ארבע עשרה נשים מציבות סימני שאלה על תעלומה, שאלה או תהיי שנתקלו בה. רק לחלק יש סימן קריאה בסוף הסיפור.
יש תעלומות משפחתיות שמציבות סימני שאלה מסקרנים, תוהים ומבררים. דבורי גולובנציץ יצאה לאסוף אותם, גם אם התעלומה או השאלה עדיין לא באה על פתרונה המושלם וחלק הפאזל נותר חסר # ארבע עשרה נשים התגייסו לספר: מה עשו המוצץ והבקבוק בארון העליון במטבח? מה קורה היום עם הדודה ממרוקו החטופה? מי זאת דודה ליליאן ומדוע היא מחבבת דווקא חתולים? מה הקשר של סם ודורה אורנשטיין שמתעקשים לדבוק בזיידי ובובי? מה עשתה הסלסילה האקזוטית עם הקרניים בבית של סבתא? לאן נעלמה המעטפה של שיינדי? מה עשו שקיות הקנייה בערב שבת על עגלת התינוקות? ועוד הרבה שאלות, שרק לחלקן יש מענה # וכאן הבן שואל
אני אוהבת סימני שאלה. אלמלא אהבתי, הכתבה הזאת, וקודמות לה, לא היו נכתבות. כשהעורכת ואני דנות בקונספט הכתבה שתכף תקראו, אני מתרגשת כמו חובבת סוכריות בחנות ממתקים. מסתערת על רשימת נשות הקשר שלי, מבקשת מהן סימני שאלה, מדגישה שאני לא צריכה תשובות. לא הפעם. מצפה לארבע מאות קושיות, לפחות.
קושיה אחת מגיעה, ותודה לשרה רוטנר הנחשונית. אני מאשימה את עצמי בשיווק לא נכון של הכתבה, מרחיבה, מוסיפה דוגמאות אישיות, מבטיחה הגרלה על ספר חדש. סוף סוף נאספים סימני שאלה, ותעלומות מתקבצות לקובץ וורד. יחד איתן מגיעות גם תגובות אחרות. חלק מהן צוחקות על ראשי הקרימינלי. חלק מהן מצהירות בפשטות שאין בחייהן סימני שאלה.
חיישנים נדלקים בי, סקרניים. הם תוהים אם אכן קיים בעולם מחנה 'שאינם צריכים לשאול'. הם רוצים שאברר אם סימני שאלה מתמגנטים לבעלי אופי מסוים, ואם יש קשר לחינוך או סביבה. הם מבקשים תחקיר מקיף שיפלח נתונים על פי גיל, השתייכות מגזרית, השכלה וקהילה.
אני נענית חלקית. הבטחתי לעצמי ולעורכת שהכתבה תעשה כבוד לסימני שאלה, תערער על הצורך למסגר תמונה מושלמת. גם פיסת פאזל מציעה יופי.
מה
"ביום קיץ אחד, לקראת סוף כיתה א', חזרתי הביתה עם חשק גדול לאיגלו קר. במקפיא גיליתי קופסה ריקה. התקשרתי לאמא. היא הייתה בעבודה. אמרה לי בקצרה שאם אין – אז אין, שאחכה שאבא יחזור, ואז אולי אוכל לרדת למכולת, לקנות איגלו.
"הרגשתי שאני לא מסוגלת לחכות. חייבת איגלו כאן ועכשיו. זכרתי שפעם אמא אמרה לאחי הגדול לאחסן שימורים בארון העליון במטבח. קיוויתי שאולי יש שם קופסת איגלו חדשה. גררתי כיסא. טיפסתי על השיש. מתחתי אצבעות. פתחתי במאמץ את הארון העליון. היו בו מלפפונים חמוצים, תירס. לא היו איגלואים. כן היו מוצץ ובקבוק. בהיתי בהם ולא הבנתי מה הם עושים בארון שלנו.
"אני בת הזקונים. כשהמוצצים והבקבוקים שלי מיצו את עצמם, אמא השליכה אותם לפח, הכריזה ש'זהו, מהיום יש לנו רק ילדים גדולים בבית'. חיכיתי שאחי יתחתן, ויהיו שוב תינוקות. הוא התארס בסתיו של כיתה ב'. בקיץ של כיתה א' עמדתי על השיש, מול מוצץ ובקבוק, ותהיתי למה הם כאן, מה אני לא יודעת.
"התקשרתי לאמא שוב כדי לשאול אותה עליהם. היא גערה בי, אמרה שיכולתי ליפול מהשיש. לא הסכימה להסביר למה היו מוצץ ובקבוק בארון העליון. הקול שלה הבהיר שזאת המילה האחרונה שלה בנושא. השתתקתי. עדיין רציתי איגלו…
"אחרי שבוע טיפסתי עוד פעם על השיש. כן, אני יודעת. אמא אסרה עלי, וזה באמת היה מסוכן. אבל הייתי בת שש, סקרנית מאוד, והייתי מוכרחה להבין מה עושים מוצץ ובקבוק בארון עליון. הם לא עשו כלום. לא היו בארון כשפתחתי אותו. לא שאלתי את אמא לאן נעלמו. הבנתי שהיא לא תשיב.
"שנים עברו. לא דיברתי על המוצץ והבקבוק. לפעמים חשבתי עליהם, שאלתי את עצמי שוב מה עשו בארון העליון.
"כשהייתי בת עשרים, התארסתי. שבוע לפני החתונה אבא ואמא ביקשו לדבר איתי. הפילו עלי פצצה כשסיפרו לי שיש לי אחות קטנה, תסמונת דאון, שגדלה במשפחת אומנה. הייתי המומה! אבא ואמא סיפרו שהיא נולדה כשהייתי בת חמש וחצי. הייתי קטנה מדי בשביל לשים לב לניואנסים, למצב הרוח הסוער בבית. סיפרו לי שאמא יצאה לחופשת אימהות. האמנתי.
"'לא רצינו לצער אותך', הסביר אבא אחרי שש עשרה שנה. 'פחדנו שתהיי נסערת מדי, שתתעקשי לפגוש אותה. וגם ככה היה לנו לא קל'. אמא סיפרה שהיא מבקרת אותה פעם בחודש, שאלה בהיסוס אם ארצה לבוא איתה, להזמין את אחותי לחתונה. חוויתי טלטלה גדולה, וקשת של רגשות. רק אחרי כמה חודשים קישרתי בין לידת האחות למוצץ ולבקבוק שהיו בארון העליון. ניחשתי שאמא, אולי אבא, קנו אותם לתינוקת. הם לא העלו בדעתם שלא יזכו להשתמש במוצץ ובבקבוק…"
(ציפי)
לסיפור לעיל יש איור של אבישי, תינוקת
"בבית של סבא וסבתא, בהוֹל, עמדה סלסילת קש מוזרה, עם המון 'קרניים' שיצאו מתוכה. סבתא אחסנה בה את השמיכות של עונות המעבר.
"בכל פעם שהגענו לבית של סבתא וסבתא, תפסה הסלסילה את תשומת ליבנו. הבית של סבא וסבתא היה בית מרוהט בסגנון מאופק, שמרני. שעון אורלוגין, כמו בכל הסיפורים. כיסאות עץ כבדים. ספת קטיפה צרה וקשה להפליא. ורק הסלסילה נראתה כמו פריט שהגיע מהמזרח הרחוק והתאזרח בטעות בבית הלא נכון…
"סבתא הביאה את הסלסילה מבית הוריה. היא לא זכרה איך הגיעה הסלסילה אליהם, וכאשר ניסתה לשאול את אביה, גם הוא לא זכר. אהבנו מאוד את הסלסילה. עשינו עליה תורנות, ובכל פעם נכד אחר, על פי התור, ישב עליה, אחז בקרניים, העמיד פנים שהוא 'דוהר' איתה.
"כשהייתי מגיעה בחופשות לבית של סבא וסבתא, הייתי פותחת לפעמים את המכסה. ובכל פעם התאכזבתי כשראיתי את השמיכות. משום מה, נראה היה לי שסלסילה אקזוטית כל כך אמורה להכיל משהו מלהיב יותר. עד היום אין לנו מושג איך ומנין הגיעה הסלסילה, למה נועדה, ומה פשר ה'קרניים'. אחותי טוענת שזה היה ניסיון כושל של הטווה ליצור אמנות 'מודרנית'. אני עדיין ממשיכה להאמין שיש פה סיפור קסום יותר…"
(ציפי שולמן, עורכת מולטימדיה)
"לפני שנים, בחברה שבה עבדתי, הוחלפה מערכת הנהלת החשבונות. בית התוכנה שלח מישהי מטעמו שתטמיע בחברה את המערכת החדשה. היא הייתה אמורה לבנות איתנו את הממשקים ואת הדו"חות, על פי דרישות התפקידים שלנו.
