ביום שבו הסתיימה ה'שבעה' על בעלה, כשהם חזרו מהקבר הטרי אל השגרה החדשה, אמרה רבקה ינקוביץ' לעצמה לאוזני ילדיה: 'את הקטר כאן, ואחרייך נוסעים עשרה קרונות'. המשפט הזה הפך למוטו של חייה, לתקווה בימים קשים, לחיוך שבין הדמעות | בשיחה גלויה, מספרת רבקה על החיים הנפלאים שלפני, על הנפילה ששינתה הכל, על האובדן הבלתי נתפס, על התינוקת שנולדה יתומה, על החיים שממשיכים ועל ההיאחזות האיתנה באמונה | לא לבד
"זה קרה השבוע, שלוש שנים אחרי. ימים ספורים אחרי שעלינו לקברו של בעלי ז"ל ביום היארצייט שלו. פתאום הרגשתי איך כל הכאב המעובד מתחיל לבעבע בי מחדש, טרי, רותח, בדיוק כמו בתקופה הראשונה אחרי האסון. הרגשתי שהחומה החזקה שבניתי לעצמי, מתמוססת אט אט.
"ברגעים כאלו, כשאני כמעט נוגעת בקו השבר, יש לי מסלול קבוע. אני מניחה הכל בצד ונוסעת להתפלל בקבר רחל, מקום שבו נמצאת אמא שמבינה אימהות".
במילים אלו פותחת גב' רבקה ינקוביץ', אלמנה צעירה ואם לעשרה ילדים בלעה"ר, את השיחה המעצימה הזו, שהיא גם אנלוגיה לימים אלו של גלות וגאולה, אבל וציפייה.
"גם בשבוע שעבר, כשהרגשתי מחנק, קמתי ונסעתי ל'מאמע רוחל'. הייתי שם זמן ארוך ולא מיהרתי לחזור, הייתי צריכה להישטף מבפנים. החיים לימדו אותי שלפעמים דמעות הן רק ביטוי חיצוני למה שמתחולל מתחת לחיוך הפוטוגני. כשחזרתי הביתה הייתי עדיין בסערת רגשות, הקשבתי לשיחת מוסר מחזקת וניסיתי להמשיך הלאה. אבל העיניים שלי היו כנראה לחות, והאנרגיה לא הייתה 'איי איי איי'. בתי הבכורה נכנסה לחדרי ואמרה לי בכאב ובעוצמה: 'אמא, תזכרי שאת הקטר שלנו, ועשרה קרונות נוסעים אחרייך…'
"היא לא חידשה לי, אלא ציטטה את המשפט שאמרתי לעצמי בקול בסוף ה'שבעה', כשהבנתי שאין אופציה אחרת, ואני מוכרחה לקום ולהיות מקור כוח עבור ילדיי. 'רבקה', כך אמרתי כשחזרנו מהקבר הטרי והשגרה החדשה-מוזרה חיכתה לנו בבית, 'את מוכרחה להיות חזקה. את הקטר היחיד כאן, ואחרייך נוסעים עשרה קרונות…'
"אומנם המשפט הוא גלגל ההצלה של המסע האישי שלי, אבל אם את שואלת אותי, כל אמא יהודייה יכולה לראות בו מקור כוח, ובזכותו להציף ראש מעל למים".
נפילה
"כדי שתבינו את גודל הטרגדיה שחוותה המשפחה שלנו, תצטרכו להציץ אל החיים היפים שהיו לנו לפני כן, אל השגרה העליזה, אל האנרגיות החיוביות".
הסיפור של משפחת ינקוביץ' מתחיל כמו מעשייה קסומה: היו הייתה משפחה שלווה ומאושרת שהתגוררה בעיר נמל דרומית, אבא, אמא ותשעה ילדים. מדי בוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, היו כולם מוכנים, מחויכים ומטופחים לקראת יום לימודים חדש. האב המסור היה מסיע את ילדיו ומפזר אותם בתלמודי תורה, ואחר כך ממשיך את שגרת יומו כחובש באמבולנס. האם החרוצה הייתה יוצאת לעבודתה מחוץ לעיר. אחר הצהריים נפגשו כולם שוב עמוסים בחוויות. החיים היו פסטורליים ויפים, מלאים בסיפוק ובעשייה, ושום ענן לא שט באופק…
נשמע אוטופיה, נכון?
נכון. עד אותו ערב שבו החיים שלהם התהפכו על פיהם.
"במשך השבוע עבדנו, בעלי ואני, מסביב לשעון, ורק הפוגות קלות שהקפדנו עליהן הזרימו בנו אוויר ועזרו לנו להתחדש. ערב אחד יצאנו להתאוורר מחוץ לעיר עם גיסי וגיסתי. הנסיעה עצמה הייתה מעניינת ושונה, כל הדרך סיפר בעלי סיפורים על סבא-רבא שלו, יהודי יקר בשם ר' מרדכי יוסף קרוק ז"ל, על מסירות נפשו למען שבת. בני המשפחה לא הכירו את הסיפורים, ובעלי הפליג בתיאורים בהתרגשות בלתי מוסברת.
