהן, האדמה אינה דוממת, היא שרה. והן שומעות את השיר.
רגבי שוקק
דפוק יתדפק
על כף רגל אנוש
עלי תרמוס, תעבור
אך רוחך, בן אדמה,
המגביהה על,
איככה תשחה,
איך אלי תשפל?
(קול העפר, צבי יאיר)@5=
טבע שני
חנה גוטפרב, יועצת נישואין, מדריכת כלות ומטפלת בפסיכודרמה MA, מצטרפת לשיר ששרה האדמה. חנה מטפחת פיסת טבע באמצע עיר: "בלב העיר ביתר עילית, באחד הרחובות המרכזיים, לצד בניין גבוה בן שבע קומות, שמתגוררות בו יותר מעשרים וחמש משפחות, קיים עוד צד. והוא ירוק. מצידו האחורי של הבניין משתרעת טיילת מרהיבה, כל מי שמגיע אליה מרגיש כאילו עבר בטעות למושב. מטעים מתרווחים בין שתי הגבעות, שקט מקצה לקצה, ובאופק אפשר לראות את הרי גוש עציון. כניסה פרטית לטבע…
"מלבד הנוף סביבנו, יש לנו גינה גדולה. אנחנו מגדלים בה עצי פרי, וכשחסר לי לימון באמצע הבישול, אני פשוט ניגשת לגינה לקטוף (לשנת השמיטה נתייחס בהמשך. ב"מ).
"חצר פרטית היא חוויה מיוחדת. יש בה חיבור לטבע ולאדמה. אנחנו זוכים לראות את הפירות בצמיחתם, ללוות את תהליך הבריאה מהופעת הניצן ועד להבשלת הפרי. יש לנו עצי הדר, ואנחנו רואים בעינינו כמה הולם אותם שמם.
"פירות הדר נקראים כך, כי הם 'דרים באילן משנה לשנה'. כל הפירות האחרים מבצבצים בקיץ. גם תפוחים, אף שהם מופיעים על המדפים בחורף. אבל את פירות ההדר ניתן לקטוף כל השנה. והבונוס הכי גדול של גינה פרטית: הזכות להפריש תרומות ומעשרות מטבל ודאי".
קשורה לאדמת ארץ ישראל בקשר נוסף?
"בהחלט. אני אוהבת מאוד את הארץ. בבחרותי למדתי ידיעת הארץ. האהבה שלי לנופיה של ארץ ישראל לא יודעת שובע… באחד הקורסים שהעברתי להכשרת מדריכות כלות, אמרו לי המשתתפות במפגש הסיום שהן היו שמחות לתת לי במתנה יציאה לטבע, לים, לנופים. הן קלעו בול…"
גם מירי ירוסלבסקי, בעלת קורסים דיגיטליים למולטימדיה, מכבדת את אדמת ארץ ישראל בצעדיה. "אני חובבת טבע ואוהבת את ארץ ישראל, כך שטיולים הם הדרך האולטימטיבית לחבר ביניהם. אני מסתובבת בארץ לא מעט. תמיד נהנית להסתכל על הצמחים שנמצאים באזורים שבהם אנחנו מטיילים וללמד את הילדים (או את הבעל…) איך קוראים לכל צמח. יש שמות מרתקים, ויש גם צמחים מרתקים. כמו צמחים שאוכלים חרקים או צמחים שנסגרים באופן מעניין. בכל מקום בארץ 'גרה' צמחייה אחרת, וכיף להכיר אותה".
יש צמחים שחולקים איתך כתובת מגורים?
"כרגע, בגלל הילדים שכל הזמן מרוקנים את העציצים, יש לי רק שבעה עציצים. גרניום, חרצית, היהודי הנודד ועוד. כשהילדים יגדלו ויפנימו למה עציצים צריכים אדמה, אולי אפתח את הדלת לעציצים נוספים".
החיבור של חני קליין, בעלת 'אחת אפס' – סטודיו לגרפיקה, לארץ ישראל מתחיל בדורות הקודמים. "החיבור אינו למדינה, כמובן, אלא לארץ שאליה עלו אבותיי, אודים מוצלים מאש, אחרי השואה".