"ביומה הראשון במשרד, היא הציגה את עצמה בשם 'יהודית'. נעצתי בה עיניים המומות. היא לא ממש נראתה יהודית… צעירה חילונית, כבת עשרים וחמש. מה לה ולשם הזה? פיתחתי תאוריה שהיא יוצאת בשאלה, לא עלינו. הסכמתי להסתפק גם באופציה ב', שהיא באה מבית דתי.
"פעם, כשישבנו ביחד וניהלנו שיחת 'סמול טוק' קצרה, הזכרתי את בני ברק. יהודית חייכה, אמרה שלא הייתה מעולם בבני ברק, ושהיא לא בטוחה שתהיה. בפעם אחרת היא הזכירה חוג בית שאמא שלה ארגנה מטעם מפלגת 'מרצ'. פסלתי את האפשרות שהיא יוצאת בשאלה. לא מכירה חרדית שלא הייתה אף פעם בבני ברק. וגם את הזהות הדתית פסלתי.
"למה את יהודית? מה השם הזה עושה אצלך? בלעתי את כל השאלות האלה. היא ליוותה אותנו שלושה שבועות עד שהתרגלנו למערכת החדשה, ולא התפתחה בינינו ידידות שאפשרה לי לשאול את השאלות האישיות האלה".
(תהילה גרינברג, מנהלת חשבונות)
מי
"סבא שלי, עליו השלום, היה רב באזור בוסטון ואז בניו יורק. סבתא שלי הייתה צעירה ממנו ביותר מעשור. הוא היה איש אירופי, תלמיד של ישיבות לומז'ה ומיר, וסבתא נולדה בארצות הברית. במשפחה של אמא שלי ידעו שיש סוד הקשור לרקע של זיידי, אבל מעולם לא דיברו על זה.
"בכל שבוע, במוצאי שבת או ביום ראשון סם ודורה אורנשטיין היו מגיעים לבקר בבית של זיידי ובובי. זוג יהודי. הוא אירופי, היא אמריקאית. הילדים שלהם היו מבוגרים יותר מהמשפחה של אמא תחיה. כשאמא הייתה קטנה, הילדים היו מצטרפים לביקור. כשגדלה, סם ודורה היו מגיעים לבד.
"כולם ידעו שמשפחת אורנשטיין מהאלט-שטאט והם היו חלק מההווי המשפחתי. אבל כמו הרבה דברים בימים ההם, סימני שאלה היו לא רק בסוף משפט אלא חלק אינהרנטי של הסיפור.
"בגיל שתים עשרה נודע לאמא, מבובי, שלזיידי הייתה משפחה קודמת. באירופה הוא היה נשוי לאשה בשם רחל והיו להם שני ילדים. זיידי הגיע לארצות הברית על מנת לגייס כסף וקשרים שיאפשרו לו להביא את המשפחה שלו, אבל הם נכחדו בשואה.
"אמא מספרת ששנות הנעורים שלה היו רוויות בספרים על השואה. היא ביקשה לגעת במסתורין שאפף את החיים של אביה. עד שהגיעה לרוויה, ובמשך שנים לא יכלה לגעת בשום ספר על השואה.
"רק בגיל שמונה עשרה הפאזל הושלם, ואמא גילתה שסם אורנשטיין היה אחיה של אשתו הראשונה של זיידי, מרת רחל הי"ד.
"למרות התגלית, הקשר המשיך להתנהל בלי להתייחס לימים עברו. ביקורים, שותפות בשמחות, והכל על תקן 'מכרים מהעולם הישן'. לפני כמה שנים, אחד מהבנים של סם ודורה שלח לדודה שלי תמונה של רחל ושני הילדים. הדמיון בין אחד הילדים לדודים שלי מדהים.
"'זאלסט ניט פארגעסען' (אל תשכח) כך כתוב על הגלויה שהגיע אלינו מילדיהם של סם ודורה ששמרו כל השנים על הגלויה שרחל כתבה לסבי לפני שנלקחה למשרפות. למעשה, רחל כאילו הכי נשכחה, למרות שאני בטוחה שסבא זכר גם זכר אותה. בפועל, לא היה שום דיבור על האישה ושני הילדים שאבדו במשרפות. ועכשיו שמונים שנה אחרי, היא תקבל אזכור בעיתון…
"זיידי ז"ל חי עם ההורים שלי בערוב ימיו. הוא התחיל להיפתח – גילה טפח וכיסה טפחיים. ויחד עם זאת, הדיון איתו על סם ודורה תמיד נשאר עמום. סבא המשיך להתייחס אליהם כאל 'מכרים'. הפצע מעולם לא הגליד…
"הסיפור של סם ודורה לימד אותי שאנחנו רואים רק חלק מסוים מאוד של התמונה השלמה. בחיינו האישיים והמקצועיים אנחנו פוגשים אנשים, חושבים שאנחנו מכירים אותם היטב. לא זוכרים שזה רק חלקיק של פאזל, ועלינו למצוא חלקיקים נוספים בטרם נוכל להתבונן על כל התמונה".
(גבירה מילווארם, מנכ"לית 'תמך')
"לאימי עליה השלום היו אחיות מאב, אחות מאם ואחים מאב ואם. סבי וסבתי, עליהם השלום, נישאו בנישואים שניים אחרי השואה. בני זוגם חלו ונפטרו מיד לאחר השואה. סבא נשאר עם שתי בנות. סבתי נשארה עם בת. אף אחד לא דיבר על עץ המשפחה המסועף שלנו. וכאשר הוזכר, הוזכר בשפה זרה שרק המבוגרים הכירו.
"כיוון שהייתי סקרנית מילדותי, הבנתי שיש פה סוד שדורש להתפענח. הצלחתי לרחרח וקיבלתי את התשובה מדודה נחמדה שלא ראתה סיבה להסתיר את הקשרים הקודמים.
"אחרי שנים, כאשר ביתי התפרק, ומצאתי את עצמי על סף נישואים שניים, לקחתי את הסוד של סבא וסבתא כמסר לחיים. הם הוכיחו שפרק ב' אפשרי, והתפללתי שכך יהיה גם אצלנו.
"כאשר אני משוחחת עם ילדיי על העבר, אני מדברת עליו בצורה גלויה, מכובדת ובריאה. לקחתי מסבא וסבתא דרך חיים. מעדיפה לוותר על הערפל".
(מימי)
"מאז שאני זוכרת את עצמי, אני יודעת שלסבתא רבתא שלי יש חברה טובה, ושמה ליליאן. בכל שמחה משפחתית שלנו ליליאן השתתפה. על צלחת קוגל שמענו על כל החתולים שהיא מגדלת באהבה רבה. הסבתות לא סיפקו עליה עוד פרטים. ואמא יודעת עליה מה שאני יודעת: כמעט כלום.
"תמיד תהינו מי זו דודה ליליאן. רצינו לדעת אם היא ערירית או בעלת משפחה. פעם שאלנו אותה אם יש לה נכדים, היא חייכה והעמידה אותנו לתמונה. הייתה לה מצלמה מיוחדת שהדפיסה את התמונות רגע אחרי צילום, והיא תמיד נראתה לנו כמו פלא מפלאי תבל. בכל שמחה ליליאן צילמה אותנו במצלמה הזו…
"שנים עברו. גדלתי. התארסתי. באירוסין ראיתי אותה, יושבת עם בנות משפחתו של החתן. הייתי מבולבלת מעט. בהתחלה חשבתי שהיא מתנהגת כמו אורחת מנומסת, אבל כאשר התקרבתי, שמעתי את השיחה ביניהן, והיא נשמעה חמה וקרובה. ככה נודע לי שהיא בעצם קרובת משפחה רחוקה של חמותי. מין קשר שלישי שבחמישי…
"קצת נרגעתי כאשר שמעתי שיש לה קמצוץ של משפחה, ועדיין היא תעלומה גדולה בשבילי. היא אישה כל כך נעימה, כל כך נבונה ורחבת אופקים. מדוע לא הקימה בית? למה היא מגדלת חתולים? לא מעיזה לשאול…"
(רחלי)
מתי
"באחד מימי שישי ירדתי עם אשפתונים ל'צפרדע'. בחדר המדרגות ראיתי עגלת תינוק לא מוכרת. על הידיות התנדנדו כל מיני שקיות מהצרכנייה הסמוכה. כיוון שהן שקופות, ראיתי שבחלק מהן יש חלב, גבינה, ביצים, דברים שעלולים להתקלקל אם לא יראו מקרר, ומהר.