"באיזשהו שלב, כשהתחלנו ללכת, הוא החליק וניסה לבלום את עצמו, ותוך כך הברך הסתובבה בתנועה גרועה. הוא היה חיוור מעוצמת הזעזוע, אבל בהתאם לאופיו, שתק. היה בו משהו איתן, מעולם הוא לא התלונן או התמסכן, תמיד הרגשתי שהוא הבטון של חיי.
"הצעתי לו תחבושת. הוא סירב וניסה לקום בכוחות עצמו, אבל הרגל לא שיתפה פעולה והוא נפל שוב. הפעם כבר התרצה לתחבושת, אבל אני רציתי שיתפנה לבית חולים. בכל זאת, אשתו של חובש אני ומכירה דבר או שניים ברפואה, אלא שהוא דחה את הרעיון על הסף, כי 'מי יחלק את הילדים בבוקר ללימודים?' ו'מי ייקח את אמא מחר לבדיקות?'
"באופן כללי, הנושא של כיבוד הורים, חסד ועזרה לזולת, היה בנפשו, והוא ממש רדף אחריהם. כל החיים שלו היה בשיטת 'אכול ושתו כי מחר נמות' – אבל במישור הרוחני. חטף מצוות ומעשים טובים.
"הנסיעה הביתה, שבדרך כלל אורכת ארבעים דקות, ארכה למעלה משעה וחצי. כל תנועת רגל על הדוושה הייתה בלתי נסבלת. בעלי חשק שפתיים בכאב ולא השמיע אפילו אנחה. כשהגענו הביתה, הוא היה תשוש. סיכמנו שלמחרת ניסע לבית חולים לערוך בדיקות. בעלי היה ישר כמו פלס, וביקש רשות מהבוס שלו לחלק בבוקר את הילדים באמבולנס שבו מושב הנהג מרווח יותר (משום שרק בזמן העבודה היה משתמש באמבולנס, וביתר הזמן ברכב המשפחתי).
"בבית החולים, למחרת, ערכו צילום ולא הייתה אבחנה ברורה, 'כנראה קרע ברצועות'. לא הסתפקתי בהשערות וביקשתי שיבצעו MRI. לצערי לא התייחסו ברצינות, ולא נעניתי. חזרנו הביתה, כשבקושי הוא הצליח לגרור עצמו עד לחדר וקרס על המיטה.
"כשראיתי את הסיטואציה, הלב שלי צנח. אחד עשר חודשים קודם לכן איבדתי את אבי היקר, שהיה קרוב אלי במיוחד. בעלי ואבי היו דומים מאוד במבנה פניהם. אבי נפטר אחרי מחלה קשה ש'חיסלה' אותו בשישה שבועות, עוד לא התאוששתי מהאובדן, ופתאום אני רואה את בעלי בחולשה חריגה. חשתי דז'ה-וו מטלטל".
הידרדרות
"ביום חמישי, לראשונה בחיי, נכנסתי בגפי למטבח להכין את השבת. מאז נישואינו היינו מכינים בדואט את השבת, כשבעלי, שהיה בעל הבנה קולינרית טובה, נותן את הטון והטעם. פתאום מצאתי עצמי לבד עם הסירים והתבניות ובעיקר עם הדמעות. קצצתי, השריתי ותיבלתי, וכל הזמן דמיינתי שהנה תכף בעלי נכנס למטבח בשיא כוחותיו, וכל השאר חלום רע…
"אבל זה לא קרה. הוא שכב במיטה מיוסר וחלש. התרגשתי לראות איך לא ויתר על הלימוד בדף היומי והאזין לשיעור הטלפוני. בשישי בבוקר היה נראה כיוון של שיפור וכבר טוויתי תקוות. חבר, חובש אף הוא, הגיע אלינו כמדי שבוע 'ל'טועמיה' וחבש את הרגל הכאובה. התעודדתי.
"אבל בליל שבת הוא שוב נחלש, והפעם הרבה יותר. הוא ישב בסלון בקפוטה וניגן קבלת שבת וערבית. זה היה מרגש, שכן היה לו קול מרטיט, וכבר בעבר השתתף בביצועים מוזיקליים שונים, אבל גם מלחיץ. היה לי קשה לראות אותו מתפלל בשבת ללא מניין, עם רגל חבושה וקביים. תוך כדי כך התערבבה לי דמות דיוקנו של אבי, והסתובבתי עם מועקה.
"אחר כך הגיעה סעודת שבת, ובעלי היה 'באורות'. הוא שר בהתלהבות וסחף את הילדים אחריו, אולי ניבא לו ליבו שזו סעודת שבת האחרונה שלו עם בני המשפחה. זוכרת איך הגשתי את המנות והספגתי דמעות במפית. זו הייתה התרגשות עילאית.
"סעודת הבוקר הייתה פרדוקס מושלם לסעודת הלילה. בעלי לא היה מסוגל לשבת בשולחן, ואני נשארתי עם הילדים לשיר זמירות. לסעודה שלישית הוא כבר לא קם מהמיטה, הרגיש חולשה כבדה. הרגשנו שמשהו מוזר קורה לו, אבל גם הוא בעצמו לא ידע להגדיר מה קורה…
"התור לאורתופד נקבע ליום ראשון בשעות הצהריים. בינתיים נסעתי לעבודתי באשקלון, ובתי הגדולה נשארה בבית עם אבא. פתאום, באמצע היום הרגשתי אינטואיציה חזקה, 'רבקה, תחזרי הביתה'. הייתי קשובה לקול הפנימי ועליתי לאוטובוס הראשון לאשדוד.