גם אביטל רביבו, מנחת הורים ותומכת לידה בגישת 'שאיפה' ע"פ תורת החסידות, ינקה אהבת ארץ ישראל בבית הוריה שעזבו חיים יציבים ואמידים ברוסיה כדי לעלות ארצה.
"לא יודעת איך להתחיל ולדבר על הקשר עם הארץ. מהתחושה שאנחנו זוכים ליישב את שטחי ארץ ישראל? אולי מהחיבור העמוק שלי למשנת הרבי מליובאוויטש זצ"ל שמדגיש תמיד את קדושת ארץ ישראל, שעיני השם אלוקיך בה מרשית (בלי א' במקור) שנה עד אחרית שנה? כשרק התחילה הקורונה, האמירות של הרבי חיזקו אותי מאוד, ואכן ראינו ואנחנו ממשיכים לראות ניסים גלויים כאן, בארץ הקודש".
איך הקורונה קשורה לארץ ישראל?
"בתחילת הקורונה הייתה אי ודאות נוראית. אנשים פחדו מקטסטרופה עולמית. מצד אחד, העולם התאחד למציאות אחת, מפחידה. מהצד האחר, התבדל. אין יוצא ואין בא. כל אחד בארצו ובמולדתו. אנה מפניך אברח? היכן הכי בטוח לחיות כעת? ידיעות מחרידות מניו יורק ומצרפת ועוד קרעו את הלבבות. גם בארץ המצב לא היה פשוט, בפרט בגל השני הנורא. אבל במקביל, כל הזמן חווינו ניסים, והיה מחזק לדעת שאנחנו נמצאים במקום הבטוח ביותר בעולם.
"הרבי זצ"ל התייחס למעלותיה של ארץ ישראל, כמקום הכי מושגח, בערב מלחמת ששת הימים. באותם ימים הכשירו פארקים לבתי קברות… זאת הייתה התחושה אז. גם לפני מלחמת המפרץ התייחס הרבי לקדושת ארץ ישראל. ובעוד תקופות לא פשוטות, כשחלק מיושביה היו בטוחים שזה הסוף המר… וברוך השם, דבריו תמיד הוכיחו את עצמם. והם מזכירים, גם היום, שאנחנו במקום הנכון".
כיצד עוד מתבטא החיבור שלך לארץ ישראל?
"אישית, אני לא חווה שום רצון לנסוע לנופשים בחו"ל. אין לי שום חשק לעזוב את ארץ ישראל, גם לא לזמן קצר".
אוצרות טבע
במקביל לאהבה שרוחשות ה'ירוקות' לאדמת ארץ ישראל, הן גם דואגות לה. ולא בגלל חוק החד פעמי שמרגיז גם אותן.
רוחמה שטרן, אמנית רב תחומית, מנהלת מכון 'יצירת מופת' – סטודיו ובית ספר לאמנות חזותית, מדקלמת וגם מיישמת את המימרה 'במקום לפח – ניצור מהפך'.
"אני חובבת מִחזוּר. מאז שאני זוכרת את עצמי, הסלוגן שלי היה: 'מה שזבל בשביל האחד הוא אוצר זהב בשבילי'. זאת לא הייתה סיסמה נבובה אלא אורח חיים וכורח. גדלתי בתקופה של קום המדינה. המחסור, העוני והצמצום במשאבים ובחומרי גלם אילצו את בני דורי לחפש חומרים חינמיים ולבצע בהם שימוש חוזר כמה שניתן. היצירתיות שבורכתי בה סייעה בידי במציאת פתרונות מקוריים של יצירת 'יש מאין', לכאורה. וכך עיצבתי והמצאתי מוצרים אסתטיים שתרמו לעיצוב הבית או לשימוש פונקציונלי.