"הסתכלתי ברחוב, בחצר. לא ראיתי אף אחד. הצרכנייה נסגרה שעתיים קודם, כך שלא היה קשה להבין שהעגלה מחכה למישהו או למשהו כבר שעתיים, ואין לה גואל. דפקתי אצל השכנים (אחרי שנפטרתי מהאשפתונים, כמובן). שאלתי אם ידוע להם משהו על עגלה ושקיות עם גבינה וחלב. אף אחד לא ידע על מה אני מדברת. לא ידעתי מה לעשות. הייתי שומרת את כל הדברים אצלי במקרר, אבל היו לי אורחים באותה שבת, והמקרר היה מלא עד אפס מקום.
"בלית ברירה, דפקתי שוב אצל השכנים. ביקשתי מהם לפנות מקום למוצרי החלב של האלמונים. כל משפחה פינתה במאמץ פינה זעירה במקרר. את השקיות האחרות, עם המוצרים היבשים, העליתי הביתה. שמתי במרפסת. הדבקתי שלט על העגלה, כתבתי שלקחנו את הדברים כדי שלא ייהרסו, ואפשר לפנות למשפחת בויאר כדי לקבל אותם. רק אחרי כל התנועה הלוך-חזור, מעלה-מטה, יכולתי להתייחס לאורחיי המוזנחים…
"חיכינו יומיים. ביום שני בעלי התייעץ עם מו"ץ שאמר לו שאם אף אחד לא יבוא לבקש את הדברים עד חמישי, שנעשה רשימה מסודרת מה היה בשקיות, ונתרום את המוצרים לארגון חסד. ביום רביעי בלילה דפקה בחורה על הדלת שלנו, סיפרה שהעגלה שלהם, שאלה איפה הדברים. לא יכולתי להתאפק. שאלתי אותה מה קרה. היא האדימה. מלמלה שלא הייתה לה ברירה. ככה הבנתי שהיא עשתה את הקנייה בשישי, והיא ה'נוטשת'.
"הבחורה המסתורית אספה את הדברים מכל השכנים, העמיסה על העגלה, נעלמה. השאירה לי תעלומה שחיכתה, כנראה, לכתבה שלך…"
(רינה בויאר, יועצת פיננסית למשכנתאות)
כמה
"התעלומה המשפחתית שלנו מתחילה לפני כשבעים שנה, במרוקו. לסבי וסבתי היו עשרה ילדים, כולם מקסימים, אבל הבת השלישית בורכה במאה קבין של חן. היופי הזה היה בעוכריה. בהיותה נערה צעירה נחטפה על ידי מוסלמי ונעלמה.
"הצער היה גדול מאוד. סבי וסבתי בכו עליה הרבה, ניסו לחפש אותה, להציע שוחד, אבל כלום לא עזר. הכוח היה בידי המוסלמים, והם לא ששו להשתמש בו לטובת יהודים.
"כמה שנים לאחר מכן עלתה המשפחה לארץ ישראל והתמקמה באחת מערי המרכז. כולנו ידענו שאחת מבנות המשפחה נחטפה לפני הרבה שנים, אבל לא דנו בעניין יותר מדי. לא ידענו היכן היא, מה עלה בגורלה, ואם היא חיה בכלל.
"לפני מספר שנים בן דוד שלי שנסע להתפלל בקברי צדיקים במרוקו החליט שהוא יפענח את התעלומה. הוא נע שוב ושוב על ציר מרוקו-ישראל, עד שהצליח לאתר את הבת שמתגוררת עד היום באחת מערי מרוקו הגדולות. היא כבר בת שמונים וחמש, נשואה לאותו מוסלמי שחטף אותה. יש לה חמישה בנים, כולם יהודים על פי ההלכה, כמובן. הבנים נשואים לערביות מקומיות שילדו לה נכדים, 'ערבושים' קטנים. בן משפחתי נדהם לגלות שהמשפחה של הדודה האבודה היא משפחה ערבית עשירה שמחזיקה בבעלותה נכסים רבים.
"הלוואי שיכולתי לספר את סופו השמח של הסיפור, שבו היא נוטשת את בעלה, כלותיה ונכדיה הגויים, עולה לארץ עם בניה, ומתאחדת עם המשפחה.
"לצערי, זה טרם קרה. היא אירחה בחום את בן דודי. כלותיה הגישו תקרובת, ובעלה ישב איתו לשיחה, אבל היא סירבה לשמוע על אפשרות לבוא ארצה. בן דודי ניסה לדבר על ליבה, סיפר לה על סבתא שעודנה בחיים, ברוך השם ובלי עין הרע, אף שחצתה כבר את גיל מאה, אבל ה'דודה' הסבירה שהיא אוהבת את המשפחה הנוכחית שלה ואינה מעוניינת להעיר זיכרונות ישנים ולהפוך את חייה.
"במשך השנים נסעו אנשים נוספים מהמשפחה לעלות על קברי אבות, והיא הזמינה בחום את כולם להתארח אצלה. כולם התארחו ועדיין מתארחים. יושבים איתה ועם המשפחה המוסלמית (נס שהם יודעים את השפה…) מפטפטים. דוחים בנימוס את התקרובת. מנסים לדבר על ליבה. אבל הוא עדיין נעול…
"אין לנו מושג כמה זמן תארך הגלות שלה, אבל אנחנו מתפללים שיום יבוא, הלוואי שהוא קרוב, שהיא או בניה ישובו ליהדות".
(אילה)
לסיפור לעיל יש איור של אבישי. בית מרוקאי
למה
"סבי, ר' משה פייבוש ז"ל, עלה ארצה בספינת מעפילים. לאחר עלייתו, התיישב בקריית שאול דאז (היום 'נאות אפקה'). לפרנסתו עסק כקבלן מצבות. במקביל, שימש בהתנדבות כמנהל כלכלי של תלמוד תורה.
"לימים, כאשר הבין סבא שמקום מגוריו אינו מתאים לחינוך ילדיו, עקר לבני ברק. שם פתח חנות לבשר ודגים. לאחר המעבר פרש מהניהול הכלכלי של הת"ת.
"מספר שבועות לאחר פרישתו, גילה המנהל החדש שנוצר גירעון חודשי קבוע בסך שבע מאות לירות. כאשר בדק בפנקסים מתקופות קודמות, גילה תרומות חודשיות קבועות בסך זהה. ליד כל תרומה נכתב שם התורם 'פלוני אלמוני'. המנהל החדש ניגש לסבי ושאל אותו מי הנדיב האלמוני. סבי סירב לגלות ואמר לממלא מקומו: 'מה אכפת לך מיהו אותו יהודי? בסוף כל חודש אמור לי על כמה עומד הגירעון, ואני אדאג להביא לך את הסכום מאותו תורם'.
"המנהל החדש תהה על תשובתו של סבי, והוא החל לחשוב על האפשרות שהתורם האלמוני אינו אלא ר' משה פייבוש בכבודו ובעצמו. המנהל פנה לברר אצל סבתי מה המצב הכלכלי, וכאשר שמע ממנה שהמצב דחוק, ובקושי רב היא מכלכלת את הוצאותיה, הבין שאכן, 'פלוני אלמוני' הוא סבא, שלא שיתף איש בסודו.
"בישיבת ההנהלה הקרובה הדהים מנהל הת"ת את היושבים סביב השולחן, כאשר שיתף בממצאיו. על אתר התקבלה ההחלטה שכל אחד מהעסקנים המעורבים בניהול הת"ת ידאג לחלק מהגירעון, כדי שהעול יוסר מעל כתפיו של סבי. ואכן, שוב לא דיווח המנהל לסבא על הגירעון ולא ביקש ממנו לפנות ל'פלוני אלמוני' בבקשה שיתרום…
"מיד לאחר פטירתו של אחד מבני הקהילה הצעירים, מיהר סבא לחנות הבשר. למרות השעה המאוחרת פתח אותה, הוציא מהקופה את כרטסת החובות של הנפטר וקרע אותה. בנו היה עד למקרה, אבל מקרים רבים אחרים חיכו בסבלנות עד שעלתה נשמתו של סבא השמימה.