"בבית גיליתי את בעלי מתחת לערמה של שמיכות, רועד מקור ומנסה לאזן את הטמפרטורות. לא אופייני לו בכלל. הזכרתי לו שיש תור לרופא, והוא התארגן בקושי כשכל תנועה מוגבלת. פניתי למטבח להעמיד סיר על האש, ופתאום אני מגלה אותו בפתח הדלת, ללא נעליים, בדרך החוצה. 'איפה החדר שלי?' הוא שאל, ואני נכנסתי להיסטריה, 'אבישלום, אתה בסדר?' במקום לענות, הוא התחיל לגמגם 'תביאי אתתת…'
"ידעתי שכך נראה אדם שעובר אירוע מוחי, הצילו! ייתכן שעכשיו בעלי בעיצומו של אירוע מוחי?! הזעקתי את החברותא שלו, שהגיע במהירות עם חבר נוסף. בעלי הצליח לזהות רק אחד מהם… הם נבהלו ופינו אותו באמבולנס.
"מאותו הרגע סרט האימה הגביר הילוך. דהרנו לבית חולים. בעלי היה מבולבל ולחץ דמו עלה וירד בקיצוניות. הוא הובהל לסי-טי ולא ראו דבר, אבל המצב המשיך להידרדר והוא הוכנס לסי-טי שני. הכל טס כמו אוטוסטרדה. אדם צעיר במצב קליני פתאומי ומסוכן.
"הבדיקות גילו חיידק בשם סטאפארוס, שנמצא אצל 70% מהאוכלוסייה. לרוב הוא רדום וחסר משמעות, אך מחכה 'להסתער' על מקום חלש בגוף. אצל בעלי הוא מצא את הברך הפצועה, ושם התעורר והתחיל לחולל נזקים. הדלקת טיפסה עד למוח.
"עוד לא הספקנו לקלוט מה קורה, ובעלי כבר הוטס לטיפול נמרץ. עמדנו שם המומים ומבולבלים. בשלב זה הוא עדיין היה בהכרה והצליח לתקשר. 'אני צריך לעשות סיום מסכת', הוא אמר-לחש, הזכיר-קיווה, וכולנו הצטרפנו לתקוותו בהתרגשות.
"הצוות הרפואי הסביר לנו שכדי לתת לגוף לנוח ולהתגבר, הוא יורדם ויונשם. נפרדנו ממנו בדמעות. התקרבתי אליו וביקשתי בקול חנוק, 'אבישלום, תזכור, אתה צריך להיות איתי בלידה…'"
הסתבכות
"יצאתי מהמחלקה כשאני שבר כלי. הילדים מחכים לי בבית, מה אני הולכת לומר להם? אימי שתחי' חזרה איתי, ולא רציתי להכביד עליה בתחושותיי הקשות. היינו עדיין בשנת האבל על אבי ז"ל, והספיקה לה ההתמודדות שלה… התפללתי לקדוש ברוך הוא שישים בפי מילים נכונות.
"הילדים שאלו הכל, והשם יתברך פתח את שפתיי והגיון ליבי. סיפרתי להם בזהירות על המצב המורכב וביקשתי שנתפלל. הייתי מתוחה מאוד ונדרשתי להיות גיבורה בשבילם. בשביל אימי. בשבילי. ובשביל תינוק קטן שעתיד להצטרף למשפחה שלנו.
"בביקור הבא חיכה לי צוות רפואי כדי לעדכן אותי בתוצאות הבדיקות האחרונות: אוטם ענק במוח, סתימה בעורק הלב וקרישים בברך. החיידק השתולל. דיברו על ניתוח לב פתוח.
"בהתייעצות רפואית הוחלט להעביר את בעלי לבית חולים במרכז הארץ. ידידים ובני משפחה באו להיות עם ילדיי בשעתם הקשה, ואני 'עברתי דירה' לבית חולים. בתוך עשרים וארבע שעות הוכנס בעלי לניתוח לב פתוח שבמהלכו ניקו לו את המסתמים בלב. אלו היו שעות של מתח נוראי. בהמשך התברר שיש צורך לחבר אותו להנשמה פנימית. מוניתי לאפוטרופוס. הרגשתי כורעת תחת אחריות כבדה, לא הייתי רגילה לקבל החלטות לבד. ההנשמה הועילה ובעלי פקח את עיניו. לפני שהלכתי הביתה הוא הרים את ידו לאות שלום. אין מילים לתאר את האור הגדול שהפציע אז…
"אנחנו רוצים לראות את אבא', ביקשו הילדים, אך סירבתי לכך בכל תוקף. הם התחננו לדעת מה קורה ולמה הם לא יכולים לראות את אבא שלהם. החלטתי לא לייפות את המציאות ואמרתי בכנות: אבא לא היה רוצה שתראו אותו במצב הזה.