"החלום שלי היה להקים בית של תורה. זה היה בדור שלא עסקו בנושא בסמינר, כי האתגר של ההורים והבתים שהוקמו אחרי השואה היה לשרוד, בעיקר. ובכל זאת, זה היה החלום שלי. הייתי חדורת מוטיבציה לאפשר לבעלי לשבת וללמוד. עשיתי הכל כדי להגשים את שאיפותינו ושבעלי יוכל לנצל את יכולותיו התורניות. אבל בו זמנית, האסתטיקה הטבועה בי והחלום של דירה נאה, כלים נאים ולבוש יאה יצרו אצלי קונפליקט. המענה לדילמה הזו היה 'עשה במו ידיך' – כל מה שניתן לעשות בעשר אצבעות אוכל להגשים, ועל השאר אתפשר ואוותר".
מה עשית, למשל, בעשר אצבעותייך?
"תפרתי לבנים סטים שבתיים יפהפיים מהחליפות של אחי. פרמתי אותן בסבלנות. הפכתי לצד שמאל וקיבלתי שלושה נסיכים, לבושים בהדר. גם משחקים לילדים יצרתי מחומרים שהושלכו לפח. אספתי בנגרייה ליד ביתי פיסות של עץ. ניסרתי, שייפתי, צבעתי וציפיתי בלכה. וכך היה לילדים מאגר ענק של קוביות עץ צבעוניות ומגוונות. יצרתי פאזלים מתמונות שפורסמו בעיתונות, וקלפים מקוריים עבור משחקי זיכרון. הכנתי בובות משחק ובעלי חיים מגרביים. ואלו רק דוגמאות.
"עם הזמן גיליתי שמעבר לצורך, בוערת בי אש של יצירתיות, ואתגרתי את עצמי במציאת חומרי גלם שיאפשרו לי ליצור ולהגשים את חלומותיי".
כל מִחזוּר הוא הליך מבורך. ממחזרת מטעמי 'איכות הסביבה' או מטעמים של 'בל תשחית'?
"בואי נדון מעט בנושא של מִחזוּר. על פרשת הבריאה אמרו חז"ל במדרש: 'ראה את מעשה האלוקים כי מי יוכל לתקן את אשר עיוותו – בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי, כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך' (קהלת רבה פרשה ז פסקה יט).
"אלפי שנים לפני שהתפתחה המודעות לאיכות הסביבה והאסכולה סביבה, כבר קיבלנו את הציווי האלוקי לתת דעתנו שלא נחריב את העולם שנברא עבורנו. כשנתבונן סביבנו במשקפיים ירוקים, נגלה שכל פסולת היא בעצם משאב חדש ומרגש. זאת המשמעות של יצירה ירוקה – היא מפיחה חיים חדשים בחומרים ישנים, שאלמלא היצירה היו מוצאים את דרכם להר הזבל או להטמנה וכך הופכים לחומרים המזהמים את כדור הארץ.
"כדאי לתת את הדעת להבדל בין 'מִחזור' ל'שימוש חוזר'. מחזור הוא התכת הפסולת או גריסתו והפיכתו לחומר גלם 'מחודש' שממנו ייצרו מוצרים חדשים. שימוש חוזר, שאני אוהבת לכנות בשם 'שימשוב' הוא שימוש נוסף במוצר והארכת חייו. ניתן לכלול בהגדרה הזאת גם שימוש דומה, ואף שונה לחלוטין מהייעוד המקורי, כל עוד הוא אינו עובר תהליך תעשייתי נוסף".
היכולת 'לשמשב' פתחה לך גם אפיק פרנסה.
"נכון. הנטיות האסתטיות שלי וההתנסות במגוון של טכניקות וחומרים בלתי שגרתיים דרבנו אותי להשתלם בתחום האמנות ומלאכת היד. עם הזמן התמקצעתי והתבקשתי ללמד בסמינרים, בבתי המורה בבני ברק ובירושלים ולהנחות את המסלול לאמנות. לאחר שפרשתי לגמלאות, פתחתי סטודיו עצמאי לאמנות, ובו, במקביל להוראת האמנות הפלסטית, לא זנחתי את המִחזור ושילבתי נושאים ומקצועות שמבוססים לחלוטין על שימוש חדש בחומרים ישנים".