"פעם נכנס סבא לאלמנה מבוגרת, שנותרה בלי משפחה ותמיכה, וסיפר לה: 'עסק של שותפות היה לי עם בעלך המנוח, הקמנו ביחד קרן פנסיה, ולי יש זכות חתימה על אותה קרן. לכן מדי חודש אביא לך את חלקו של בעלך ברווחי הקרן'. איש לא זכר את האלמנה האומללה ולא דן בה בוועדות הצדקה, אך סבא זכר ונתן דעתו על האישה הגלמודה. מאותו יום עד פטירתה, התקיימה האלמנה מקרן הפנסיה שלא הייתה ולא נבראה מעולם…
"מעולם לא ידענו על כל החסד והצדקה שסבא עשה. תמיד ניסה לפעול בדרכים צדדיות. רק לאחר פטירתו, ב'שבעה', וגם לאחר מכן, החלו לזרום לבית סיפורים על מעשי החסד שעשה, בלי שאף אחד ידע עליהם. הרבה אלמנות ואנשים קשי יום באו וסיפרו על החסד שסבא גמל איתם. בבאים היה גם בנה של האלמנה שהתקיימה בזכות ה'קרן', והוא לא היה היחיד…
"כאשר צירפנו סיפור לסיפור, התוודענו פתאום לדמותו הענקית של סבא, ממש צדיק נסתר מסיפורי העיירה. סיפרתי פה מעט מן המעט… עד היום, עשרים ושתיים שנה אחרי פטירתו של סבא, ממשיכים הסיפורים על אודותיו להפתיע אותנו.
"תמיד ידענו שסבא הוא איש חסד. ביתו היה פתוח לרווחה, לכל דכפין. זה היה בימים שלפני הקמת 'בית התבשיל', וכל מי שנזקק לארוחה חמה מצא את דרכו לסבא. אבל לא העלינו בדעתנו שמעשי החסד והצדקה של סבא יכולים להשתוות בהיקפיהם ובעוצמתם לכל מפעל פילנתרופי מפורסם ועתיר מעש. חשבנו שסבא הוא בעל אמצעים כלכליים ממוצעים ומטה.
"כאשר דיברנו על כך עם אבי והדודים, הם אמרו שלא חלמו מעולם שהוא מפזר סכומי עתק לצדקה. אבי סיפר שפעם הגיע לסבי משולח מכובד לבקש צדקה עבור מוסד נחשב. אבי נבוך, כי הוא ידע שדמות נכבדת כזו מגיעה לבתי נגידים שיכולים לתרום סכומים משמעותיים. לא עלה בדעתו שגם אביו הוא כזה. הוא היה בטוח שסבא יוכל לתרום חמישה, מקסימום עשרה שקלים לצדקה.
"זאת הייתה הקושיה שליוותה גם את סבתא כל חייה. סבתא לא הבינה איך השותף לעסק של סבא נהנה מחיי רווחה, ואילו סבא מביא הביתה סכום מצומצם מאוד למחיה. גם היא לא ידעה על כל מעשי החסד והצדקה. סבתא נפטרה כחמש עשרה שנה לפני סבא, ורק לאחר פטירתו זכינו לקבל את התשובה שחיפשה כל חייה".
(שרה רוטנר, מטפלת רגשית מוסמכת, בעלת ניסיון בטיפול באימהות ומתבגרות)
איפה
"דיברתי עם חברה בטלפון, כשהנייד שלה צלצל. היא התנצלה, אמרה שהיא מוכרחה לענות. היא ענתה. שמעתי אותה אומרת: 'כן, היה לו זקן לבן, אבל הוא היה במצב מזעזע. לא נראה לי שהוא שרד'. הקשבתי, המומה. היא המשיכה להבהיל: 'הוא היה במצב קשה גם ככה. מצטערת, אין לי גישה אליו. תקעתי אותו למעלה'.
"לא הבנתי על מי היא מדברת, ולא תפסתי איך החברה שלי, הטובה והעדינה, מדברת ככה על אדם קשיש, עלוב חיים. כשהיא אמרה 'תקעתי אותו למעלה', חשבתי שהיא מתכוונת ליחידת הדיור שבנו על הגג. רק כשהיא הוסיפה: 'בסדר, אם את רוצה, תשלחי ילד בעוד יומיים. אשתדל לחפש לך אותו בכל זאת' – הבנתי שהיא לא מדברת על אדם חי או מת. שאלתי אותה. היא אישרה שדיברה על הזקן הלבן מהתחפושת של הבן שלה. 'למעלה' היה ארון התחפושות. ואני חטפתי מנה שהגיעה לי על כף זכות לא משומשת".
(תמי)
"חצי שנה לפני פטירתה אושפזה אמא בבית החולים. באחד הלילות שהייתי ב'תורנות' לידה, היא אמרה לי: 'מתחת למגירה השנייה בשידה יש מעטפה לשיינדי. הכסף מחכה לאירוסין…'
"שיינדי היא האחיינית שלי, הבת של אחותי. אמא השתדלה לחלק מעטפות בכל אירוסין של נכד או נכדה, והן תמיד עזרו לנו להתמודד עם ההוצאות הגבוהות. למחרת סיפרתי לאחותי על המעטפה. היא אמרה לי, לא מרוכזת: 'שנצטרך בקרוב את המעטפה, אמן'. עברה לדבר על בדיקת האם-אר-איי הבאה.
"גם אני דחקתי את עניין המעטפה לתא צדדי במוחי. אמא חולה היא משרה מלאה, ומי שחווה את הצער הזה יסכים איתי…
"ב'שבעה' נזכרנו פתאום במעטפה. רצנו לשידה. שלפנו את המגירה השנייה. לא ראינו שום מעטפה מודבקת לדופן. שלפנו את המגירות האחרות בשידה. עברנו למגירות נוספות בבית. לא מצאנו כלום. בלילה גייסנו את האחים למשימה. גיסי הפעיל מקדחה, פירק את השידות. אחותי עברה על כל המדפים בבית, על כל תא, על כל מגירה. גורנישט.
"עד עצם היום הזה אין לנו מושג לאן נעלמה המעטפה. האם מישהו גנב אותה בימי ה'שבעה'? בתקופה שאמא הייתה מאושפזת? לא ראינו סימני פריצה לבית, אבל אולי זה היה גנב יסודי מאוד שלא השאיר אחריו עקבות?
"אחי הגדול העלה גם את האופציה שאנחנו נוטים לדחות, שאמא התכוונה לשים את המעטפה, ולא שמה. הזכיר שהיא הייתה מטושטשת מהתרופות. אני דוחה את התאוריה הזו, כי אמא שסיפרה לי על המעטפה הייתה אישה צלולה. הלוואי יקיצו ישנים בקרוב, ולא רק בגלל המעטפה…"
(לאה)
"השאלה שלך עשתה לי בלגן בראש. בגללה אני מחפשת תעלומות בכל מקום. הזכרת לי חלום ילדות להיות בלשית שפותרת לכל העולם את תעלומותיו…
יש לי תעלומה משפחתית בשבילך, אבל אין לה פתרון.
"כשסבא רבא שלי, מצד אבא, היה ילד, הוא אומץ על ידי דודתו, אחות אימו. אמא של סבא רבא נפטרה בלידה. אביו נשבר מצער. מסר את הילד לאחות אשתו, ונעלם.
"מלחמות פרצו בזו אחר זו. הדואר לא עבד, ועד היום אנחנו לא יודעים לאן נעלם אביו של סבא רבא, ומה קרה לו. בתור ילדים ניסינו לחבר לו סוף טוב. דמיינו שהוא נישא בשנית, הקים משפחה חדשה. המחשבה הזו תמיד צמררה אותי, כי אם אבא של סבא רבא התחתן והקים משפחה, יש מצב שהחברה הכי מעצבנת בכיתה היא בת דודה רביעית שלי…
"קשה, וכמעט בלתי אפשרי, לפתור תעלומות שנשענות על ההיסטוריה המבולגנת. ואולי לפעמים עדיף, לכבודם של המתים וגם לכבודנו, שהתעלומה תישאר תעלומה. שנישאר ככה: יודעים שלא יודעים".
(שולמית)
איך
"חוש הארגון שלי התחיל לעבוד כשהייתי תלמידת כיתה ח', צעירה ורעננה. ביום בהיר אחד, אחרי חורף קודר מאוד, החלטתי לקחת את חברותיי לטיול. בקצה הרחוב שבו גרתי (לחיפאים שבנו: רחוב מיכאל) היה 'הר'. כיום מתנוסס שם רחוב אהבת ישראל, אבל אז זו הייתה פינת טבע שיד קבלן טרם הגיעה אליה.