"אני עצמי", היא מודה, "נעתי בין דמיונות שחורים לתקוות גדולות. ניסיתי להיאחז בפיסת מידע ברורה יותר שתקרקע אותי. אחד מידידיו של בעלי פרק משלוח של אוכל חם וטרי במטבח שלנו. ברגע של חלישות הדעת שאלתי: 'יהיה לנו בחזרה את אבישלום?' הוא השפיל עיניים והשיב בשקט: 'אני לא מבטיח'… עד היום אני מכירה לו טובה שפתח לי פתח לעכל את הנורא מכל.
"סדר היום שלי היה תזזיתי. לא נתתי לעצמי להתרסק. אם לא בשבילי, בשביל הזקוקים לי. אספתי את עצמי בשארית כוחותיי כדי לשמור על שגרה, איכשהו… תדמיינו אישה במצב רגיש מתגלגלת באוטובוסים מאשדוד לאשקלון, בית-עבודה-בית. הקפדתי להשכיב בעצמי את הילדים, ואחר כך נסעתי לבית החולים לשבת לצד בעלי. תשאלי מהיכן האנרגיות? עד היום אינני יודעת. לא רציתי להשאיר אף אחד לבד, לא את בעלי ולא את הילדים.
"ואתגרים?" היא מרצינה, "לא פסקו לרגע. אחד מילדיי, לדוגמה, מרוב מתח העלה חום והתחיל לפרכס. חשבנו להתפנות לבית החולים. נבהלתי, 'מה קורה כאן, תיק אבישלום 2?' אחר כך התברר לנו שזו תגובה של הגוף לסטרס.
"המשכתי להתרוצץ במעגל הזה של בית-עבודה-בית חולים, וכל זיק עין וניע ראש של בעלי נתנו לי כוח להיות חזקה בשביל הילדים. האחיות עדכנו אותי שצד אחד שלו נהיה משותק, אבל אני העדפתי להתחזק שהנה הוא מתעורר ומתחיל לנשום בכוחות עצמו.
"בסוף השבוע התחיל הרופא לדבר איתנו על הזנה, והתמלאתי באוויר… פתאום בקצה האופק ראינו התאוששות. בערב שבת אפיתי עוגיות עם הילדים, שרנו ורקדנו לכבוד חזרתו של אבא. זו הייתה 'שבת מברכים', ואני חשתי בהתרגשות עצומה.
"מייד במוצאי שבת יצאתי אל בית החולים. גיליתי את בעלי ישן שינה עמוקה, לא רגילה. זה היה מוזר, אבל לא חשדתי בכלום. הוא הועבר למחלקה אחרת, קודרת יותר, ועדיין המשכתי בתמימותי. כששאלתי, התברר לי שהוא ישן ברציפות מתשע בבוקר, ועכשיו כבר תשע בערב. חטפתי צמרמורת והחלטתי שאני לא עוזבת אותו עד שמתעורר. אימי נסעה להיות עם הילדים.
"הרגשתי אז שאני לבד בעולם. אפילו מצד הצוות הרפואי לא הרגשתי מאמצים גדולים, למרות שאמרתי להם שאני כאן ומוכנה לעשות הכל בשבילו. בכיתי לקדוש ברוך הוא כמו ילדה קטנה, חסרת אונים".
פרדה
"כשנחנקתי מהדמעות, הרגשתי שאני מוכרחה לקחת פסק זמן להתאוששות. המצב שלי, כזכור, היה רגיש. החלפתי משמרת עם אחי ונסעתי הביתה. בבוקר השכמתי וזירזתי את הילדים, 'אבא במצב אנוש, אני חייבת לצאת אליו…' כולם קפצו מהמיטות ויצאו ללימודים.
"בבית החולים, כשיצאתי מהמעלית לכיוון החדר שלו, אחות עסוקה מקצה המסדרון צעקה לכיווני, כמו שצועקים בשוק 'אבטיח, אדום, על הסכין': 'זהו זה, הוא כבר נפטר…' הקירות הסתחררו מולי. ניסיתי לשמור על שיווי משקל, זכרתי שאני אחראית לשלומו של מישהו נוסף…
"ניגשתי להיפרד מבעלי וביקשתי ממנו", היא נחנקת בדמעות, "שיתפלל עלי שאהיה חזקה בשביל בני הבית…
"נסעתי בחזרה הביתה. הלוך ילך ובכה. ביקשתי במוסדות שישלחו את הילדים הביתה. אני בעצמי אודיע להם שהנורא מכל קרה. כל אחד הגיע הביתה עם ליווי. קראתי להם והם נעמדו מסביבי. 'הקדוש ברוך הוא החליט לקחת את אבא', אמרתי לילדים. הם פרצו בבכי, ואני ביחד איתם. הקטנים נשארו בגנים", היא מספרת, "והגננת של הקטנצ'יק העידה שמשמונה בבוקר הוא לא הפסיק להסתובב בגן ולקרוא 'אבא, אבא'. רק כשאחותי הגיעה לקחת אותו הוא נרגע…
"לפני שיצאנו ללוויה קראתי לילדיי היתומים וחיבקתי אותם. 'אמא בשבילכם, לא תעזוב אתכם לעולם'. וככה יצאנו מהבית אבלים ובוכים, תשעה ילדים ואמא אחת.