תני דוגמה.
"אחד הקורסים בסטודיו עוסק בעיצוב רהיטים מ… קרטון. קורס עיסת הנייר מבוסס על עיתונים ומגזינים ישנים. פעם בניתי עם תלמידות כורסה מקרטוני חלב. ועוד דוגמה אקטואלית: המסכות שמוכרות לכולנו בכל צבעי הקשת ומתגלגלות בכל בית ובכל תיק, הפכו לאגרטלי פרחים מרהיבים.
"באחת ההזדמנויות נתבקשתי לדבר בקו של הסמינר על נושא המִחזור והצגתי את עצמי כ'שדכנית'. סיפרתי לתלמידות שבכל שבוע אני עוסקת בעשרות שידוכים של גרביים, אבל למרבה הצער, בכל סבב כזה, אני מגלה גרביים פרודים, ללא בן זוג תואם, והללו משמשים בימי החופשה של הבנות מקור מצוין להעשרת מדף הבובות שבחדרן. מכל גרב בודד אפשר ליצור, וגרביון צבעוני הוא בכלל הזדמנות להתחדש בכריות נוי.
"אבל היצירה הכי קרובה לליבי היא היצירה שיצרתי בקורונה האחרונה. מה את עושה כשצלחת נשמטת מידך ומתנפצת? אצלי החומר הזה הוא אוצר. תקופה ארוכה שמרתי את השברים. ידעתי שיום אחד יעלה בדעתי רעיון. בעקבות פטירתה של אימי ז"ל, מייד אחרי שהקורונה פרצה לחיינו, קיבלתי כמות נוספת של כלים בודדים מעוטרים בוורדים, מזכרת מבית אימי. הם לא יכלו לשמש אותי בפועל, כי רובם היו מיושנים ופגומים. בסגר הראשון, כשהתכנסנו בבית והתנתקנו מהמשפחה והחברה, לא היו אירועים ולא קניות, חיפשתי משהו להעסיק את עצמי, והשברים הללו הפכו אט אט ליצירת אמנות מרהיבה".
איזה חומר לא תמחזרי לעולם?
"כל חומר מאתגר אותי ומצית את דמיוני. וככל שהחומר פשוט יותר, התוצאה מפתיעה יותר. הבעיה היא שהפכתי עם השנים לאגרנית אובססיבית. שומרת הכל, חוץ מעצמות של דגים וטיטולים משומשים…
"כמו כן, בעבר הכלים החד פעמיים היו מקור בלתי נדלה ליצירות מדהימות. אבל כעת, בעקבות גל הגזירות הכלכליות, השימוש בהם הפך למותרות".
חני קליין ממחזרת מים. "אני מנצלת כל טיפה. מים ישנים במקרר מנוצלים להשקיית העציצים או לניקיון הבית. מעבירה לדלי, מוסיפה חומר ניקיון וקדימה, לעבודה. המים שנשארים בדלי עוברים למרפסת, שוטפים גם אותה. אין אמבטיות לבוגרים. רק לקטנטנים. והמים בגיגית עוברים אחר כך לשטיפה ולניקיון. אגב, כשאני תולה כביסה סחוטה למחצה, כמו כביסה של בגדים יקרים, כל הטפטפת על רצפת המרפסת הופכת לספונג'ה".
החיסכון במים מגיע משיקול כלכלי או אקולוגי?
"בעיקר, משיקול אקולוגי. אני עוקבת בדריכות אחרי מצב הכינרת. ההחלטה לחסוך במים התגבשה לפני כמה שנים, בעקבות קמפיין שחשף ששתי דקות נוספות של רחצה הן שני מטר פחות בכנרת. העניין תפס אותי מאוד והחלטתי לתרום את חלקי כדי לשפר את מצבה של הכינרת בפרט, וארץ ישראל בכלל. על הדרך, הרווחנו חיסכון בחשבונות המים. אבל זה לא היה הנתיב הראשי. הנתיב הראשי היה לתת דעתנו על העולם, כמו שמבקש המדרש".