"הכרזתי שהטיול יתקיים בראש חודש, יום לימודים מקוצר. קבענו להיפגש מיד אחרי ארוחת הצהריים. יצאנו לדרך, נהנינו מפריחת בר של סוף החורף, נוף מרהיב של הים. התקדמנו הלאה, ובלי פחד עברנו לצידו השני של ההר, שם כבר מתחילה השכונה של 'בני הדודים' – חליסה. הצטלמנו ליד רכב ענתיקה, חמור שעליו רכב ערבי. ואפילו מצאנו נחל קטן.
"זה היה טיול נחמד, ומילאנו 'פילם' שלם בתמונות מרהיבות. למחרת, מיד אחרי התפילה, קראה לי המנהלת לצאת מהכיתה. קיבלתי נזיפה רצינית. אני זוכרת איך עמדתי מולה, והשאלה היחידה שקדחה לי במוח הייתה: 'איך היא יודעת? האם מישהי הלשינה? ואם כן, מי???'
"עד היום אין לי מושג מה המנהלת אמרה לי… ועדיין לא יודעת איך דבר הטיול הגיע לאוזניה. האם זה מטריד אותי? לא ממש. הצלחתי לחיות עשרים וחמש שנה עם התעלומה הזאת. עד מאה ועשרים, בעזרת השם…"
(מירלה כהן, צלמת ומורה לצילום)
"כתבתי קטע מסוים. חלק מדרישות המקצוע. שלחתי לשתי חברות שעובדות בהתנדבות כמבקרות הספרותיות שלי. היה בקטע משפט שהזכיר סלט שימאמה. הן שאלו מה זה שימאמה. האשמתי את חוסר הידע שלהן בגנים האשכנזיים שהן נושאות. הסברתי שזה סלט עגבניות. העברתי את הקטע לעורכת. היא עשתה 'העתק הדבק' למייל שלהן, שאלה מה זה שימאמה. סימן שאלה ראשון נדלק בראשי. הבטחתי לבדוק. לא מסתבכת עם עורכות, בטח לא עם עורכות אינטליגנטיות כמוה…
"שלחתי מיילים לנשים נחמדות שמופיעות ברשימת אנשי הקשר שלי, פרסמתי הודעה בפורום קולינרי המיועד, אף הוא, לנשים נחמדות. סיפרתי על אבא שהביא הביתה את הסלט והמושג 'שימאמה'. שאלתי אם הן מכירות את המילה. אף אחת מהן לא הכירה.
"פניתי לאחים שלי, ביררתי אצלם אם אחותם סנילית. לאושרי, הם שללו את האפשרות. אמרו שגם הם זוכרים את הסלט ואת המדבקה שהופיעה עליו: 'שימאמה'. לא זכרו, כמוני, איפה הסלט נקנה. במשך השנים התחלנו לייצר אותו בעצמנו. רק השם נשאר. חיפשתי ברשת. בספרי מתכונים שונים. אין שימאמה. שיניתי את המילה בפרק ל'משוואיה', שלחתי לעורכת. חזרתי לתחקיר. אילו אבא היה פה, הייתי שואלת אותו. אבל לשמחתו ולצערנו, הוא נמצא בעולם שכולו טוב, ונזקקתי למקורות מידע קרובים יותר.
"התקשרתי לפה, לשם. בין לבין העמדתי סיר גולאש על האש, קראתי לבנותיי לאכול. בתי נכנסה, הסתכלה על הצלחת המלאה, שאלה: 'בטוח קוראים לזה גולאש?'
"צחקתי. הצחקתי הלאה נשים נחמדות. הפצרתי בהן למצוא לי שימאמה. אחת מהן הגיבה, ישתבח. כתבה: 'גם אצלנו קוראים לסלט הזה ככה. עם מבטא קצת יותר צ'דיקי. צ'ימאמה'.
"שלחתי אליה נשיקה וירטואלית. סיפרתי שהיא היחידה בעולם, חוץ מהמשפחה שלי, שאישרה את השם הזה. גם אם העגה אחרת. ביקשתי ממנה לברר במשפחה מה מקור השם. היא פנתה לגיסתה שהביאה לה סלט, מתכון ושם. הגיסה סיפרה שהשם צ'ימאמה' זו גרסה פרטית, ושהמתכון המקורי הגיע מחברה שקראה לסלט בשמו המסתורי: 'שימאמה'.
"הגיסה הבטיחה שתשאל את החברה על המתכון ועל השם. הלכתי לחתוך עגבניות לסלט, חיכיתי.
"אחרי שעתיים הגיעה פיסת פאזל נוספת. החברה 'ירשה' את המתכון מהוריה, שקיבלו אותו מדוד שעיה, שקיבל אותו מאימו. על כן נקרא הסלט 'שייע ממה'. על שם האם המסורה.
"הנחמדה אמרה, מבודחת, שאולי חשפנו שושלת משפחתית נעלמת. ספרנו ביחד את ענפי המחקר שנגענו בהם: אנתרופולוגיה, קולינריה, בלשנות ומשפחולוגיה. בהמשך הגיעה הקלטה קצרה מסבתא של החברה של הגיסה של הנחמדה, שאמרה בלשונה המתוקה והצרודה: 'אצל הזיידע לא הכירו את הסלט הזה. כשאמא שלי התחתנה, והכירו את הסלט, בגלל שעיה, הם כל כך התלהבו. קראו לו 'שימאמה'. אבל האמת היא שבבתי אונגרין כולם הכירו את הסלט הזה. ערבישע סלט'.
"שאלתי אם למשפחה של שעיה הייתה מגדנייה בבני ברק. אולי שם קנה אבא את הסלט. השאלה הזו נשארה באגף השאלות המחכות לתשבי.
"חותמת את הכתבה בתעלומה הזו, לא רק בגלל הקשר האישי שלה אלי. בגלל הקשר שקשרה איתי אישה נחמדה שלא מכירה אותי כמעט. הצבתי לפניה סימן שאלה. ביקשתי סימן קריאה. והיא נענתה בחום ובשמחה לאתגר, צללה לתוך תחקיר לא לה. חיפשה. ודיברה. והקשיבה. ותמללה. עשתה הכל כדי שאישה אחת תדע 'מה נשתנה'. פעלה, נטו, מטעמי חסד.
"והנה מציאות שלא תשתנה אף פעם: רק בזכות נשים צדקניות כמוה, ניגאל. תעלומות תמצאנה את סופן הטוב. ממש כמו הכתבה הזאת".
(החתומה לעיל)
לסיפור לעיל יש איור של אבישי, סיר עם מרק עגבניות
יודעת לשאול
פריידי קמינצקי, חרדית ואם לשמונה, היא אחראית תחום חסרי ישע במשטרת ראש העין. במסגרת עבודתה, פריידי מתחקרת עדים, חשודים וקרבנות. מחפשת צדק בעזרת סימני שאלה. לא מוותרת על תשובות.
כמה מילים על דרכך לעבודה: מה היה צעד ראשון? למה בכלל היה?
"אני באה ממשפחה חב"דית. אחרי החתונה יצאנו לשליחות באירופה. גרנו בחו"ל שבע שנים, שבמהלכן נולדו חמישה ילדים (עוד שלושה נולדו בארץ, בשנים מאוחרות יותר. ד"ג). כשחזרנו לארץ, חיפשתי נתיב פרנסה שיאפשר לי להמשיך לעסוק בשליחות גם פה, להיות האדם הנכון במקום הנכון.
"הלכתי ללמוד אדריכלות, נהניתי, אבל לא בערה בי אהבה למקצוע. אחותי, שעובדת כמשפטנית, סיפרה לי שהמשטרה מחפשת בעלי תואר במשפטים כדי להעסיק אותם כחוקרים במגזר החרדי. 'ישר חשבתי עלייך', אמרה אחותי. 'את לוחמת צדק בנשמתך, תמיד נאבקת בעוולות. אם רק היה לך תואר מתאים…'
"אחותי הלכה לריאיון. הצוות שראיין אותה שאל אותה אם יש עוד כמוה. היא סיפרה עלי. ציינה שאין לי תואר. הם ביקשו שאגיע לריאיון בכל זאת. עברתי מבחנים שונים. שלוש וחצי שנים עברו מאז הריאיון הראשוני, ועד שהתחילה ההכשרה. המשטרה כנראה נזקקה לזמן כדי לעכל את הצפרדע הזאת – הידיעה שהולכים להצטרף למשטרה חוקרים חרדים שלא יעבדו בשבת, ואי אפשר לקיים הכשרה בתנאי פנימייה, כי המשתתפות בקורס הן אימהות.