"בתחילה הייתי בערפול חושים. לא קלטתי מה נופל עלי, לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. חוץ מהכל, הייתה גם ההתמודדות עם הבושה. מאישה אנונימית ועצמאית הפכתי פתאום להיות מוכרת ונתמכת. ממשפחה פרטית הפכנו לנחלת הכלל. הבית היה חשוף. המקרר היה פתוח. אנשים עלו וירדו, ושאלו וביררו, והציעו ו… זה היה אנטי-תזה של החיים שלי עד אותו היום.
"פתאום לא יכולתי להתפלל. איפה התפילות שלי? להיכן הן הלכו? המחשבות היו קשות. התאפקתי לא לשאול שאלות כלפי שמיא. הכרחתי את עצמי להבין שאני לא מבינה, אבל לפתוח סידור לא הייתי מסוגלת. וזה כבר, אם תשאלו אותי, ההסתרה שבתוך ההסתרה…"
בדידות
"בערב שבועות נגמרו ימי ה'שבעה'. קמנו ויצאנו אל הקבר הטרי. דמעות נשפכו כמו מים, לא דמיינתי מעולם שאפשר לבכות כל כך הרבה ברציפות… בבית התאספנו עם המשפחה, ואפשר היה למשש את הקושי באוויר.
"אחר הצהריים יצאתי למרפאה, היה לי תור למעקב שגרתי. הרופא שראה אותי מגיעה לבד, שאל-קבע: 'איפה בעלך? נשאר לשמור על הילדים בבית?' 'דוקטור', אמרתי לו, 'היום קמנו משבעה'. 'של מי?' הוא שאל, 'של בעלי…' עניתי.
"מה?! הוא היה בהלם ולא תפס על מה אני מדברת. לקח לו זמן לעכל שהפציינטית שלפניו היא אלמנה טרייה…
"יום רדף יום, והעומס הנפשי הלך והכביד. יום השנה הראשון של אבי היקר הגיע. נפגשנו לסעודת יארצייט ועלינו לקבר. כולם הגיעו מוקפים בתמיכה ובמשפחה, ורק אצלי תחושת ה'לבד' התעצמה. אף על פי שילדיי היו סביבי, הרגשתי הכי לבד שיש. הכאב היה אז כל כך מטשטש, שאפילו לא זכרתי שאפשר לדבר עם אבא שבשמים…
"ברוך השם", היא מוסיפה באנחת רווחה, "היום אני במקום אחר, ויודעת לדבר אליו במילים פשוטות, 'אבא קשה לי… זה גדול עלי'.
"שנת האבל על אבי ז"ל", היא מספרת, "הייתה בשנה מעוברת. במהלך התקופה התבטא בעלי מספר פעמים ואמר: 'אחרי שנים עשר חודשים אני לא מגיע, רק אחרי שלושה עשר חודשים אני מגיע…' ואכן, ביום השנים עשר חודשים של אבא הוא כבר לא היה בין החיים, אלא שחודש אחר כך קרה דבר מרגש. בדיוק ביום היארצייט ליוויתי את בתי שיצאה לטיול לתחנה, ומשם המשכתי לקברו של אבא. הרהרתי בעוגמה בהבטחה של בעלי, לא יבוא, יבוא… כשחזרה בתי מהטיול היא הייתה נסערת וסיפרה בדמעות: 'התגלשתי בבריכה ונפלתי למים עמוקים, לא הצלחתי להתרומם, התחלתי כבר לבלוע מים ולהיחנק, פתאום ראיתי את אבא עומד ודוחף אותי כלפי מעלה, 'קומי, תצאי כבר…' התרוממתי בעזרתו, והוא נעלם'.
"צדק בעלי בדבריו", משתפת רבקה, "ליארצייט של שלושה עשר חודש הוא הגיע".
אור
"כ' בתמוז הוא היום שבו התחילה השמש לזרוח עלי בחזרה. יצאתי לבית החולים כדי להביא בשורה טובה לביתנו. אימי פינתה את כל סדר יומה ובאה לשהות לצידי. בבית החולים שמעו על מצבי המשפחתי, ויצאו מגדרם כדי להקל עלי. נאלצתי להיכנס לחדר ניתוח, אבל הרגשתי יותר מכל הפעמים את בעלי לצידי, ואת הקדוש ברוך הוא סוכך מעלי. ברגע שקיבלתי את בתי התינוקת לידיי, חיבקתי אותה ואמרתי: 'שלום יתומה קטנה שלי…' לא נשארה בחדר עין יבשה. מתוך עומק הכאב, זו הייתה הרגשה של התרוממות הרוח וקרבת השם.
"בשעות הבאות השמעתי לה את השיר שאבא שלה ז"ל אהב, 'רחם בחסדך'. היא הייתה בת פחות מיום, וזה היה הצליל שהיא שמעה. היא בכתה, וגם אני. בבית החולים התייחסו אלי כאל 'מלכה' – קיבלתי חדר נפרד, תנאים משופרים. מצעד של מבקרים הגיע אל החדר. הייתי מסוחררת מפרחים ובלונים. רבים אמרו לי 'וואו, חבל שלא ילדת בן, כי כשנולד בן מתרפאת המשפחה', אבל אני הייתי מאושרת במתנה שקיבלתי. בת בריאה, נסיכה אמיתית. הרב שלנו אמר לי: לא כולם יודעים את האמרה שכשנולדת בת היא מביאה שמחה למשפחה. זה מה שאתם צריכים עכשיו – שמחה!