אביטל רביבו נמנעה משימוש בחיתולים חד פעמיים.
"באותה תקופה קראתי הרבה על גישות התומכות בגידול ילדים באופנים טבעיים ובריאים יותר והתחברתי אליהן. זאת לא רק אקולוגיה, זה גם ביות, הזנה אימהית לאורך זמן ועוד. בסופו של דבר המניע האמיתי שלי היה בריאותי. לאחר שהבכור שלי פיתח פריחה נוראית, ושום משחה לא עזרה, חיתולי הבד היו הצלה. נוסף על כך, היינו משפחה אברכית, וכל חיסכון התקבל בברכה".
איך שרדת?
"עם מכונת כביסה זה לא היה מסובך במיוחד. אהבתי את זה ונהניתי, וממש הגעיל אותי להשתמש בטיטולים. אגב, באותה תקופה גם השתמשתי בכלים רב פעמיים כמעט תמיד, גם באירוח רב-משתתפים".
עם השנים שינית נתיב.
"למעשה, מבחינתי, לא שיניתי נתיב כלל. מלכתחילה ידעתי שאתנהג כך כל עוד זה אפשרי והולך לי בשמחה. את השלישית עוד חיתלתי לפעמים כך ולפעמים כך, אבל לא היה לי מייבש כביסה והתחלתי להסתבך עם העסק. וגם היה נראה לי פחות נוח לילדים מכפי שנראה לי נוח בעבר.
"לא מדובר בחיתולי הבד הדקיקים שמיועדים לניגוב פליטות, ועם הזמן החיתול העבה נראה לי מסורבל יותר. אז עברתי להשתמש בחיתולים חד פעמיים, אבל עד היום עוברת לחיתול בד בכל פעם שמופיעה פריחה. ולפעמים גם בתקופת גמילה.
"לכלים החד פעמיים עברתי בשלב שבו הייתי גננת עמוסה עם בית של קטנטנים, ברוך השם. התחלתי לחפש בחורה שתעשה 'עבודות בית קלות' והרגשתי פתאום שמגוחך לתת לה לשטוף כלים. הרבה יותר נוח להשתמש בחד פעמי. וכמו שאימהות רבות אומרות, זה ה'עוזרת' שלי היום. יחד עם מייבש הכביסה והקטניות בוואקום.
"אני מאמינה, ומלמדת, שעלינו לעשות את בחירותינו בגידול הילדים על בסיס מה שמתאים ונכון לילד הזה עם האמא הזאת ברגע הזה. תסתכלי על כך כעל 'שמיטה' – קל לשמוט את האדמה, כאשר אנחנו זוכרים שהיא לא שלנו. כאשר אנחנו לא מפתחים תלות בהרגלים אלא מתכווננים מראש לבחור בכל רגע מחדש את מה שהכי נכון וטוב, אז אין מה לשמוט – זה מעולם לא היה שלי".
מעל הטבע
אביטל אינה היחידה שמארחת את שנת שמיטה בריאיון. שנת השבע פוגשת את חובבות הטבע בצומת מיוחד במינו.
"בדיוק השבוע התחבטתי בנושא", חושפת רוחמה שטרן. "בשנים רגילות איני זורקת את גרעיני האבוקדו אלא משרה במים, מקלפת ויוצרת עציצים מרשימים כשהם נובטים. או כשאני מקלפת את הסלק וחותכת את ה'ראש' שלו, אני מניחה אותו בתוך קערית עם מים. תוך ימים ספורים גדלים עלים ירוקים סגולים שמרעננים את מראה המטבח. אבל בשנת שמיטה, כל שימוש בחלקים מפירות וירקות נכנס לגדר שאלות הלכתיות, ועל כן אני נמנעת".