"נדרשה רגישות לרגישויות שלנו, ולקח זמן עד שזה קרה, והמשטרה הבינה את הערך הגדול בחוקרות חרדיות, למרות המגבלות הנובעות מאורח החיים החרדי.
"כאשר הקורס התחיל, השתתפו בו שתים עשרה נשים חרדיות. אחת מהן הייתה אחותי. השגחה פרטית, כי זו תופעה נדירה ששתיים ממשפחה תעבודנה כחוקרות. כולם מגדירים את הפיילוט כהצלחה, מקווים שההצלחה תשחזר את עצמה, כי עדיין חסרים באיזורים החרדיים אנשים מ'שלנו'".
איך נראה יום עבודה של חוקרת חרדית?
"אני גרה בקריית מלאכי. נוסעת כל בוקר שעה לעבודה. היה לי חשוב לעבוד במחוז שחולש על עיר חרדית. לכן מגיעה לראש העין, כי הוא חולש על אלעד. אני מקבלת לא מעט הצעות לעבור למחוזות אחרים, אבל אני מרגישה שהשליחות שלי היא שם – להיות כתובת עבור קרבנות מהמגזר החרדי. וגשר בין הצדדים.
"עבודת התיווך שלי היא דו סטרית: מתווכת את המשטרה למגזר, מתווכת את המגזר למשטרה. כל יום עבודה מתחיל בישיבת בוקר. אנחנו מתעדכנים אילו תיקים נכנסו במהלך השעות שלא היינו במשרד, ותמיד יש תיק חדש. כל חשש שעולה במסגרות חינוך או בתוך המשפחה מתנקז אלי, כי אני אחראית תחום חסרי הישע.
"אני גובה עדויות מעדים או מקרבנות. חוקרת חשודים. רוב הזמן אני במשרד. עבור תיקים רגישים אני יוצאת. מגיעה לבתים, למקומות שבהם אנשים יסכימו להיפגש ולדבר איתי. יש אנשים שמעדיפים לשמור מרחק מהמשטרה, אז אני מביאה את המשטרה אליהם…
"גם במקרים שבהם נדרשת דחיפות בגביית עדות, והעדה טוענת שהיא לא יכולה כעת להגיע לתחנה, אני יוצאת אליה. בארבע וחצי אחרי הצהריים אני מסיימת, יוצאת לכיוון הבית, בואכה קריית מלאכי".
ברגע שאת חוזרת הביתה, את מתנפלת בחיבוק על הילדים? מודה לקדוש ברוך הוא שהם בריאים ומאושרים?
"לפעמים אלה התחושות, אבל אני משתדלת מאוד לא להפוך את עצמי לאמא חרדתית מדי. בודקת כל הזמן איפה נכון לשחרר, ומתי אני משמיעה את קולה של החוקרת שנחשפת למקרים חמורים. מנסה לתמרן, לשמור על בידול בין התפקיד שלי כחוקרת לתפקיד שלי כאם".
יש הבדל בין השאלות שתפני לחשודים לבין השאלות שתפני לקרבנות?
"לא ממש. אנשים מדמיינים חדרי חקירות כמקומות חשוכים. נורה אחת משתלשלת מהתקרה, מטילה צל, בזמן שהחוקר מתנשא מעל החשוד ומאיים עליו… במציאות, המשרד שלי אמנם קטן, אבל הוא עונה על הצרכים (ויש פלורסנט…) אם מישהו יקשיב מהצד לאופן שבו אני חוקרת חשוד, הוא יכול לחשוב שזאת חקירה של עד או קרבן.
"מניסיוני יודעת שהרבה מהחשודים הם קרבנות לשעבר. כל תיק שמגיע לידיי חושף אותי לזוועה. אבל לפני שהחשוד במעשה נכנס לחדר, אני מכינה את עצמי למפגש איתו. מזכירה לעצמי שאני לא מכירה את תולדות חייו. לא יודעת מה הוביל אותו לעשות זוועה כזאת. כן יודעת שהוא נולד אדם טוב, כי ככה השם בורא את כולנו. גם אחרי שהחשוד נכנס, אני נשארת בנתיב הזה, משתדלת להסתכל על הפְנים, לחפש גרעין של טוב בתוכו.
"למדתי את השיעור הכי חשוב לחיים מאחד הקצינים שאמר לי: תמיד אפשר להפגין קשיחות בהמשך החקירה, גם אם היא מתחילה בנימה רכה. אבל אם ההתחלה קשוחה, קשה לחזור אחורנית ולבחור ברוך. המוצא האחרון הוא הפגנת קשיחות, ואני משתדלת לא להגיע למקום הזה שאף פעם לא משחק לטובתי. התכונה הכי נדרשת לחוקר/ת היא סובלנות גדולה".
ובכל זאת, יש חקירות שגורמות לך להפגין תקיפות? מוציאות אותך מהכלים?
"לא. חוקר לא אמור להיות אימפולסיבי או מניפולטיבי. הוא אמור להתרכז בחקר האמת. אם כבר, מניפולציות מצויות יותר מעבר לשולחן, אצל החשודים למיניהם".
יש כאלה שמסרבים לשתף פעולה כי את חרדית?
"בכל שבע השנים שבהן אני בתפקיד היה, אולי, אחד שלא שיתף פעולה. הצהיר שהוא לא רוצה לדבר איתי. זה בסדר. אני יודעת שזה לא עניין של אגו, שיש פה סיפור של רגישות. ובאמת, אם אני מרגישה שקיים חסם שמפריע לאדם מולי לדבר, אני קוראת לאחד החוקרים האחרים, מבקשת ממנו להיכנס.
"בדרך כלל פוגשת את המקרים ההפוכים – אנשים שמגיעים מאזורים אחרים בארץ, כי הם שמעו שיש חוקרת חרדית בתחנה והם מעדיפים לדבר דווקא איתה".
למה? מה היתרונות שאת מביאה לעבודה, כחוקרת חרדית?
"אני חרדית. אני יכולה לדבר עם הנחקרים בשפתם. מכירה את כל המינוחים החרדיים, את כל הרגישויות. השפה המשותפת היא ערך מוסף גדול של חוקרת חרדית. אישה חרדית יכולה לשבת מול חוקרת חילונית ולא להבין על מה ההיא מדברת. וכשאני אשב מולה, היא תבין ותשתף פעולה. אף שהשאלה היא אותה שאלה, בחירת המילים המדויקות היא קריטית".
ובכל זאת, פוגשת לפעמים בחוסר הבנה?
"לפעמים. וזה קורה בעיקר אצל אנשים שלא מבינים את הסיטואציה. נחקרת יכולה לחשוב, בטעות, שאני 'מאכרית'. או לספר לי משהו, ואז להגיד: 'זה לא לציטוט. אל תכתבי את זה'. ואז אני מסבירה שאין אפשרות בחקירה משטרתית לומר משהו שאינו לפרוטוקול. אנחנו פועלים למען צדק ומחפשים את האמת. ואי אפשר לטאטא דברים מתחת לשטיח בדרך לאמת.
"גם ההנגשה של מהות המקום שבו אני עובדת, המטרה לשמה קיימת המשטרה – היא חלק מהשירות שלי ושל חברותיי לתפקיד".
הזכרת את השפה המשותפת. איפה היא קיימת, לדוגמה?
"השפה המשותפת קיימת עוד לפני השיח… אם, לדוגמה, התגלגל אלי מידע על פגיעה בבית ספר חילוני, אני צריכה להתקשר לשלושים הורים של שלושים תלמידים ולדבר איתם על החשש, לבקש שהילדים ייחקרו. אני אתקשר, אדבר במילים גלויות, אמסור מידע טלפוני על המקרה, ובדרך כלל התשובה תהיה: 'כן, בטח'. מקסימום: 'אני אדבר עם הילד ואחזור אלייך'.
"כשאני צריכה לבצע שיחות כאלה במגזר החרדי, אני יודעת מראש שאפגוש הססנות. פחד. לא מעט חששות אם נכון לשתף פעולה, ומה יהיו המחירים של שיתוף הפעולה. מצטיידת מראש בסבלנות ובזמן. מתקשרת. מציגה את עצמי. מספרת שאני חוקרת חרדית. מסבירה מה החשד, ואיך מתנהלת חקירת ילדים. לא נותנת יותר מדי פרטים על המקרה עצמו. מבטיחה שאף אחד לא ידע על בואם לתחנה. אומרת שיש חשיבות גדולה לשיתוף הפעולה שלהם, שזו ממש אהבת ישראל באופן הכי פשוט והכי עמוק.