"משעשע אותי להיזכר במשחק השמות שהתגלגל מסביב. איך יקראו לרכה הנולדת? אבישג? אביטל? אבי…? שכן לבעלי קראו אבישלום. אבל אני נתתי לה את השם חנה. זו הייתה צוואה של בעלי, לקרוא לה על שם שתי הסבתות שלנו. מעניין היה, שמעולם לא חשבנו על שם בתקופה שלפני… רק בפעם הזו הוא אמר לי: אם יהיה לנו בן – על שם אבא שלך, אם בת – חנה. זו הייתה הפעם היחידה שדיברנו על שם לפני הלידה.
"הילדים היו מרוגשים מאוד, ורצו לשמוח איתי מקרוב בבית. הייתי מדולדלת מכוחות וכאובה, אבל חזרתי הביתה מאושרת. חנה הקטנה הייתה אלומה של אור בבית.
"אלא שאז קיבלנו 'אורח' נוסף ובלתי רצוי: וירוס חזק שביקר אצל ילדיי. ידעתי שלמען בריאותי ובריאותה של התינוקת הרכה אני צריכה להיזהר, ולכן נסעתי איתה לנתיבות, לאמא שלי. לצערי", היא מוסיפה בכאב, "זה היה כר פורה לפטפוטים. היולדת האלמנה שהגיעה הביתה ועזבה אחרי יומיים… אולי קריסה משפחתית? דיכאון? מקרה סוציאלי? וכל ניחוש היה פרוע יותר מקודמו.
"אחד מילדיי סבל מאוד מהווירוס והגיע להתייבשות. בחדר מיון שאלו אותו בחשדנות, איפה אבא? נפטר. איפה אמא? יולדת. בנתיבות. אצל סבתא. כל תשובה שענה הדליקה נורות אדומות, שלא היו ולא נבראו.
"אצל אמא היו לי לא מעט רגעים שקטים, לחשוב ולהתבונן. זוכרת את יום-ההולדת שחגגתי לעצמי. ישבתי במרפסת של אמא וחשבתי באירוניה: 'רבקה! את בת 35, אמא לעשרה ילדים, ואלמנה. פששש… איזה הספק!'
"זה היה השלב שבו אספתי את עצמי והחלטתי על טוויסט. זהו! לא עוד! מרגע זה ואילך מתחיל עידן חדש. משפחת ינקוביץ' חיה את חייה לבדה ללא שום תוספות. לא מתארחת אצל אחרים, לא מקבלת עזרה חיצונית, לא מנות, לא מתנות, לא עצות, לא המלצות. ידעתי שאני שואפת אוויר ויוצאת אל הזירה.
"הווירוס חלף, וחזרתי הביתה. החלטתי לתת לילדיי חופשת בין הזמנים כמו כל ילדי ישראל. למה ייגרע חלקם? כי אין להם אבא?! דרשתי מעצמי דרישות הרואיות, ללא שום הנחות… כשאני מוגבלת אחרי ניתוח קיסרי ארזתי מזוודות ותינוקת קטנטנה לנופש עם כל המשפחה המורחבת. כשזו הסתיימה הם יצאו לנופש עם המשפחה של בעלי. הילדים היו אנרגטיים, בלשון המעטה. הם היו יתומים טריים לאמא יולדת טרייה, ועכשיו תעשו חשבון לכמה הכלה הם נזקקו…"
שמחה וצער
"החופש הסתיים, וברוך השם הילדים חזרו ללימודים מאורגנים ובזמן. כעת תפקידי היה לסגל שגרה לבית. את חופשת הלידה קיצרתי מעט משיקולים שונים, נסעתי עם חנה הקטנה לעבודה והנחתי את הסלקל לצידי.
"גיליתי בתדהמה שהתאריך הוא כ"ח באלול ותכף מגיעים חגים, ולאחריהם בר-מצווה של בני, ואיך אתחיל להרים את הפרויקט הזה?! פתאום, בניגוד לאופיי, הנהנתי בחיוב לכל הצעה של עזרה. לא הייתה לי ברירה אחרת.
"את הבר-מצווה הראשונה במשפחתנו, חגגנו ללא אבא. בסייעתא דשמיא זו הייתה שמחה מרגשת. אנשים תרמו את חלקם, והאירוע היה כמו חתונה. הסתובבתי באופוריה, התעליתי מעל לכאב. זוכרת איך הגעתי הביתה, הילדים קרסו מעייפות, על הרצפה בסלון נחו בגדים חגיגיים, ואני התיישבתי על הספה ובכיתי. ככה נרדמתי עם הדמעות. כשהתעוררתי לפנות בוקר היה אפשר לסחוט את הבגדים שלי.