"השמיטה פוגשת אותי דווקא בעבודתי כעצמאית, ולא כחובבת טבע", מדייקת מירי ירוסלבסקי. "בתור עצמאית אני חושבת שאני יכולה קצת להבין מה החקלאים עוברים. עצמאים יודעים שהכל משמים. ההכנסה מידיו יתברך, ויש זמנים של גאות ויש זמנים של שפל. ממש כמו איכר שזורע ולא יכול לדעת איך יצמח היבול שלו. כעצמאית אני מרגישה חבוקה בידיו של הקדוש ברוך הוא כל הזמן. שמיטה מאפשרת לי להרגיש ולשמוע יותר אמונה, ולהעמיק את התלות רק בו יתברך".
חנה גוטפרב מחכה לשנת השמיטה. "כמו שמחכים לשבת קודש. מרגש אותי לחשוב שאני זוכה לשמוט את האדמה. כמובן, תרמנו לקרן השביעית כדי לתמוך באותם גיבורים שאדמתם היא פרנסתם, אבל אני מודה להשם שזכיתי גם לשמוט בפועל.
"אמנם שנת השמיטה כבר החלה, אבל הפירות שעל העצים הם עדיין משישית. קטפנו תפוזים סיניים להכנת ריבה, והילדים הקטנים פצחו בדיון איך מחלקים אותם לשכנים. נאלצתי לעצור את הדיון ולהזכיר שאין דיון. התפוזים הם פרי השנה הקודמת.
"ובכל זאת, ישנן הלכות שרלוונטיות כבר כעת. חלק מהן היו רלוונטיות לפני שהחלה השמיטה. לדוגמה, אסור לשתול שתיל חדש באדמה זמן קצר לפני השמיטה, כיוון שלוקח זמן עד שצמח מכה שורשים באדמה, ואסור שתהליך הקליטה ייעשה בשמיטה. אנחנו מכוונים את מחשב ההשקיה לפני השמיטה ומוודאים שהצמחים יקבלו את המינימום הנצרך שלא ימותו, כיוון שעל פי ההלכה מותר לשמר את הצמח כדי שלא ייהרס.
"בשמיטה הקודמת, לקראת הקיץ, תלינו שלט בחדר המדרגות ורשמנו בו באילו שעות אפשר להגיע ולקטוף פירות. עדכנו את המודעה עם כל פרי שהבשיל.
עכשיו הגינה עדיין לא נראית שמוטה. נראה את השמיטה יותר לקראת הקיץ. וכשהיא תגיע, אני בטוחה שאיהנה לצאת לגינה ולראות אותה בשבתה".
לא קשה לך לראות אותה, נטושה ומעט מוזנחת?
"ממש לא. מתרגשת ומודה להשם ששמיטה לא עוברת באקראי על פנינו. שמחה שאני מרגישה אותה ושותפה. שמיטה היא מתנה. כמו שבת. מצוות שמיטה ושבת חופפות מבחינה רעיונית. המספר שבע אינו מקרי. כל השבוע אנחנו 'משועבדים לטבע'. כוחות הטבע שולטים בעולם, ויד השם נסתרת בו. עולם, מלשון היעלם. פועלו של הקדוש ברוך הוא ככוח יחיד בעולם נעלם ונסתר מעינינו. אם לא אכלת, את רעבה. אם לא עבדת, מנין יהיה לך כסף? אם את שכירה, המשכורת מגיעה בתאריך קבוע. יש חום, לוקחים תרופה. הצלחת נופלת, ועל כן נשברת… כל אלה ועוד הם חוקי הטבע – מציאות שמעלימה את מציאות השם אחד! את העובדה שכוחו וגבורתו מלא עולם.
"בחושינו האנושיים נראה כי יש כוחות לטבע. כשיהודי שומר שבת, הוא מכריז 'אין עוד מלבדו'. אין עוד כוח מלבד השם. כל הטבע הוא אחיזת עיניים בלבד. ושנת השבע זועקת את המסר הזה. שש שנים זורעים, נוטעים, מסקלים ומזבלים. ונראה, לכאורה, שאם לא תזרע, לא תקצור. באה שנת השבע ומכריזה קבל עם: 'אין עוד כוח מלבדו. הזריעה והקצירה הן אחיזת עיניים. כסות. טבע שמטביע את מציאות השם כיחידה בעולם'.