"ברגע שאני מתווכת לציבור רציונל, הציבור בעד. אף אחד לא רוצה להיות ערב לצער של מישהו אחר. חקירת ילדים מתבצעת תמיד מול עובדת סוציאלית שקיבלה הכשרה מיוחדת.
"בקהילות מסוימות אנחנו מסבירים שאפשר לקיים את החקירה בנוכחות הרב חנניה צ'ולק, לדוגמה. הוא יכול לערוב להורים שהילד לא ייחשף במהלך החקירה לתכנים לא רצויים. שכל אוצר המילים והמינוחים שיעלו בזמן החקירה יישארו במסגרת החרדית".
קורה שהורים לא משתפים פעולה?
"בוודאי. ואי אפשר להכריח אותם. כל עוד הפגיעה מתרחשת מחוץ לכותלי הבית, זכות ההורים להחליט אם הילד יטופל, ואיך. אנחנו מחויבים ליידע את הרווחה רק במקרים שהפגיעה היא בתוך הבית. יש גם הורים שמתחילים לשתף פעולה, ואז חוזרים בהם. גם זה קורה. ושוב, אין דרך לחייב אותם. במקרים כאלה אני תמיד אומרת להם: 'עזבו את התיק. לא הולכת לאלץ אתכם לדבר, ולא כועסת. רק מבקשת: קחו את הילד, טפלו בו. זה העיקר'. זה באמת העיקר.
"כשמגיעים אלי הורים, לדוגמה, שהגזימו בפרשנות שהעניקו ל'חושך שבטו שונא בנו', אני מסבירה להם שזו לא דרך לחנך. מובילה אותם לאופציה לקבל ייעוץ או הנחיית הורים. מדברת גם כאם, וגם כאשת מקצוע, מסבירה שאולי כעת, כשהילדים קטנים, הם מרגישים שכוח הזרוע לצידם, אבל עוד כמה שנים הם כבר לא יוכלו להשתמש בכוח הזה, והם חייבים לכונן מערכת יחסים טובה יותר עם הילדים כבר עכשיו.
"השיחות עם הורים הן אף פעם לא שיחות קלות. מבינה את המצב הנפשי שבו הם נתונים, מתפללת שיצאו מהחדר שלי הורים מאופקים יותר. כמובן, במקרים קשים, יהיו גם תיקי מעצר. אבל בדרך כלל אנחנו מסתכלים על המקרה בהיבט הטיפולי. גם הפרקליטות שתידרש לקבל החלטה תעדיף את ההליך הטיפולי על פני ההליך הפלילי.
"חרטות יכולות להופיע גם במקרים אחרים. לדוגמה, מישהי מתקשרת למשטרה. אנחנו מזניקים ניידת למקום. כשהניידת מגיעה, היא אומרת שלא קרה כלום, וסליחה, הכל בסדר, אתם יכולים ללכת. ואנחנו מבינים שכן קרה, ולא הכל בסדר, אבל יהיה קשה לעזור לה אם היא לא תשתף פעולה. אז אני משתמשת בהסברה, ועוד הסברה. מסבירה לה את המשמעות של שתיקה. מספרת על הדרכים להיעזר. מתפללת שהיא תשתכנע, תבין שלא נכון לחיות ככה".
אילו שאלות לא תשאלי אף פעם?
"אין שאלות כאלה. תלוי איך אשאל, אבל אשאל. זה התפקיד שלי. ואם יושבת מולי עדה או קרבן, ואני רואה שהיא עצמה לא שואלת ולא מבינה שאלף נורות אדומות דולקות סביב תמונת המצב, אז אני מקיימת את 'את פתח לו'. מסבירה לה איך לשאול, ולמה.
"יש אפיזודות שחוזרות על עצמן וכל פעם מפילות לי את הלב: נפתח תיק, ומתחילה חקירה. ואז מתברר שהמורה הבחינה שמשהו לא תקין, ההורים ראו שמשהו לא בסדר. אבל כולם פחדו לשאול, כי הם פחדו מהתשובות".
לפעמים התגובה של הקרבן / החשוד לשאלה מייתרת את התשובה?
"לא, כי אנחנו צריכים ראיות, ומילים שנוכל לתעד. אבל לפעמים מתרחשת דרמה שלמה בחדר. יכולות להיות דמעות, הדגמות. הכל. הרבה פעמים הסיפור השלם אינו נמצא במילים שנאמרות, אלא באופן שהן נאמרות".
אילו שאלות את נשאלת על ידי הנחקרים?
"הרבה פעמים אני נשאלת מי העביר את המידע. זאת שאלה שלא זוכה למענה, כמובן. לעיתים קרובות המידע שמגיע אלינו הוא אנונימי. אנחנו יודעים מי דיווח, אבל לא נספר על כך לנחקרים, כמובן.
"הרבה פעמים אני נשאלת על העבודה שלי כאישה חרדית במשטרה, נשאלת אם קיימות סתירות, ואיפה. תמיד שמחה לענות שהארגון מכבד מאוד את השונות שלי. לא מדברת בכלל על המרחב ההלכתי שבוודאי נשמר. מתכוונת לשיח, לדוגמה. אני תמיד פוגשת שיח שמכבד אותי ואת העולם שאני שייכת אליו. ויש התחשבות מלאה בעובדה שאני אמא לילדים, ולא זמינה בשעות מסוימות. מסוג השאלות שאני שמחה להשיב עליהן, לספר שהמציאות לא מתקרבת בכלל לדמיון".
בודקת מה קורה עם הנחקרים אחרי שמסתיימת החקירה?
"הנה מאפיין של המגזר החרדי שפוגש אותי בעבודה: הכרת הטוב. יכולה לקבל טלפון אחרי זמן, ומעבר לקו מישהו שמתקשר להודות, לספר מה קרה. אני זוכרת כל תיק שהגיע אלי, וברגע שהקול מעבר לקו אומר שם, אני זוכרת במי ובמה מדובר. יש כאלה ששולחים לתחנה מכתבי תודה. במקרים מורכבים, אני נותנת את הנייד האישי שלי, ואז אני יכולה לקבל טלפון שמעדכן אותי מה קורה".
איזו שאלה את מזמינה, לסיום?
"על משאלת הלב שלי. המשאלה שלי היא שאנשים ידעו שהתפקיד של המשטרה הוא לסייע לנפגעי עבירה. הרבה פעמים מישהו שנפגע ולא קיבל טיפול הוא בעל פוטנציאל לעבור לצד הפוגע בגיל מבוגר יותר. זאת לא תאוריה. זאת מציאות שהוכחה, לצערנו.
"מתפללת שיהיה אומץ לשאול, לתהות, להתלונן. הגשת תלונה היא זכות וחובה. הצלת חיים מיידית ולדורות".
שאל, בני
הרב יוסף ביליצר, יועץ תורני#, תלמיד של הגאון רבי משה אהרן שוחטוביץ שליט"א,# מקשיב לשאלות, מעניק תשובות, מתווה דרך ביניהן.
איך מעודדים בני נוער לפקוח עין, להתבונן, לשאול?
"בדרך כלל, אין צורך לעודד אותם לשאול שאלות. שאילת שאלות היא 'בילד אין' אצל בני אדם, הדרך להבין ולקבל. אם היכולת הזאת לא נפגעה, היא אמורה לעבוד כראוי גם אצל בני נוער.
"איך אפשר לתדלק את היכולת הזו?
"ראשית, לעודד. ילד צריך לדעת שהוא יזכה ביחס מכבד על כל שאלה. אסור לכעוס על שאלות, אסור ללעוג לילד בגללן.
"ילד ש'זוכה' במבט מזלזל או מאיים מסוג 'איך אתה מעז לשאול את השאלה הזאת?!' לא ישאל יותר. מסכת אבות מלמדת אותנו שלא הקפדן מלמד. לצערי, יש בחורים בעולם הישיבות שחוששים לשאול שאלות אישיות את צוות הישיבה. הם פוחדים שאם לא יתאימו את עצמם לישיבה, ימצאו עצמם בחוץ, והפחד שלהם הוא שהשאלות תקטלגנה אותם כ'לא מתאימים'.
"אישית, זכיתי ללמוד בישיבה שבה היה מותר לשאול, ואפילו להעלות טענות באוזני ראש הישיבה. הוא לא רק הקשיב לטענות וקיבל, הוא אפילו עודד אותן.
"שנית, לענות תשובה חכמה וכנה. ילד צריך לקבל תשובה אמיתית על כל שאלה, גם אם התשובה אינה נחמדה.