"אחר כך הגיעה קורונה לעולם, ובין פורים לפסח הגיע הנגיף לישראל. הממשלה הודיעה על סגר, וליל הסדר נערך בפורמט מצומצם בקרב המשפחה הגרעינית. התחלנו לשיר 'מה נשתנה' בלחן של בעלי. בשנה שעברה ישבנו ביחד עם אבא, משפחה מאושרת, והנה מה השתנה הלילה הזה, שאנחנו ככה לבד? הילדים פרצו בבכי סוער. לא יכולתי להתאפק, יצאתי מהסלון ונכנסתי לחדרי, ארובות עיניי נפתחו כמו מעיין. בכיתי את הבכי של חיי, ופתאום התעשתי. למה שאבכה במסתרים? למה שלא אזדהה עם הילדים שלי? חזרתי לסלון וכולנו בכינו ביחד, בכי עמוק ומשחרר. כך עד שנרגענו, והמשכנו את הסדר בשמחה.
"ביארצייט הראשון התאספנו כחמישים איש במקום פתוח באשדוד. הייתי נסערת מאוד. זו הייתה שנה עמוסה ולגמרי לא פשוטה. מצד אחד אובדן קשה כמו חור בלב, ומצד שני נסיכה קטנה שמלהגת 'אמא אמא' ומתחילה כבר ללכת. הסתכלתי עליה מהצד וניסיתי ללמוד את השיטה, ליפול, לקום וללכת… מאז הפטירה הדרך הייתה רצופה בניסיונות, ובכל פעם ששמעתי קריאות מחמיאות כמו 'איך את נראית מדהים' לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, כי המציאות הייתה שונה לגמרי ממה שנראה מבחוץ…
"האירוע הבא בתור היה חלאקה לילד שלי. שוב צלפה בי ההתמודדות, איך למען השם אני מתארגנת למעמד הזה ששייך לאבא? אבא אמור להכניס את הילד לחיידר, ללמד אותו א"ב, להתברך אצל גדולי ישראל ועוד… אבל אין ברירה, לילד יש רק קטר אחד, אמא. נשמתי עמוק והלכתי עם הילד לרב העיר, אחר כך לרב הקהילה וגם לרב הכולל. האדמו"ר מנשכיז הגיע אלינו לשתות 'לחיים' עם הילדים היתומים ובירך בחמימות את חתן החלאקה. מה שבעלי היה עושה, אני ממשיכה…
"ביארצייט השני של בעלי נשמעה אזעקה בירושלים. מלחמה פרצה בדרום, ולא התאפשר לנו לעלות לבית החיים. הילדים היו שבורים, וגם אני. איך ייתכן שלא נעלה לקבר של אבא? החלטתי שלא ניתן לתסכול לנהל אותנו. בני בן התשע עשה בבית סיום של סדר מועד, קראנו תהילים כסדר, הגדולים הכינו עלון מיוחד עם קבלות ודברי תורה לעילוי נשמתו של אבא. כך הצלחנו להתייחד עם זכרו בדרכים אחרות.
"שבוע אחרי שהתחילה המלחמה, כשהאזעקות ניסרו שוב ושוב באשדוד, חלה שמחת הבר-מצווה השנייה שלנו. שוב הייתי בדילמה עצומה. איך מתארגנים? קונים? מכינים? והרי אי אפשר לצאת מפתח הבית, רק אל המרחב המוגן. אבל הקדוש ברוך הוא אבי היתומים לא זונח לרגע, גם הבר-מצווה הזו הייתה שמחה מאוד".
נחמה
"ההישרדות זללה ממני אנרגיה יקרה. כנגדה הייתי צריכה להטעין את הנפש שלי. הכנסתי ליומן את ההתנדבות: התחלתי להיות אחראית על מיזם 'תן כבוד' מבית 'איחוד הצלה' באשדוד, להפעיל מערך של מתנדבים שמגיעים לקשישים בודדים ודואגים להם לתחזוקת הבית, לרכישת תרופות ולאוזן קשבת. העשייה הזו העניקה לי טעם מתוק של נתינה. נאלצתי להסתייע כל כך הרבה בטובותיהם של אנשים מסביבי, הנה גם אני יכולה להיות בצד השני, בצד הנותן. אף על פי שהלו"ז שלי היה ועודנו עמוס, אף על פי שדאגות מבית ומחוץ מונחות על כתפיי, למרות הכל הנתינה הזו נותנת לי כוח להמשיך הלאה.
"תמיד חלמתי לתת מעצמי לאנשים", היא מודה. "חלק מהחלום שציירתי היה להיות תומכת לידה, וברוך השם זכיתי להגשימו. בכל פעם שאני מצטרפת ללוות אישה ברגעיה הגדולים, אני מזכירה לעצמי שריבונו של עולם איתי. זו אופף אותי בהרגשה מרוממת. אינני זוקפת שום דבר לזכותי בקשר לחוויה הטובה של היולדת, יודעת היטב שהכל בסייעתא דשמיא.
"הלידה הראשונה שליוויתי", היא משחזרת, "הייתה בבית החולים שבו אושפז בעלי. היו לי תחושות מעורבות. זוכרת איך יצאתי מהבניין, הסתכלתי עליו ואמרתי בדמעות: 'פה איבדתי חיים, ופה הבאתי חיים'…
"ובכל זאת הרגשתי שאני צריכה סיפוק נוסף. פעמיים טעמתי את המוות, פטירתו של בעלי היקר, ולפני שבע עשרה שנה, פטירתה של בתי השנייה, תינוקת מקסימה בת שבעה חודשים, במוות עריסה. לא יכולתי לשהות עוד במעגל האובדן הזה, הרגשתי שאני מוכרחה להישאב בחזרה אל מעגל החיים. למדתי להיות חובשת, ואני מתמסרת לזה בכל מאודי. נסיעות, זמני לחץ, עומס – לא משנה מה, אני לא מחמיצה את השליחות הזו. רב הקהילה תמך בצעד הזה ואמר לי שהתפקיד שלי אינו לחלץ פצועים מהשטח, אלא לתת עזרה נפשית ותמיכה לאלו שצריכים חיזוק בשטח, לבני משפחה שמתמודדים עם צרה של יקירם. ל"ע.