"ובכובעי המקצועי, מוסיפה שאפשר להקביל את הרעיון הזה גם לבניית בית יהודי. הקשר בין בעל ואישה הוא קשר קדוש. זאת לא שותפות אינטרסנטית, אלא שותפות במעשה בראשית. כשבני זוג מכניסים את השכינה לתוך ביתם, הם שותפים עם הקדוש ברוך הוא, כביכול. וכך קורה גם ל'בעלי בית' על האדמה שזוכים לשמוט אותה. נוצר קשר קדוש בינם ובין מי שברא להם ולנו את העולם. זאת שותפות במעשה בראשית". @3=אייקון סיום כתבה
- • •
בית קטן ביער
חנה גוטפרב מקבלת את הכלות והנשים שבאות אליה, בקליניקה בנויה מעץ שנמצאת בתוך הגינה ליד עצי הפרי. שמיטה נוכחת שם כל השנה, כל החיים.
"חלק גדול מהיכולת לקבל ולהתחבר לבן הזוג, נובעת מהצורך לשמוט משהו. לכל אחד יש ציפיות לקראת החתונה. ציפיות הן דבר מצוין. אני זוכרת שבזמני, כאשר הייתי בחורה, הסתובבה קלישאה בשיעורי 'הבית היהודי' שטענה: 'בציפיות מצפים כריות'. אז לא. לדעתי, ציפיות הן דבר חשוב. וגם אם תשכנעי את הכלה שחבל לה לצפות, זה לא באמת יעזור. כלות ונשים תמיד מצפות. כולם, בעצם. הבעיה אינה בציפייה אלא בשימוש בה.
"אני ממשילה את הציפייה לתבנית. כמו משחק פאזל של פעוטות, שצריך להכניס את הצורה המתאימה לחור המתאים. או בדגם אחר: למקם את חלקיה הנכונים של הבובה, כך שתיווצר תמונה שלמה. הרבה פעמים הבעל הוא בעצם הבובה שאמורה להיכנס לתבנית. אבל במשחק החיים אין חפיפה מוחלטת. התבנית היא לא המציאות. ואז יש ניסיון 'לדחוס' את הבובה לתוך התבנית שיצרתי בראשי, וככה נוצרת תקיעות כי החלקים לא חופפים.
"ואז נוצר צורך לשמוט. לשחרר את התבנית שבראש. לראות אילו חלקים קיימים במציאות. אולי הם טובים יותר, אולי לא. בכל מקרה, הם אחרים.
"כשאנחנו משחררים תפיסות מוטעות שמנהלות אותנו, אנחנו יכולים לטעת שורשים נכונים ולבנות חיים יציבים. למצוא לעצמנו ולאחרים מקום מדויק. בתוך השמיטה. להגיע לאיזון נכון בין שמיטה שנובעת מענווה ומקבלה אמיתית ובין שורשים הנשענים על ערך עצמי מוחלט ואמיתי. זה האתגר וזאת הזכות בשמיטה – לוודא שאנחנו מחוברים לשורש הנכון".
- • •
חוק ירוק
אילו היית יכולה לחוקק חוק ירוק, כל חוק שעולה בדעתך, איזה חוק היית מחוקקת?
אחת-אחת קראתי למרואיינות לעלות על הדוכן, לנסח הצעת חוק שתיטיב עם העולם. אלה ההצעות שהן העלו:
רוחמה שטרן, מנהלת סטודיו 'יצירת מופת': "אילו הייתי צריכה לחוקק חוק ירוק, הייתי ממליצה לחקות את ההתנהלות המקובלת באירופה, שם מפרידים את הפסולת לפחים שונים. זו אמנם טרדה והיא דורשת השקעה ושינוי הרגלים, אבל כך ניתן לנצל את החומרים המתאימים למִחזור, והוא מאפשר הפיכת חומר אורגני ליצירת קומפוסט ודשנים לגינון וחקלאות, משאבים חשובים שהעולם זקוק להם".