"פעם שמעתי על ילד ששאל את האנשים סביבו: מי עשה את המכונית? מי עשה את הבניין? על כל שאלה, קיבל אותה תשובה: 'השם עשה אותה'. למחרת, כאשר פגש הילד פועל בניין, הוא היה בטוח שזה הקדוש ברוך הוא…
"ילד חכם שמקבל תשובות לא כנות לא ישאל שוב.
"אין ילד שאין לו שאלות. יש ילדים חכמים, שהשאלות צצות אצלם באופן טבעי, ורק צריך להוביל אותם לתשובות. דוגמת הבן החכם בהגדה. יש אחרים ששואלים רק כאשר הם נפגשים בתופעה ממש מוזרה, כמו הבן התם. יש כאלה שלא שואלים גם אז, ואז צריך לדרבן אותם לשאול ולברר מדוע אינם שואלים. כי לפעמים אלה שאינם יודעים לשאול חוששים מהשלכותיה של השאלה. ולהם צריך להשיב את הביטחון, לעודד אותם לשאול, וכמה שיותר.
"יש מגבלת גיל בתחום הזה, כמו בתחומים אחרים. אם ילדים לא לומדים לשאול לפני הגבול הזה, אחריו הם בוודאי לא ישאלו. והתופעה תלך ותחמיר, ככל שהם יגדלו ויפגשו את תרבות העדר שמחנכת את כולם לעשות כמו כולם, בלי לחשוב, כי כך כולם עושים. אנחנו חייבים ללמד את הילדים לפתח חוש ביקורת, שיבינו מה לקבל, מה לא. אנחנו צריכים ללמד אותם איך לחפש תשובות, איך למצוא אותן.
"אני למדתי מרבותיי שאין מציאות שאי אפשר לשאול עליה. ואין אדם שחסין משאלות. כמובן, הכל בכבוד ובדרך ארץ, אבל התורה מחנכת אותנו לשאול".
האם יש שאלות שמוטב לא לשאול?
"בלימוד, ודאי שלא. הר"מים והמשגיחים הטובים ביותר הם אלה שיעוררו לשאלות שלא חשבנו עליהן קודם. סוגיה מובילה לתירוץ. קיימים אמנם הבדלים בין הגישות השונות של גדולי ראשי הישיבות בדורנו, אבל אני חושב שהמכנה המשותף לכולם הוא שאין שום בעיה עם שום שאלה.
"כמובן, צריך ללמוד איך לשאול, מתי. יש שאלות שנועדו רק להתריס נגד דברי הגמרא, חלילה. ואלו באמת שאלות שלא תובלנה לתשובות. אבל מלכתחילה, שיטת הלימוד היא לעודד שאלות, לשמוח בוויכוחים, גם אם קיימת בהם נימה של 'ריתחא דאורייתא'. וכשיש לנו שאלה הלכתית, תמיד כדאי לגשת לתלמידי החכמים ולמורי ההוראה שיתייחסו בכבוד לשאלה.
"גם בענייני אמונה והשקפה, אין סיבה להיבהל משאלות. ילד שמחובר לחיים של תורה ואמונה לא ישאל לעולם כדי להתריס ולזלזל. הוא מזדהה עם דרך החיים שלו, הוא רק מבקש להבין.
"נפגשתי לא פעם עם הורים שהתקשו להתמודד עם השאלות של בניהם. הסברתי להם שהדרך הכי בטוחה לחבר את הילד היא להשיב. גם אם כן קיימת התרסה בשאלותיו, ההתרסה היא בגלל המרחק שהוא חש. תשובות תקרבנה אותו.
"יש ויכוח ידוע בין הרמב"ם לראב"ד בהלכות תשובה אם כדאי לעורר שאלות באמונה, שהתשובה עליהן היא שאנחנו לא מבינים… דעת הרמב"ם היא שחובה ללמד את השאלה, אף שאין לנו תשובה עליה".
האם צריך להתוות גבולות לילדים ולבני נוער ששואלים בלי הפסקה ועל הכל? לומר 'עד כאן'?
"לא. וכדאי להבין מנין כל השאלות נובעות. אם הן באות מתוך רצון אמיתי לדעת, או שהן נובעות מרצון לזלזל. ההגדה מלמדת אותנו לשים לב להבדל. השאלות של החכם והרשע דומות מאוד, אבל הניואנסים הדקים מלמדים אותנו שהשורש אחר לחלוטין.
"ילדים בעלי דמיון מפותח מרבים לשאול, כי השאלות נובעות מהסתירה בין המציאות לדמיון שלהם. בגיל מבוגר יותר אפשר לכוון אותם למצוא את התשובות בכוחות עצמם. גם החינוך שקיבל האב משפיע לפעמים על הפער בין הדורות ועל המבט של האב על השאלות של ילדיו. יש ילדים שצריכים תשובות ברורות, ויש ילדים שנכון יותר לפתוח להם אפיקים רחבים לתשובות שימצאו בעצמם. אף פעם לא נכון לחסום שאלות.
"התשובה יכולה להשתנות מילד לילד, בהתאם לגילו, אופיו וסוג השאלה. ונקודת המוצא של כל תשובה חייבת להיות כבוד, כבוד, ושוב כבוד".
האם קיים הבדל בין בנים לבנות בתחום השאילתות?
"הבדל מהותי בין בנים ובנות קיים, והוא מוזכר כבר בפרשת יתרו, ברש"י המפורסם על הפסוק 'כה תאמר לבית יעקב'. התורה מלמדת אותנו שהשיח עם בנות צריך להיות רך יותר. דהיינו, גברים מורגלים יותר בשאלות קשות. מנגד, ידועים דברי המהר"ל שנשים הן בעלות אמונה גדולה יותר.
"לעניות דעתי, נשים צריכות תשובות ברורות, משענת הלכתית והשקפה ברורה שאפשר להישען עליה לגמרי, ואז האמונה שלהן תהיה איתנה ובלתי מעורערת. אם נשים שואלות, חובה לתת להן מענה ברור וחד. לא מומלץ לשלוח אותן לפתוח ספרים ולחפש תשובות על השאלות שלהן. הן מבקשות לדעת איך נכון לנהוג הלכתית? זכותן לקבל תשובה חד משמעית. ומניסיון, גברים ילכו לבדוק את ההכרעה ההלכתית ואת המקור לה. נשים תיתנה תמיד אמון שקיבלו את התשובה הנכונה…"
מה נכון לעשות כשאין תשובות, או כאשר התשובות אינן תואמות את הגיל / המצב / האופי של השואל?
"ראשית, לכבד את השואל. שירגיש בנוח עם עצם השאלה. שנית, לא להיבהל. אין שום בעיה להודות באמת, לומר: זו שאלה טובה. אין לי תשובה. רש"י כתב בעצמו הרבה שאלות וציין שאין לו תשובות. לאורך כל הדורות לימדו אותנו הגדולים שיש שאלות שאין עליהן תשובות. ואמרו חכמים: למד עצמך לומר איני יודע.
"אין צורך להיבהל גם מהשאלות שאינן מתאימות לגיל. ילדים מקבלים בפשטות גם תשובות עמומות או קצרות, והורים חכמים יצליחו להתחמק ולהסיט את השיח למקום אחר, עד שהילד יגדל. אבל גם אם אין אפשרות להשיב כרגע, תמיד כדאי וחובה לשאול.
"אמנם ההגדה אומרת על הבן הרשע, שיש לשבור את שיניו ולא לענות לו. אבל מרן החזון איש פסק שבדורנו, הדרך היחידה היא קירוב הלבבות. גם אם הבן הרשע שואל, נעשה הכל כדי לקרב אותו לתשובה. כוח, כמענה על שאלות, לא ישיב אותו הביתה.
"אמונה היא חוויה שעוברת מאב לבן, וכל מהותה הוא חיבור עמוק. כשיש חיבור, יש הכל. כשאין חיבור, אין כלום. קיימים אמנם כאלה שהנפש שלהם זוכה להתחבר דרך תמימות ופשטות (לפי שיטתו של רבי נחמן מברסלב, לדוגמה, שהעמיד את האמונה על תמימות שלמה, בלי שאלות). אבל קיימים גם אחרים שהנפש שלהם זקוקה לבירור, לשאלות ולתשובות שתיצורנה את החיבור הנכון.
"החזון איש לימד אותנו שהאמונה, יסודותיה בבירור ובחקר אחר האמת. כך או אחרת, כל הנפשות מבקשות להתחבר".