"האנרגיות החיוביות של הנתינה וההתנדבות חוזרות אלי בהיזון חוזר. גם במעגל שלי ביני לבין עצמי, התחלתי להתמקד בראיית מחצית הכוס המלאה: יש לי עשרה ילדים בריאים ושמחים, בית פעיל ותוסס. אולי אני 'אנוכית קטנה'", היא מוסיפה בקריצה, "אבל כשקשה לי, אני רוצה גם בשביל עצמי. כוח, שלווה, חוסן, שמחה פנימית, מצב רוח ועוד".
תפילה, אמונה וכוח
"היום", משתפת רבקה, "אני יודעת להצביע על ה'ברוך' האמיתי, שדווקא בתוך הניסיונות החמצתי: לא הצלחתי לקלוט שאבא לצידי, לא חשבתי להניח ראש ולבכות. העיניים שלי נעצמו ברגעים שהייתי זקוקה לנוחם הזה. ההישרדות תפסה לי את כל המרחב.
"הקורונה עשתה אותי חברה הכי טובה של הבית. שבתות – בית, חגים – בית. וכשהתחברתי יותר לבית, התחברתי יותר לעצמי, ופתאום לא היו לי מסיחי דעת וקיבלתי הארה שמימית: 'רבקה! אבא נמצא לידך, את לא צריכה מעמד תפילה היסטורי, רק תפתחי את הפה. ואם הוא חסום, אז תדברי מהלב. תבכי כמו ילד קטן חסר אונים, שאומר 'אבא, די. אבא, אני לא יכול כבר'. אני לא כועסת חלילה, אין לי טרוניה, בשפלות רוח ובנמיכות קומה אני רק שואלת לפעמים, בלילה אל תוך הכרית, 'אבא, למה?' אני גם לא מחכה לתשובה, כי הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלי. רק מספרת לו שאני עייפה וחיוורת…
"פתאום הפציע עידן חדש בחיי. איפה הייתי כל התקופה הקודמת? למה לא ראיתי את הדלת הפתוחה הזו? למה סחבתי הכל לבד? למה לא ידעתי לדבר איתו?
"ואני לא מתכוונת רק לעניין של לפתוח סידור ולהתפלל מתוכו. אני מתכוונת לדיבור פשוט. כמו למשל הפעולה שאעשה תכף אחרי השיחה שלנו כשאלך לישון, כשאספר לאבא שלי שהיום הייתי בעומס רגשי, אודה לו על השיחה הזו שלנו שרק עשתה לי טוב, ואספר לו עוד סודות שלא קשורים לכתבה… ככה, כמה דקות של דיבור ישיר, עד שאירדם, בעזרת השם.
"גם את הילדים שלי לימדתי את זה, לדבר עם אבא בשמים באופן חופשי במשך היום, לא כי הם ילדים יתומים או אני אישה אלמנה, אלא כי כולנו ילדים של אבא. זה מספיק פרוטקציה, לא?
"זוכרים את סיפור הילדים האהוב של לאה פריד ושרה קיסנר 'יעלי רוצה יומולדת עכשיו', על אותה ילדונת שמבקשת מאמא יומולדת, ועכשיו, אפילו שזה לא התאריך וטרם הגיע הזמן? אני חושבת שכולנו יכולים להרגיש כך כלפי אבא שלנו. אנחנו רוצים בריאות. רוצים שמחה. רוצים בית שלם. רוצים גאולה, ועכשיו! גם אם לא הגיע הרגע, אנחנו רוצים. וההישענות הזו כבר נותנת לי כוח". ]
הילדים שלך
שיר שכתבו הילדים ביארצייט האחרון לפני למעלה מחודש
ואבא כך הלכת לנו
אין פה הבנה
בלב שבור מאוד
ביקשנו מחילה
מאחורי חיים תמימים
שבר זעקה.
הילדים לא מבינים
רוצים קצת נחמה
פזמון א':
תן לנו ימים של שקט
עברנו כבר הכל.
רוצים חיבוק
רוצים רק אבא
רוצים אותך מכל
רוצים תקווה,
לחוש אותך,
הילדים שלך.
עוד אמונה
מתוך תפילה
כולם רוצים אותך
פזמון ב':
אבא תן לנו סימן כי
עברנו כבר הכל
רוצים פשוט לשבת
בחג ויום של חול
יציאה, או טיול, או יום של חוויה
כי לכולם חסר, כואב
קשה כל כך לסבול
והרוח עוד נושבת
והלב הוא לא נרגע
ואמא מתעצבת
מביטה בדאגה
מאחורי חיוך שבור
פורצת זעקה
המשפחה כבר עייפה
רוצה קצת נחמה