חנה גוטפרב, יועצת נישואין ומדריכת כלות: "שאלה מעניינת. ודאי שלא הייתי מעלה מס על החד פעמי. אני חושבת על חיבור בין האדם לאדמה. אולי בהשראת הערים הצפופות והקפאת הבנייה, ובמציאות של ימינו שכל מחסן הופך לשתי יחידות דיור, אשמח לחוקק חוק שיחייב שלכל דירה, גם אם היא בגודל של קופסת גפרורים, תהיה גינה.
"מקווה שלא הקמתי עלי את המתנגדות לחרקים וזוחלים למיניהם. אם מישהי חווה חרדה מהצעת החוק שלי, אפשר להוסיף בה תיקון: גם אדנית בחלון תהיה קבילה".
אביטל רביבו, מנחת הורים ותומכת לידה: "הייתי מחוקקת חוק שיאכוף איסור לזרוק פסולת ברחובות ארץ הקודש. יום אחד ישבתי בגינה ציבורית עם הילדים, וראיתי מנקה של העירייה, יהודי לא צעיר, לבוש כפפות, אוסף לכלוכים מהרצפה. ידעתי שאלו בוודאות לא הלכלוכים של ילדיי, כי גם בגיל שלוש הם יחזיקו ביד עטיפת סוכרייה לאורך רבע שעת הליכה אם לא יהיה פח, אבל הרגשתי שאני מצטערת ומתביישת נורא. התביישתי כל כך שיהודי מבוגר צריך להתכופף בגלל ילדים שהתעצלו ללכת מרחק של מטר לזרוק עטיפת ביסלי לפח.
"אם רוצים רעיונות לחוקים נוספים ואם יש לי יד חופשית על התקציב – אז בשמחה: מימון מדיחי כלים וסרוויסים לכל משפחה, בהנחה שמדיח כלים אכן טוב יותר לאיכות הסביבה לעומת כלים חד פעמיים… לא בטוחה ולא מספיק מבינה בזה, אבל אם אהיה במשרד האוצר, אבדוק את העניין".
מירי ירוסלבסקי, בעלת קורסים דיגיטליים למולטימדי#: "אני מצביעה בעד יותר פארקים בערים. שתהיינה יותר פינות של צמחייה ודשא. לא רק פארק או שניים בכל עיר. רוצה לרדת לגינה השכונתית ולמצוא בה גם טבע, ולא רק מגלשות".
חני קליין, בעלת 'אחת אפס' – סטודיו לגרפיקה: "כמובן, לנצל מים במידת האפשר. הכינרת שלנו מוגבלת, ולפעמים עוברות עלינו שנות בצורת שלא מיטיבות איתה".
מצאו חן בעיניי החוקים הירוקים. לא הספיקו. הנה תרומתן של עוד חברות 'ירוקות':
אסתי א': "חטיפים ייארזו באריזה אכילה בלבד או המתכלה בתוך שעה מרגע השלכתה לקרקע".
אסתי ב': "חוק 'צחצח שיניים לפני יציאתך מהבית'…"
ענת: "הייתי מוציאה את שקיות הניילון הפשוטות לגמרי משימוש. מתכוונת ל'שקיות גופייה' שנמצאות בכל 'סופר'. תשלום עליהן לא מספיק, והן גורם מוביל לזיהום וחנק של בעלי חיים בטבע".
צביה: "הייתי מייסדת חוק נגד לשלשת עופות. היונים בעיר שלנו מגזימות!"
רותי: "אכיפה על השלכת פסולת ברשות הרבים ובאתרי טבע. עם קנסות, מצידי. עד שייראה פה כמו בשווייץ. שלא נלך בירושלים ונרגיש בחירייה".
שירה: "הגברת רגולציה על מפעלים מזהמים. וכמה שזה נשמע דרקוני, חיוב משקי בית במיון פסולת".
שרי: "איכות הסביבה שלי – לאסור על אנשים לזרוק זבל לפח מלא רק בגלל שהוא יותר קרוב להם מהפח הריק".
תמר: "הייתי מחוקקת חוק נגד השימוש במכשירים 'חכמים' באופן חופשי בכל מקום, בגלל הקרינה ההזויה שהם פולטים".
